סעיף 43 לפקודת הראיות 1. התובע הגיש תביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בה עתר לביטול הכרזתו של הנכס הידוע כחלקה 2 בגוש 30514, המצוי בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים, והרשום על שמם של בני הזוג אלמע'רבי, כנכס נפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950. עם הגשת תצהירי הצדדים, התנגד התובע להגשת נספחים א', ב', ד', ה', ו-ז' לתצהיר עדותו הראשית של רונן ברוך, אשר הוגש מטעם הנתבע, כמפורט להלן: א. נספח א' - מכתב מיום 11.1.68 מדוד דרש, עובד המינהל, למינהל מקרקעי ישראל ביחס לנכס נשוא התביעה. ב. נספח ב'- תרשומת בכתב יד שנערכה ע"י עובד האפוטרופוס הכללי ביחס לגב' אלמע'רבי. התרשומת אינה נושאת תאריך. ג. נספח ד' - תרשומת בכתב יד מפגישה שנערכה ביום 5.12.01 עם עו"ד מוסק, בא כוחו דאז של התובע, בנוגע לנכס. על פי הרישום, נערכה התרשומת על ידי "שמש". ד. נספח ה' - מכתב תלונה של דיירת הגרה בסמוך לנכס שנשלח לראש עירית ירושלים ביום 8.8.73. ה. נספח ז' - צילום ייפוי כוח כללי של עבדאללה אלמע'רבי אשר נחתם, על פי הנחזה בו, בשגרירות ירדן בגרמניה ביום 8.9.72. 2. לטענת הנתבע הנספחים השנויים במחלוקת קבילים כראיה מכוח היותם ראיות מינהליות אשר היו ברשות האפוטרופוס ואשר שימשו יסוד להחלטתו להנפיק תעודת נפקדות. לחלופין, נספחים א', ב', ו-ד' קבילים בהיותם "רשומות מוסדיות", כמשמעות מושג זה בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות); נספחים א' ו- ה' קבילים בהיותם "מסמכים נושנים", כמשמעות המושג בסעיף 43 לפקודת הראיות; ונספח ז' קביל בהיותו "תעודת חוץ" ובהתאם לסעיף 30 לפקודת הראיות, ולחלופין מכוח היותו תעודה נושנה. לחלופי חלופין, טוען הנתבע, על בית המשפט להתיר הגשת נספחים אלה במסגרת המגמה הכללית של מעבר מכללים של "קבילות" לכללים של "משקל". ראיות מינהליות 3. אכן, ככל רשות מינהלית, אין האפוטרופוס לנכסי נפקדים כפוף לדיני הראיות הרגילים ורשאי הוא לבסס החלטתו על ראיות בלתי קבילות, ובלבד שמדובר בראיה "שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה" (בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, תק-על 2003(4) 497; בג"צ 127/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פד"י נב(4) 690; בג"צ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, ניתן ביום 23.9.07). ואולם, עמידתה של ראיה במבחן הסבירות של ראיה מינהלית איננה מכשירה הגשתה כראיה לצורך משפט אזרחי או פלילי. מבחן הראיה המנהלית "מתמקד בערך ההוכחתי של הראיה, ולא בקבילותה בבית-המשפט" (בג"ץ 4400/98 ברהם נ' שופט משפטאי אל"מ שפי ואח', פ"ד נב(5) 337). מכאן, כי יש לבחון את קבילותם של המסמכים, כהוכחה לאמיתות תוכנם, על פי כללי הראיות הרגילים. הנתבע יהיה רשאי, אפוא, להגיש את כל המסמכים כמסמכים שעל סמכם הוצאו תעודות הנפקדות (למעט נספח ד' שהינו מאוחר להוצאת תעודות הנפקדות), אך לא כהוכחה לאמיתות תוכנם. רשומה מוסדית 4. הנתבע טוען כי מסמכים א', ב', ו-ד' קבילים בהיותם "רשומה מוסדית". סעיף 35 לפקודת הראיות קובע, בין היתר, כדלקמן: "'מוסד' - המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור"... "'רשומה מוסדית' - מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". לכאורה, על פי לשון החוק, מסמך שנערך ע"י המדינה במהלך פעילותה הרגילה הינו "רשומה מוסדית". על פי סעיף 36 לפקודת הראיות, רשומה מוסדית (שאיננה פלט מחשב) תהווה ראייה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהליך משפטי, אם נתקיימו שני אלה: (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו. (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה. קיומם של התנאים המנויים בס"ק 1 (נוהג, במהלך הניהול הרגיל ובסמוך להתרחשות) ובס"ק 2 (דרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הרשומה) טעון הוכחה (י. קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורת תשס"ד, עמ' 847). נטל הוכחת תנאי הקבילות הבסיסיים של רשומה מוסדית מוטל על המבקש להגישה. אין מקום להכריע בשלב זה, ובטרם נשמעו הראיות, האם עמד הנתבע בהוכחת תנאי הקבילות האמורים, והצדדים יהיו רשאים להתייחס לכך בסיכומיהם. תעודה נושנה 5. לטענת הנתבע חלה על