תביעה בעוולת תקיפה בעקבות סכסוך עבודה: התובע הינו בעל נגרייה אשר העסיק את הנתבע. 1. גרסת התובע עפ"י הנטען בכתב התביעה, הרקע לסכסוך שהוליך לתקיפה היה היעדרותו של הנתבע משני ימי עבודה מבלי שהודיע מראש לתובע על כוונתו לעשות כן - דבר אשר לטענת התובע גרם לעיכוב בעבודות הנגריה. לאחר שחזר הנתבע לעבודה, ביקש התובע לברר עמו פשר היעדרותו. אז גילה התובע כי בימים שנעדר בהם הנתבע, נפש הוא בטאבה שבסיני. באותו שלב, כך עפ"י הנטען, החל הנתבע לקלל את התובע, ועל כן נתבקש הנתבע לצאת מהנגרייה, אולם בתגובה הכה הנתבע באגרופו בפניו של התובע, פגע בו וגרם לו חבלות, (להלן: "התקיפה"), ולאחר מכן ברח מהמקום. כתוצאה מהתקיפה, נשברו משקפיו של התובע, נפגעה עינו הימנית, ופניו החלו לזוב דם. התובע התקשר למשטרה בכדי לדווח על מעשה התקיפה, אולם משזו כנטען לא הגיעה למקום, פונה התובע ע"י עובר אורח למרכז רפואי בני ציון בחיפה. יום לאחר מכן, פנה התובע לתחנת המשטרה והגיש תלונה כנגד הנתבעת בגין התקיפה. ומספר ימים אח"כ, שלח התובע לנתבע מכתב ובו הוא מודיע לו על הפסקת עבודתו בנגרייה. לטענתו, עקב מעשה התקיפה, נגרמו לתובע נזקים בשל היעדרותו מהעבודה בנגרייה לצרכי מנוחה וקבלת טיפול רפואי, עזרת צד ג' ואובדן כושר השתכרות. בגין הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' - העמיד התובע נזקו על סך 6,500 ₪. בגין כאב וסבל ואובדן כושר השתכרות לעתיד - סך של 130,000 ₪. 2. גרסת הנתבע טען הנתבע, כי הוא הודיע לתובע על רצונו לקחת חופשה בת יומיים. לשיטתו, המריבה (זאת כלשונו של הנתבע) פרצה בינו לבין התובע לאחר שהנתבע דרש מהתובע שישלם לו פרמיה עבור עבודתו ואולם התובע סירב לבקשתו זו והחל לקלל את הנתבע ואף חבט בו בגבו, בעזרת מוט עץ. בגין האירוע הנ"ל הגיש הנתבע תלונה במשטרה. עוד טען הנתבע, כי אין כל קשר בין שבירת משקפיו של התובע לבין אותה מריבה, בעוד שאינו יודע כיצד נשברו משקפיו של התובע. בישיבת קדם המשפט אשר נתקיימה ביום 08.01.07, חזרה בה ב"כ הנתבע מטענותיה המקדמיות למחיקה על הסף כפי שאלה הועלו בכתב ההגנה. כתב התביעה משתית עילתו אך ורק על עוולת התקיפה ולא על רשלנות - הכל בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו בעלי הדין (עמ' 12 לפרוטוקול). 