תביעה לסילוק יד ותביעה כספית על סך 53,745 ₪. רקע 1. התובעת 1 היא בעלת זכויות החכירה של המקרקעין ברחוב רבי עקיבא 31, חולון (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין הם בבעלות קק"ל המנוהלת על פי דין באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). זכויות התובעת הוקנו לה מכוח צוואתו של אביה המנוח, מר משה כהן ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לעולמו ביום 30.1.96. התובעת 2 הינה חברה פרטית והיא בעלת זכויות הניהול של המקרקעין. (מטעמי נוחות, יקראו התובעים יחד ולחוד: "התובעים"). הנתבע 1 הוא בעליה של הנתבעת 2 (מטעמי נוחות, יקראו הנתבעים יחד ולחוד: "הנתבעים"). בחלקם הצפון מערבי של המקרקעין מצוי מבנה וחצר כמסומן בתשריט במש/1 (להלן: "הנכס"). הנתבעים מחזיקים בנכס מאז שנת 1984 ומנהלים בו מפעל לייצור ועיבוד שיש (להלן:"המפעל"). הצדדים חלוקים בשאלת טיב הזכויות מכוחן מחזיקים הנתבעים בנכס ובשאלת זכאותם להמשיך להחזיק בו. טענות התביעה 2. לטענת התובעים, הנתבעים שכרו את הנכס מהמנוח בשכירות חופשית. לאחר פטירת המנוח ועד ליום 31.12.02 המשיכו הנתבעים לשלם את דמי השכירות ואולם, החל מיום 01.01.03 שילמו הנתבעים תשלומים חלקיים על חשבון דמי השכירות ולאחר מרץ 2004 חדלו מתשלום דמי השכירות לחלוטין. הפסקת תשלום דמי השכירות מהווה הפרה מהותית ויסודית של הסכם השכירות ועל כן, נשלחה לנתבעים הודעה על ביטול הסכם השכירות ודרישה לפינוי הנכס. עוד דורשים התובעים דמי שכירות בגין התקופה שמיום 01.01.03 ועד ליום 01.03.05 בשיעור של 500$ לחודש בניכוי התשלומים ששולמו על חשבון דמי השכירות. בנוסף, דורשים התובעים דמי שימוש חודשיים ראויים מיום 01.03.05 ועד לפינוי הנכס. טענות ההגנה 3. הנתבעים מעלים שורה של טענות סף: טענת התיישנות, שיהוי, השתק, ויתור ומניעות. עוד טוענים הנתבעים כי התביעה נעדרת עילה והתובעים נעדרים זכות עמידה. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים, כי בתחילת שנת 1984 רכשו הנתבעים את המבנים והציוד שהיו במקרקעין מחברת "גרנית מולדת" בסכום של 2.5 מיליון ש"י. בשלב מסוים, הופיע במקום המנוח שהציג עצמו כבעלים של המקרקעין ודרש לקבל לידיו דמי מפתח בסכום השווה לשליש מהסכום ששילמו הנתבעים. לאחר דין ודברים עם המנוח, שילמו לו הנתבעים דמי מפתח בסך של 5,000$ במזומן. לטענת הנתבעים, המנוח קיבל את הכספים כנגד מתן זכויות בעלות נוגדת ו/או דיירות מוגנת ו/או חזקה מוגנת ו/או כדמי מפתח ומאותו מועד ואילך, החזיקו הנתבעים בנכס ובנו מבנים בהסכמתו המלאה של המנוח. בין המנוח לבין הנתבעים הוסכם, כי דמי השכירות המוגנת יעמדו על 300$ וכך שולמו עד 1990. בשנת 1990 שכרו הנתבעים חלק נוסף במקרקעין כנגד תשלום נוסף של 200$ כך שדמי השכירות הועלו לסך של 500$ לחודש. בשנת 2003 גילו הנתבעים כי אותו שטח אשר כנגדו הועלו דמי השכירות, כלל אינו בבעלות התובעים. לאור זאת, הפחיתו הנתבעים את דמי השכירות לסכום המקורי שעמד על סך 300$ ודרשו ביצוע התחשבנות באשר לדמי השכירות העודפים ששולמו. עוד טוענים הנתבעים, כי שוכר מטעם התובעים צורך חשמל מן המערכת שלהם באופן שהם מממנים את צריכת החשמל של התובעים. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי בניה בלתי חוקית שביצעו התובעים, חסמה את שביל הגישה לעסקי הנתבעים ופגעה בפעילותם העסקית באופן שגרם להם נזק כלכלי ניכר. המסגרת הראייתית 4. מטעם התביעה העידו: מר יהודה כהן (עת/1), הגב' שושנה דיאמנט, התובעת 1 (עת/2) ומר צבי דיאמנט (עת/3). מטעם ההגנה העידו: מר יוניצמן ירון, שמאי (ענ/1) ומר קופרשטיין ישי, הנתבע 1 (ענ/2). כן הוגשו מוצגים מטעם התביעה. זכות העמידה של התובעים 5. בכתב הגנתם טענו הנתבעים לזכויות שונות במקרקעין: זכות בעלות, זכות בעלות נוגדת וזכות דיירות מוגנת. למותר לציין, כי לא היה מקום להעלאת טענות עובדתיות סותרות. יתר על כן, בתצהיר העדות הראשית התמקדו הנתבעים בגרסת הדיירות המוגנת והדגישו כי שולמו דמי מפתח וכן דמי שכירות מוגנת במשך השנים (סעיפים 10-6 לתצהיר). נוכח הודאת הנתבעים בקיומם של יחסי שכירות (ובהקשר זה אין חשיבות לשאלה אם מדובר בשכירות מוגנת או חופשית), אזי לא זכאים הנתבעים לחלוק על זכותם של התובעים שמכוחה הם מחזיקים במקרקעין (ר' ע"א 350/75 נסים נ' פאשה פ"ד ל (1) 99, וכן ע"א (ח"י) 4671/99 דנטול בע"מ נ' צור מגן). מאחר שהנתבעים טוענים להחזקה בנכס מכוח תשלום דמי מפתח למנוח, אבי התובעת, הרי הם מושתקים מלכפור בזכויות התובעים במקרקעין. מכל