נספחים א' ו- ה' החזקה הקבועה בסעיף 43 לפקודת הראיות, הקובעת כדלקמן: "43. תעודה נושנה הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה - שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה". שני תנאים נדרשים, אם כן, להכרה במסמך כ"תעודה נושנה": האחד, כי המסמך הוא בן עשרים שנה לפחות; והשני, כי המסמך הוצא ממשמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט (קדמי, שם, בעמ' 852; ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, מז(4) 221). סעיף זה מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב אם לראות מסמך כעונה על דרישות הקבילות, ועל הטוען כי המסמך הוא תעודה נושנה נטל השכנוע (ע"א 162/87 אמארה נ' יוסף, פ"ד מה(5) 533). כידוע, קיימים שלושה מישורים שונים לבחינת קבילותו של מסמך כראיה - מישור הקבילות החפצית של המסמך (הוכחת עצם קיומו של המסמך), מישור האותנטיות של המסמך, ומישור הקבילות המהותית של תוכנו. בפסק הדין בעניין דמיאניוק נדונה משמעותן של החזקות הנובעות מהיותו של מסמך "תעודה נושנה" תוך שנקבע כי עניינן בהוכחת האותנטיות של מסמך ואין הן מתייחסות לתוכנו של המסמך: "סעיף זה, על החזקות שבו, עניינו בקבילות רק במישור השני, של הוכחת אותנטיות המסמך, ואין בו כל אזכור לגבי תוכנה של התעודה. לפיכך אין לקבל את דברי בית המשפט קמא, כי אם התעודה מהווה "תעודה נושנה" כהגדרת סעיף 43 הנ"ל, "אז כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר חזקה היא כי תוכנה אמת". את אמיתות תוכנה של התעודה, אם יש צורך בכך, יש להוכיח על-פי כללי הראיות הרגילים, אלא אם חל גם בעניין זה אחד החריגים לכלל האוסר עדות שמיעה..." באשר לתנאי של משמורת נאותה, המשיך בית המשפט וקבע: "במשפט המקובל פורש התנאי למשמורת נאותה (NATURAL CUSTODY) כדרישה שהמקום שבו התגלה המסמך יהיה המקום שבו טבעי למצוא מסמך מקורי מסוג כזה של מסמכים. אין דרישה שמקום המשמורת יהיה הנאות ביותר והטבעי ביותר האפשרי. לגבי כל סוג של מסמך באות בחשבון מספר משמורות, כשסבירותה של המשמורת צריכה להיות כזו שתשכנע את בית המשפט שמסמך שנמצא במקום כזה אינו אלא מסמך אמיתי ..." סעיף 43 לפקודת הראיות עוסק, אם כן, במישור אותנטיות המסמך בלבד, ובהתקיים שני התנאים האמורים הוא מקים חזקה כי חתימה ורישום בכתב יד על-גבי המסמך אמנם נעשו על-ידי האדם שהם נחזים שנעשו על-ידו וכן חזקה כי התעודה נעשתה או אומתה כהלכה בידי האדם שנחזה כמי שעשה אותה או אימתה. ואולם, אמיתות תוכנו של מסמך המהווה "תעודה נושנה" יש להוכיח על-פי כללי הראיות הרגילים (פס"ד אמארה; פס"ד דמיאניוק; קדמי, שם, בעמ' 853). הנתבע מבקש להגיש את מסמכים א' ו-ה' כהוכחה לאמיתות תוכנם. נמצא כי גם אם יוכח כי בתעודות נושנות עסקינן, אין בכך כדי להועיל לנתבע, קל וחומר ביחס לנספח ה' בו נמחקו שמה וחתימתה של הדיירת. למותר לציין כי בשלב זה, אין במגמה, שאכן קיימת, של העדפת מבחנים גמישים של משקל ומהימנות על פני כללים נוקשים של קבילות, כדי להתיר הגשה גורפת של מסמכים, יהיה מקורם ודרך הגשתם אשר תהיה. תעודת חוץ 7. נספח ז' מהווה "תעודת חוץ" בהתאם לסעיף 30 לפקודת הראיות, וככזה קביל כראיה. נספח ז' הוא יפויי כוח מיום 8.9.72 שנחתם בשגרירות הירדנית בגרמניה, אומת ע"י הקונסול הירדני בגרמניה, ואושר ביום 21.8.73 ע"י נוטריון גרמני, ביום 22.8.73 ע"י נשיא בית המשפט המחוזי בגרמניה, וביום 19.9.73 על ידי קונסול ישראלי בגרמניה. ככזה, הוא עומד, על פניו, בדרישות סעיף 30 לעיל וקביל כראיה לעצם קיומו. אמנם, מתצהיר האפוטרופוס נשמט בשל טעות צילום צידו האחורי של אותו יפויי הכוח הכולל אימות החתימות ואישור הגורמים המתאימים, ואולם משתוקן פגם זה בתגובת הנתבע, יש להתיר הגשת המסמך. סיכום 8. לסיכום, הנני מתירה הגשתו של נספח ז' לתצהיר הנתבע. עוד הנני מתירה הגשתם של נספחים א' ב' ה', כמסמכים שעל סמכם הוצאו תעודות הנפקדות ע"י האפוטרופוס. נספח ה' לא יוגש כראיה לאמיתות תוכנו. הגשתם של נספחים א', ב' ו- ד' כרשומה מוסדית, מותנית בהוכחת תנאי קבילותם, והצדדים יהיו רשאים לטעון בעניין זה בסיכומיהם. יוסף למען הסר ספק כי אין בהחלטה זו כדי להכריע בטענות הצדדים ביחס לנטלי הראיה, או ביחס למשקל הראיות שהותרה הגשתן, וטענות אלה שמורות להם לסיכומיהם.פקודת הראיותראיות