בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת א' פריאל) בת.א 23055/00, מיום 25/1/07, לפיו נדחתה תביעת המערער לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בגין עבודתו אצל המשיבה, מאחר שנקבע שהפיצוי המגיע לו נבלע בתגמולי המל"ל. העובדות הצריכות לעניין המערער, יליד 1946, עבד אצל המשיבה כפועל ייצור במפעל לייצור להבי טורבינה למטוסים. במהלך עבודתו אצל המשיבה חלה המערער בקצרת (אסטמה) בדרגה קשה, ונכותו הצמיתה נקבעה על ידי בית משפט השלום בשיעור של 40%. המערער החל לעבוד אצל המערערת בשנת 1986, במחלקת ציפויים. במהלך עבודתו נחשף המערער לחומרים כימיים הכוללים אלומניום, סיליקון, אמוניום, כלוריד, קרומיום כרביד, כרום וניקל. בשנת 1996 החל המערער לסבול מקשיי נשימה בעת מאמץ. כשמצבו החמיר פנה לרופאה התעסוקתית של המפעל וזו אבחנה שהוא סובל ממחלת הקצרת. במשך שנים רבות ועד שנת 1995 היה המערער מעשן כבד אשר עישן כחפיסת סיגריות ביום. תביעתו של המערער בבית הדין לעבודה התקבלה, הוא הוכר כנפגע בעבודה, תוך שנקבע שתנאי עבודתו גרמו למחצית מהנכות בלבד. פרופ' קרמר מטעם המל"ל העריך נכותו הכוללת בשיעור 60% מתוכה ייחס מחצית לתנאי עבודתו. ד"ר בריק מטעם המערער העריך את נכותו הצמיתה עקב תנאי עבודתו במפעל בשיעור של 50%. ד"ר רובין מטעם המשיבה העריך את נכותו הצמיתה של המערער בשיעור של 40%, מתוכה ייחס מחצית לתנאי העבודה ומחצית לעישון המופרז. נוכח הפער בין המומחים מונה ד"ר גרייף מטעם בית המשפט, אשר היה תמים דעים עם ד"ר רובין הן באשר לשיעור הנכות והן באשר לחלק שיש לייחס לתנאי עבודתו. עיקר המחלוקת בבית המשפט קמא התמקדה בשאלת החבות, הקשר הסיבתי לנזק, ובגובהו. בהחלטה מיום 2/3/06 קיבל בית המשפט את בקשת הצדדים לאשר הסכמתם הדיונית לוותר על חקירת המצהירים, מבלי שתהא בכך הסכמה לתוכנם. סיכומי הצדדים הוגשו ללא שמיעת ראיות. פסק דינו של בית משפט השלום בית משפט השלום קבע את אחריותה של המשיבה למחצית מנזקי התובע. נקבע שגם אם סופקו למערער אמצעי מיגון, הוא היה חשוף לחומרים מזיקים במשך כל תקופת עבודתו. העובדה שהפסקת חשיפתו לחומרים מזיקים לא הביאה להטבה במצבו של התובע אינה שוללת את הקשר הסיבתי בדיוק כמו שהפסקת העישון אינה שוללת את הקשר הסיבתי בינה לבין המחלה. על יסוד האמור נקבע שהוכח הקשר הסיבתי בין המחלה של המערער לבין עבודתו בשירות המשיבה. עוד נקבע, שהוכח גם כי המערער היה מעשן כבד ושחשיפתו לחומרים המזיקים שמקורם בעישון טבק גרמה אף היא לנזק חמור במערכת הנשימה שלו. שני הגורמים תרמו באופן שווה להופעת המחלה, ועל כן נקבע שלצורך הערכת הפסדיו של המערער תלקח בחשבון מחצית משיעור הנכות שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, דהיינו 20%. טענתו של המערער שהמשיבה אחראית למלוא הנזק מכוח "עיקרון הגולגולת הדקה" נדחתה. השופטת פריאל נמקה זאת בכך שאורח החיים שניהל המערער לאורך השנים אינו בבחינת "תכונה חבויה" של הניזוק שבגינה התפרצה אצלו המחלה. גם לולי נחשף לחומרים מזיקים דינו שהיה חולה בקצרת בשל העישון המופרז לאורך השנים, וגורם זה הצטרף לגורם הנוסף, התעסוקתי, כך ששני הגורמים החיצוניים למערער חברו יחדיו ובעטיים של השניים חלה המערער. כן נדחתה טענת התובע שעל המשיבה רבץ הנטל להוכיח שיעור תרומתו של העישון למחלה. נקבע שאף שד"ר גרייף כתב בחוות דעתו שהעישון "תרם" להבדיל מ"גרם" למחלה, הרי בחינת דבריו בהקשר הנכון מראה כי המומחה נתן לשני הגורמים - התעסוקתי והעישון - משקל זהה. בנסיבות אלו, נקבע, נותר נטל הראיה על כתפי המערער מתחילתו של המשפט ועד לסופו. בית משפט השלום העריך את נזקי המערער בסך 545,740 ₪, אלא שהסכום נבלע