היתר בניה תנור ארובה 1. בפתח הכרעת הדין אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק. א. רקע כללי והשתלשלות האירועים: 2. בשנת 2003 רכשו הנאשם ואשתו בית ברח' הבושם 3 ברמת השרון (להלן - הבית). בני הזוג ערכו שיפוץ בבית, כאשר אשת הנאשם שימשה כאדריכלית השיפוץ. במסגרת השיפוץ הותקנה - בצמוד לגבול שבין הבית לבין הבית השכן - מערכת הסקה הכוללת תנור וארובה, אשר מוקמה במבנה המתואר בכתב האישום כדלקמן "תוספת בניה של חדר עשוי מבלוקים ובטון, בשטח של כ-14 מ"ר, הממוקמת בחלק המערבי של המגרש ובצמוד לבית הקיים, ובצמוד הקמת צינור ארובה, העשוי ממתכת באורך של כ-5.5 מ'" (להלן - המבנה). 3. אין מחלוקת כי הנאשם אמנם הקים את המבנה, אף שלפי גרסת ההגנה הבניה התבטאה בהחלפת גדר חיה בקיר בגובה של כמטר וחצי - על מנת שתסגור חלל אשר יהווה מעין ארון למערכת ההסקה - וכן הקמת הארובה הנ"ל במיקום שלטענת הנאשם מרוחק בכמטר מהמקום בו היתה בעבר ארובה. 4. לגרסת הנאשם, מכיוון שהבניה האמורה היתה השינוי היחיד שנערך בקונטור הבית, הוא פנה לאדריכל אבנר גולן - ששימש בזמנו כמהנדס העיר ומהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - על מנת לברר אם הבניה טעונה היתר בנייה. לדבריו, מר גולן השיב בשלילה לשאלה זו לנוכח העובדה שמה שהוקם הוא חלק מהפיתוח הסביבתי (ר' בפרוטוקול, עמ' 17). 5. בני הזוג מיה ואברהם גנדל (להלן - המתלוננים), המתגוררים בבית השכן, הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ולאחר מכן גם לגורמים נוספים בעירייה, תלונות אודות הקמת המבנה. המתלוננים טענו כי מדובר במבנה שנבנה בסמוך ובצמוד לביתם, כאשר מערכת ההסקה יוצרת מטרדי רעש בלתי נסבלים. המתלוננים הדגישו כי הנאשם הקים את המבנה כך שמערכת ההסקה הוצבה קרוב לחדר השינה שלהם - ורחוק מחדר השינה בבית הנאשם - ועקב כך נפגעה איכות חייהם באופן ממשי. 6. אין מחלוקת כי בשלב כלשהו, בעקבות פניית הנאשם לעירייה, נערכה פגישה בה השתתפו בין היתר מר גולן ואינג' ולדימיר לוין, שבזמנו שימש כמנהל מחלקת הפיקוח על הבניה בעירייה. לפי עדותו של מר גולן, שהעיד מטעם הנאשם, הוא סבר שהבניה שביצע הנאשם אינה טעונה היתר בניה משום שאינה ממש תוספת למבנה אלא אלמנט חיצוני שנועד להסתיר מערכות במסגרת הפיתוח (ר' בפרוטוקול, עמ' 24 שורה 24). 7. בסיכומה של הפגישה ערך מר גולן מכתב מסכם ברוח הדברים הנ"ל (ר' טיוטת המכתב נ/2 מיום 16.2.05; להלן - המכתב). מחומר הראיות שהוצג לפני לא ברור אם בסופו של דבר המכתב נחתם ונשלח לנמענים, אך הנאשם מודה שלא קיבל אותו בזמנו. יוער, כי בעוד שמר גולן העיד כי המכתב משקף מסקנה משותפת של כל המשתתפים בפגישה (ר' שם, עמ' 23 שורה 23 ואילך), מר לוין טען כי המסקנה שמדובר בבניה שאינה טעונה היתר היתה של מר גולן בלבד ואילו הוא (לוין) הסתייג ממנה וסבר שהמבנה דווקא טעון היתר (שם, עמ' 11 שורה 4 ואילך). 