3. תשתית עובדתית גרסת התובע עדיפה בעיני מגרסת הנתבע: בעדותו הותיר התובע רושם מהימן. התובע חזר בעדותו על גרסתו כפי שפורטה בכתב התביעה, בעוד שחקירתו הנגדית לא קעקעה את אמינות גרסתו; התובע דבק בגרסתו וחזר עליה בעקביות בכל הנוגע להשתלשלות העניינים - לא הוסיף ולא גרע מדבריו. התובע אף לא ניסה להעצים האירוע או להוסיף על חומרתו. בחקירתו הנגדית סיפר התובע על מערכת היחסים הרעועה אשר שררה בינו לבין הנתבע בתקופה שלפני מעשה התקיפה, אשר מקורה כאמור בהיעדרותו של הנתבע מהעבודה מספר פעמים מבלי שזה היה מודיע למעסיקו-התובע על כך. התובע ציין בעדותו, כי להיעדרויות אלה קדמה דרישה מטעם הנתבע לפיה ביקש הוא מהתובע כי הלה יפטרו באופן פיקטיבי מהעבודה בנגרייה ואף ישלם לו פיצויים אך בד בבד ימשיך בפועל להעסיקו בנגרייה. דרישתו הנ"ל של הנתבע - אשר זכתה לתיאור כ"קצת מוזרה" ע"י התובע (עמ' 5 לפרוטוקול) - לא זכתה למענה חיובי מטעם התובע והוא סירב לקיימה והמשיך להעסיק את הנתבע. מאז שסירב התובע לבקשתו הנ"ל של הנתבע, כך לטענתו של התובע, החלו להידרדר יחסי העבודה בין השניים; כאשר התובע חש כי איבד הוא שליטה על הנתבע, והאחרון עשה כל העולה על רוחו (עמ' 6 ו - 9 לפרוטוקול). בכל הנוגע לתקיפה סיפר התובע, כי לאחר שפנה לנתבע בכדי לברר מדוע נעדר יומיים מהעבודה, גילה התובע לראשונה כי הנתבע נפש בטאבה. בהקשר זה, כך טען התובע בעדותו, דאג הנתבע להעמיד הדברים על דיוקם והבהיר לתובע כי "הוא חופשי ועושה מה שהוא רוצה" (עמ' 10 לפרוטוקול). נוכח דברים אלה פרץ ויכוח בין השניים והנתבע החל לקלל את התובע. התובע לא הכחיש כי גם הוא קילל את הנתבע בחזרה (עמ' 10 לפרוטוקול). בעקבות הויכוח, ביקש התובע מהנתבע כי יעזוב את הנגרייה. אולם הנתבע סירב לעשות כן מבלי שיקבל מכתב פיטורין תחילה. למשמע דברים אלה הבטיח התובע לנתבע כי האחרון יקבל מכתב כאמור בדואר, וביקש ממנו שוב לעזוב את בית המלאכה אחרת יקרא למשטרה. בעוד שהתובע הסתובב על מנת להרים הטלפון, כיוון הנתבע אגרוף לפניו של התובע ופגע בו בעינו הימנית ושבר את משקפי ראייה שלו. התובע טוען שעד שתיקן את משקפיו, נאלץ להסתדר ללא משקפיים ימים מספר (עמ' 8 לפרוטוקול). עוד נטען כי שבועיים-שלושה לאחר התקיפה, הגיע הנתבע לנגרייה ופתח את בית המלאכה והחל לעבוד. לנוכח מעשהו זה של הנתבע, התקשר התובע למשטרה, אולם הנתבע הספיק לברוח מהמקום בטרם הגיעה המשטרה. בעקבות מעשיו הנ"ל של הנתבע, הגיש התובע כנגד הנתבע בקשה לצו מניעה האוסר על הנתבע להתקרב לנגרייה, ולאחר דיון במעמד שני הצדדים ניתן כנגד הנתבע צו מניעה קבוע האוסר עליו להיכנס לנגרייה או להתקרב לסביבתה מרחק של 100 מ"ר (ת/7). לדברי התובע, התחושה העיקרית שחש הייתה בושה (עמ' 8 לפרוטוקול) ו"השפלה בלתי רגילה", היות ולא ציפה שבחור ש"גדל" אצלו 10 שנים, ואשר לא פעם ולא פעמיים חיבק אותו והעיד עליו כי הוא "הבוס הכי טוב שהיה לו אי הפעם", יתנהג כלפיו באלימות ובברוטאליות (עמ' 7 לפרוטוקול). לא ראיתי לנכון לזקוף לחובתו של התובע העובדה כי לא הביא עדים מטעמו. ולו מן