סעד הצהרתי דמי מפתח א. מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי שבסיסה מחלוקת הנוגעת לחובת תשלום דמי שכירות ריאליים בשני בתי עסק שבבעלות התובעים, הממוקמים ברחוב הרצל 57 ברמת גן, והידועים כגוש 6127, חלקה 903, תתי חלקות 7 ו - 8, ובהם מנהלים הנתבעים בתי עסק בשכירות מוגנת (להלן: "החנויות"). הנתבעת - בחנות הידועה כתת חלקה 7, והנתבע בחנות הידועה כתת חלקה 8. 1. עיקר טענות התובעים (א) טענתם העיקרית של התובעים סומכת על התיקון לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבית עסק - אי תחולת השיעורים המרבים והפחתות), התשמ"ג - 1983 (להלן- "התקנות") ובפרט על תקנה 1(22); לטענת התובעים החל מיום 15.3.02, חלה חובת תשלום דמי שכירות ריאליים על דייר מוגן, בגין המושכר בו הוא מחזיק, אם בשעתו לא שילם דמי מפתח בגין המושכר. (ב) התובעים טוענים כי הנתבעים לא שילמו דמי מפתח בגין החנויות, ומשכך הם (התובעים) זכאים לקבלת פסק דין הצהרתי הקובע כי על הנתבעים חלה חובת תשלום דמי שכירות ריאליים, כמקובל בשוק החופשי. (ג) בתצהירו הקצר והלקוני, טען התובע 3, אברהם בור (להלן - "התובע"), כי היה מעורב אישית בהשכרת החנויות לנתבעים, וכי לא שולמו בגינן דמי מפתח, ולא כל תשלום אחר (פרט לדמי שכירות). 2. עיקר טענות הנתבעים טענות הנתבעת: (א) הנתבעת, אשר מפעילה בחנות בית מלאכה וחנות לממכר שמיכות ודקורציה, טוענת כי שכרה את החנות מן התובעים, יחד עם בעלה המנוח יהושע וייס ז"ל, ביום 20.4.1960. בסעיף 10 לתצהירה הטעימה הנתבעת כי היא ובעלה שילמו דמי מפתח בסך 12,500 ל"י, אשר נחלקו לטענתה בין הדייר היוצא - מנדל אבנהולץ, לו שולמו 9,000 ל"י ובין בעלי הבית ו/או מי מטעמם דאז - התובע, ושלמה בור. (ב) הנתבעת טוענת בתצהירה כי הדייר הראשון בחנות היה מר יצחק גלובינסקי, ואחריו החזיקו בחנות דיירים מוגנים נוספים, ביניהם מר אברהם רוזנפלד אשר החזיק בה "עד כחודש לפני שבעלי המנוח מר יהושע וייס ז"ל ואני שכרנו את המושכר, ומר מנדל אבנהולץ אשר החזיק במושכר כחודש ימים בלבד וממנו שכרנו את המושכר לאחר ששילמנו דמי מפתח" (ראה ס' 5 לתצהיר). (ג) לטענת הנתבעת, "בכל חילוף של הדיירים המוגנים במושכר קיבל הדייר היוצא מהדייר המוצע דמי מפתח תמורת מסירת החזקה לדייר המוצע במושכר" (ס' 6 לתצהיר). (ד) בנוסף לאמור לעיל, טוענת הנתבעת כי החל מיום 18.10.01 פנו אליה התובעים בכתובים בדרישות שונות פעמים רבות, וזאת באמצעות באי כוחם השונים, ובכל אותם מכתבים "לא עלתה כל טענה שהיא מטעם התובעים כי לא שילמנו דמי מפתח עבור המושכר" (ראה ס' 13-16 לתצהיר). (ה) הנתבעת טוענת כי דמי השכירות המוגנים המשולמים על ידה כיום, הינם "דמי השכירות החוקיים, המתאימים והנכונים עבור החנות". (ס' 7ב לכתב ההגנה). טענות הנתבע (א) הנתבע, אשר מפעיל ומנהל בחנות עסק לממכר נעליים, טוען כי עובר לקבלת החזקה בחנות ביום 1.8.1958, שילם דמי מפתח בסך 5,500 ל"י אשר לטענתו נחלקו בין הדייר