העובדות בקצרה התובע תושב דלית אל כרמל - עיר הכרמל, הינו בעל זכויות בחלקה 76 בגוש 11509 עליה בנוי ביתו הפרטי. לטענת התובע, בשנת 2002, סוכם בינו לבין מי שהיו דאז נציגי הנתבעת, ראש המועצה המקומית דלית אל כרמל - ד"ר רמזי חלבי, גזבר המועצה דלית אל כרמל - מר דיאב זידאן ז"ל, כי הנתבעת תשלם לתובע 50% מעלות הקמת קיר בסמוך לביתו, אשר בחלקו הינו קיר תומך, ואשר יפריד בין החלקה לבין הכביש הציבורי. כמו כן, סוכם, לטענת התובע, כי התשלום הנ"ל יעשה לאחר הקמת הקיר בפועל על ידי התובע. בסיכומיו של ב"כ הנתבעת מציין הוא כי אין מחלוקת בדבר הבטחה זו, אך באשר לתוקפה קיימת גם קיימת מחלוקת מהנימוקים אשר יפורטו בהמשך. הדילמה המשפטית בסיכומיהם ובטענותיהם העלו הצדדים דילמות בעיקר מהתחום של המשפט המינהלי והמשפט הציבורי על משמעות הבטחה והתחייבות שלטונית, אופיה, מהותה וצורתה. ומתחום המשפט הפרטי, בעיקר בסוגיה של דיני עשיית עושר ולא במשפט. הצדדים חלוקים ביניהם אם קמה חבות משפטית לנתבעת כלפי התובע לאור הצהרתו של ראש המועצה ד"ר רמזי חלבי אשר ציין באלה המילים: "אני מצהיר כי בשנת 2002 התחייבה המועצה המקומית דלית אל כרמל (היום עיר הכרמל) (להלן:"המועצה המקומית") באמצעותי ובאישור הגזבר מר דיאב זידאן ז"ל כי המועצה המקומית תשתתף ב-50% מעלות הקמת קיר אשר יקים ד"ר חלבי ואשר יחצוץ בין זכויותיו של ד"ר רמזי (מגדי) חלבי בחלקה הידועה כחלקה 76 בגוש 11509 לבין הכביש הציבורי הצמוד לה (להלן: "ההסכם"). התחום המינהלי סעיף 203 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לשונו היא כדלקמן: "חוזה , כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות שיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר, ובאין גזבר - עובד אחר של העירי ההממלא את תפקיד הגזבר לפי החלטת המועצה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העריה והמזכיר, ובאין מזכיר עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר על פי החלטת המועצה". לעניין זה יוער כי הוראה דומה נקבעה בסעיף 193 לצו המועצות המקומית תשמ"א - 1953. באשר לפרשנות סעיף זה חלוקים הצדדים. ב"כ התובע גורס כי די בהבטחה אשר ניתנה על ידי ראש המועצה והגזבר כדי למלא תוכן את הוראות סעיף 203 (א) ובמשמע גם את סעיף 193. מאידך, גורס ב"כ הנתבעת ודעתי כדעתו, כי הבטחה בלבד, גם אם היתה של ראש המועצה וגם של הגזבר אשר לצערינו לא יכולנו לשמוע את עמדתו, אין בה כדי למלא אחר תנאי סעיף 203 (א) . צודק ב"כ הנתבעת כי ההתקשרות אמורה להיות בכתב, חתומה על ידי ראש העיר, וחתומה על ידי הגזבר, נושאת חותמת העירייה. במקרה זה, אין ולו מי מהמרכיבים אשר ממלא תוכן אחר הוראות הסעיף. במספר פסקי דין נקבעו הפרשנויות של סעיף 203 (א) - כך למשל ע"א חיפה 3415/06 עבאס פריד נ' המועצה המקומית ינוח ג'ת שם בדעת רוב, קבעה כב' השופטת וסרקרוג בסעיפים 15-16 לפסק דינה, את העקרונות הבאים: "המסמכים והראיות שהוצגו לאחר חתימה על החוזה, אין