בתגמולי המל"ל ועל כן התביעה נדחתה. טענות הצדדים עיקר טענות המערער לפנינו באשר לתחולת העיקרון של הגולגולת הדקה על עניינו, ובשאלת העברת נטל הראיה למשיבה. לטענת המערער, העישון בעבר הוא חלק מתכונותיו או חסרונותיו, אשר חוסים תחת עקרון הגולגולת הדקה. על המשיבה לקבלו "כמות שהוא", גם עם רקע של עישון. לטענתו, רק לו היה מוכח שהוא סבל מקצרת עובר להעסקתו במפעל, לא הייתה תחולה לדוקטרינה. בעניינינו, אין מחלוקת שלא היה רקע קודם של בעיות נשימה, אלא מחלתו פרצה בתקופת העסקתו במפעל. עוד טען, שהחלת הדוקטרינה אינה עומדת בניגוד לקביעותיו של ד"ר גרייף, שהינן עובדתיות-רפואיות גרידא. נטען, שבנסיבות העניין היה צריך הנטל להוכיח היעדר קשר סיבתי בין תנאי העבודה למחלתו לעבור לכתפי המשיבה. בגין רשלנות המשיבה איננו יודעים מהו החלק "העצמאי" של העישון ואין שום הגיון, לדבריו, לקבוע פטור של 50% רק בגין קשיי ההוכחה. המשיבה טוענת מנגד, שאין מקום להחלת העיקרון של "גולגולת דקה". העישון אינו בגדר "רגישות מיוחדת" שגרמה להתפרצות המחלה, מה גם שהמחלה בכל מקרה הייתה מתפרצת על רקע העישון, גם לולי נחשף לחומרים מזיקים. אשר לנטל הראיה בשאלת הקשר הסיבתי לנזק, טוענת המשיבה שאין כל קושי או אי בהירות, וקביעותיו של ד"ר גרייף, עליהן המערער אינו חולק, חד משמעיות הן, כך שאין לדבר על "נזק ראייתי". לחילופין, המשיבה טוענת שאם הנטל עליה, עמדה בו לפי קביעת ד"ר גרייף. דיון עיקרון הגולגולת הדקה על מנת להתמודד עם מצב דברים בו הגורם הראשוני לנזק הוא עוולה ואולם שיעור הנזק הושפע מגורמים שאינם עוולתיים, התפתחה ההלכה שעניינה השפעת נתוניו וחולשותיו המיוחדות של הניזוק על תוצאות העוולה, ולפיה המזיק חייב לשאת בכל התוצאות הנובעות ממצבו המיוחד של הניזוק. ודוק, באותם מקרים עצם גרימתו של הנזק צפוי ואולם שיעורו צומח למימדים לא צפויים עקב נתוניו המיוחדים של הניזוק. בנסיבות אלו נקבע בפסיקה "עקרון הגולגולת הדקה" לפיו חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל הנזק שנוצר, בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים. באותם המקרים, מטיל בית המשפט על המזיק אחריות מלאה לכל הנזק, הגם שאין חולק שנתוניו המיוחדים של הניזוק השפיעו השפעה מכרעת על שיעורו (ד"נ 12/63 לאון נ' רינגר פ"ד יח(4), 701). לטענת המערער, כאמור, העישון בעבר הוא בגדר תכונה שלו, "נתון מיוחד", המצדיק החלת ההלכה. לדעתי, דין הטענה להידחות. בחוות דעתו מיום 17/10/04 דן ד"ר גרייף בגורמים למחלת המערער וכתב כדלקמן: "אני נוטה לייחס האסטמה כנגרמה על ידי תנאי עבודתו. מאידך, עישון מופרז במשך שנים רבות תרם ללא ספק לנכות הנשימתית הנוכחית. אי לכך, אני מצטרף לדעתו של ד"ר קרמר המייחס נכות של 50% עקב העישון 50% עקב החשיפה המקצועית" במסגרת שאלות ההבהרה שנשלחו למומחה הוא נשאל על ידי ב"כ המערער, בין היתר, ולאור המינוח בו השתמש בחוות הדעת, האם סבירה בעיניו ההנחה שהמחלה נגרמה בשל החשיפה לחומרים המזיקים ואילו העישון החמיר את מצבו. בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 27/1/05 השיב: "לדעתי, שני הגורמים שהוזכרו (אסטמה תעסוקתי וברונכיטיס כרונית על רקע העישון) תורמים במידה שווה לנכות הנשימתית הנוכחית" מכיוון שהמערער אינו חולק על קביעותיו של ד"ר גרייף, לא מצאתי להידרש לחוות הדעת של המומחים מטעם בעלי הדין. אציין שמחוות הדעת של פרופ' קרמר, המומחה שמונה מטעם בית הדין לעבודה, מיום 21/12/01 עולים דברים דומים. במסגרת שאלות ההבהרה שנשלחו אליו מטעם התובע נשאל האם סביר להניח כי ללא "חשיפה מקצועית" היה המערער נשאר בריא ללא הפרעות מצד מערכת הנשימה. בתשובתו מיום 21/7/02 השיב, שלדעתו