הטעם שאותם עדים לדברי התובע לא ראו את העימות "בזמן אמת" אם כי ראו את הנתבע בורח מהנגרייה (עמ' 12 לפרוטוקול). לנוכח מכלול הראיות בתיק והאמון שנתתי בגרסת התובע, הרי שבנסיבות העניין חרף העובדה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין - ראיתי לנכון לקבלה. זאת גם לנוכח תמיהות לגבי גרסת הנתבע כמפורט בהמשך. גם הנתבע לא הביא עדים נוספים מטעמו אשר יהא בידם להזים גרסתו של התובע. סביר כי הגורם לכך הינו שאכן לא היו עדי ראיה לאירוע עצמו. 4. בעדותו סיפר הנתבע, כי החל לעבוד אצל התובע מאז היה כבן 18, ושהוא אהב את התובע וכי שררה ביניהם מערכת יחסים טובה (עמ' 13 לפרוטוקול). בכל הנוגע לנסיעתו לטאבה טען הנתבע, כי טרם נסיעתו ביקש הוא אישור התובע לכך. לפי הנטען, העימות בינו לבין הנתבע אשר פרץ לאחר חזרתו של הנתבע מטאבה, הסתיים בויכוח מילולי בין השניים והיה מלווה בקללות מטעם התובע בלבד, אם כי בזה העניין נגמר. הנתבע הכחיש כי קילל את התובע או כי צעק עליו (עמ' 13 לפרוטוקול), כאשר לדבריו התובע סבל ממספר אירועי לב. הנתבע אף הכחיש כי הרים ידו על התובע (עמ' 14 לפרוטוקול), ונימק זאת בכך כי בשטח הנגרייה ישנם מכשירים וכלים מסוכנים. 5. איני מקבל גרסתו של התובע בכל הקשור להתנהגות הפסיבית אותה הפגין לכאורה כלפי התובע בעיצומו של העימות בין השניים: בחקירתו הראשית טען הנתבע, כי הויכוח בינו לבין התובע היה מילולי בלבד. הנתבע לא העיד על שום כוח פיזי אשר הופעל מטעם מי משניהם, לרבות לא מטעם הנתבע, או כי בשלב מסוים הויכוח המילולי התפתח לכדי אלימות. כבר בהתחלת עדותו ניסה הנתבע לבדל עצמו מהתובע ולהבהיר כי בעוד שהתובע התעצבן עליו, קילל אותו וכו', הנתבע שמר על פסיביות מוחלטת ולא החזיר לתובע באותו מטבע. הנתבע אף הסביר כאמור מניעיו להתנהגות פסיבית זו (הימצאותם של מכשירים מסוכנים בשטח הנגרייה ואירועי הלב אותם עבר התובע). הנתבע ניסה לצייר עצמו כטלית שכולה תכלת אשר מנע עצמו מלהפגין כל התנהגות כוחנית, בין מילולית ובין פיזית, שיהא בה כדי לדרדר המצב ולהחריף את העימות. הנתבע ניסה לשכנע כי כנגד התנהגותו האלימה של התובע עמד בחיבוק ידיים, לא עשה מאומה ואף לא הוציא הגה. גם אל מול הקללות אשר נשמעו מפיו של התובע לא התגונן הנתבע כביכול, ולא השיב עליהן. בהתאם לעדותו של הנתבע מצטיירת תמונה לפיה כנגד אותן קללות מילא הנתבע פיו מים, ולא השיב ולו במילה אחת. גם לא דברים חיוביים שעשויים להרגיע התובע, בבחינת "מענה רך ישיב חימה". מנגד, התובע הודה כי אף הוא קילל ולא רק הנתבע. ניואנסים קטנים אלה יש בהם כדי להשליך על מכלול עדותו של כל אחד מבעלי הדין. בעוד שהתובע העיד גם על דברים העומדים