מקום, התובעת 1 הוכיחה את היותה בעלת זכות חכירה לדורות באמצעות נסח רישום המהווה ראיה חותכת לתוכנו (סע' 125 (א) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, להלן: "חוק המקרקעין"). על כן, הריני קובעת כי התובעים זכאים להגיש את התביעה. התיישנות 6. מנסח הרישום עולה, כי מדובר במקרקעין מוסדרים. בהתאם להוראת סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, חוק ההתיישנות לא יחול על קיום זכות במקרקעין מוסדרים, אלא אם עומדת לטוען טענת התיישנות טרם כניסתו של החוק לתוקף. חוק המקרקעין נכנס לתוקף ב- 1/1/70 (סעיף 169 לחוק המקרקעין). לאור הטענה כי החזקת הנתבעים במקרקעין היא משנת 1984, הרי שלא חלפה תקופת ההתיישנות טרם כניסת חוק המקרקעין לתוקף. זאת ועוד - תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958). יום היוולד העילה הוא היום שבו החלה החזקתו הנוגדת של המחזיק במקרקעין. דהיינו, הזמן מתחיל לרוץ לטובת מחזיק במקרקעין, רק מאז שהוא עושה מעשה המראה בעליל שהוא כופר בזכות הקניין של הבעלים. על כן בכדי להצליח בטענת ההתיישנות, על הנתבעים להצביע על מעשה מסוים בזמן מסוים אשר בעטיו החלה החזקתם הנוגדת במקרקעין, ואשר מאז ועד הגשת התביעה עברה תקופת ההתיישנות. (ראה: 316/62 עירית תל אביב נגד זמן כהן, פ"ד יח (4) 744,749 וכן: רע"א 1785/98 חנה אמסיס נגד הפטריארך הארמני ויורשיו בתפקיד). נוכח טענת הנתבעים להיותם דיירים מוגנים, הרי ממילא אין הם טוענים לחזקה הנוגדת את זכות התובעים, ובכך נשמט היסוד לטענת ההתיישנות. על כן, נדחית טענת ההתיישנות. לעניין התשלום הנוסף 7. הנתבעים טוענים כי בשנת 1984 שילמו למנוח, אבי התובעת 1, סך של 5,000$ במזומן. (להלן: "התשלום הנוסף"). הגם שגרסת הנתבעים באשר לתשלום הנוסף אינה נעדרת ספקות (שכן לא הוכחה במסמכים) מצאתי לנכון לקבלה, היות והיא מתיישבת עם מכלול הראיות ועם הגיונם של דברים. כפי שיפורט בהמשך, מן הראיות עולה כי דמי השכירות לא השתנו במשך תקופה ארוכה, לפחות משנת 1990. קודם למועד זה, הועלו דמי השכירות פעם אחת בלבד, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הסיבה להעלאת דמי השכירות. בין אם העלאת דמי השכירות היתה מטעמים כלכליים (כטענת התובעים) ובין אם ההעלאה היתה בשל תוספת שטח (כטענת הנתבעים), הרי עצם העובדה שבמשך למעלה מ- 20 שנה הועלו דמי השכירות רק פעם אחת, ומאז שנת 1990 לא הועלו כלל, מטה את הכף לטובת גרסת הנתבעים בדבר תשלום נוסף מעבר לדמי השכירות. הריני ערה לכך שהנתבעים לא המציאו ראיה עצמאית להוכחת התשלום הנוסף. לעניין זה העיד הנתבע: "משה כהן דרש את הדמי מפתח במזומן ולא נתן קבלה ולא כל אישור" (עמ' 45 שורה 17 לפרוטוקול). חרף היעדר מסמך בכתב, הרי השארת דמי השכירות ללא שינוי במשך למעלה מ- 15 שנה (מ- 1990 ועד הגשת התביעה), מלמדת על כך שניתן תשלום נוסף בראשית ההתקשרות, שאם לא כן, אין כל הסבר לויתור המנוח והתובעים אחריו, על זכותם לעדכון דמי השכירות. יתרה מזו, מן הראיות עולה כי בשנת 1997 ביקש מר צבי דיאמנט מהנתבעים לחתום על "הסכם שכירות" על פי טיוטה שהציג (נספח ו' לתצהיר ההגנה). הנתבעים, לאחר התייעצות עם עורך דין, סרבו לחתום על ההסכם ובעקבות הסירוב, לא חזרו התובעים וביקשו לחתום על הסכם אחר. העובדה שהתובעים הסכימו להמשך החזקתם של הנתבעים בנכס למרות סירובם של האחרונים לחתום על הסכם שכירות, מלמדת כי התובעים לא ראו בנתבעים שוכרים בשכירות חופשית, אשר ניתן לדרוש את פינויים, אלא בעלי מעמד שונה. כנגד גרסת הנתבעים, לא הובאה גרסה עובדתית נגדית מידיעה אישית מטעם התובעים באשר לנסיבות ההתקשרות הראשונית בין הצדדים. הגם שלא הובאה ראיה להוכחת שיעור התשלום הנוסף למנוח, הרי בשל חלוף השנים ובהיעדר גרסה נגדית מטעם התובעים, מצאתי לנכון לקבל את גרסת הנתבעים גם לעניין שיעור הסכום ששולם למנוח. על כן, הריני קובעת כי בשנת 1984 שילמו הנתבעים למנוח, אבי התובעת, תשלום בסך של כ- 5,000$. לעניין שיעור דמי השכירות 8. גרסתם הראשונה של התובעים בכתב התביעה היתה, כי דמי השכירות הועמדו מלכתחילה ע"ס 500$ לחודש וזהו הסכום ששולם מדי חודש כסדרו עד 31/12/02. ב- 1/1/03, בשל קשיים כלכליים, חדלו הנתבעים מלשלם את מלוא דמי השכירות, ושילמו תשלומים חלקיים בלבד. גרסתם הראשונה של התובעים היתה: "הנתבעים שכרו את המושכר מהמנוח... בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסכום של 500$ ארה"ב בצירוף מע"מ" (סעיף 4 לכתב התביעה, סעיף 6 לתצהיר צבי דיאמנט, סעיף 9 לסיכומיהם). בהמשך, שינו התובעים