היוצא (דאז) - מר ליכטנטל משולם (להלן - "מקס") לבין בעלי הבית ונציגיהם באותה עת, אברהם בור ושות'. (ב) הנתבע טוען כי בחנות החזיקו דיירים נוספים עובר קודם להחזקתו של מקס, וכי "בכל חילוף של הדיירים המוגנים בחנות קיבל הדייר היוצא מהדייר המוצע דמי מפתח תמורת מסירת החזקה לדייר המוצע בחנות" (ס' 6ד' לכתב ההגנה). (ג) שאר טענותיו של הנתבע זהות במהותן ובתוכנן לטענותיה של הנתבעת, כפי שהובאו לעיל. (ד) בתצהיר עדותו הראשית מעיד הנתבע כי הקשר בינו לבין מקס בנוגע לחנות נוצר באמצעות מתווך ממשרד התיווך "מוריס" (להלן: "המתווך"). לטענתו, ביום 18.7.1958 לקח מקס אותו ואת המתווך לביתו של התובע אשר ברחוב הרצל 8 ברמת גן. (ראה ס' 7 לתצהיר). (ה) אשר למהלך הפגישה טוען הנתבע בתצהירו: "מקס אמר לתובע מס' 3 כי קיבל ממני דמי מפתח עבור המושכר בסך כולל של 5,500 ל"י. תובע מס' 3 דרש וקיבל ממקס 1/3 (שליש) מדמי המפתח ששילמתי לו, כתנאי להסכמתו להעברת זכויות הדיירות המוגנת והחזקה במושכר אלי. בו במקום מקס שילם לתובע מס' 3 את חלקו בדמי המפתח. תובע מס' 3 לקח טופס מוכן של חוזה השכירות, מילא בו את הפרטים הקשורים לשכירות והוא ואני חתמנו עליו במועד הנ"ל" (שם, בסעיפים 8,9). (ו) בהמשך תצהירו, מעיד הנתבע כי במרוצת השנים, ולאור העובדה ששינה את ייעודה ועיסוקה של החנות, שילם פעמיים פיצוי כספי לתובעים בגין כך. ב. הבסיס הנורמטיבי בתקנה 1 לתקנות הנ"ל נקבע: "הוראות סעיף 52א לחוק לא יחולו על סוגים אלה של בית עסק: (1)…. (22) בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח" התיקון לפריט (22) הנ"ל נעשה ביום 30.7.00 (ק.ת. 6047). ג. דיון וממצאים 1. עדותו של התובע 1.1 בעדותו בביהמ"ש ביום 1.1.07, נשאל התובע אודות מועדי השכרת החנויות, וגילה חוסר התמצאות בעובדות; "ש. ממתי הוא מושכר לדיירים? ת. אז לא התעסקתי בזה. אבי התעסק בכך. ש. החנויות הושכרו לדיירים מלכתחילה איך שהבנייה הסתיימה? ת. כפי הנראה.." (ראה עמ' 7 לפרוט', ש' 9-12). 1.2 בהמשך נשאל התובע אודות דיירים קודמים ששכרו את החנויות לפני הנתבעים, והעיד כי דייר קודם בשם גלובינסקי לא שילם דמי מפתח בגין החנות, להלן נשאל אודות הדייר אברהם רוזנפלד, לגביו אמר "לא יודע, לא עסקתי בזה". כאשר נשאל ממתי החל להתעסק בענייני הבניין בו מצויות החנויות, השיב "אני לא מתעסק בענייני הבית, רק הייתי בא ומקבל את שכר הדירה מגב' וייס. חיים או שלמה הם התעסקו בזה. הם לא קיבלו בכלל דמי מפתח, הייתי בכל זאת יודע. הם לא סיפרו לי כל דבר". (עמ' 8, ש' 1-3). בהמשך, כאשר נשאל אודות הדייר מנדל אבלהולץ, השיב כי איננו זוכר שם כזה: "ש. הוא היה דייר אצלך בחנות ושילם לך שכ'ד, מה אתה אומר? ת. לא התעסקתי עם זה... ש.אני אומר לך שוייס שילם 12,000 ל"י לאבנלהולץ ומתוך זה קבלתם 3,500 ל"י, וזה היה אצלך ברח' הרצל ברמת גן? ת. לא שילמו לנו. לשאלת ביהמ"ש: אתה יודע שוייס שילם לאבנלהולץ השיב התובע : אני לא יודע, זה היה ביניהם. אבנלהולץ לא שילם לנו כסף". (עמ' 8 לפרוט'). 