לחובתו, ניסה הנתבע להותיר הרושם כאילו לא היה קשור לכל מה שהתרחש במהלך אותו עימות, בעודו שומר על איפוק ופסיביות מוחלטת. קשה לקבל גרסתו זו של הנתבע; ברקע היה סכסוך עבודה לא קל וטעון אמוציות בין הצדדים. בעוד שהגורם הישיר להתפרצות העימות הייתה היעדרותו האחרונה של הנתבע מהעבודה, הרי שהגורם העקיף אשר הביא להחרפת העימות ולהידרדרותו, היה סכסוך העבודה הממושך. 6. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, נתגלו עובדות חדשות אותם לא העלה הנתבע קודם לכן. עמ' 15 לפרוטוקול: "ש. בעדותך בבית הדין סיפרת שהתובע הוא שתקף אותך, זרק עליך קרש. ת. היה ויכוח. הוא התעצבן עלי ואני לא. ש. הוא פגע בך עם קרש או לא? ת. היה לו קרש קטן. ש. הוא פגע בך או לא? ת. כן פגע". עת שהנתבע נשאל על גרסתו אותה העלה בפני בית הדין לעבודה לפיה התובע תקף אותו בעזרת קרש, ניסה הוא תחילה להתחמק משאלה, ובמקום לענות עליה ישירות, נתן תשובה סתמית לפיה היה ויכוח בין השניים. אולם, עת הוא מעומת שוב עם טענתו הנ"ל בעניין הקרש, הוא מנסה להכניס לפרופורציות גרסתו הנ"ל, ומסביר כי הקרש המדובר היה קטן מימדים. ורק לאחר שהעמיד לכאורה הדברים על דיוקם בכל הנגע לגודל הקרש, אישר כי הקרש פגע בו. ניתן לצפות כי תשובה כגון זו שנתן הנתבע לפיה מדובר היה בקרש קטן מימדים, תישמע דווקא מפיו של אדם המואשם כי תקף מישהו בעזרת קרש, אז ינסה אותו תוקף לצמצם ולרכך חומרת מעשיו בכך שינסה לשכנע כי הקורבן מגזים בתיאור הדברים, וכי ספק אם אותו כלי אפשר לכנותו קרש לאור מימדיו הקטנים. אולם כשטענה כאמור נשמעת מפיו של הנתבע, אשר בעצמו העלה גרסה לפיה הותקף ע"י התובע בעזרת קרש, תמוה מדוע ינסה הנתבע - להסביר ולרכך מעשיו לכאורה של התובע-התוקף, ולהמעיט מחומרת מעשיו, וכמעט להצדיק אותם. הרי לאורך כל הדרך מנסה להצביע ולהדגיש התנהגותו הפסולה של התובע (כזכור התובע התעצבן על הנתבע וקילל אותו), בעוד שהנתבע נמנע כביכול מלהיגרר אחרי התנהגות פסולה כאמור. אכן התרשמותי הינה כי הנתבע מתחרט במרחק הזמן, על מעשיו ויש בכך כדי לבאר התנהלותו. התהיות מתחזקות למקרא עדותו של הנתבע בבית הדין לעבודה (ת/9) בכל הנוגע לגרסתו בעניין הקרש, שם דאג הנתבע להתייחס לגודל מימדיו של הקרש אשר התובע לכאורה זרק עליו; וכלשונו של הנתבע בעדותו בבית הדין לעבודה "היה ויכוח בינינו, הוא לקח קרש, היה יושב בדלפק, ונתן לי מכה בגב עם הקרש, בעת הויכוח, כל הזמן הוא לקח משהו גדול וזרק עלי, ובזמן הזה לקח קרש וזרק על הגב..." (עמ' 11, ש' 2-3). בעדותו בבית הדין לעבודה לא טען הנתבע כי מדובר היה בקרש קטן; נהפוך הוא - הנתבע דאג לעמוד על מימדיו הגדולים של הקרש. מדוע אם כן, חזר