את גרסתם ואישרו כי אכן בתחילה, עמדו דמי השכירות ע"ס 300$ לחודש. לטענת הנתבעים, דמי השכירות המוסכמים הועמדו מלכתחילה ע"ס 300$ וכך שולמו במשך שנים. לגרסתם, בשנת 1990, כאשר ביקשו להרחיב את המפעל, הציע להם המנוח לשכור חלק נוסף שהיה צמוד לנכס (להלן: "השטח הנוסף" או "הרצועה") וזאת כנגד תשלום נוסף של 200$. כך שהחל מסוף שנת 1990 שולמו למנוח 300$ דמי שכירות מוגנת קבועים, ועוד 200$ עבור שכירות החלקה הנוספת (סעיפים 32-30 לתצהיר הנתבעים). רק בשנת 2003 הופיעו הבעלים האמיתיים של שטח המעבר, ואז הבינו הנתבעים כי נגבו מהם 200$ נוספים שלא כדין. העתקי חשבוניות ושיקים, אשר צורפו כנספח ב' לתצהיר הנתבעים, מלמדים כי עד שנת 1989, שילמו הנתבעים דמי שכירות השווים ל- 300 $ לחודש. ריכוז התשלומים לשנים 1989-1984 (נספח א' לתצהיר הנתבעים) , תוך ציון שערי הדולר הרלבנטיים בכל מועד תשלום, תומכים בגרסת הנתבעים לפיה עד שנת 1989 היו דמי השכירות בסך 300$ לחודש. באשר לתקופה שתחילתה בשנת 1990, מסכימים שני הצדדים כי דמי השכירות היו בסך 500$ לחודש. נספחים ז, ח, ט, י לתצהיר הנתבעים הכוללים העתקי שיקים וחשבוניות, מלמדים כי בשנת 2003 ובראשית שנת 2004, שילמו הנתבעים דמי שכירות בסך השווה 300$ לחודש. בחקירתו הנגדית אישר מר דיאמנט, כי באותה תקופה אכן שילמו הנתבעים 300$ לחודש (עמ' 21 שורות 7-1 לפרוטוקול). מן המקובץ עולה, כי דמי השכירות היו כדלקמן: א. בשנים 1984 ועד 1989 הועמדו דמי השכירות על סך 300$ לחודש, וכך שולמו עד סוף שנת 1989. ב. החל משנת 1990 הועמדו דמי השכירות על סך 500$ לחודש וכך שולמו עד סוף שנת 2002. ג. החל מינואר 2003 ועד מרץ 2004, שולמו דמי שכירות בשיעור 300$ לחודש, כאשר הצדדים חלוקים בשאלה האם תשלומים אלו היו דמי שכירות מלאים (כטענת הנתבעים) או היו "על החשבון" (כטענת התובעים). ד. החל מאפריל 2004 חדלו הנתבעים מתשלום דמי השכירות. הפחתת דמי השכירות 9. טענת הנתבעים לזכותם להפחית את דמי השכירות מסכום חודשי של 500$ לסכום של 300 $, נגזרת מהשאלה מדוע הועלו דמי השכירות בשנת 1990. הצדדים חלוקים בשאלת הסיבה להעלאת דמי השכירות : לטענת התובעים- היתה זו העלאה כלכלית בשל חלוף השנים. לטענת הנתבעים- היתה זו העלאה שנבעה מכך שהושכר להם השטח הנוסף. הנתבע הצהיר: "וכאשר ביקשתי בשנת 1990 להרחיב את המקום הציע לי יהודה כהן לשכור חלק נוסף במגרש המערבי שהיה צמוד למבנה וזאת כנגד תשלום נוסף של 200$ כך שדמי השכירות יעמדו על סך כולל של 500$". (סעיף 30 לתצהיר). ובהמשך: "בסוף שנת 2002 תחילת שנת 2003, הופיע לתדהמתי אדם שטעם שהינו מיופה כוח של בעלי המגרש הסמוך (אשר חלקו "הושכר" לי כאמור ע"י בני משפחת כהן) ובעזרת צו פינוי והריסה נכנסו אנשיו עם טרקטור והרסו את כל המבנים בחלקה הסמוכה. נציג הבעלים הנ"ל הבהיר לי למעשה ולראשונה כי בני משפחת כהן גבו ממני שלא כדין תוספת דמי שכירות בסך 200$ עבור שטח שלא היה כלל בבעלותם... ואכן דמי השכירות חזרו ושבו להיות 300$ ..." (סעיפים 55-52 לתצהיר). כנגד גרסת הנתבעים העיד מר יהודה כהן (עת/2): "ש. נכון שהגבייה הזו, של 200$ היתה בשל השימוש בחלק השמאלי של החלקה, שסומנה רצועה? ת. לא מסכים. את הרצועה הוא קיבל ביולי 2001 ואת הגבייה של 200$ הנוספים התחלנו 11 שנים קודם בשנת 1990. הגבייה הנוספת לא היתה על השימוש ברצועה" (עמ' 10 שורות 21-10 לפרוטוקול). מר כהן הוסיף: "ביולי 2001 אני פיניתי את הרצועה כדי לאפשר לקופרשטיין לשים שיש בשטח הרצועה וזאת מפני שנמנע ממנו המעבר דרך דרך א'". (עמ' 8 שורות 29-26). לגרסת התובעים, העלאת דמי השכירות בשנת 1990 נבעה משקולים כלכליים ומן הצורך להעמיד את דמי השכירות על שיעור ריאלי. (עמ' 11 שורות 7-1 לפרוטוקול). ראוי לציין, כי גרסת התובעים, כפי באה לידי ביטוי בעדותו של מר כהן, לא פורטה בתצהירי התביעה. ואולם, גם בגרסת הנתבעים קיימים כשלים. כך למשל, הטענה בדבר שכירות השטח הנוסף כנגד תוספת 200$, לא הועלתה באופן מפורש בכתב ההגנה המקורי, אלא בכתב ההגנה המתוקן. הנתבעים לא מסרו תיאור מפורט של השטח הנוסף ושל היקפו המדוייק, ולא הוכיחו בראיות חיצוניות כי חל שינוי משמעותי בהיקף השטח שהחזיקו. לבד מעדות בעל פה, לא צירפו הנתבעים כל ראיה חיצונית לתמיכה בטענתם. לא צורפו חשבונות ארנונה, אשר היו מלמדים על שינוי שטח המושכר ולא זומן מי מטעם "הבעלים האמיתיים" של השטח הנוסף. הנתבעים לא הוכיחו כי פנו לתובעים בזמן אמת, בדרישה להפחית את דמי השכירות בשל הפחתת שטח המושכר. להיפך, בחשבוניות שהנפיקו