פיצוי בגין כליאת שווא

פיצוי בגין כליאת שווא נתוני רקע 1. ביום 9.6.94 הורשע התובע ב-ת.פ. 1845/93 בבית משפט זה ונגזר עליו קנס בסך 1,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם. ביום 31.10.95 חזר והורשע התובע, במסגרת ת.פ. 5207/94 בבית משפט זה, ונגזר עליו קנס בסך 1,500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם. אין חולקין כי התובע לא שילם את הקנסות האמורים. אף אין חולקין כי לנוכח זאת הוא אמור היה לרצות תקופת מאסר כוללת של 60 יום. ואכן החל מיום 24.3.96 ועד 22.5.96 ריצה התובע 60 ימי מאסר בגין שני התיקים האמורים. 2. במוקד תביעת התובע בפניי עילה של כליאת שווא. לטענתו ביום 3.12.97 נאסר פעם נוספת לתקופה של 30 ימים וזאת עד ליום 1.1.98, אף זאת הפעם בגין ת.פ. 1845/93. תקופת מאסר שנייה זו, איפוא, היא בבחינת כליאת שווא שהרי בגדר תקופת המאסר הראשונה כבר נכלא התובע בגין גזר הדין ב-ת.פ. 1845/93. מתחילת הדרך מצרף התובע ראיות לכאורה המבססות בכתובים את תביעתו. מאישור קצין מידע בשירות בתי הסוהר מיום 1.2.2001 עולה הדבר בעליל. מאושר בו, מקרא מפורש, דבר שני המאסרים ובעיקר העובדה כי תקופת המאסר השנייה, כתקופת המאסר הראשונה, הייתה בגין גזר הדין ב-ת.פ. 1845/98. התובע עותר לפצותו בגין כליאת השווא האמורה. 3. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. בסעיף 8 לכתב הגנתה נטענה טענתה המהותית המפורשת. הנתבעת רשמה כי היא "מכחישה את הנטען בסעיף 8 לכתב התביעה וטוענת כי התובע נאסר שוב אך בגין עבירה אחרת". 4. הונחו בפניי חוות דעת נוגדות לעניין נכות פסיכיאטרית לה טוען התובע בגין כליאת השווא הנטענת. ב"כ הצדדים הסכימו, לנוכח זאת, כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט. בהתאם לכך מונה כמומחה כאמור ד"ר עמיקם טל (להלן - "ד"ר טל"). בהמשך הדרך הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית. בגדרה נרשם כי "מקובל עלינו כי התובע יגיש תצהיר עדות ראשית. עוד מקובל עלינו כי ההכרעה בשאלה אם היה מאסר שווא, אם לאו, תיחרץ על יסוד מסמכים וטענות משפטיות". לנוכח זאת הגיש התובע תצהיר עדות ראשית. בהמשך הדרך נחקר ד"ר טל והוריתי על הגשת סיכומי טענות. הוגשו סיכומי טענות מטעם ב"כ התובע וכן נמסרו בהסכמה ראיות נוספות, במצורף להודעות ב"כ התובע מיום 11.7.06 ו- 25.10.06. 5. או-אז התעוררה מחלוקת בין ב"כ הצדדים. הנתבעת עתרה, בגדר תיק בש"א 12624/06, להתיר לה לצרף לסיכום טענותיה את פקודת המאסר נשואת תיק זה. לטעמה, ככל שבית המשפט ימנע ממנה לעשות כן בדעתה אז לעתור לביטול הסכמתה הדיונית לאור קיפוח מהותי של הגנתה. התובע התנגד לכך בתוקף. הוא ציין כי לא זו בלבד שפקודת המאסר באשר לכליאת השווא הנטענת לא אוזכרה בכתב ההגנה, יש בעתירת הנתבעת משום שינוי חזית מפליג. בגדר החלטתי מיום 26.10.06 הבהרתי כי ההסכמה הדיונית שהושגה מחייבת ואין בדעתי להתיר לנתבעת לחזור בה ממנה. ציינתי כי בדעתי להכריע