עניינו של ההליך בפני, בשלב זה, בטענות המבקש לפיהן הוא זכאי לפיצוי בגין הפקעת חלקה 78 בגוש 30160 ששטחה הכולל 779 מ"ר, המצויה בגבעת שאול (להלן - הקרקע). הפקעת הקרקע בוצעה באמצעות שתי הודעות שניתנו על ידי משיבה 1 מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן - הפקודה). הראשונה, מיום 3.7.88 ביחס ל-408 מ"ר מתוך החלקה שיועדו ל"דרך", והשנייה מיום 1.11.88 ביחס ל-371 מ"ר שיועדו ל"שמורת טבע" (להלן - ההפקעה). המבקש טוען כי אף שרישום הבעלות בקרקע הועבר על שמו רק בשנת 1992, הוא היה בעל הקרקע גם במועד ההפקעה, שכן זו נרכשה על ידו מבעליה הרשום של הקרקע במועד ההפקעה, מר יעקב עוזיאל המנוח, על פי הסכם מכר מיום 30.5.73 (הנושא את הכותרת "זכרון דברים") תמורת 140,000 ל"י. לטענתו, לצורך קביעת שיעור הפיצויים יש לקבוע את ערך הקרקע במועד הקובע בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמו, השמאי מאיר גרון (להלן - השמאי גרון), ולדחות את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, השמאי רן פירו (להלן - השמאי פירו). לחילופין, טוען המבקש, יש לקבוע את שיעור הפיצוי על פי שערוך שומת הקרקע לצורך מס רכוש משנת 1983 למועד הקובע, אשר עומד על 201,785 ₪. כמו כן, טוען המבקש כי הוא זכאי לפיצוי גם בגין ירידת ערך הקרקע בגין תכנית פוגעת לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. המשיבות טוענות כי משהמבקש לא היה רשום כבעל הקרקע במועד ההפקעה, היה עליו לצרף כצד להליך גם את יורשיו של יעקב עוזיאל, או לצרף מסמך מטעם הבעלים הקודם המכיר בזכאותו הבלעדית לפיצויי ההפקעה. זאת, כדי למנוע מהיורשים האמורים להגיש בעתיד תביעה נפרדת לקבלת פיצויי הפקעה, תביעה שאם תתקבל, תביא לתשלום כפל פיצוי בגין ההפקעה. לעניין גובה הפיצוי, טוענות המשיבות כי המבקש לא ביסס טעם המצדיק סטייה מחוות דעתו של השמאי פירו. אשר לשאלת זכאותו של המבקש לפיצויים, סעיף 17 לפקודה קובע כי "אם מתעוררת איזו שאלה בדבר זכות הקנין לכל קרקע העומדת להירכש עפ"י פקודה זו... הרי הבעלים הרשומים... יהיו רואים אותם כזכאים לאותה קרקע עפ"י החוק, אלא אם כן הוכח ההיפך מזה כדי הנחת דעתו של בית המשפט". בעניין זה, הלכה היא כי רוכש מקרקעין או זכות חכירה בהם ואשר זכותו טרם נרשמה במרשם המקרקעין, שהוא בעל זכות קניין שביושר, זכאי לקבל פיצויי הפקעה (ע"א 309/54 נאמן נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד י(3) 1942, 1970-1971, 1981). על רקע זה, עיון בזכרון הדברים שהמשיב הציג מלמד כי מנויים בו כל הפרטים הנדרשים לצורך השלמת העסקה, ובסעיף 4 אף נקבע כי "שני הצדדים מתחייבים לקיים את כל תנאי זיכרון דברים זה ככתבו ולשונו, ובמקרה שצד אחד יפר זיכרון דברים זה ו/או אחד מתנאיו ישלם לצד המקיים סך של 20,000 ל"י... וזאת מבלי לפגוע בזכויותיו של כל צד לדרוש ביצוע בעין של זיכרון דברים זה". בנסיבות אלו העובדה שמדובר בזכרון דברים אינה פוגעת בתוקפו המחייב כמסמך אשר מבטא את כוונת הצדדים להתקשר בהסכם למכירת המקרקעין (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281, 287-288). עובדה היא שבסופו של יום אכן הועבר רישום הבעלות בקרקע על שם המבקש (בשנת 1992) על ידי עו"ד יצחק ברזילי "... לפי ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מס. 145/77 מ-26.12.77". אין גם חולק גם כי יורשיו של מר יעקב עוזיאל לא ביקשו למנוע את רישום הקרקע על שם המבקש, ובשלב זה, גם טרם פנו למשיבות בבקשה לקבל פיצויים בגין הפקעת הקרקע. בנסיבות אלה, המבקש ביסס זכות בקרקע המקנה לו זכות לפיצוי בגין הפקעתה, והנטל לסתור הוכחה זו מוטל על המשיבות. כל שנטען בהקשר זה על ידי המשיבות הוא שבהעברת רישום הקרקע כ-20 שנים לאחר עריכת העסקה "...יש להעלות סימני שאלה ביחס לזיכרון הדברים" (סעיף 28 לסיכומי המשיבה), וכי המבקש לא הציג "...