1.3 בהמשך נשאל התובע כמה זמן הוא כבר לא מטפל בענייני הבית, והשיב "כבר הרבה זמן, אני לא מתעסק בזה. הייתי בא פעם בחודש ומקבל מגב' וייס את שכר הדירה זה הכל, לא היה לנו עניינים עם הבית" (עמ' 11, ש' 7-9). 1.4 כאשר נחקר בעניין תצהיר עדותו הראשית ונסיבות עריכתו השיב כך: "אני מכיר את התצהיר הזה. העורך דין כתב את זה. העורך דין נמצא כאן, אני לא זוכר את שמו. ש. על סמך מה הוא כתב את זה? ת. או שאני אמרתי לו או שאשתי". (עמ' 11 ש' 13-16). 1.5 כאשר נשאל התובע אודות תשלום דמי מפתח בגין החנויות, שלל זאת בנחרצות, כשהוא דבק בגרסתו לפיה לא קיבל כל תשלום בגין דמי מפתח. (עמ' 10, 12 לפרוט'). כאשר נשאל מדוע עו"ד מנדל, אשר פעל כבא כוחו ופנה בשמו (של התובע) אל הנתבעת, לא ציין בפניותיו כי בעלה המנוח של הנתבעת לא שילם דמי מפתח בעבור החנות, השיב התובע באופן ספקולטיבי "אם לא כתב סימן שלא קיבל", והוסיף כי אשתו (של התובע) היא זו אשר פנתה אל עו"ד מנדל, ולא הוא. משכך, נשאל התובע מדוע אשתו לא נתנה אף היא תצהיר בעניין השיב "את זה אתם צריכים לשאול אותה". (עמ' 13, ש' 8). 1.6 בהמשך הסביר העד כי העביר את הטיפול בתיק לעורך דין אחר, עו"ד מרקוביץ, מאחר שלא היה מרוצה מעו"ד מנדל. להלן נשאל התובע: "ש. סיפרת לעו"ד מרקוביץ שבני הזוג וייס לא שילמו דמי מפתח? ת. הוא ידע. אמרתי לו שאני מוסר לו את התיק. ש. האם אמרת לעו"ד מרקוביץ שהמנוח וייס יהושע ואשתי לא שילמו דמי מפתח? ת. אני מתאר לעצמי שידע. אני לא אמרתי לו. ש. הוא עו"ד חדש מאיפה הוא היה צריך לדעת? ת. את זה לא אמרתי לו, דובר על זה שלא מרוצים מהטיפול של מנדל. ש. אתה יודע שעו"ד מרקוביץ לא כתב מילה על דמי מפתח? ת. הרבה דברים הוא לא כתב..." (עמ' 13 ש'11-18). 1.7 גם בנוגע לנתבע העיד התובע בנחרצות כי לא קיבל ממנו כל תשלום בגין דמי מפתח; בלשונו, לשאלת בית המשפט: "לא קבלנו דמי מפתח. אז לא היתה תקופה של דמי מפתח ולא קיבלנו. ש. מתי התחילה התקופה של דמי מפתח? ת. אחרי זה. אחרי שנת 58'".(עמ' 17 לפרוט', ש' 22-25). 1.8 התובע העיד כי לא קיבל את תשלום הנטען בסך 5,500 ל"י ביום 18.7.58 ממשעל או ממקס. לא זו אף זו; התובע טען כי לא הכיר כלל את מקס ו/או את המתווך. לשאלה מדוע הסכים לחתום על חוזה שכירות עם הנתבע וללא קבלת תמורה כספית השיב "זו שאלה קשה". (עמ' 19, ש' 9). 2. עדותה של הנתבעת 2.1 הנתבעת הביאה בפני בית המשפט תצהיר מפורט ומתועד במסמכים, ועמדתה בעדותה, באופן עקבי, על גרסתה, לפיה היא ובעלה המנוח שילמו דמ"פ בעבור החנות. 2.2 הנתבעת צרפה לתצהירה מסמכים למכביר המלמדים הן על זהות השוכרים הקודמים בחנות (נספחים ב,ג לתצהיר בנה - בן ציון וייס), והן מסמכים המלמדים על תשלום דמ"פ (נספחים ב/1 - ב/3 לתצהיר). 2.3 הגם שגרסתה של הנתבעת לפיה שכרה את החנות מאבנהולץ (ס' 5 לתצהירה) אינה מתיישבת עם עדותה כי לא הכירה אותו (עמ' 30 לפרוט' ש' 16), לא ניתן להתעלם מן העובדה כי דווקא התובע הזכיר את אותו אבנהולץ כדייר יוצא (ס' 5 לתצהיר התובע). 