במחלוקת האמורה, לגופה, בגדר פסק דיני. לנוכח זאת היתרתי לנתבעת לצרף לסיכום טענותיה את פקודת המאסר, וזאת הגם שלא הכרעתי לעניין עצם קבילותה, נפקותה ומשקלה. הטעמתי כי ראוי יהא, לנוכח זאת, כי סיכומי הטענות יתייחסו, על דרך החילופין, לכל הכרעה אפשרית שלי. לפיכך, ולאחר הגשת סיכומי ב"כ הנתבעת, נדרשתי למחזור סיכומים שני. שאלת החבות 6. שומה עליי, איפוא, להידרש תחילה לשאלת החבות. נהיר, לנוכח השתלשלות העניינים המתוארת, כי שאלת החבות קשורה קשר אמיץ במחלוקת הדיונית האמורה. 7. בחנתי טיעוני ב"כ הצדדים וברי לי כי הדין עם התובע. לטעמי, ניסיונה של הנתבעת לסמוך הגנתה על פקודת המאסר הוא בבחינת הרחבת חזית בלתי מותרת. 8. ועל שום מה מבקשת הנתבעת לצרף כראיה את פקודת המאסר? היא עושה כן לנוכח ההגנה המנויה בסעיף 27(1) לפקודת הנזיקין המעניקה הגנה בגין כליאת שווא ככל שהמעוול "עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם". פקודת המאסר שבפניי, כך עולה בעליל, ניתנה על ידי בית המשפט ב-ת.פ. 1845/93, ובעקבותיה ריצה התובע את תקופת המאסר השנייה. ברי, איפוא, ככל שאקבל את פקודת המאסר כראיה קבילה, שפועלו של שירות בתי הסוהר יזכה להגנה. מבחינתו, אף אם לעניין פקודת מאסר זו "היה פגם בהם או בנתינתם", שומה היה על שירות בתי הסוהר לבצע פקודת מאסר זו, חרף פגם כאמור. 9. ואולם, אם אכן אלו הם פני הדברים, מצפה הייתי מן הנתבעת כי זו תהא הגנתה. אכן, אם זו גרסתה של הנתבעת, היא אמורה הייתה לשטוח הגנה מובהקת זו, בראשית הדרך, ובגדר כתב הגנתה. לא זו בלבד שהנתבעת חדלה מלעשות כן, הגנתה לאמיתם של דברים הפוכה היא. שהרי, כזכור, טוענת הנתבעת כי מאסרו השני של התובע היה "בגין עבירה אחרת". אכן, לכאורה, טענת הגנה זו אינה מתיישבת עם האישור הסותר של שירות בתי הסוהר. פשיטא, מצפה הקורא לכך כי בגדר ראיותיה תוכיח הנתבעת כי האישור האמור, ככל שהוא נסב לגבי ת.פ. 1845/93 הנ"ל, יסודו בטעות. שהרי אם המאסר השני הוא "בגין עבירה אחרת", ממילא הוא בגין תיק אחר. ב"כ התובע אף טוען כי לנוכח העובדה שפקודת המאסר הנטענת היא בבחינת מסמך המהותי להגנתה של הנתבעת, ראוי היה שהוא יצורף לכתב הגנתה. הגם שאני רואה טעם רב בטענה זו, איני רואה להעמיק חקר בה. די לי בכך שלכל הדעות מקובלת עליי עמדת ב"כ התובע כי הנתבעת אינה רשאית, בגדר ראיותיה, אלא להוכיח את הנטען בהגנתה. משמע, הנתבעת בוודאי רשאית להדוף את הטענה אודות כליאת שווא, שהרי לשיטתה תקופת המאסר השנייה היא "בגין עבירה אחרת". היא אינה רשאית לחרוג מגדר הגנתה זו. ברי שהנתבעת רשאית הייתה, בגדר הגנתה, להודות בכך שהגם שלכאורה עסקינן בכליאת שווא, היא מתגדרת בהגנה האמורה. אם זו הייתה הגנתה, ברי שפקודת המאסר הייתה קבילה אז לכל דבר ועניין. אין צריך לומר כי הנתבעת לא ביקשה, בשום שלב מן השלבים, לתקן כתב הגנתה. 