בהם כדי ליצור התחייבות משפטית מחייבת מצד המועצה. כפי שציין המשיב בעיקרי הטיעון, מנגנון הפיקוח והבקרה על המועצה בהיותה רשות מנהלית, מעוגן בסעיף 193א לצו המועצות מקומיות א, תשי"א-1951 (סעיף מקביל בפקודת הראיות - סעיף 203). הוראה זו קובעת, כי חוזה מחייב, שיש בו התחייבות כספית מטעם המועצה, יכול שיהיה רק אם נחתם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה. הבטחות, שאינן מעוגנות בחוזה, שניתנו על ידי המועצה וגזברה לא יכולים לחייב את המועצה. על אחת כמה וכמה, במקום בו לא הוכח כי ניתנה התחייבות מפורשת כזו. אין צורך להרבות במילים לגבי החשיבות של התכלית העומדת מאחורי ההוראה האמורה. שימוש בכספי ציבור, על ידי מי שממלא תפקיד ציבורי, אינו יכול להיעשות כלאחר יד, ומבלי שהייתה הקפדה יתרה על אופן הליך קבלת ההחלטה, לצורך כך. לכן, גם כאשר מצביע קבלן המבצע עבודה עבור הרשות, על עוול שנגרם לו, עקב האמור, לא יטה בית המשפט לאשר "הבטחות" שניתנו, אם אלה אינן עומדות בדרישות החוק (ראה ע"א 739/86 ארישם-אור נ' עיריית קרית גת פ"ד מד(2) 562, 566). התקשרות שאין להתירה במשפט הפרטי, אין גם מקום לאשרה בתחום ההתקשרות של המשפט הציבורי". ב"כ הנתבעת הרחיב בסיכומיו ובפני בית המשפט והמציא לעיונו פסקי דין רבים, כאשר הכללים עליהם הצביעה השופטת וסרקרוג באים לידי ביטוי כך למשל ב: ע"א 487/75, 500 עזרה וביצרון בע"מ נ' מ. ו-ש גליק פ"ד ל (2) 626. ע"א 739/86 ארי שמאור נ' עירית קרית גת פ"ד מד (2) 562. ע"א 11/71 עיריית רחובות נ' גולדמן פ"ד כה (2) 381 עמ' 385. ואלה מקצת פסקי הדין אשר באו בהרחבה בעמודים 4,5,6,7,8 לסיכומים מטעם ב"כ הנתבעים. המשמעות האופרטיבית של כל האמור לעיל היא לנוכח לשון הסעיף המפורשת ומטרתו עולה כי ההסדר הקבוע בסעיף 203 לפקודה הינו הסדר יחודי לפיו אין ליתן תוקף לסטייה ממנו, ואכן, לא בכדי יצאו רבים מפסקי הדין מתחת ידיהם של שופטי בתי המשפט לרבדיהם כי אי קיום הוראת סעיף 203 ככתבה וכלשונה, עושות את ההתחייבות לחסרת תוקף. קל וחומר התחייבות שלא העולתה כלל על הכתב. המשמעות לדידי כי מפן זה של סעיף 203 לא תבוא לתובע ישועה. ב"כ הנתבעת לא הסתפק אך ורק בניתוח סעיף 203 וטרח והציג בפני בית המשפט את ההוראות הפנימיות אשר מופיעות בחוקי העזר של העירייה, ובין היתר טען כי אין מדובר בקיר תומך אלא לכל היותר, קיר נקיון, משמע, אין בטחון כלל וכלל כי היה קיים צורך אמיתי בהקמתו, ובכל מקרה אם הוקם, מעבר לחריגה מסעיף 203 הרי קיימת חריגה מהוראות חוקי העזר הפנימיים וההוראות הפנימיות. במקום בו מעוניין כי הנתבעת תשתתף בעלות הקמת קיר תומך או קיר נקיון בסמוך לביתו, עליו לעמוד בנוהל השתתפות העירייה, בהוצאות הקמת קיר תומך או קיר נקיון המוגן בחוק עזר לדלית אל כרמל, סלילת רחובות, תשט"ו - 1954. טוען ב"כ הנתבעת כי חרף הוראות חוק העזר המפורשות הקובעות נוהל מסודר הקיר דנן, הוקם על ידי התובע על פי צרכיו התכנוניים והאישיים בלבד, ולו דרישה מקדמית אחת