8. לאחר שמר גולן פרש מתפקידיו ובעקבות תלונות נוספות נדרש הנאשם להציג היתר בניה למבנה. אשת הנאשם הגישה בקשה להיתר אך, בסופו של דבר, ביום 29.1.06 החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה לדחות את הבקשה. על החלטה זו הגישה אשת הנאשם ערר, שנדחה ביום 18.6.07 על ידי ועדת הערר המחוזית למחוז תל אביב. 9. לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר שלח אינג' ויאצ'סלב בוטנר - אשר החליף את מר לוין כמנהל מחלקת הפיקוח על הבניה בעירייה - מכתב התראה לנאשם ביום 17.7.07 (ר' ת/5). במכתב הבהיר מר בוטנר כי במידה והמבנה לא יוסדר מיידית כחוק תאלץ הרשות לנקוט נגד הנאשם בהליכים משפטיים פליליים. משהדברים לא הוסדרו, הוגש ביום 23.10.07 כתב האישום דנא, שבו הואשם הנאשם בבניית המבנה ללא היתר כדין בהתאם לעבירות הרלוואנטיות בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה). 10. לפי גרסת הנאשם, ביום 28.10.07 הגישה אשתו בקשה חדשה להיתר. בבקשה התבקשו הכשרת הגדר שהוקמה במסגרת המבנה, הריסת מערכת ההסקה - התנור והארובה - ובנייתה במיקום אחר. בקשה זו אושרה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה וביום 28.11.07 ניתן ההיתר המבוקש (ר' נ/4). המבנה הותאם להיתר זה, כך שמערכת ההסקה - התנור והארובה - הועברו למקום אחר. ב. דיון והכרעה: 11. בטרם נפנה לדיון ולהכרעה מן הראוי לציין כי באי כוח שני הצדדים, ובמיוחד ב"כ הנאשם, הרבו בהטחת האשמות מיותרות זה בזו. חלק ניכר מטענת ב"כ הנאשם לגיבושה של "הגנה מן הצדק" במקרה דנא נשען על טיעונים כנ"ל - שאינם אלא סברות כרס ואין מקום אף לצטטם - וממילא יש לדחותם, כמו גם את הטענה להגנה מן הצדק לגופה. 12. ב"כ הנאשם מבסס את טיעונו להגנה מן הצדק, ריש לכל, על ההנחה שארובה אינה בגדר מבנה הטעון היתר בניה לפי חוק התכנון והבניה. מבלי לחוות דעה בשאלה זו - שכלל אינה טעונה הכרעה במקרה שלפניי - יש להדגיש כי הנאשם לא הואשם בבניית ארובה אלא בבניית מבנה הכולל ארובה ועל כן אין רלוואנטיות להנחה האמורה. זאת ועוד: כיום לא יכולה להיות מחלוקת שהמבנה שהקים הנאשם אמנם טעון היתר, כפי שקבעו הן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה והן ועדת הערר, שעל קביעותיה לא הוגש ערעור או השגה; ואין צורך להאריך בעניין זה. 13. ב"כ הנאשם מלין בחריפות, בפתח סיכומיו ובמסגרת טענתו להגנה מן הצדק, על השיהוי הרב שהיה לטענתו בהגשת כתב האישום, אך גם לטרוניות אלה אין על מה לסמוך. העובדה שניתן לנאשם זמן על מנת להסדיר כדין את הבניה בוודאי שאינה יכולה להיזקף לחובת המאשימה. יתר על כן, כעולה מסקירת השתלשלות העניינים שלעיל, הבקשה המתוקנת להיתר הוגשה רק לאחר הגשת כתב האישום, על אף שהנאשם היה מודע לעמדת הרשות בדבר הצורך בהיתר למצער מתחילת שנת 2006, וכאשר מכתב התראה ספציפי נשלח אליו בחודש יולי 2007. בנסיבות אלה, ברי כי אין לומר שהגשת כתב האישום במועד בו הוגש לא היתה בגדר הסביר. 14. שונה הוא דין טענתו של ב"כ הנאשם ל"טעות" (יוער, כי ב"כ הנאשם טען ל"טעות במצב דברים" לפי סעיף 34יח לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) בעוד שהטעות הרלוואנטית היא "טעות במצב משפטי" לפי הוראות סעיף 34יט לחוק העונשין (להלן - סעיף 34יט)). לפי הוראות סעיף 34יט, כאשר קיימת לנאשם "טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור" אין בכך סייג לאחריות פלילית אלא אם כן "הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". 