בו הנתבע מעדותו כפי שנשמעה מפיו בבית הדין לעבודה בכל הנוגע לגודל הקרש, ומיוזמתו דאג להבהיר כי מדובר היה בקרש קטן, זאת במיוחד לאור העובדה, כי הנתבע לא נשאל כלל לגבי גודל אותו קרש, ולא נתבקש להתייחס לכך, אלא העלה הנושא מיוזמתו? יש לשים לב גם לכך, כי הציטוט לעיל מעדותו של הנתבע בבית הדין לעבודה חובק בתוכו שתי גרסאות עובדתיות שונות אשר נטענו בנשימה אחת: הראשונה כי התובע הכה בתובע עם הקרש, והשנייה כי הקרש נזרק על הנתבע. שני הגרסאות הנ"ל בכל הנוגע לאופן התקפתו עפ"י הנטען של הנתבע, אינן יכולות להתקיים בצוותא; או שהתובע אחז לכאורה בידיו בקרש והנחיתו בכוח על גבו של הנתבע בעודו אוחז בו, או שהתובע הרים קרש וזרק אותו על הנתבע בעודו משחרר אחיזתו בקרש. דהיינו, שגם בעדותו בפני בית הדין לעבודה לא היה הנתבע עקבי בעניין זה. 7. יצוין כי בפסק דינו, בית הדין לעבודה לא קיבל מי משתי גרסאותיו הנ"ל של הנתבע בכל הנוגע לעניין הקרש, וקבע בעמ' 4 לפסק דינו כי "אף אחת משתי הגרסאות אינה מהימנה עלינו". ביה"ד קיבל שהנתבע תקף התובע. קביעה זו נצרכה לצורך שאלת הזכאות לפיצויי פיטורין או הפחתתם. ב"כ התובע הגיש פסק דין במהלך ההוכחות והפנה אליו בסיכומיו, אך לא טען לתחולת כלל השתק פלוגתא. אכן שאלה היא אם לא קם השתק פלוגתא בנסיבותינו ואם לא התקיימו במצטבר ארבעת התנאים לתחולתו: שמדובר באותה פלוגתא על רכיביה: עובדתיים ומשפטיים; שהתקיים דיון בין הצדדים במסגרת ההתדיינות הראשונה ולצד שנגדו מועלית טענת השתק היה יומו באותה התדיינות ראשונה ביחס לאותה פלוגתא; שההתדינות הראשונה הסתיימה בקביעת ממצא פוזיטיבי; ושההכרעה בפלוגתא בהתדיינות הראשונה היתה הכרחית לצורך פסה"ד שניתן. נתון נוסף שיש לשקול הינו האם אין שוני רלוונטי בדיני הראיות שחלו ב - 2 ההתדיינויות (ע"א 1041/92 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1) 642). אין בכוונתי לקבוע מסמרות ביחס לתחולת כלל השתק הפלוגתא ולו מן הטעם שב"כ התובע לא טען לתחולתו. יש אף לציין כי יש ממש בטענת ב"כ הנתבע בסיפא של סיכומיה, שלו חפץ התובע לטעון למעשה בי"ד, מן הדין היה להעלות הטענה במועד ולא להיזקק להליך הוכחות שלם (כשבמהלכו הוגש פסה"ד). אציין איפוא כי לא הייתה זו קביעתו הנ"ל של בית הדין לעבודה אשר הביאה אותי להעדפת גרסת התובע, והדברים צויינו אך לשם שלמות התמונה. להבדיל - ניתן כמובן להיזקק לגרסתו של התובע בפני ביה"ד ולתמיהות העולות ממנה, עדותו אף קבילה בבחינת הודאת חוץ של בעל דין, כחריג לעדות שמיעה. 