1. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שימוש במקרקעין, בשטח כולל של 11,686 מ"ר, המצויים בתחום שיפוטה של המועצה המקומית בקה אל גרבייה, וידועים כחלקה 31 בגוש 8777 (להלן: "החלקה"). על פי נסח רישום המקרקעין של החלקה (להלן: "הנסח"), הבעלות בחלקה הינה כדלקמן: 18/30 חלקים, הינם בבעלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס"). 2/30 חלקים הינם בבעלות תמאם יוסף חוסין מצראווה. 2/30 חלקים הינם בבעלות ג'מילה יוסף חוסין מצראווה. 8/30 חלקים הינם בבעלות עזבון המנוח מוסא יוסף חוסין. רשות הפיתוח ע"י מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") רכשה את חלקי האפוטרופוס בחלקה, בהתאם לסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, כפי שמעיד שטר המכר, מיום 29.5.98 (להלן: "שטר המכר"), אשר צורף לתצהירו של מר חיים ג'יבלי מטעם התובע (להלן: "ג'יבלי"). 2. ביום 20.12.00 הגיש המינהל את התביעה דנן, בשם האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בה נטען שהנתבעים החלו בבניית שני בתי מגורים על החלקה, ללא הסכמת המינהל (להלן: "הבתים"). הסעד אשר התבקש בתביעה הינו סילוק ידם של הנתבעים מהחלקה, החזרת המצב לקדמותו והשבת החלקה לידי המינהל, כקדמותה. כן התבקש סעד של צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות כל פעולת בנייה בחלקה. במקביל להגשת התביעה הוגשה בקשה לסעד זמני, האוסר על הנתבעים לעשות כל פעולת בנייה בחלקה וכן כל שימוש אחר בה. כבוד השופט וגנר נתן צו במעמד צד אחד, ובישיבה מיום 11.1.01, אשר נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים, הסכים ב"כ הנתבעים (המשיבים שם), כי צו המניעה הזמני ישאר על כנו, "מבלי שהמשיבים יודו בטענות או בעובדות הנטענות בבקשה", והוסיף: "אנו צריכים לבצע תיקון בנסח לאחר שנביא את ההוכחות בפני המינהל וגם נצטרך כנראה להגיש בקשה לתיקון לוח הזכויות לביהמ"ש המחוזי וממילא לבקש עיכוב הליכים בתיק זה עד למתן ההחלטה בתיק ביהמ"ש המחוזי". (ההדגשה, כאן ובהמשך, לא במקור). בהסכמת הצדדים נקבע, איפוא, כי צו המניעה הזמני יישאר בתוקף עד למתן פס"ד בתביעה דנן, ותוקפו של צו המניעה הזמני הוארך, כאמור (להלן: "צו המניעה"). 3. במשך קרוב לשלוש שנים לא היתה כל פעילות בתיק, ואף לא הוגש כתב הגנה, עד שבסוף שנת 2003, בעקבות התראה על מחיקת התביעה מחוסר מעש, הגיש המינהל הודעה לתיק ביהמ"ש' בה הוא מבקש לקבוע מועד לדיון או, לחילופין, ליתן פס"ד בהעדר הגנה, וזאת - לאור כך שהנתבעים לא פנו בכל הליך לתיקון רישום הזכויות ואף לא הגישו כתב הגנה. רק ביום 19.2.04 הוגש כתב הגנה, והתיק נקבע לדיון בפניי. בישיבת קדם המשפט הראשונה, אשר התקיימה ביום 23.6.04, הודיע המינהל, כי בבדיקת מפקח מטעמם, אשר נערכה יום לפני הדיון, התברר, כי הנתבעים השלימו את הבנייה ואכלסו את הבתים, בניגוד לצו המניעה. בהעדר התייצבות מטעם הנתבעים, ניתן פסק דין, אשר בוטל לאחר שהוברר כי ההזמנה לדין (אשר נשלחה בפקס) לא התקבלה אצל ב"כ הנתבעים. 