לא קויימה בהתאם להוראות חוק העזר. לדידו, חוק העזר דורש הצגה של היתר חתום ומאושר בידי מורשה חתימה, מהנדס המועצה, אומדן עלויות, אישור תקציבי, ולמעשה כל בסיס להשתתפות אשר יכולה להיות לכל היותר ברמה של 25% בלבד מהעלות המאושרת. דעות אלה מקובלות עליי ובשדה המנהלי לא תהא לתובע ישועה. בפן האזרחי המחלוקת העיקרית בפן זה נופלת בגדר חוק עשיית עושר ולא במשפט והאם ניתן להשתמש בו לצורכי עקיפת סעיף 203 אשר פורט לעיל. אומר כי כאן המלאכה אינה קלה. ב"כ התובע בסיכומיו עשה מלאכה נאה, בנתחו את סעיף 193 מול שני עקרונות: עקרון דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכן, מול עקרון תום הלב, ואלה, בעיקר טענותיו. לדידו, ניתן ללמוד מע.ע. 20018/98 עיריית ירושלים נ' שמעון בן דוד - שם קבעה כב' השופטת ברק כתוארה דאז, כי למרות שאין בהתחייבות אשר ניתנה לעובד עמידה בתנאים פורמליים , הרי יש בה משום התעשרות שלא כדין, ובכך, קיבלה את עמדתו. בנוסף, מביא ב"כ התובע אסכמתא כבדת משקל מספרו של פרופ' דניאל פרידמן: דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה) כרך א' עמ' 84. שם קובע פרופ' פרידמן כי המבחן העיקרי להיותה של "התעשרות" "שלא על פי זכות שבדין", שזו הדרישה, לצורך השבה, על פי סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 יחתך על פי אותה התעשרות או טובת הנאה היא צודקת, אם לאו. "אם היא בלתי צודקת - אין לראות כי התעשרות על פי זכות שבדין". קובע ב"כ התובע כי הדרך שבה זיכתה הנתבעת את עצמה בהנאה מקיום הקיר בצד הכביש הציבורי, תוך סירוב לשלם בגינו היא דרך בלתי צודקת של דרך קבלת טובת הנאה. מעבר לכך, פונה ב"כ התובע לעקרון תום הלב ובשורה של פסקי דין מסתמך על עקרון זה לצורך עקיפה של סעיף 203 כפי שהפסיקה לא הרשתה. מוכרת עד מאוד הפסיקה, אשר שמה "כמלכה את עקרון תום הלב" וכעקרון על אשר אמור לגבור על כל הליך אשר הינו הליך פורמלי, משמע, גם אם לא יתקיימו תנאים פרוצדורלים כאלה ואחרים אזי, יכול ובית המשפט יראה על פי עקרון תום הלב, ועל פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה, שלא לראות בסעיפים ספציפים כמו סעיף 203 כמחסום להגשת תובענה במידה ותובע יוצא כשידיו על ראשו. מאידך, ב"כ הנתבע לא ישב בחיבוק ידיים בסוגיה זו, ולדבריו, אין לראות בעקרון עשיית עושר ולא במשפט מקום לעקיפת סעיף 203 כך בת.א. 13685/01 (חיפה), ג. י. יטיב בע"מ נ' עיריית צפת שם קבעה כב' כשופטת למלשטרייך כדלקמן: "בתי המשפט הזהירו מפני שימוש במנגנונים משפטיים עוקפים על מנת להגיע למסקנה כי התחייבות תקפה על אף שלא ענתה לצורה הנדרשת... כך לדוגמא דחיית השימוש בעשיית עושר ולא במשפט במקרים מסוג זה, (.......) כפי שמנחה פסק הדין המחוזי של כב' השופט גינת ע"א 2444/01 המועצה המקומית אור עקיבא נ' שריון שיווק דלתות ומוצרים בע"מ תק מח 2001 (4) עמ' 2057". באותו פסק דין אף מודגש : "בשל מיוחדות הנושא של התקשרות מועצות מקומית , נושא שהוסדר הן בחקיקה והן בפסיקה שצוטטה, יש לתת משמעות לכוונת המחוקק וליתן מניעת עקיפת הדין המהותי ולא עשיית עושר במשפט". ראה גם פסקי הדין אשר צוטטו בת.