8. בנסיבות, גם את העובדה כי במכתב אשר שלח הנתבע לתובע בדרישה לקבלת פיצויים בעקבות פיטוריו (ת/12), לא דאג ב"כ דאז של הנתבע להזכיר, ולו ברמז, גרסתו של הנתבע לפיה הותקף ע"י התובע בעזרת קרש, יש לזקוף לחובתו של הנתבע. זאת במיוחד לאור העובדה כי הנתבע סיפר לב"כ דאז (ואשר פנה בשמו של הנתבע בדרישה לקבלת פיצויי פיטורין) כל השתלשלות העניינים באותו יום, לרבות בכל הנוגע לתקיפה הנטענת באמצעות קרש (עמ' 16 לפרוטוקול). אילו היו דברים בגו - אזי סביר להניח כי ב"כ של הנתבע לא היה זונח טענה זו או מוותר עליה עם פנייתו בכתב לתובע. אמנם לכאורה, מה הרבותא בהעלאת הטענה במכתב דרישה ראשוני לתשלום תנאים סוציאליים? אולם כאן יש לזכור כי ת/12 חובר בתאריך 19.10.04, דהיינו אחרי שכבר הגיש התובע ביום 13.09.04 הבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד התובע (ת/15); בבקשה לצו המניעה פירט התובע השתלשלות העניינים, תוך פירוט נסיבות תקיפתו ע"י הנתבע. על כן, עם הגשת הבקשה לצו המניעה היה הנתבע, וחזקה שאף ב"כ דאז, מודעים לטענותיו של התובע ולגרסתו לפיה התוקף הנו הנתבע ולא התובע. ובכל זאת, ועל אף שת/12 נשלח מאוחר יותר להגשת הבקשה לצו המניעה, בחר הנתבע שלא להתייחס בת/12 לטענותיו הנ"ל של התובע אשר הועלו בבקשה לצו המניעה, ולא להעלות גרסתו הנגדית אותה העלה מאוחר יותר בבית הדין לעבודה כמו גם בעדותו בפניי. הכל כאשר היתה רלוונטיות לדברים אף לצורך הזכאות לפיצוי פיטורין, שלילתם או הפחתתם (כפי שאף נקבע בסופו של יום, משהתקבלה גרסת הנתבע בביה"ד לעבודה ופיצויי הפיטורין הופחתו), ולצורך הדיון בחובת ההודעה המוקדמת. בנסיבות, יש לומר כי התעלמותו הנ"ל של הנתבע מגרסת התובע עת שנשלח ת/12, יכול שתתמוך בכך שגרסת הנתבע "נרקמה" תוך התפתחות ההליכים המשפטיים בין השניים. 9. לא זו אף זו - נשאלת השאלה: מדוע נזכר התובע להעלות הגרסה לפיה התובע היה זה אשר לכאורה תקף אותו באמצעות הקרש רק בחקירתו הנגדית, בעוד שעת שנחקר בחקירה ראשית לא נשמעה כלל מפיו של הנתבע גרסתו הנ"ל? נהפוך הוא - בהתחלה מפיו של הנתבע נשמע כאילו העימות בינו לבין התובע התחיל והסתיים בויכוח מילולי בלבד. וכלשונו של הנתבע בעמ' 13 לפרוטוקול: "... במקרה נשוא התביעה, לקחתי את הכרטיסים מהמגירה, היה ויכוח בינינו, הוא קילל ואני לא קיללתי. רק רבנו קצת וזה הכל. היה ויכוח על 600 ₪, היה ויכוח על בונוס, וזה נגמר ככה שרבנו קצת". "רבנו קצת" הינו תיאור מינורי שאינו נותן פירוט לטענת התקיפה המפורשת כפי שנזכרת בסעיף 7 לכתב ההגנה. הגיוני להניח, כי דווקא בחקירתו הראשית ידאג הנתבע להשמיע גרסתו המלאה ולספרה בפרוטרוט בכדי לנסות ולשכנע בצדקת וכנות גרסתו. אולם הנתבע לא עשה כן. נדמה כאילו נשתכחה מן הנתבע גרסתו אף שזו הועלתה בכתב הגנתו, ולמרות שמדובר בנתון מרכזי השנוי במחלוקת. 