15. סעיף 34יט מכיר אפוא בטעות במצב משפטי כסייג לאחריות פלילית בגבולות צרים ומוגדרים היטב בלבד. יחד עם זאת, המקרה דנא - בהקשר זה - הינו מקרה מיוחד. הנאשם פנה למהנדס העיר - שהוא בעל סמכות בכיר בעירייה, בוודאי בתחום התכנון והבניה - ונאמר לו במפורש, ברחל בתך הקטנה, שהמבנה אינו טעון היתר לפי חוק התכנון והבניה. אכן, הנאשם לא קיבל על כך אישור כתוב, אך די באישור שקיבל בעל פה כדי לעורר ספק סביר כי הנאשם אמנם טעה בעניין טעות שהיתה, בנסיבות העניין, "בלתי נמנעת באורח סביר". ספק זה לא הוסר ועל כן, בהתאם להוראות סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, יחול הסייג. 16. ודוק: כאשר מדובר - כבענייננו - בהסתמכות על עצה שגויה אודות מצב משפטי, יש להבחין בין עצה הניתנת על ידי גורם רשמי לבין עצה הניתנת על ידי עורך דין (או מומחה רלוואנטי אחר) מטעם הנאשם. אף שסעיף 34יט נוקט בלשון רחבה, שאינה שוללת הכרה בטעות גם כשמקורה הסתמכות על עצה משפטית שגויה של עורך דין, פשיטא שכאשר מדובר בעצה או פרשנות של גורם רשמי על פני הדברים טעות הנאשם תהא בבחינת בלתי נמנעת באופן סביר, ואף בכך יש כדי לתמוך במסקנה דלעיל (לניתוח הסייג שבסעיף 34יט ר' ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ ואח', תקדין-עליון 2007 (4) 129, בפסקה 34 ואילך לפסק הדין). 17. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה כי הנאשם לא היה רשאי להיתלות בעצתו של מר גולן בשל העובדה שהיתה ביניהם היכרות קודמת בעבר. ואולם, מדובר בהיכרות קודמת מינורית למדי, שהתבטאה בכך ששנים רבות לפני האירועים דנא התנדב מר גולן לשמש כרכז נוער במושב בו התגורר הנאשם והדריך בני נוער שביניהם היה הנאשם. יתר על כן - וזו הנקודה העיקרית - לא הובאה ראיה כלשהי לכך שמר גולן היטה את שיפוטו עקב היכרות זו, לא כל שכן שהנאשם היה מודע להטייה שכזו. לפיכך, טענות ב"כ המאשימה בהקשר זה - בדיוק כמו טענות ב"כ הנאשם אודות משמעות "קשרים" של המתלוננת בעירייה - אינן אלא השערות בעלמא. 18. אשר על כן החלטתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק. ג. עתירות ב"כ הנאשם לפסיקת הוצאות: 19. במסגרת סיכומיו עתר ב"כ הנאשם גם לפסיקת הוצאות נגד המאשימה ונגד המתלוננת לפי הוראות סעיפים 80 ו-81 לחוק העונשין. בעתירות אלה אין ממש ויש לדחותן. באשר לעתירה לפסיקת הוצאות נגד המאשימה די בעובדות שפורטו בהרחבה לעיל כדי להבהיר שאין לה יסוד. כאמור, לטענותיו החריפות-מדי של ב"כ הנאשם כלפי המאשימה בכלל, וכלפי ב"כ המאשימה בפרט, לא נמצא בסיס. יתר על כן, לנוכח התנהלותו של הנאשם, במיוחד כפי שתוארה בפסקה 13 דלעיל, אין כל הצדקה להטיל את הוצאות הנאשם על המאשימה. 20. והוא הדין בעתירת ב"כ הנאשם להטיל הוצאות על המתלוננת. לא זו בלבד שבסופו של יום נמצאה תלונת המתלוננת מוצדקת, שהרי מוסדות התכנון קבעו שהמבנה שהקים הנאשם היה טעון היתר, אלא שזוהי זכותו של אזרח להגיש תלונה; זכות שבמימושה האזרח אף מסייע לרשויות באכיפת החוק. יתר על כן, התלונה הוגשה על רקע טענתה של המתלוננת - שלא נסתרה - כי המבנה ומערכת ההסקה שבו, כפי שנבנו על ידי הנאשם, גרמו לה למטרדי רעש ניכרים, והגשתה בנסיבות אלה היתה טבעית וסבירה. אכן, דומה כי הנאשם היה מיטיב עשות לו דווקא בעניין זה היה שומע לעצתו של מר גולן, שדיבר על הצורך שהשכנים ייפגשו וידברו על מנת לכונן ביניהם יחסים של שכנות טובה, והיה מפגין יתר התחשבות בהם - במקום לנסות ולקבוע עובדות בשטח ואחר כך אף לבקש להטיל הוצאות.בניהמוצרי חשמל (הגנת הצרכן)היתר בניה