ראיה לפיה שילם את התמורה המפורטת בזיכרון הדברים" (סעיף 30 לסיכומי התשובה). בטענות אלה, שהועלו באופן סתמי וללא כל ראיה ממשית הסותרת את ראיות המבקש, אין כדי להרים את הנטל לסתור את זכותו של המבקש בקרקע כפי שהוכחה לעיל. ככל שהמשיבות ביקשו למנוע אפשרות של הגשת תביעה סותרת בעתיד מצד הבעל הקודם של הקרקע (או יורשיו), היה עליהן, ולא על המבקש, לצרפו את בעל הקרקע הקודם כמשיב נוסף לבקשה. מכאן, שהמבקש ביסס את זכותו לקבלת הפיצויים בגין הפקעת הקרקע על פי הפקודה, ויש לבחון את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. באשר לקביעת שיעור הפיצוי, המבקש טוען כי יש להעדיף את חוות דעתו של השמאי גרון. המבקש איננו חולק על נתוני היסוד העובדתיים שפורטו בחוות דעת השמאי פירו ומתייחסים לקרקע כגון שטחה, ייעודה, ותכניות המתאר שחלו עליה במועדים הרלוונטיים להפקעה. טענותיו מתמקדות בנתונים ובהערכות עליהן נסמכה חוות הדעת האמורה, כאשר לטענתו, בחקירתו הנגדית של השמאי פירו היה כדי לערער את מהימנות חוות דעתו בכתב כמבטאת את ערך הקרקע, ולמצער לקבוע כי נתוניה שונו באופן המקרב אותה לחוות דעתו של השמאי גרון. בהקשר זה, הכלל הוא כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה נ' רבי, לא פורסם, 23.4.90; צוטט בהסכמה בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948-949). במקרה הנוכחי זה לא מצאתי סיבה "בולטת לעין" לסטות מחוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט. אשר לייעודה הצפוי של הקרקע, המערער לא הצביע על נסיבות מהן עולה כי במועד ההפקעה בשנת 1988 שינוי ייעוד הקרקע (או חלקה) ל"מגורים", היה "...ודאי, או שניתן לפחות לצפותו למימושו בעתיד הנראה לעין" (ע"א 133/83 מרכז מסחרי בני פ.י. נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז הצפון, פ"ד מ(4) 154, 157). גם לפי השמאי גרון, תב"ע 1726, שהתקבלה בשנת 1985, שינתה את ייעודן של חלקות סמוכות ל"מגורים 2" או "מגורים 5", אך לא את זה של הקרקע נשוא ההליך, שחלקה יועד ל"דרך" וחלקה נותר "שמורת טבע". משהשמאי גרון התבקש להסביר מדוע חוות דעתו הניחה כי היה מקום לצפות לשינוי מעין זה תוך 3 שנים ממועד ההפקעה, הוא טען כי "כל המגרשים מסביב הם בנייה, זה אזור בנוי עוד מתקופת המנדט, היו בתים מפוזרים בשטח. מתכנן ערים אמר שראה בעיניים של מתכנן שהבנייה תגלוש לשטח שמיועד לשמורת טבע" (פרו' ש' ע' 4 ש' 22-23). בדברים אלה אין כדי לבסס את הטענה שבמועד ההפקעה הייתה קיימת ציפייה סבירה לשינוי ייעוד הקרקע, ואין בהם כדי לסתור את חוות דעתו של השמאי פירו. אשר לקביעת ערך קרקע שייעודה "שמורת טבע", המבקש עצמו מציין כי נושא זה מצוי במחלוקת בין שמאים שונים (סעיפים 51ב-51ג לסיכומים מטעמו). לא מצאתי ממש גם בטענה כי השמאי פירו חזר בו מחוות דעתו בעניין זה, לפיה בנסיבות העניין יש לחשב את ערך הקרקע על כ-30% מערכה של קרקע למגורים. כל שנאמר על ידי השמאי פירו בחקירתו הנגדית בעניין זה היה כי "המקדם שקבעתי הוא לא מדע מדויק, אבל לא יהיה קרוב לשווי מגורים בסביבה. הוא יכול להיות 5 אחוז יותר או 5 אחוז פחות... הייתי אומר שמקסימום ארבעים אחוז" (פרו' ע' 15 ש' 10-11). בעצם העובדה שהשמאי פירו הסכים כי תיתכנה דעות מקצועיות אחרות, אין כדי להביא למסקנה כי שינה את חוות דעתו או לחייב לאמץ דווקא חוות דעת מקצועית המיטיבה עם המבקש. גם בקביעת ערך הקרקע בהסתמך על פרסומים מקצועיים בדבר ערכי שווי שוק של קרקעות בירושלים בתקופה קרובה למועד ההפקעה, ולא במועד ההפקעה ממש, אין כדי לפגום במהימנותה של חוות דעתו של המשיא פירו. מה גם שהמבקש לא הצביע על כל מקור אחר אשר עשוי לספק נתונים אובייקטיביים מהימנים שיש בהם כדי לבסס ערך שונה של קרקע זו. בהקשר זה, קביעתו של השמאי פירו שיש להסתמך לצורך קביעת ערך הקרקע על מחירי נכסים בשכונת בית וגן, על היחס בין מחיריהם של נכסים מקבילים בשכונה זו לאלו של נכסים בשכונת גבעת שאול, והערכתו את עלות הבניה הם כולם עניינים שבמומחיות מקצועית, ובעצם קיומה של מחלוקת בין המומחים בעניינים אלה אין כדי לפגוע בחוות דעתו של מומחה בית המשפט. גם בטענה, כי בשנת 1990 עלו מחירי המקרקעין באזור, אין כדי לסייע למבקש. זאת, ראשית, משום שנתון זה אינו רלוונטי, לאור ההוראה הברורה בסעיף 12(ב) לפקודה הקובעת כי "...