התובעים, צוין "ע"ח שכירות", באופן שמלמד שהתובעים לא ראו בכך תשלומים מלאים. על אף שהנתבעים קיבלו חשבוניות בהן צוין כי דמי השכירות מתקבלים "על חשבון דמי השכירות", הם לא ביקשו לתקן את החשבוניות ולא הפנו מכתב בטענה כי שילמו דמי שכירות מלאים. זאת ועוד. בהתאם לנספחים ז-ח לתצהיר הנתבעים, דמי השכירות לחודשים מאי-יוני 2003 היו 3,200 ₪ (כולל מע"מ) ששווים 600$ בצירוף מע"מ. דמי השכירות שולמו בשני שיקים (826-827) אשר על ספחיהם ציין הנתבע בכתב ידו: "על חשבון שכירות חודשית". בכך יש כדי ללמד, כי אף הנתבעים ראו בתשלום 300$ , תשלום חלקי ולא דמי שכירות מלאים. מאחר והנתבעים הם הטוענים כי ההעלאה היתה בשל שכירות השטח הנוסף ומאחר שהנתבעים הם הטוענים לזכותם להפחית 200$ מדמי השכירות, בגין נטילת אותו שטח, הרי הנטל על הנתבעים להוכיח טענותיהם. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ונתתי דעתי לקשיים בגרסאות שני הצדדים, לא שוכנעתי כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת טענותיהם. בהיעדר ראיות, לבד מעדותו של הנתבע, לא הוכח כי הגדלת דמי השכירות ב- 200$ היתה עבור שטח נוסף ולא הוכח כי אותו שטח נלקח מהנתבעים, באופן שהצדיק הפחתת דמי השכירות. משמעות הדברים, היא, כי הנתבעים לא הוכיחו את זכאותם להפחתת דמי השכירות. טענות הקיזוז 10. מחודש אפריל 2004 חדלו הנתבעים מלשלם לחלוטין את דמי השכירות. לטענתם , לאחר חודש מרץ 2004 , הודיע הנתבע לתובעים כי: "דמי השכירות המוגנת העתידיים יקוזזו מהכספים המגיעים לי ואשר שווים עולה באופן ניכר על הכספים להם הם טוענים בכתב התביעה..." (סעיף 63 לתצהיר הנתבע 1). החיובים אותם דורשים הנתבעים מהתובעים וטוענים לקיזוזם הם: א. גביית יתר בגין השטח הנוסף בסך: 157,362 ₪. ב. דמי שימוש בחשמל שלא הועברו לנתבעים החל מחודש אוקטובר 2003 ועד הגשת התביעה בסך : 17,628 ₪. ג. הפסדי הכנסות בגין בניה בלתי חוקית של התובעים או מי מטעם: בסך 452,004 ₪. עיון בכתב ההגנה מעלה כי טענות הקיזוז לא נכללו בו באופן מפורש. הנתבעים אמנם התייחסו (בכתב ההגנה המתוקן להבדיל מכתב ההגנה המקורי) לסכומים שלטענתם מגיעים להם מאת התובעים ואולם לא טענו לקיזוזם. בסעיף 40 לכתב ההגנה נטען: "כפי שפורט לעיל הנתבעים עומדים להגיש כתב תביעה שכנגד במסגרתו יפורטו כל מעשי ו/או מחדלי התובעים והסכומים אשר יגיעו לתובעים שכנגד עולים עשרות מונים על כל סכום הנתבע בתביעה זו, גם אם היתה בה עילה כלשהיא, דבר המוכחש". בהמשך, בסעיף 41 מציינים הנתבעים את טענותיהם בקשר לשטח הנוסף, החשמל והבניה הבלתי חוקית, אולם, אין הם טוענים לזכות קיזוז. יצוין, כי חרף האמור בכתב ההגנה, לא הגישו הנתבעים תביעה שכנגד או תביעה אחרת נגד התובעים . הנתבעים לא טענו, כי שלחו לתובעים הודעת קיזוז כנדרש בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973. בהיעדר הודעת קיזוז לא משתכללת זכות הקיזוז. יוער, כי במקרים מסוימים, הכירו בתי המשפט באפשרות שטענת קיזוז שנכללה בכתב הטענות תיחשב כהודעת קיזוז. ואולם, כאמור, משלא נכללה טענת הקיזוז בכתב ההגנה, לא תוקן המחדל שבאי משלוח הודעת קיזוז כדין. לאור האמור, דינן של טענות הקיזוז להידחות. למעלה מן הצורך, אתייחס באופן פרטני לטענות הקיזוז. 11. טענת קיזוז בגין גביית יתר עבור השטח הנוסף: לאור הקביעה, כי הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו תוספת דמי שכירות עבור השטח הנוסף ולא הוכיחו את זכותם להפחתת דמי השכירות בגין נטילת שטח זה, ממילא נשמט היסוד לטענת הקיזוז בגין רכיב זה. 12. טענת קיזוז דמי שימוש בחשמל: גרסת הנתבעים לעניין מערכת החשמל: מלכתחילה, נוצלו תשתיות החשמל שהיו במפעל לשם אספקת חשמל לנכס ולשימוש המינימאלי שנעשה בכלל הנכס. בהמשך, כשהשכירו התובעים חלקים במקרקעין לשוכרים אחרים, הם פנו לנתבעים וביקשו כי אספקת החשמל לשוכרים האחרים תיעשה ממתקני החשמל של הנתבעים וכי יותקן מונה נפרד ונוסף במפעל. התובעים התחייבו מפורשות כי יהיו אחראים לתשלומי החשמל על ידי השוכרים השונים. בפועל, השוכר השכן לא שילם באופן סדיר את התשלומים עבור החשמל, ולמרות פניות לתובעים להסדרת התשלומים, הם לא עשו מאומה. התשלום הנוסף האחרון בגין השימוש בחשמל היה בשלהי 2003, כאשר בראשית 2004 שבו הנתבעים ופנו בדרישות לתובעים לשלם עבור החשמל שנצרך על ידי השוכר השכן מטעמם. נוכח התחמקות התובעים, הודיעו הנתבעים על ביצוע קיזוז תשלומי החשמל מתשלום דמי השכירות. לטענת הנתבעים, התובעים חבים להם בגין השימוש בחשמל החל מחודש אוקטובר 