3. עדות הנתבע 3.1 הנתבע, כמוהו כנתבעת, הביא בתצהירו גרסה מפורטת ומתועדת אשר בבסיסה הטענה כי שילם למקס קודם לקבלת החזקה בחנות, דמ"פ בסך 5500 ל"י, שהתחלקו בין מקס ובין הבעלים באמצעות אברהם בור (סעיף 6 לתצהירו). 3.2 בסעיף 8 לתצהירו טען הנתבע כי במהלך פגישה בביתו של התובע ביום 18.7.58, אמר מקס לתובע כי קיבל מן הנתבע דמ"פ בסך 5500 ל"י וכי התובע דרש וקיבל ממקס 1/3 מסכום דמי המפתח כתנאי להסכמתו להעברת הזכויות בחנות. הנתבע עמד על גרסתו זו גם במהלך חקירתו (שם, בעמ' 41). 3.3 חיזוק לגרסתו של הנתבע בדבר תשלום דמ"פ אני מוצא בדו"ח על הון ונכסים שהגיש לפקיד השומה ביום 31.8.65 (נספח ג/1 לתצהירו). שם, בעמודת הרכוש העסקי, לצד מגרשים ובניינים נרשם סכום בסך 5500 ל"י ששולם בשנת 1958. בהעדר כל ראיה לסתור את עדותו של הנתבע ולאור חזותו של המסמך, נחה דעתי כי התשלום בסך 5500 ל"י מבטא תשלום דמ"פ ששולם על ידו לתובעים. הוא הדין לגבי המוצג ג/4 לתצהיר הנתבע, דין וחשבון על רכוש והתחייבות ליום 31.12.00, בו ציין הנתבע בעמודת רכוש קבוע "דמי מפתח - חנות". 4. נטל הראיה 4.1 בהחלטתי מיום 11.1.07 קבעתי כי נטל הראיה בשאלה האם הנתבעים או מי מהם לא שילמו לתובעים דמי מפתח חל על התובעים, וזאת לאור הכלל הבסיסי לפיו התובע נושא בנטל הראיה [השוו ע"א 6821/93 בנק המזרחי נ. מגדל כפר שיתופי פ"ד מ"ט(4) 221, ולקט האסמכתאות שם]. 4.2 אין לכחד כי בסוגיה בה עסקינן, מוטל על התובעים נטל הראיה של יסוד עובדתי שלילי (להוכיח כי הנתבעים לא שילמו דמ"פ). בענין זה נפסק בסוגיה הספציפית בה עסקינן: "כשמדובר ביסוד עובדתי כזה קשה יותר להוכיחו ועל כן יסתפק בית המשפט בכמות פחותה של ראיות. עובדת אופיו השלילי של היסוד האמור אין בכוחה לשנות את פני המסקנה כי נטל השכנוע הסופי לענין זה היה מונח על שכם המערערת (התובע - מ.ב.ח.) כדי לצאת ידי חובתה כאמור בשלב הראשון של הדיון היה ביד המערערת להסתפק לעניין היסוד הנדון בכמות מועטת של עדות" [ראו רע"א 4664/06 יוסף צארום נ. פרלמוטר (טרם פורסם)] ולקט האסמכתאות שם. 5. על אדני הלכה זו יש לבחון אם יצאו התובעים ידי חובת הראיה המוטלת עליהם. 5.1 עדות יחידה התובעים העידו את התובע מס' 3, אברהם בור, כעד יחיד מטעמם. עובדה זו לכשעצמה מציבה תמרור אזהרה בשלב הערכת ראיות התובעים, וזאת כפועל יוצא מהוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות המחייבת זהירות יתר לגבי הכרעה בתביעה בהתבסס על עדות יחידה של בעל דין באופן המחייב הנמקה (השוו: י. קדמי, על הראיות, בעמ' 1241, ולקט האסמכתאות שם). 