4. הנתבעים טוענים, שהם בנו על פי היתרי בנייה, אשר ניתנו להם ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ולפיכך הבנייה נעשתה כדין. העד היחיד מטעם הנתבעים היה הנתבע 3, מר פהמי ג'מיל מסארווה, אשר טען שהוא ירש את החלקה מאביו המנוח, ואישר שאין לו כל הסכם עם האפוטרופוס. כן אישר העד, ששני הבתים מאוכלסים, כי הנתבע מס' 1 עבר, לפני שנתיים, לגור באחד הבתים, וכי עוד לפני כן נכנס הנתבע מס' 2, שהינו בנו של הנתבע 3, לגור בבית האחר. הנתבעים לא הוכיחו פנייה כלשהי למינהל, לקבלת הסכמתו לבנייה, ולמעשה - אישרו שהם כלל לא פנו למינהל, ולפיכך ברור כי היתרי הבנייה ניתנו ללא הסכמת המינהל. הנתבעים הגישו צו ירושה, לירושת המנוח מוסא יוסף חוסיין מסארווה (להלן: "המנוח"), שהינו סבו של העד (להלן: "צו הירושה"). כאמור - על פי הנסח, לעזבונו של המנוח 8/30 חלקים בחלקה. 5. טענות הנתבעים: המינהל אינו מוסמך להגיש את התביעה, שכן אין למינהל או לרשות הפיתוח, כל זכות בחלקה. שטר המכר הינו, לכל היותר, מסמך המעיד על התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, והמינהל אף לא החזיק בחלקה. האפוטרופוס, אשר לזכותו רשומה בעלות בחלק מהחלקה, אינו צד לתביעה, והמינהל לא טען שהוא מייצג אותו. הנתבעים קיבלו היתרי בניה לבניית הבתים, והסעד של ביטול התרי בניה אינו במסכות בימ"ש השלום, אלא בסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים. המינהל נהג בחוסר תום לב קיצוני, בכך שלא פנה אל הנתבעים, עובר להגשת התביעה, במטרה להגיע להסדר ביחס לזכויות הצדדים, ולכן אינו זכאי לסעד המבוקש על ידו. בית משפט השלום אינו מוסמך ליתן צו הריסה, שכן הוא מוסמך לדון בתביעה לשימוש במקרקעין, רק תוך שמירה על גוף הנכס. לא הוכח שלנתבע מס' 3 נגיעה כלשהי לבניית הבתים, ואין כל בסיס לתביעה נגדו. 6. טענות המינהל: לאיש מהנתבעים אין זכות בחלקה, הרשומה בנסח. על פי צו הירושה לנתבעים 1-3, שהינם יורשיו של המנוח, אחים ואחיות רבים, ולפיכך חלקו של כל אחד מהם בחלקה, קטן מאד. הנתבעים הפרו את הוראת סעיף 30 לחוק המקרקעין, שכן בניית שני בתים ואכלוסם חורגת מניהול ושימוש רגילים במקרקעין, מה גם שהנתבעים לא קיבלו הסכמת כל הבעלים לכך. הנתבעים הפרו את צו המניעה, הפרה העולה כדי בזיון בית משפט. על פי גישה חדשה של ביהמ"ש העליון, מוסמך בימ"ש השלום, כיום, לתת צו הריסה. דיון; 7. סמכות המינהל להגיש את התובענה - התביעה הוגשה, תחילה, ע"י המינהל "בשם האפוטרופוס לנכסי נפקדים", אולם לאחר שבמסגרת ניהול התביעה הוגש שטר המכר, טוען המינהל, כיום, כי הוא זכאי לתבוע על פי זכויותיו האמורות בשטר, לפיו רכש המינהל את זכויות האפוטרופוס בחלקה. זכות החזקה נלווית לזכות הבעלות, וגם אם לא עשה המינהל שימוש, בפועל, במקרקעין, אין כל בסיס לטענת הנתבעים לפיה אין יריבות בין הצדדים. לפיכך אני דוחה טענה זו. 8. היתרי הבניה שקיבלו הנתבעים - אין חולק שהנתבעים לא ביקשו את הסכמת המינהל, או את הסכמתו של האפוטרופוס, לבניה והיתר הבניה ניתן שלא בהסכמת כל הבעלים. תקנה 2א(6) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 קובעת: "2א. בעל זכות בנכס שחתימתו דרושה בעל הזכות בנכס שחתימתו על הבקשה להיתר דרושה לענין תקנה 2 הוא: (6) על אף האמור בפסקאות (1) עד (5), בנכס שהוא מקרקעי ישראל, בין אם הוא רשום במרשם המקרקעין ובין אם לאו - מי שמוסמך לכך מטעם מינהל מקרקעי ישראל, בכפוף להוראות אלה: (א) לענין תקנה זו יראו את הודעת מינהל מקרקעי ישראל בכתב על אי - התנגדותו לבקשה להיתר כחתימתו על הבקשה; (ב) אין בהודעה על אי התנגדות כאמור כדי לפטור חוכר שהגיש את הבקשה ממתן הודעה ליתר החוכרים של אותו נכס כאמור בתקנה 2ב, אם אלה לא חתמו יחד אתו על הבקשה; (ג) האמור ברישה לפסקה זו לא יחול בבקשה להיתר שלא מבוקשים בה תוספת שטח רצפה או שינוי ייעוד שנקבע