2003 ועד הגשת התביעה , סך של 17,628 ₪. התובעים מכחישים את גרסת הנתבעים וטוענים כי ההתחשבנות נעשתה כל השנים בין הנתבעים לבין השוכר הנוסף ללא מעורבותם. לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים, תוך התייחסות למכלול הראיות, הריני קובעת כי היה על התובעים לשלם לנתבעים עבור השימוש במערכת החשמל. אין כל הגיון להטיל על הנתבעים את החובה לממן את הוצאות החשמל של השוכר מטעם התובעים. מחובתם של התובעים היה לדאוג לתשתיות חשמל נפרדות לכל אחד מהשוכרים. משהעדיפו התובעים לעשות שימוש בתשתיות החשמל של הנתבעים, מחובתם לוודא כי הנתבעים לא יינזקו מכך ועליהם החובה להחזיר לנתבעים את הוצאות החשמל של שוכרים מטעמם. העובדה, שבמשך השנים, נאלצו הנתבעים לגבות את הוצאות החשמל ישירות מהשוכר האחר, אינה עומדת להם לרועץ ואינה פוטרת את התובעים מלשלם את חלקו של אותו שוכר מטעמם, כאשר התגלעו קשיי גבייה ממנו. למעשה בחקירתו הנגדית, אישר מר דיאמנט: "אנחנו רוצים לשלם את החשמל" (עמ' 32 שורה 1 לפרוטוקול). בכך יש למעשה הודאה של התובעים בחבותם לשלם לנתבעים עבור השימוש שעשו במערכת החשמל שלהם. משמעות הדברים, היא כי באופן עקרוני, מתקבלת גרסת הנתבעים לעניין חבות התובעים לשלם לנתבעים עבור הוצאות החשמל , ואולם, אין בכך כדי להביא לקבלת טענת הקיזוז וזאת הן מהטעמים שצוינו בסעיף 10 לעיל, והן מטעמים ראייתיים: הנתבעים לא הוכיחו מהו חלקם של התובעים בהוצאות החשמל. הנתבעים צרפו חשבונית המלמדת על תשלום עבור שימוש בחשמל מיום 16/10/03 (נספח יב1 לתצהיר הנתבעים) וכן דרישת חשבון מחברת החשמל לחודש 5/2005 (יב2 לתצהיר הנתבעים), אך אין במסמכים אלה כדי להוכיח מהו חובם המצטבר של התובעים בגין השימוש שעשה השוכר מטעמם בחשמל. אשר על כן, נדחית טענת הקיזוז של הוצאות החשמל. 13. קיזוז הפסדי השתכרות בשל בנייה בלתי חוקית במקרקעין: לטענת הנתבעים, בשנת 2000 פעלו התובעים לבניית מבנים בלתי חוקיים בחלקם המערבי של המקרקעין. אותו חלק שימש למעבר כלי רכב ולקוחות המפעל וכך גרמו התובעים לחסימת המעבר למפעל ולאובדן החשיפה של המפעל לעוברים ושבים. כל פניות הנתבעים לתובעים להחזרת המעבר, לא נענו. על כן, נאלץ הנתבע לבקש מאחד - מר שלמה וזנה, שיאפשר לו מעבר בחלקה סמוכה עליה השתלט. הנתבעים טוענים, כי התובעים הציגו להם תוכנית עתידית וטענו כי עם השכרת המקום לשוכר רציני, ייהרסו המבנים החוסמים והמעבר למפעל ייפתח. עם זאת, לאחר שהשכירו חלק מהמקרקעין לשוכר בשם איציק פנסו, ולמרות שהבטיחו בנוכחותו כי העניין יוסדר, לא עמדו בהבטחתם. לטענת הנתבעים, במקרקעין נבנו גדרות ומבנים נוספים באופן שהגישה למפעל נחסמה לחלוטין. הנתבעים טוענים, כי מאז בניית המבנים החוסמים ירדו הכנסותיהם מסך של 916,279 ₪ בשנת 2000 עד לסך של 780,779 ₪ בשנת 2004. לטענתם, סך כל הפסד ההכנסות בשנים הללו מגיע לסך של 452,004 ₪ כאשר הפסדים אלה נובעים בעיקר ממעשיהם ומחדליהם של התובעים וחסימת המפעל. בחקירתו הנגדית, אישר מר דיאמנט, כי: "יש שם בניה ללא היתר. מי שבנה ללא היתר הם אלה ששוכרים את שארית המגרש. התחלפו מאז כמה דיירים. מי שבנה היה פנסו" (עמ' 21 שורות 19-18 לפרוטוקול מיום 13/6/07). בהמשך, אישר מר דיאמנט, קיומה של בניה בלתי חוקית בשטח (עמ' 22 שורה 9 לפרוטוקול). מר דיאמנט העיד כי: "ראיתי שהוא בונה, ניגשתי אליו, הוא אמר שיש לו קומבינה עם העירייה, והוא יקבל על זה רישיון. הוא רימה אותי, זה כבר היה בנוי" (עמ' 22 שורות 14-13 לפרוטוקול). נוכח גרסת הנתבעים, אשר קיבלה חיזוק בעדות התביעה, הריני מקבלת את גרסתם בדבר הבניה הבלתי חוקית על ידי התובעים או שוכרים מטעמם. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת עצם הזכאות לקיזוז בגין טענות אלה, אין מקום לקבל את טענות הקיזוז הן מהטעמים שצוינו בסעיף 10 לעיל והן בשל בהעדר תשתית עובדתית ובהעדר הוכחת קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין מעשי התובעים. אמנם, הנתבעים טענו כי כתוצאה מבניית המבנים החוסמים ירדו הכנסותיהם וצרפו אישור רו"ח ביחס למחזורים השנתיים בשנים 2004-2000 (נספח יא), ואולם, בהיעדר תשתית ראייתית מפורטת, אין באישור זה כדי להביא למסקנה כי הירידה הנטענת בהכנסות מקורה דווקא בשל מעשי התובעים. הנתבעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין הפסדי ההכנסות הנטענים, לבין מעשי התובעים ומטעם זה כשלעצמו, דין הטענה להידחות. אשר על כן, נדחות טענות הקיזוז. החוב הכספי 14. מן המקובץ עולה, כי על הנתבעים לשלם לתובעים את יתרת דמי