10. אין מחלוקת לגבי העובדה כי ביום התקיפה הנטענת קיבל התובע טיפול רפואי בבית חולים בני ציון כפי שעולה מתעודת חדר המיון, ת/1. בהקשר זה ראוי לציין כי כבר עם קבלתו למיון בבית החולים (בשעה 14:24), ציין התובע בפני רופאיו כי "לפני שעה וחצי קיבל מכה באזור בעין ימין (אגרוף בעבודה) ונשברו משקפיו". דהיינו, שהתובע סיפר גרסתו אודות האירוע שהביא לפציעתו בעין כבר עם קבלתו לבית החולים. בעדותו ציין התובע לפחות פעמיים כי העימות בינו לבין הנתבע פרץ בצהריים של אותו יום, ולא בבוקר זאת מאחר ו"מאוד לא נעים לכעוס על הבוקר" (עמ' 6 לפרוטוקול). סמיכות הזמנים, והעובדה כי במיון נמסרה גרסה תואמת רק שעה וחצי לאחר המקרה - תומכת אף היא בגרסת התובע. 11. מנגד טען הנתבע, כי אינו יודע הסיבה לפציעתו של התובע בעין, וכי אינו יודע כיצד נגרמו החבלות. בסעיף 8 לכתב הגנתו טען הנתבע, כי "אין קשר בין שבירת משקפיו של הנתבע לבין המריבה שפרצה בינו לבין התובע" ומוסיף כי "אינו יודע כיצד נשברו משקפיו של התובע...". הנתבע לא הציב כל תיזה מתקבלת על הדעת שיש בה כדי לבאר את מימצאי תעודת המיון: פצע שטחי בעור ליד הפינה הטמפורלית של העין, ודימום חזק תת לחמיתי מצד טמפורלי תחתון בקרנית. בעדותו בפני בית הדין לעבודה (ת/9, עמ' 11) טען הנתבע כי אינו יודע כיצד נפגע התובע, וכלשונו "...לא הרמתי יד עליו, אני יצאתי, הלכתי ולקחתי את הכרטיסים, ראיתי שהמצב על הפנים, יצאתי 3 מדרגות אולי רץ אחריי ונפל, לא ראיתי כלום בעיניים שלו. לא יודע איך נחבל ...". הנתבע לא העלה טענה כאמור בפניי ואף לא התיימר לטעון כל טענה אחרת שתבאר פשר הפגיעה הגופנית, ההולמת גרסת התובע. לא למותר לציין כי הנתבע אדם חסון (כבן 32 במועד התקיפה) והתובע היה כבן 58. אמנם עניין זה אינו מרכזי וכבר היו דברים מעולם, אך כשכל הדברים שווים - קשה לקבל שהתובע תקף הנתבע. 12. בהינתן כל המפורט במצטבר - הוכיח התובע גרסתו. הנתבע הכה את התובע באגרוף בפניו, לאחר שזה הסתובב לכיון הטלפון בכדי להתקשר למשטרה. אני קובע כי הוכחה עוולת התקיפה, וכי הנתבע חב בפיצוי התובע בגין הנזקים אשר נגרמו לו באירוע; בנסיבות העניין, ובמיוחד לאור סכסוך העבודה בין שני בעלי הדין דכאן, יש לומר כי הנתבע צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של התובע, ואף רצה בתוצאה זו ואין תחולה בנסיבות לאחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 13. אין מדובר במצב שבו הנתבע "נתקל" בטעות בתובע בעוד שהנתבע לא צפה שאותה "היתקלות" תביא למגע פיזי בגופו של התובע, או כי הנתבע לא רצה באותו מגע פיזי. בעניינו מדובר בסיטואציה שבה הנתבע היה מודע למעשיו והתכוון לגרום חבלה גופנית לתובע, על דרך הנחתת אגרוף בפניו. 