10. עתה נחזור להסכמה הדיונית בין ב"כ הצדדים. סוכם, כזכור, כי "ההכרעה בשאלה אם היה מאסר שווא, אם לאו, תיחרץ על יסוד מסמכים וטענות משפטיות". משמע, עסקינן במחלוקת עובדתית, "אם היה מאסר שווא". ממילא רשאית הנתבעת לשלול קיומו של "מאסר שווא", ככל שתוכיח שהמאסר היה "בגין עבירה אחרת". לעניין זה היא הייתה מותרת להציג מסמך המוכיח "עבירה אחרת" כאמור. ברי שההסכמה הדיונית לא הניחה, כפי שמבקשת הנתבעת עתה לטעון, כי הגם שאין חולקין, לכאורה עובדתית, בקיומו של מאסר השווא, קיימת לנתבעת הגנה המנקה אותה מאחריות, חרף התקיימותו העובדתית-לכאורית של מאסר השווא. 11. לטעמי, ההכרעה האמורה אינה טכנית גרידא. משום כך מקוממת טענת הנתבעת המבקשת, בקלילות מדהימה, להתעלם מן המתחייב מכתב הגנתה והכל, לטענתה, בשם מטרתו של ההליך המשפטי בחשיפת האמת. בל נשכח את מיהותה של הנתבעת, היא מדינת ישראל. יש להניח כי מי שניסח את כתב הגנתה לא שיחת דבריו לריק. פשיטא, מקום שהכחיש קיומו של מאסר השווא - תוך שהוא טוען, פוזיטיבית, כי מאסר זה היה "בגין עבירה אחרת" - ניצבה ראיה מתועדת לנגד עיניו המוכיחה "עבירה אחרת" זו. אך אם אכן, עובר לניסוח כתב ההגנה, ניצבה בפני כותבו פקודת המאסר, נשגב ממני הכיצד ניתן היה להישמע בטענת ההגנה המובהקת שהעלתה הנתבעת, שכמסתבר לימים היא חסרת שחר. ככל שהנתבעת הייתה, בגדר כתב הגנתה, מתגדרת בהגנה השוללת את העוולה של כליאת השווא, אין לדעת מה צעדים היה נוקט התובע. יכול שהיה זונח תובענתו נגד שירות בתי הסוהר, בגין כליאת שווא. ושמא היה מבקש, ככל שהדבר ניתן, לשקול תובענת נזיקין נגד הגורם האחראי לכליאת השווא שלו, שאיננו שירות בתי הסוהר. 12. נהיר לי, לנוכח כל אלו, כי מעבר להיבט המשפטי הצרוף מצפה הייתי מן הנתבעת, יהא הדבר אשר יהא, כי תראה לפצות את התובע. כיום אין עוררין עוד כי התובע נכלא במאסר שווא, בגין תקופת המאסר השנייה. אף אם שירות בתי הסוהר אינו נושא באחריות, נאה שהנתבעת, היא המדינה, הייתה נוטלת אחריות לכך, אם לא משפטית, בוודאי ציבורית. לנוכח הכרעתי זו שומה עליי להידרש לשאלת גובה הנזק של התובע. גובה הנזק 13. ב"כ התובע, בגדר סיכום טענותיו, טוען בהרחבה לנזקים שנגרמו לתובע. הנתבעת ממלאה פיה מים. בגדר מכלול סיכום טענותיה היא אינה משמיעה, ולו בדל-טענה, לעניין גובה הנזק. דומה שהנתבעת כה הייתה בטוחה בהדיפת התביעה לנוכח פקודת המאסר, שסבורה הייתה שאין להידרש לעניין זה כל עיקר. 14. ב"כ התובע טוען לפיצוי לא ממוני בגין כליאת השווא, להפסד השתכרות בתקופת הכליאה, ולהפסדי השתכרות בעתיד לנוכח תפיסתו כי כתוצאה מכליאת השווא נותרה לתובע נכות צמיתה. 15. בדעתי להיענות לתביעותיו של התובע בגין כליאת השווא ובגין הפסד השתכרות לתקופת הכליאה. פסיקת בתי המשפט, כך מראה ב"כ התובע, מתייחסת בחומרה יתרה לשלילת חירותו של אדם, ובעיקר ללא כל זכות. אכן קשה להלום מידת התסכול, המרירות ועוגמת הנפש הצפויה לאדם המוצא עצמו מאחורי סורג ובריח, על לא עוול בכפו. עצם הכינוי של העוולה, "כליאת שווא", אוצר בחובו, באורח קולע, את המשמעות החמורה. הכליאה, כמסתבר, היא "לשווא". פירושים והסברים מיותרים. 