השכירות שלא שולמו לתקופה שמינואר 2003 ועד מרץ 2004 וכן תשלומים חודשיים בסך 500$ בצירוף מע"מ לתקופה שמאפריל 2004 ועד מועד הגשת התביעה (10/5/05). על פי תחשיב התובעים בסיכומיהם, חובם של הנתבעים הוא כמפורט להלן: בתקופה שמינואר 2003 ועד אפריל 2004 שילמו הנתבעים סך 5,037$, שהם 22,937 ₪. מאז אפריל 2004 חדלו הנתבעים מלשלם דמי שכירות. דמי השכירות בהם חבים הנתבעים לתקופה שמיום 1/1/03 ועד 1/3/05 הם 13,000$ בצירוף מע"מ, סה"כ: 15,210$ . לאחר ניכוי התשלומים ששולמו ( 5,037$) היתרה היא 10,137$ ושווייה הוא 44,197 ₪. (יוער, כי נראה שנפלה טעות תחשיב בציון הפרשי הסכומים הדולריים שכן ההפרש הוא 10,173$ ולא כפי שציינו התובעים, חרף כך לא מצאתי מקום לזכות את התובעים בסכום גבוה מהסכום שננקב על ידם). עבור התקופה שמיום 1/3/05 ועד הגשת התביעה חייבים הנתבעים בתשלום 500$ לחודש בצירוף מע"מ, ובסה"כ 1,170 $ ששווים הוא 5,101 ₪. לשיטת התובעים, סך כל חובם של הנתבעים למועד הגשת התביעה הוא: 49,298 ₪. לשיטת הנתבעים חובם הוא לכל היותר 3,600 $. נוכח דחיית טענות הנתבעים הן בעניין זכותם להפחתת דמי השכירות והן בעניין הקיזוז ובהיעדר התמודדות פרטנית עם תחשיב התובעים, הריני מקבלת את תחשיב התובעים. לאור האמור, על הנתבעים לשלם לתובעים : 49,298 ₪. טיב זכויות הנתבעים 15. השאלה היא האם בנסיבות העניין, מחויב פינוי הנתבעים מהנכס ללא כל פיצוי. שאלה זו נגזרת משאלת טיב זכויות הנתבעים בנכס. בהיעדר הסכם בכתב, חלוקים הצדדים בהגדרת טיב זכויותיהם של הנתבעים: לטענת התובעים, הנתבעים שכרו את הנכס בשכירות חופשית. לטענת הנתבעים, הם דיירים מוגנים שכן בשנת 1984 הם שילמו למנוח דמי מפתח בסך 5,000$. לעניין טיב היחסים שנוצרים בין בעלי הדין, יש לבחון את מכלול הנסיבות. בסוגיה זו נקבע, כי חזקה ייחודית ותמורה בעד השימוש, יכולות לשמש סימנים לכוונת הצדדים, אולם אינן מחייבות תמיד הכרעה בכיוון של שכירות דווקא. פתרונה של השאלה אם אדם הוא דייר מוגן או בר רשות, איננו תלוי בקיומה או בהיעדרה של חזקה ייחודית דווקא. הקובע הוא רצונם וכוונתם של הצדדים ויש לברר את כוונתם על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 314). בחינת הנסיבות מלמדת, כי ההתקשרות בין התובעים לנתבעים עשויה להשתמע לשתי פנים: לשכירות או למתן רשות בתמורה. כפי שיפורט להלן, ניתן להגיע לתוצאה זהה על פי שתי האפשרויות. דיירות מוגנת 16. כפי שקבעתי לעיל, קיבלתי את גרסת הנתבעים כי בשנת 1984 שילמו למנוח תשלום נוסף בסך 5,000$. בתצהיריהם ציינו הנתבעים, כי הסכום האמור היה "דמי מפתח". (סעיפים 7-6 לתצהיר הנתבעים). הנתבעים חזרו והדגישו, כי דמי השכירות היו "דמי שכירות מוגנים" וכי השכירות היתה "שכירות מוגנת". יצוין, כי בעדותו, הודה הנתבע כי בעת ששילם למנוח את הסך של 5,000$ לא הוזכר המונח "דמי מפתח", אולם תשלום זה הקנה לו לטענתו, זכויות של "בן בית". לדבריו: "אני שילמתי למשה כהן 5,000$ לפי בקשתו. לא הוזכרו המילים דמי מפתח. אני לא יכול להגיד את זה. לא קראנו לדברים בשם. אבל מאותו הרגע הייתי בן בית" (עמ' 13 שורות 14-12 לפרוטוקול מיום 3/1/07). וכן בהמשך: "ש: האם בעת שנכנסת למקום נעשה שימוש במונחים "דמי מפתח" או "דיירות מוגנת"? ת: לא. לא היה מוגדר כמילה. אלא שאני יכול לשבת פה ואני לא יוצא מפה" (עמ' 46 שורות 8-7 לפרוטוקול מיום 17/10/07). 17. המשוכה העומדת בפני הנתבעים באשר לטענת היותם דיירים מוגנים, היא העובדה שהמקרקעין הם בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. בהתאם לחוזה החכירה (נספח א' לתצהיר יהודה כהן), נאסר על החוכר להעביר את זכויותיו במקרקעין לאחרים בלא הסכמת המינהל. חרף כך, מצאתי לנכון להכיר ביחסים הפנימיים בין התובעים לבין הנתבעים כיחסים של משכיר- דייר מוגן. לעניין זה יצוין, כי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), אינו מחייב שהשכרת הנכס תהיה על ידי בעל הנכס דווקא. בסעיף ההגדרות (סעיף 1 לחוק הגנת הדייר) נקבע: "בעל הבית- מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור" סעיף 9 לחוק הגנת הדייר קובע: "נכס שביום כ"ו באב תשכ"ח ( 20 באוגוסט 1968) ( להלן:" תשכ"ח) לא היה דייר זכאי להחזיק בו- לא יחול חוק זה על שכירתו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח". משמעות הדברים היא, כי תשלום דמי מפתח, מביא להחלת חוק הגנת הדייר על יחסי השכירות בין הצדדים. הגדרת "דמי מפתח " היא: "כל תמורה שאינה דמי שכירות, הניתנת בקשר לשכירות של המושכר, או בקשר