גם ללא החשיפה המקצועית היה נגרם נזק לסימפונות - תוצאה מן העישון. קביעותיו של ד"ר גרייף, כמו גם של פרופ' קרמר, חד משמעיות הן. העישון אינו "חולשה מיוחדת" שהובילה לנזק מוגבר. העישון הוא גורם לנזק העומד בפני עצמו. הנכות שנקבעה כתוצאה מן מנזקי העישון אינה קשורה לחשיפה המקצועית ואינה תלויה בה. נכות עצמאית היא. העוולה אינה "גורם בלעדיו אין" לנזק ולפי פרופ' קרמר כנראה שהתובע היה לוקה במחלתו בכל מקרה, על רקע העישון. משכך, אין לדבר על "רגישות מיוחדת" או "תכונה ייחודית". אמנם, כטענת המערער, בית המשפט אינו כבול לחוות דעת המומחה, אלא שבעניין זה החליט בית משפט השלום לאמץ את חוות הדעת של ד"ר גרייף. כאמור, לבקשת הצדדים, לא נחקרו המומחים על חוות הדעת, כך שטענותיו של המערער כנגד חוות הדעת הן בעלמא. זאת ועוד, אמנם עקרון הגולגולת הדקה הוא עיקרון משפטי ועל כן החלתו מסורה לבית המשפט, אולם, בבסיס העיקרון שאלה שברפואה, ולצורך החלתו נדרש בית המשפט לבסיס עובדתי-רפואי שמקורו בחוות הדעת של המומחים. ד"ר גרייף הבהיר, שהעישון הוא מזיק העומד בפני עצמו, להבדיל מרגישות מיוחדת הטבועה הניזוק. תחולה לעיקרון הגולגולת הדקה מקום שמעשה העוולה הביא לנזק גדול יותר מאשר היה נגרם על ידי העוולה אצל נפגע היפותטי אחר, שאינו בעל גולגולת דקה. במקרה שלפנינו, לא הוכח שהנזק שנגרם למערער כתוצאה מהחשיפה המקצועית גדול יותר מאשר אצל נפגע אחר שלא עישן. לעישון בעבר אין כל השפעה על הנזק שמקורו בחשיפה המקצועית אלא שלמערער נזק נוסף שמקורו בעישון הסיגריות. בשולי הדברים אציין שהמערער ביקש להסתמך על פסק דינו של בית משפט זה (השופט י' גריל) בת.א (חיפה) 10176/96 יעקב נ' אלי את בכנר תק-מח 2006(1), 2514, שם הוחל עיקרון הגולגולת הדקה. הנסיבות שם שונות מנסיבותיו של העניין לפנינו. העברת נטל הראיה בנסיבות בהן נגרם נזק, חלקו בעוולה וחלקו שלא בעוולה, אלא שעקב טיבו של הנזק לא ניתן להגדיר מה חלקו היחסי של הנזק שנגרם על ידי המעוול, מתוך הנזק הכולל, נקבע כי יש מקום לחרוג מן הכללים הראייתיים הרגילים, לפיהם נדרש הניזוק להוכיח את היקף הנזק שנגרם ברשלנותו של המזיק, מן הטעם שהמזיק הרשלן גרם, בנוסף לנזק הממשי, גם "נזק ראייתי". ובמילים אחרות, כאשר בעטיה של ההתרשלות נמנעה מן הניזוק האפשרות להוכיח איזה חלק מהנזק הסופי, המהווה יחידת נזק אחת, נוצר בלא קשר לאירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו, מוצדק להורות על העברת נטל השכנוע לנתבע על מנת שיוכיח מה היקף הנזק שנגרם על ידו. בעניינינו אין כל עמימות או אי וודאות באשר לגורמי הנזק. כפי שצוטט לעייל, קביעותיו של ד"ר גרייף חד משמעיות הן. גם אם ניסוחיו בחוות הדעת זהירים, הרי שתשובותיו לשאלות ההבהרה לא הותירו מקום לספק. ד"ר גרייף ייחס את הנזק באופן שווה לשני הגורמים: 20% בגין העישון ו- 20% בגין החשיפה התעסוקתית. המערער אינו חולק על קביעותיו העובדתיות-רפואיות של ד"ר גרייף. בהיעדר קושי לכימות הנזק, אין מקום להעברת נטל השכנוע. בית המשפט קמא קיבל את קביעותיו של ד"ר גרייף במלואן. משוויתרו הצדדים על חקירת המומחים, אין מקום לתקוף את קביעותיו, או לשנותן. סוף דבר אשר על כן, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. ב. גילאור - נשיאה [אב"ד] א. רזי, שופט: אני מסכים. א. רזי, שופט א. קיסרי, שופט: אני מסכים. א. קיסרי, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ב. גילאור. הפקדון יוחזר למפקידו. ניתן היום י"ז ב אדר ב, תשס"ח (24 במרץ 2008) בהעדר. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ב. גילאור - נשיאה [אב"ד] א. רזי, שופט א. קיסרי, שופט נזקי גוףחשיפה לחומרים מסוכנים