בבוא בית המשפט להעריך פיצויים אלה, יעריכם לפי השווי שימצאנו כשוויה של הקרקע, הזכות או טובת ההנאה על אותו בסיס, בזמן ששר האוצר פרסם ברשומות את ההודעה על כוונתו לרכוש אותה, ובלי להביא בחשבון כל השבחה או עבודות שנעשו או שנבנו או שתעשינה או שתבנינה על אותה קרקע..". שנית, עלייה זו עשויה להיות, בין השאר, תוצאה של שינוי ייעוד החלקות הסמוכות ל"מגורים", שינוי שלא הוכח כי היה צפוי שיתרחש גם לגבי הקרקע. טענתו החילופית של המבקש, לפיה יש לקבוע את הפיצוי על פי שומת מס רכוש, ולא על פי חוות דעת המומחים, נסמכת בעיקר על הוראת סעיף 12(ב) לפקודה הקובעת כי "...בהעריך בית המשפט פיצויים אלה, חייב הוא להביא בחשבון את כל הרשימות וההערכות של השווי היסודי או של דמי החכירה שהוגשו לצורך תשלום מיסים ע"י התובע או שהתובע הסכים להן". אינני מקבל גם טענה זו. ראשית, לעניין הוראה זו נקבע בפסיקה כי "...שיקול זה אינו תנאי שיש לנהוג על-פיו בלבד, אלא שבין יתר השיקולים, צריך לתת את הדעת גם לעובדת השומה שעל-פיה שולם המס בהסכמה ולא להתעלם לעניין זה כליל" (ה"פ 423/84 וולובלסקי נ' מדינת ישראל, פ"מ מח(1) 460, 466). שנית, מששומת מס הרכוש שהוצגה במהלך הדיון נערכה לשנת 1983, ערכה הראייתי נמוך ביותר, שכן לא ידוע אלה שינויים חלו בערך השוק של הקרקע בין מועד עריכתה של אותה שומה לבין מועד ההפקעה. אינני מקבל את תביעתו של המבקש, לקבלת פיצוי עבור ירידת ערך הקרקע בעקבות שינוי ייעוד הקרקע במסגרת תב"ע 1726. זאת, ראשית, משום שתביעה מעין זו כלל לא נכללה בבקשה. שנית, על פי הפסיקה, אין לצרף תביעת פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין בעקבות תכנית לתביעת פיצויי הפקעה עצמה (ראה: בש"א (ת"א) 8768/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' יעקובזון, לא פורסם, 19.6.07, פסקה 37 להחלטה והאסמכתאות שם). שלישית, לעניין תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, נקבע בחוק הליך מיוחד, של הגשת תביעה לוועדה המקומית (הליך שכלל לא קוים במקרה זה), ולבית משפט זה כלל אין סמכות לדון בתביעה זו. אינני מקבל גם את התביעה לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש. ראשית, אף שסעד זה נדרש בבקשה (סעיף 52 לבקשה), בדיון מיום 25.1.08 ויתר ב"כ המבקש על סעד זה, כאשר הודיע כי הוא "מצמצם את הבקשה לפיצויים לפי חוק התכנון ופקודת הקרקעות בלבד". שנית, אני סבור שלבית משפט זה אין סמכות לפסיקת פיצוי סוג זה (ראה: ע"א 589/87 הרצל בירנבוים נ' משרד השיכון, פ"ד מט(1) 625, 639). התוצאה היא שהבקשה מתקבלת בחלקה, במובן זה שהמשיבה 1 תשלם למבקש המבקש פיצויי הפקעה בהתאם לקביעותיו של השמאי פירו בדבר ערך הקרקע, דהיינו: 19,699 ₪ בגין הפקעת 408 מ"ר למועד הקובע, 3.9.1988; ו - 59,313 ₪ בגין הפקעת 371 מ"ר למועד הקובע, 1.1.1989, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כקבוע בסעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964. בנוסף, תשלם משיבה 1 למבקש שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ בצירוף מע"מ. ניתן היום, כ"ג בתשרי, תשס"ט (22 באוקטובר 2008), בהעדר ב"כ הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. י' עדיאל, סגן נשיא שינוי ייעוד במקרקעיןשמורת טבע