לקבלת החזקה או להחזרת החזקה במושכר לפי חוק זה- ואין נפקא מינה מתי שולמו". כאמור לעיל, הנתבעים שכרו את הנכס מהמנוח כנגד תשלום נוסף, מעבר לדמי השכירות השוטפים, באופן שניתן לראות בתשלום זה "דמי מפתח". על כן, ניתן להחיל על הצדדים את מערכת דיני הגנת הדייר. נוכח הקביעה בדבר אי תשלום דמי השכירות וחוב מצטבר בסך 49,298 ₪, קמה עילת פינוי כנגד הנתבעים מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר. סעד מן הצדק 18. חרף קיומה של עילת פינוי, ניתן להעניק לנתבעים סעד מן הצדק וזאת מכוח סעיף 132 לחוק הגנת הדייר. ראוי להעיר, כי בכתב הגנתם, הנתבעים לא עתרו לסעד מן הצדק באופן מפורש. למרות זאת, בנסיבות העניין, מצאתי לנכון להעניקו להם בשל מספר טעמים. ראשית, הנתבעים טענו כי במקרה שייקבע כי יש לפנותם, הרי יש להתנות את הפינוי בקבלת פיצוי מהתובעים, בכך ניתן לראות במשתמע, עתירה למתן סעד מן הצדק. מעבר לכך. הפסיקה הכירה באפשרות ליתן סעד מן הצדק גם מקום שלא התבקש, במקרים בהם הצדק מחייב זאת. טענה לסעד מן הצדק היא טענה המערבת עובדות עם הלכה ואם קיימות עובדות המצדיקות מתן סעד מן הצדק, רשאי בית המשפט להעניקו (ע"א 76/81 מנחם בוקובזה נגד שירי דוד ואח', פ"ד לז (3) 622). בענייננו, קיימות נסיבות המצדיקות מתן סעד מן הצדק. עד מועד הגשת התביעה, החזיקו הנתבעים בנכס למעלה מ- 21 שנה , כאשר בכל השנים עד סוף שנת 2002 שילמו את דמי השכירות כסדרם. הנתבעים הקימו בנכס מפעל, אשר תוחזק על ידם ושימש מקור פרנסתם במשך השנים. עוד יש לייחס משקל להתנהלות התובעים כפי שפורטה לעיל, הן בהקשר לשימוש בחשמל בלא תשלום לנתבעים והן באשר לעצם הבניה הבלתי חוקית במקרקעין בסמוך למפעל הנתבעים. בנסיבות העניין, נוטה הכף למתן צו פינוי כשלצידו סעד מן הצדק. 19. לעניין טיבו של הסעד מן הצדק- ככלל ועל פי רוב, מותנה סייג הפינוי בתשלום המושת על הדייר ואולם הפסיקה הכירה בכך שסעד מן הצדק, יכול שיהיה גם תשלום כנגד הפינוי , כפי שנקבע בע"א 3309/04: "סעיף 132 בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. הכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד מן הצדק לדייר תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, כדברי השופט בייסקי בע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208, 213-212 (1979): "שטח הפסיקה בסוגית סעד מן הצדק משול לגן ורדים גדול ובו הרבה זנים, וכל דיכפין יבוא ויבחר לעצמו הזן המתאים לו ביותר אותה עת. ואין תימה לדבר: אמנם במשך השנים נתגבשו בפסיקה מספר כללים מנחים (שאין צורך כאן לפרטם), אולם בעיקרו של דבר אין הסעד מן הצדק סעד סטנדרטי אלא אינדיווידואלי ומתחשב בכל תנאיו וצרכיו של הדייר מחד ושל המשכיר מאידך והנסיבות הספציפיות הכוללות של כל מקרה." בהתאם למשל זה, בוחרים לעיתים בתי המשפט "זן" שונה: הענקת סעד מן הצדק, המותנה בקיומו של תנאי מסוים. בדרך כלל הסעד המוענק לדייר כסעד מן הצדק הוא סעד של הימנעות מפינוי, אם ימלא הדייר אחר תנאי מסוים (תשלום פיצוי או הסרת ההפרה), כאשר הלשון שבה נוקט בית המשפט היא פינוי הדייר "אלא אם כן...". ברם, לא מצאנו כי קיימת מניעה עקרונית לקבוע התנאה הפוכה: פינוי הדייר בתנאי שבעל הבית יעמוד בתנאי מסוים. בדרך זו הלך השופט מגן אלטוביה בת"א (ת"א) 2103/98 מנהל מקרקעי ישראל נ' כהן, תק- מח 2006 (1) 4080 (2006)". (ראה: ע"א (ת"א) 3309/04 נעמי מדני נ' מזל מסיקה; בקשת רשות ערעור נדחתה- רע"א 7910/06 מיום 7/11/06). והדברים יפים לענייננו. כדי לאזן בין האינטרסים והנזקים של שני הצדדים, הריני מוצאת כי הפתרון הצודק במקרה שבפני, הוא להורות על פינוי הנתבעים מהנכס כנגד קבלת פיצוי (אשר לסכומו אתייחס בהמשך). בר רשות בתמורה 20. דרך אחרת לבחינת היחסים בין הצדדים, היא להחיל עליהם יחסי הרשאה בתמורה. דהיינו, מתן רשות להשתמש בנכס, כנגד התשלום הנוסף שניתן בתחילת ההתקשרות וכן תשלומים חודשיים שוטפים. הפסיקה הכירה במתן רישיון במקרקעין, אף ללא הסכם בכתב (ראה: פרופ' מ. דויטש, קניין, חלק ב', עמוד 413, וכן: נינה זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב 1995, עמ' 57). כידוע יש לבחון כל רשות ונסיבותיה. בעת שבאים לסווג רישיון יש להתחשב "בין היתר בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בצפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך" (רע"א 2701/95 אלדין כנען נגד אלטיף גאוזי, פד"י נ"ג (3) 151). בענייננו, אין הסכם בכתב, אך כפי שקבעתי, בשנת 1984 שילמו הנתבעים סכום של 