14. שיעור הנזק: בעקבות מעשה התקיפה, פונה התובע לבית חולים לצורך קבלת טיפול רפואי. בעדותו טען התובע, כי בעקבות פציעתו, עסקו בנגרייה היה סגור כשבועיים-שלושה, וכי במהלך אותה תקופה אף לא מסוגל היה לנהוג בעצמו, ונעזר לשם כך בבני משפחתו. לטענתו, גם בעת שהותו בבית במהלך אותה תקופה נסמך הוא על עזרתם של בני משפחתו (עמ' 11 לפרוטוקול). עוד טען, כי בעקבות פציעתו לא קיבל הוא הזמנות עבודה חדשות, היות וספקית העבודה (הגב' רבקה ברגמן) ידעה כי בעקבות פציעתו לא יהא מסוגל התובע לספק את ההזמנות החדשות בזמן (עמ' 11 לפרוטוקול), וכי הוא אף הפסיד עבודה שהוזמנה ממזמין מבן יהודה, מאחר והתובע לא עמד בלוח הזמנים עליו סיכם עם המזמין (עמ' 7 ו- 10 לפרוטוקול). לטענתו, בעקבות תקיפתו ופציעתו סבל הוא מעין נפוחה וכאבי ראש, וכי מאחר שסבל עובר לתקיפה מבעיות דיסק בגבו, אזי תקיפתו ע"י הנתבע הוסיפה לכאבים בצווארו (עמ' 13 לפרוטוקול). כל אלה באו להוסיף אך על מחלת הלב ממנה סובל התובע ושלושת התקפי הלב אותם עבר (עמ' 5 ו- 13 לפרוטוקול). 15. אין ספק כי אירוע התקיפה אכן גרם לתובע עגמת נפש. כפי שעולה מתעודת המיון (ת/1) כתוצאה מהאגרוף סבל התובע בין היתר מפצע ליד עין ימין ומדימום בלחמית. אולם מן החומר הרפואי ניכר שהנזק לא היה חמור ושאין נכות צמיתה. אני סבור כי לא אקפח את התובע אם אקבע פיצוי בסך 13,000 ₪, בגין ראש הנזק הלא ממוני של כאב וסבל: הן בגין נזק הגוף שנגרם והן בגין אלמנט ההשפלה שהיה כרוך באירוע מבחינת התובע, ותחושת הבושה אותה הרגיש עת הכה אותו אחד מעובדיו אותו העסיק ולימדו המלאכה מאז היה בן 18. 16. למרות טענותיו של התובע בעניין הפסד השתכרות בעקבות סגירת עסקו למספר שבועות, אי קבלת הזמנות עבודה חדשות ואף אי עמידה כביכול בלוח הזמנים בכל הנוגע לעבודות שכבר הוזמנו, לא הוכיח התובע טענותיו הנ"ל. התובע לא הציג כל אסמכתא מסמך או עדות נוספת כלשהי שתתמוך בטענתו, כגון עדות של מזמין עבודה שביטל הזמנה. 17. סביר להניח שהיו גם הוצאות נסיעה לביקורות והוצאות רפואיות בשיעור לא גבוה. על דרך האומדנא אני פוסק סך של 1,000 ₪ בגין ההוצאות הרפואיות והנסיעות כולן. לא מצאתי לנכון להכיר בצורך בעזרת צד ג', שלא התחייבה לדעתי מטיב הפגיעה. אף עלות המשקפיים או עלות תיקונם לא הוכחה. 18. אני מחייב אפוא הנתבע לשלם לתובע (תוך 30 יום) סך של 14,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסך זה ומע"מ כחוק. כמו כן ישיב הנתבע לתובע את האגרה בה נשא האחרון כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מן היום בו שולמה. משפט פליליאלימותפיצוייםסכסוך עבודהתקיפהסכסוך