תביעה כספית בעניין ליקויי בנייה שהוגשה על ידי שני בני זוג רוכשי דירה במודיעין עפ"י הסכם מיום 4.6.00 (להלן: "הסכם הרכישה") כנגד ארבעה נתבעים שהם מוכר הדירה (להלן: "הנתבע 1"), יזם הפרויקט (להלן: "הנתבעת 2") , הקבלן המבצע (להלן: "הנתבע 3") ואדריכל הבניין (להלן: "הנתבע 4"). הנתבעים 1 ו- 2 טוענים בבקשה שבכותרת להיעדרותה של סמכות מקומית ולהעברת הדיון לבית משפט השלום בעיר ירושלים בה הינם מתגוררים ומתבססים בבקשתם על שני נימוקים: קיומה של תניית שיפוט ייחודית. שיקולי נוחות. אשר לטענה בעניין תניית השיפוט - זו נכללה בהסכם שנחתם בין הנתבעת 2 לבין הנתבע 1 ביום 03.03.98 (להלן:"ההסכם הראשון") כאשר זכויותיו של האחרון על פיו, הומחו לתובעים בעת רכישת הדירה על ידם מאת נתבע 1. ואכן, אין חולק לעניין קיומה של תניית שיפוט בסעיף 96 להסכם הראשון, אלא שלטענת התובעים - אין הם כבולים להסכם זה ולהגבלות הקבועות בו לעניין סמכות השיפוט. עוד מסכימים הכול כי בהסכם הרכישה שנחתם זוכו התובעים בכל זכויותיו של הנתבע 1 כלפי הנתבעת 2 ומשמעותה של המחאת זכות זאת למיטב הבנתי, הינה כי התובעים באים בנעליו של הנתבע 1 לצורכי ההסכם הראשון בכל דבר ועניין ואין הם רשאים לבור לעצמם מתוכו רק את החלק המשרת את נוחותם, והשווה לעניין זה האמור בס' 2 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969. מסיבה זו - לדעתי אין התובעים רשאים להתנער מתניית השיפוט ולאורה נעדר בית המשפט בת"א סמכות מקומית. ואולם, לדעתי גם לולא קביעה זו בדבר תוקפה של תניית השיפוט, לא נוצרו התנאים לקיומה של סמכות מקומית לבית המשפט בת"א כפי שיוסבר להלן: כאמור, הנתבעים כולם, למעט נתבע 4, הינם תושבי ירושלים כך שלולא קיומו של זה המתגורר בתחום סמכות השיפוט של בית המשפט בת"א לא הייתה נוצרת כלל סמכות מקומית לבית המשפט בת"א. התובעים מסתמכים אפוא על תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:"התקנה") בטענתם ולפיה די בקיומו של נתבע זה שמקום מגוריו תואם את אזורי השיפוט כדי להקנות סמכות מקומית לבית המשפט, ופורמאלית הצדק עימם. יחד עם זאת, נוטים כיום המבחנים לקביעת הסמכות המקומית מהצד הפורמאלי למהותי שבו מכריעים שיקולי מירב הזיקות כביטוי לשיקולי נוחות ותום לב. כך, יש להפנות לבש"א 991/05 בה קבע כב' הנשיא ברק, כי יש עדיפות למאזן הנוחות על פני מבחנים פורמאליים וכך נאמר מפיו: "בית המשפט יטה להורות על העברת הדיון כאשר התביעה הוגשה לבית משפט שסמכותו המקומית נובעת מטעמים פורמליים בלבד, אך בהעדר זיקה מוחשית כלשהיא לנושא התובענה". באותו מקרה, היתה לבית המשפט בצפת סמכות מקומית פורמאלית נוכח פריסתן הארצית של חלק מהנתבעות ואף על פי כן, הורה בית המשפט העליון על קיום הדיון בבית המשפט בו מתקיימות מירב הזיקות. עוד יש