5.2 נוכח הגישה הזהירה המתחייבת כלפי עדות יחידה של בעל דין, ניתן היה לצפות כי התובעים יעידו גם את התובעת מס' 4, פנינה בור, רעייתו של אברהם בור, אשר לגרסתו היתה מעורבת בהכנת התצהיר (עדותו בעמ' 11 לפרוט') ואף היתה נוכחת במעמד החתימה על ההסכם עם הנתבע (עמ' 18 לפרוט'). הימנעותם של התובעים להעיד את התובעות 4,5 חרף היותן מודעות במידה זו או אחרת לעובדות, מקימה נגד תובעים חזקה לפיה עדותן היתה עלולה להיות לתובעים לרועץ. השוו: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל נ. סאטא אטיאס תק-על 2006(1), 991. 5.3 חוסר הוודאות והעדר המיקוד בגרסת התובע 5.3.1 עמדתי לעיל על מקצת עדותו של התובע אשר התאפיינה בחסר ניכר בבחינת מימד הוודאות בידיעת העובדות, והעדר תשובות ממוקדות לגבי פירכות שבתחום ההיגיון והסבירות. 5.3.2 ככללו של דבר, העיד התובע על עצמו כי כמי שניגן בתזמורת משך עשרות שנים היה מנותק לחלוטין מסוגיית השכרת החנויות. חרף גרסה זו, הסתבר כי התובע אכן חתם על הסכם שכירות עם הנתבעת ובעלה המנוח (כעדותו בעמ' 6) כמו גם על חוזה השכירות עם הנתבע (כהודאתו בעמ' 17 לפרוט'). פער זה בין ניסיון עקבי של התובע להרחיק עצמו מעסקי ההשכרות, ובין המציאות שהוכיחה ההפך מזה, מטילה צל על אמינות גרסתו. 5.3.3 מימד נוסף של חוסר וודאות מצוי בתשובותיו הבלתי עקביות של התובע בסוגית תשלום דמי מפתח בגין החנויות. התובע אישר כי הכיר את הדייר גלובינסקי וטען במפגיע כי לא שילם דמ"פ אלא שמיד לאחר מכן שינה מטעמו ובתשובה לשאלה האם גלובינסקי שילם דמ"פ השיב "אינני יודע" (שם, בעמ' 7 ש' 17-21). 5.3.4 ניכר הדבר כי בעוד שהתובע חוזר כמנטרה על הגרסה לפיה התובעים או מי מהם לא קבלו דמי מפתח, אין בידיו להצביע על תימוכין כלשהו לגרסה זו. ממצא זה מעוגן בתשובתו של התובע לשאלה "איך אתה יודע שאבא לא קיבל דמי מפתח בשנת 58", עליה השיב התובע "אבי לא הבין אז בדמי מפתח לכן אני חושב שהוא לא קיבל. הוא לא קיבל. הוא לא אמר לי כלום, אני כמעט בטוח הוא לא עסק בזה הרבה. הוא עסק בבית הכנסת. הוא למד תורה…" (שם, בעמ' 18). אין צורך להכביר מילים על כך שגרסה זו הינה ספקולטיבית לחלוטין, ואין בה כדי לשלול את האפשרות לפיה אביו של התובע קיבל דמ"פ. 5.3.5 התובע נתפש לספקולציות בלתי מבוססות גם בהקשר להיקף המידע של פרקליטיו השונים באשר לעצם קבלת דמי מפתח מן הנתבעים (עדותו לגבי עוה"ד מנדל ומרקוביץ בעמ' 3). לעומת זאת, מצאתי משקל לא זניח בטענת הנתבעים לפיה הימנעותם של עוה"ד מנדל ומרקוביץ מלטעון במכתביהם לנתבעת מהתאריכים 18.1.01 ו- 2.6.02, כי זו לא שילמה דמ"פ, מהווה ראייה נסיבתית למיצער, לפיה התובעים עצמם ידעו כי הנתבעת שילמה דמ"פ, שאם לא כן היו מעדכנים את פרקליטיהם בסוגיה כה בסיסית. 5.3.6 מימד נוסף שיש בו כדי לגרוע מן המשקל והאיכות של גרסת התובע נעוץ בעובדה כי זה התקשה לזכור פרטים רלוונטיים להתדיינות. זכרונו של העד בגד בו לא אחת, לא רק לגבי אירועים מן העבר הרחוק (ראו עמ' 21,22,15), אלא גם לגבי מעורבותו זה לא מכבר בפעילות המשפטית הכרוכה בהגשת התביעה. לעניין זה בולטת שכחתו של העד לגבי שמו של עוה"ד שערך את תצהירו (שם, בעמ' 11,13). 