5,000$ מעבר לדמי השכירות. הנתבע העיד כי עם תשלום זה קבל זכות להיות "בן בית" במקום. אין חולק, כי הנתבעים החזיקו במקום ברשות מאז שנת 1984 כנגד תשלום חודשי ( ששולם במלואו עד סוף 2002 ובחלקו, עד מרץ 2004). הריני מקבלת את גרסת הנתבעים, כי הסתמכו על התשלומים ששילמו למנוח וליורשיו, כי היתה להם צפייה לגיטימית שלא יפונו כל עוד הם עומדים בהתחייבויותיהם וכי הנזק שייגרם להם בשל הפינוי הוא נזק משמעותי. הגם שאינני מוצאת לנכון לקבוע, כי הרשות שניתנה לנתבעים היא רשות בלתי הדירה, הריני סבורה כי בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, יהיה נכון להתנות את ביטול הרשות בתשלום פיצוי. על כן, הריני קובעת, כי נוכח חוב דמי השכירות, זכאים התובעים לבטל את הרשות שנתנו לנתבעים להחזיק בנכס, כאשר לאור מכלול הנסיבות, יותנה ביטול הרשות בתשלום פיצוי. שיעור הפיצוי 21. באשר לשיקולים שבבסיס מתן סעד מן הצדק, נקבע: "שיעורו של התשלום במקרים מעין אלה, יקבע בכל מקרה ומקרה בהתאם למכלול נסיבותיו, כאשר בית המשפט ישקול בהקשר זה, בין היתר, את התנהגות הדייר המוגן ומי מטעמו, את עילת הפינוי וחומרת ההפרה, את השאלה אם שולמו דמי מפתח ואת שיעורם, ואת משך התקופה שבה זכה הדייר להגנת החוק". (ע"א (ת"א) 3309/04 נעמי מדני נ' מזל מסיקה). בקביעת סכום הפיצוי, הריני מביאה בחשבון את מכלול הנתונים ובהם: עילת הפינוי וחומרת ההפרה, שיעור התשלום הנוסף ששילמו הנתבעים לאבי התובעת בשנת 1984 (5,000$), שווי הזכויות והתנהגות התובעים כמו גם התנהגות הנתבעים. באשר להשקעות בנכס הצהירו הנתבעים: "כעת לאחר כ- 24 שנים לאחר תחילת פעילותה במקרקעין של תעשיות שיש בע"מ מנסים יורשיו של אותו משה כהן לפנות אותנו במחי יד ולנשל אותנו מזכויותינו בתואנות שווא וזאת לאחר שהשקעתי עשרות שנים מחיי בעסקי המפעל והושקעו כל ידי תעשיות שיש בע"מ סכומים נכבדים בפיצוח העסק והמבנים במשך השנים הרבות" (סעיף 11 לתצהיר הנתבע). ואולם, הנתבעים לא ביססו תשתית עובדתית להוכחת שיעור ההשקעות הנטענות על ידם. השמאי מטעם ההגנה העיד כי: "לכאורה אין השקעה בשנים האחרונות, אבל אני מציין שיש שם הרבה אבק וקשה לראות". (עמ' 42 שורה 4 לפרוטוקול מיום 17/10/07). הנתבע עצמו הודה כי , ההשקעה במקום היתה מינימאלית. לדבריו: "אתה צודק. החלפנו גג, משהו פה דולף שם דולף, כל הדברים האלה שטויות. מה שחשוב זה המוניטין... אני אומר שאנחנו לא משקיעים". (עמ' 62 שורות 5-1 לפרוטוקול). על כן, אין יסוד לפיצוי משמעותי עבור השקעות בנכס. באשר לשווי הזכויות- הנתבעים צירפו חוות דעת שמאי אשר העריך את שווי הבעלות בתנאי שוק חופשי בסך 180,000$, ואת שווי זכויותיו של דייר מוגן בסך 147,000$. התובעים לא הביאו חוות דעת נגדית. עם זאת ראוי להעיר, כי חוות הדעת קבעה את שיעור דמי המפתח המלאים, כאשר הנתבעים כדיירים זכאים לקבל, לכל היותר, רק את חלקם מתוך שווי זכויות הדיירות המוגנת. ואולם, לאור הקביעה בדבר אי תשלום דמי השכירות, באופן שמצדיק את פינויים, אין מקום לפצות את הנתבעים במלוא הזכויות אשר היו מגיעות להם לולא ההפרה. בנוסף, במסגרת השיקולים בקביעת שיעור הפיצוי, יש להתחשב בתקופה הארוכה במהלכה נהנו הנתבעים מתשלום דמי שכירות קבועים. טעם להפחתת סכום הפיצוי נעוץ בהימנעותם של הנתבעים מלהפקיד את דמי השכירות, אף במהלך ההתדיינות, באופן שהביא לצבירת חוב דמי השכירות. על כן, בקביעת דמי הפיצוי יובאו בחשבון דמי השכירות אשר הנתבעים נמנעו מלשלמם עד מועד מתן פסק הדין. למניעת ספק יובהר, כי סכום הפיצוי שעל התובעים לשלם לנתבעים, נקבע לאחר הפחתת החיוב שהושת על הנתבעים בתביעה הכספית. במילים אחרות: עם פינוי הנכס וקבלת הפיצוי, לא יידרשו הנתבעים לשלם לתובעים את סכום התביעה הכספית. לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים, הריני קובעת כי שיעור הפיצוי הראוי עבור הפינוי הוא: 20,000 ₪ ( עשרים אלף ₪). סוף דבר 22. הנתבעים יפנו את הנכס מכל אדם וחפץ וימסרו את החזקה בו לידי התובעים, בכפוף לכך שהתובעים ישלמו להם סך של 20,000 ₪ (עשרים אלף ₪). בכדי לאפשר לשני הצדדים, זמן התארגנות, הריני קובעת כי הפינוי ייעשה בתיאום בין הצדדים, בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאור התוצאה ומאחר שקיבלתי חלקית את טענות התביעה וחלקית את טענות ההגנה, ישא כל צד בהוצאותיו. המזכירות תישלח את פסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ט באב, תשס"ח (20 באוגוסט 2008), בהעדר צדדים. עידית ברקוביץ', שופטת חכירה לדורותשכירותחכירה