א. 1272/06 עכו עוואד נ' עירית טמרה, וכן, ת.א. 1853/91 גזית ושחם חברה לבנייה בע"מ ואח' נ' עיריית רחובות ואח' שם הגיע כב' השופט קלינג לאותה מסקנה דלעיל , אך יצויין כי בערכאת הערעור נהפכה ההלכה ובית המשפט קבע כי העירייה קיבלה שירותים, ללא מחאה אולם לא שילמה עבורם. הדילמה האחרונה שנותרת היא מי משתי הגישות במקרה דנן היא הגוברת. כב' השופטת וסרקרוג בפסק דין פריד, אשר צוטט לעיל, קובעת כי שעה שהמועצה לא התעשרה ואין ראיה לכך כי ההתעשרות היתה שלא כדין, אין מקום להפעיל את הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט. זו היתה גם גישתו של בית המשפט העליון. לאחר שעיינתי בכל המסמכים, הראיות ובכל ההתכתבויות אשר הוצגו בפניי ובכל הראיות, הגעתי למסקנה כי במקרה דנן, לא הצליח התובע להרים נטל, שהעירייה נהנתה מבניית הקיר, וכי העיריה היתה מעוניינת בו ולפיכך, גם אם ניתן על פי דין במקרים חריגים לעקוף את סעיף 203 לפקודה, על ידי היזקקות לעילה מכוח עשיית אושר ולא במשפט, אין זה המקרה דנן. כבר ציינתי לא אחת, כי התנהלות לעיתים במועצות ועיריות מסויימות כמובן, מבלי להטיל רפש חלילה על אף מגזר או תחום יש בה משום התנהלות אשר אינה הולמת במקרים מעין אלה הדרך שבה החוק והמחוקק ביקשו להלך. לא יתכן, כי בגחמה של רגע תבוא הבטחה מסויימת אשר עלותה לציבור היא רבה, וזאת מבלי לפסוע צעד אחר צעד בדרך הנכונה אשר היתה אמורה להתנהל במקרה דנן. בטרם סיום אומר, כי אינני מקבל את האנלוגיה בה ערך ב"כ התובע אשר ערך המעביד אם קיימת עילה בנזיקין הרי לא עלתה כאן. הפרשנות אשר ניתנה לסעיף 193 אכן היא פרשנות שונה היום מקצת מהפרשנות אשר ניתנה בתחילה, אך עם זאת לפרוץ את הסעיף לכל רוח יש בו כדי להשיג תוצאה הפוכה אשר בתי המשפט מנסים להשיג. באשר למחיר ההקמה, דעתי כדעת ב"כ התובע וחוות הדעת למרות שאינה עומדת בדרישות חוק העזר הפנימי, יש בה כדי להוכיח את עלותו הכספית וממילא לא באה כל חוות דעת אחרת אשר תוכיח זאת, אך לאור התוצאה כי גם אם יוכח מחיר ההקמה אזי, אין המועצה חייבת בתשלומו לאור אי קיום חובה שבדין לעשות כן. סיכומו של יום סבורני, כי במקרה דנן, הן על פי הדין המינהלי והן על פי דיני עשיית עושר וכן הטענות האחרות אשר הועלו על ידי ב"כ הצדדים, דין התביעה להידחות. וכפי שציין כב' השופט שפירא, בפסק הדין פריד ככל שסבור התובע כי ראש המועצה הקודם התחייב עבורו, הרי שמאחר ומדובר בהתחייבות בלתי חוקית אין הוא יכול לחייב את המועצה לכל היותר, קמה לתובע עילת תביעה כנגד אותו ראש מועצה שהתחייב כלפיו בהתחייבות שאינה חוקית . התביעה נדחית. בנסיבות העניין לא אשית הוצאות גבוהות יתר על המידה, ואקבע כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום ג' בכסלו, תשס"ח (13 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים. ש. שר, שופט גזברות