5.3.7 כאן המקום לציין כי בעת מתן עדותו, ציין התובע כי הוא בן 96 ונקל להבין כי בגיל מופלג שכזה, בעיות זיכרון הינן שכיחות ביותר. דוגמא מאלפת לקצרי הזיכרון של התובע מצויה בעובדה כי בעוד שהעד הזכיר את ה"דייר היוצא אבנהולץ" בסעיף 5 לתצהירו, הרי שבעדותו טען כי אינו זוכר כלל את השם הזה (שם בעמ' 8) ובאורח תמוה בהמשך עדותו ידע לומר כי אבנהולץ לא שילם לתובעים כסף (שם בקצה עמ' 8). 5.3.8 בהתייחסו לנסיבות עריכת התצהיר, התקשה התובע ליתן תשובה חד משמעית לשאלה מי מסר את העובדות לפרקליט שערך את התצהיר (שם בעמ' 11). לא יפלא אפוא כי בעוד שבסעיף 4 לתצהירו הצהיר התובע כי "אני הייתי מעורב אישית בהשכרת החנויות לנתבעים" הרי שבמהלך עדותו טען בעקביות כי לא עסק בהשכרת החנויות (עמ' 10 ש' 8-9 עמ' 11 ש' 22-23). 5.3.9 בעדותו לא עלה בידי התובע ליתן הסבר מניח את הדעת לשאלה הכיצד זה הסכים להשכיר לנתבעת בשנת 1960 חנות מבלי לקבל דמי מפתח, הגם שהיה מודע היטב לחובתו של דייר לשלם דמ"פ (עדותו בעמ' 14 ש' 6-7). חרף עובדה זו דבק העד בגרסתו לפיה לא קבלו שום דבר (שם בעמ' 9 ש' 21) בעוד שבהמשך עדותו פטר העד את עצמו ממתן תשובה הגיונית לשאלה מדוע הסכים לחתום על החוזה מבלי לקבל כסף, והשיב "זו שאלה קשה" (שם, בעמ' 19 ש' 8-9). 5.3.10 כללו של דבר, אני מתקשה ליתן אמון בגרסת התובע לפיה לא שילמו הנתבעים דמ"פ. הוכח בפניי כי החובה לשלם דמ"פ כתנאי לדיירות מוגנת קנתה לו שביתה עוד שנים רבות קודם לחקיקת חוק דמי מפתח 1958 [ראו ע"א 564/79 רומנו נ. שוחט פד"י לו(1) 634]. התובע, כעולה מעדותו, היה מודע לכך וקשה להעלות על הדעת כי התובעים היו מוותרים על קבלת סכום בלתי זניח של דמ"פ העולה עשרות מונים על דמי השכירות המוגנים - כתנאי להשכרת החנויות. 5.4 על יסוד כל הנסיבות שפורטו עד כה, אני פוסק כי לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל הראייה ולו במידה המצומצמת הצריכה כדי הוכחת עובדה בעלת אופי שלילי, ודי בכך כדי לדחות את תביעתם. 6. השגות לגבי ההליך בו נקטו התובעים מעבר לדרוש, אוסיף כי דומה בעיניי כי התובעים נתפשו מלכתחילה להליך שגוי בהגשת תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו על הנתבעים לשלם לתובעים דמי שכירות ריאליים. עוד בתחילת הדיון הבעתי דעתי לפיה לרשות התובעים עומד סעד כספי אופרטיבי על דרך של הגשת בקשה לקביעת דמי שכירות בפני בית הדין לשכירות, כאמור בסעיף 52 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ה 1972. בחירתם של התובעים בדרך העקלתון של תביעה לפס"ד הצהרתי אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה לפיה בית המשפט אינו נוטה להעניק סעד הצהרתי מקום שהתובע יכול לתבוע סעד ממשי. השוו: רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל נ. מוזס פ"ד נ"ד 611. 7. סוף דבר אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו יחדיו לכל אחד מן הנתבעים שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ש"ח. הודעה זכות הערעור.דמי מפתחסעד הצהרתי