בהיתר קודם שניתן ביחס לנכס נשוא הבקשה או גם זה וגם זה". (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור). לא רק שהנתבעים לא הודיעו לבעלי הזכויות האחרים על הגשת הבקשה להיתרי הבניה, אלא שהם גם לא מילאו חובותיהם כלפי אותם בעלי זכויות, להוגיע להם על השימוש שהם עושים בחלקה, כפי החובה המוטלת עליהם בסעיף 31(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. לאור כך, אין להיתרי הבניה תוקף כלפי המינהל, אין בהם כדי לפגוע בזכויות המינהל ואין בהם כדי למנוע מתן הסעד לו עותר המינהל. בטענת הנתבעים, לפיה אין בימ"ש זה מוסמך לדון בתקפות היתרי הבנייה אין כל ממש, שכן ביהמ"ש מוסמך לדון בכך על פי סמכותו הנגררת, כאמור בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. 9. טענת חוסר תום לב - יש לתמוה על טענת חוסר תום הלב, אשר מעלים הנתבעים כנגד המינהל, בכך שהמינהל לא פנה אל הנתבעים, עובר להגשת התביעה, על מנת להגיע עימם להסדר. חוסר תום הלב בעניין זה אשר בפני רובץ כולו לצד הנתבעים. יצויין, כי בכתב הגנתם טענו הנתבעים שהנכס הוא בבעלותם המלאה, אולם למרות טענה זו, הנוגדת את הרישום בנסח, ולמרות הצהרת בא כוחם בישיבת יום 11.1.01, לפיה יגישו הנתבעים בקשה לתיקון לוח הזכויות, לא פעלו הנתבעים בעניין זה במשך 6 השנים מאז הוגשה התובענה, ורק בסיכומי הנתבעים טען בא כוחם, כי הנתבעים הגישו תביעה לשינוי הרישום, לבית המשפט המחוזי בחיפה, בת.א. 658/06. הנתבעים הם אלה אשר נהגו בחוסר תום לב בולט, לאורך כל הדרך. הן בכך שהם בנו על החלקה, בידעם כי רשומים בה בעלים נוספים, ללא שהודיעו לבעלים האחרים על מעשיהם, הן בכך שהם המשיכו הבנייה, השלימו אותה ואכלסו את הבתים בניגוד לצו אשר ניתן, בהסכמתם, ע"י ביהמ"ש, הוא צו המניעה, והן בכך שבמשך תקופה כה ארוכה לא עשו דבר על מנת להביא את טענותיהם בדבר בעלותם המלאה במקרקעין, בפני ביהמ"ש המוסמך לכך. המינהל נהג עם התובעים באורך רוח רב, כאשר אפשר להם אורכה של למעלה משנתיים, לאחר ישיבת יום 11.1.01 הנ"ל, להגיש תובענה מתאימה, אף ללא שהוגש כתב הגנה מטעמם. לא על המינהל היה לפנות את הנתבעים בנסיון להגיע להסדר, אלא על הנתבעים היתה חובה שבדין לפנות אל המינהל ולהגיע עימו להבנה בדבר השימוש בחלקה. בנסיבות אלה, העלאת טענת חוסר תום לב כנגד המינהל מהווה עזות מצח מצד הנתבעים. 10. התביעה כנגד הנתבע מס' 3 - אמנם, לא הוכח, ישירות, שהנתבע מס' 3 שותף לבנייה, אולם די בכך שנתבע זה הינו אחד היורשים של המנוח, ובכך שבנו של נתבע זה מתגורר באחד הבתים, כדי שאקבע כי הנתבע מס' 3 נתן לבנו רשות להשתמש בחלקה, באופן המפקיע את זכות השימוש של המינהל בה, ודי בכך כדי שיינתן פסק-דין גם נגדו. 11. סמכות בימ"ש השלום ליתן צו הריסה - סבורתני, כי, בנסיבות העניין, מוסמך בימ"ש זה לכלול בסעדים, אשר יוענקו למינהל, גם סעד של צו הריסה. למרות קריאות הבאות מבתי המשפט, לערכאותיו השונות, טרם בוטלה הלכת שמש [ע"א 37/59 שמש נ' "מפעל מים" כפר סבא, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ פ"ד יג(1), 834], אולם בתי המשפט פרשו הלכה זו על דרך הצמצום, כפי שעולה מפסקי דין רבים, אשר ניתנו בסוגיה זו, ואשר איבחנו את הלכת שמש, בדרכים שונות. אחת הדרכים לאבחנה, היא על פי מבחן הסעד הדומיננטי [בש"א (חיפה) 4209/03 - קעדאן נ' רסמי . תק-מח 2003(1), 22536, עמ' 22538], כאשר הסעד הטפל הולך אחר הסעד העיקרי. הסעד העיקרי בענייננו הוא הגנה