16. ב"כ התובע מצביע על מספר פסקי דין בהם נפסקו פיצויים בגין כליאת שווא. כב' השופטת פרידמן-פלדמן, ב-ת.א. (י-ם) 10152/99 בן גביר נ' מדינת ישראל, פסקה סכום של 20,000 ₪ בגין כליאת שווא ליממה אחת. כב' השופט מילנוב, ב-ת.א. (י-ם) 9088/02 אג'מי יוסי נ' רפ"ק גז חיים ואח', פסק סכום של 5,000 ₪ בגין כליאת שווא של 5 שעות. כב' השופט בן חיים, ב-ת.א. (ת"א) 46575/01 רווה עופרה נ' מדינת ישראל, פסק סכום של 10,000 ₪ עבור כליאת שווא של לילה בודד. לנוכח זאת מציע ב"כ התובע פיצוי של 15,000 ₪ לכל יום מאסר. כאמור הנתבעת אינה מתייחסת כל עיקר לטיעון זה, והוא מקובל עליי. לנוכח זאת מקובלת עליי עמדת ב"כ התובע לפיצוי לא ממוני בסכום של 435,000 ₪. 17. כך, אף ככל שעסקינן בהפסד השתכרות לחודש ימים. אף בעניין זה אין כל התייחסות בסיכומי ב"כ הנתבעת. מקובל עליי, איפוא, תחשיבו של ב"כ התובע על פיו הוא זכאי להפסד השתכרות באותו חודש בסכום של 4,352 ₪. 18. מנגד, בדעתי לדחות מכל וכל טענת ב"כ התובע להפסד כושר השתכרות בעתיד. בדעתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר טל. בחוות דעת מקיפה סקר ד"ר טל את תולדות מצבו הנפשי של התובע. הוא מצביע על כך שהתובע, מאז ומתמיד, סובל מתגובת הסתגלות כרונית שהרקע שלה קשור להפרעה בהתפתחות אישיותו, ושמא יש לה אף שורשים גנטיים. לכל אורך חייו של התובע, כך מבאר ד"ר טל, יש עליות וירידות. לטענתו התובע "סובל מקדמת דנא מהפרעה באישיותו. הפרעת אישיות היא הפרעה הנמשכת לכל אורך חייו של אדם". ד"ר טל שולל את טענת התובע לתרומה משמעותית באשר למאסרו השני. לשיטתו "אין בתקופת המאסר השני תרומה מהותית להחמרת מצבו הנפשי". אכן לתובע ישנם 20% נכות. ואולם נכות זו "מהווה ביטוי של הפרעת האישיות הקבועה שלו, אשר בתוכה - עליות ומורדות בתיפקודיו השונים לרבות אפשרות שיהיה מצוי במצב פסיכוטי מעת לעת, ברבות השנים". לא נמצא לי טעם טוב, חרף טיעוני ב"כ התובע, שלא לאמץ קביעתו זו של ד"ר טל. כך, על אחת כמה וכמה, לנוכח הסכמת ב"כ הצדדים הן למינוי מומחה מוסכם, והן למינויו כמומחה של ד"ר טל דווקא. סוף דבר 19. הפועל היוצא מכל אלו מזכה את התובע בסכום של 439,352. מזלה של הנתבעת משחק לה ובגדר סיכום טענות ב"כ התובע הוא מבהיר כי לנוכח העובדה שייצוגו של התובע נעשה במינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי אין לפסוק שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, זולת ההוצאות שהוטלו על התובע בגין שכ"ט המומחה. אלמלא הצהרה זו ברי שהייתי מחייב את הנתבעת בשכ"ט עו"ד. 20. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 439,352 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 11.7.06 ועד מועד התשלום המלא בפועל והוצאות בסך 2,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 12.8.04 ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. פיצוייםכליאת שווא