להפנות בעניין זה לבש"א 327/06 שנדונה אף היא בפני כב' הנשיא ברק ומדבריו שם משתמע כי יש לבחון את הסמכות המקומית לא רק במבחנים הפורמאליים אלא בזיקות המוחשיות לתובענה. הוסף לעיין בעניין זה בבש"א 6643/06 שם קבע הנשיא ברק כי למרות קיומה של סמכות מקומית פורמאלית "קושרות" מירב הזיקות את התביעה לאזור ירושלים ולכן, הורה על העברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים. על גישתה הדומה של הנשיאה בייניש ניתן ללמוד מתוך עיון בדבריה בבש"א 7281/06 אף שם נעשה שימוש במבחן מירב הזיקות לצורך קביעת הסמכות המקומית. אין ספק כי במקרה שבפני נעדר הסכסוך הנדון כל זיקה מהותית לאזור השיפוט בת"א מבחינה זו ששלושה מתוך ארבעה נתבעים הינם תושבי ירושלים והדירה עצמה נמצאת במודיעין שמיקומה במחצית הדרך בין ירושלים לת"א. הנתבע הרביעי "הנושא את כל משקל האינטרס המקומי", הינו מתכנן הפרויקט ומעורבותו בעניין שולית אם בכלל כפי שיוסבר להלן: מתוך כלל ליקויי הבנייה נשוא התביעה - נוגעים עיקר הליקויים לפגמים בגמר ובביצוע (סדקים, איטום, נגרות, מסגרות, אינסטלציה, חיפוי, חשמל, טיח, ריצוף וכיוצא באלה בהיקף של כ-100,000 ₪) שבינם לבין אחריותו של המתכנן אין דבר וחצי דבר. חלק האחריות התיאורטי של המתכנן, מצוי בחוות דעתו השמאית של אלי סידאווי ועניינו בהעדר שטח מינימלי לממ"ד והיעדרו של חלון בחדר הרחצה שפתרונו בהתקנת וונטה, ולכן אינו אלא זוטי דברים. אי ההתאמה העיקרית אפוא עוסקת במידות חדר הממ"ד - וערכה נאמד בסך של כ-7,500$ כאשר יתרת ההערכה בחוות הדעת (2700$) מתייחסת אף היא לליקויי גמר. בעניין חדר הממ"ד - הטענה היא כי היה על מוכרי הדירה להגדירה בעת העמדתה למכירה כדירת שני חדרים וחדרון, ולא כדירת שלושה חדרים כפי שהוגדרה בפועל. דא עקא - ששאלת הגדרת הדירה שייכת לנושא השיווק של הדירה ובשום מקרה לא נמצאת באחריותו של מתכנן. גם אם נניח לטובת התובעים כי צירופו של המתכנן לא היה מהלך טקטי שנועד ליצור באמצעות סמכות מקומית מלאכותית, עדיין ברור הוא שחשיבותו ומעמדו בבירור הסכסוך שולי ביותר ואין הוא מבסס את ההצדקה לזיקה המקומית מבחינה עניינית. הואיל וכך, סבורתני כי הגם שהמבחן הפורמאלי של התקנות מתקיים במקרה זה לצורך יצירת הסמכות המקומית - עדיין, המבחן המהותי חושף חולשה משמעותית המצדיקה את העברת הדיון לבית המשפט השלום בירושלים משיקולים של נוחות (ואין להקל ראש בנסיעה מירושלים לתל-אביב בשעות העומס) ולו הוקנתה הסמכות המקומית. הבקשה להעברת הדיון לבית המשפט השלום בירושלים - מתקבלת. התובעים יחוייבו בהוצאות הבקשה בסך של 750 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ניתנה היום, כ"ג בשבט, תשס"ח (30 בינואר 2008), בהעדר הצדדים. יעל אחימן, שופטת משפט בינלאומימבחן מירב הזיקותסמכות מקומית