על זכות השימוש של שותפים במקרקעין, ומתן צו המונע שימוש ייחודי במקרקעין משותפים, ע"י אחד או יותר מהשותפים. אם לצורך מניעת שימוש זה, יש צורך גם במתן צו הריסה, מוסמך בימ"ש זה לתיתו, מה גם שמרבית הבנייה בוצעה לאחר הגשת התביעה, ומתן צו המניעה. וראה דברי כבוד השופט עמית בבש"א 4209/03 הנ"ל: "מקום בו הסעד הזמני המתבקש הוא צו מניעה לאסור התחלה או המשך של בנייה, מיניה וביה נבלע בו סעד נוסף, והוא הסעד של סילוק יד, שלעיתים, כולל הריסת מבנה או חלק ממבנה. קשה להלום כי הסמכות העניינית תיקבע או "תיחתך" על פי מצב הדברים בשטח. דהיינו, אם מבקש צו המניעה הצליח למנוע את תחילת הבנייה, הסמכות תהא נתונה לבית משפט השלום כצו מניעה לשימוש במקרקעין. אך אם כבר הצליח הנתבע לבנות חלק מהמבנה או להשלים את בנייתו, אזי הסמכות תהא נתונה לבית המשפט המחוזי, מאחר והסעד המתבקש הוא הריסה, קרי, אי שמירה על גוף הנכס". כן ראו את פסקי הדין הרבים, אליהם הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו - רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי (לא פורסם); ע"א 1312/04 (מחוזי נצרת) בלום נ' בן נעים (לא פורסם); בש"א 19374/02 (בת.א. 2295/02) (מחוזי ת"א) סולימאן נ' מחמוד (לא פורסם); ת.א. 7554/04 (שלום י-ם) אלתמימי נ' מוקבל (לא פורסם); בר"ע 507/00 (מחוזי ב"ש) מלכיאל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ת.א. 5013/04 (שלום נצרת) מינהל מקרקעי ישראל נ' בטחיש (לא פורסם), ות.א. 8802/01 (שלום חיפה) מינהל מקרקעי ישראל נ' מחמיד (לא פורסם). כאמור - בענייננו, בנו הנתבעים שני בתים על חלקה הנמצאת בבעלות משותפת, להם ולאחרים, ללא שהודיעו לבעלים האחרים על פעולותיהם וללא שקיבלו הסכמתם לכך, ולמרות שהמינהל פנה לביהמ"ש עוד טרם הושלמה הבניה, ואף למרות שניתן צו מניעה, המשיכו הנתבעים בבנייה, תוך הפרה בוטה של הצו. הסעד המתבקש בתביעה הוא סעד של סילוק יד והשבת המצב לקדמותו, כפי שהיה בטרם החלו הנתבעים בפעולותיהם, המנוגדות לדין. אין להשלים עם מצב בו מי אשר בנה בניגוד לצו שיפוטי אשר ניתן בהליך זה, יטען כי אין לבימ"ש זה סמכות ליתן סעד המורה על השבת המצב לקדמותו. למען הדיוק, הסעד אשר לו זכאי המינהל איננו סעד של פינוי וסילוק ידם של הנתבעים, מהמקרקעין, באופן מוחלט, אלא סעד אשר יאסור על הנתבעים להשתמש במקרקעין בניגוד להוראות חוק המקרקעין החלות על מקרקעין משותפים, ובניגוד לזכויות השימוש של המינהל. 12. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת, חלקית, את התובענה ומורה כלהלן: א. אני אוסרת על הנתבעים, ועל כל אחד מהם, לעשות שימוש כלשהו בחלקה, באופן חד צדדי, הנוגד את זכויות המינהל בחלקה, ללא הסכמת המינהל. ב. אני מורה לנתבעים, ולכל אחד מהם, לפנות את הבתים, להרוס את הבתים, ולהשיב את המצב בחלקה לקדמותו, בטרם החלו בפעולות הבניה, כל זאת - על חשבונם ובתוך 90 ימים מקבלת פסק דין זה. אם לא ימלאו הנתבעים אחר האמור בסעיף זה, יהא המינהל רשאי לפנות את הנתבעים מהבתים ולהרוס את הבתים, ללא צורך בנקיטת הליכי הוצל"פ, תוך חיוב הנתבעים בעלות הפינוי וההריסה. ג. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מקבלת פסק דין זה וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מזכירות בית המשפט תמציא פסק דין זה לצדדים. ניתן היום י"ג בכסלו, תשס"ז (4 בדצמבר 2006), בלשכתי, בהעדרהצדדים. שופטת: שרון-נתנאל תמרבניהצוויםצו מניעה