עסקינן במחלוקת שהתעוררה בין עו"ד אורן צורן, המנהל המיוחד לנכסי החייבים מאיר ושושנה דדון (להלן: "המנהל המיוחד" ו-"החייבים" בהתאמה), לבין עליזה דדון, בתם של החייבים (להלן: "הבת") בנוגע לשאלה האם עליה לשלם דמי שימוש ראויים בגין נכס של החייבים שהיא עושה בו שימוש. 1. החייבים הינם בעלי זכות לדיירות מוגנת בנכס בתל אביב המשמש כאולם מסחר. המנהל המיוחד טוען כי בעקבות חקירה שביצע לחייבים, נודע לו כי הנכס נמצא בשימוש עבור עסק לשיווק ומכירת נעליים, שבבעלותה ובניהולה של בת החייבים. כמו כן, מצא המנהל המיוחד כי כתובת החברה שבבעלות הבת ברישומי רשם החברות הינה כתובת הנכס דנן. כמו כן, טוען המנהל המיוחד כי זימן את הבת לחקירה במשרדו על מנת לברר את פרטי העניין, אך פגישה כאמור לא התקיימה בגין התחמקויות של הבת, ומשכך הוגשה הבקשה. המנהל המיוחד טוען כי הבת עושה שימוש בנכס אשר זכויות השימוש בו הוקנו לחייב במסגרת הסכם עם עמידר, מבלי לשלם כל תמורה בגין השימוש. המנהל המיוחד עותר בבקשתו כי אורה על חיוב הבת בדמי שימוש ראויים בגין השימוש שהיא מבצעת בנכס, וזאת לאחר שתתבצע הערכת שמאי של שווי דמי השימוש. 2. החייבים התעלמו מהחלטותיי ובחרו שלא להגיב לגופו של עניין לבקשה זו, ומשכך הבקשה מוכרעת בלא תגובתם. 3. הוגשה תגובת הבת לבקשה וממנה עולה כי היא איננה מכחישה את השימוש שהיא עושה בנכס ומנהלת ממנו את עסקה. כמו כן, מציינת הבת כי נרשמה בעירייה כמחזיקה הבלעדית של הנכס, ומשכך היא נושאת בתשלומי הארנונה והמים בגין הנכס. בנוסף, טוענת הבת כי הסדירה אל מול חברת עמידר (להלן: "עמידר"), אשר הינה הבעלים של הנכס, את תשלום חובות אביה (החייב מאיר דדון) לעמידר. הבת טוענת כי דין הבקשה להידחות וזאת מכמה נימוקים חלופיים: א. יש לראות בה דיירת בדמי מפתח בנכס, ותביעת דמי מפתח כנגדה התיישנה לאור הוראות ההתיישנות הספציפיות המצויות בחוק הגנת הדייר (הקובע התיישנות תביעה בתוך שנה); ב. היעדר יריבות בינה לבין המנהל המיוחד, וזאת לאור העובדה כי לא נחתם כל חוזר שכירות בין החייב לבין הבת, ומשכך לא קמה כל חובה מצידה לשלם דמי שכירות; ג. ההסכם בין החייב לעמידר אוסר על החייב להשכיר את הנכס לשוכר משנה, כתוצאה אין היא מוגדרת כשוכר משנה ואין לחייבה בדמי שכירות; ד. במידה וייקבע כי מעמדה כמעמד שוכר או שוכר משנה, הרי שיש לפטור אותה מתשלום שכירות, כיוון שהיא נושאת בתשלום השכירות לחברת עמידר; ה. במידה וייקבע כי עליה לשלם דמי שימוש ראויים, הרי שיש לאפשר לה לקזז את הסכומים ששילמה בגין חובות החייב שרבצו על הנכס. 4. כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") סבור כי דין טענותיה של הבת להידחות. עמדת הכנ"ר הינה כי אין כל חשיבות להיעדר הסכם מפורש בין החייב לבין הבת בנוגע לזכותה בנכס, וכי טענתה של הבת, לפיה לא מוטלת עליה כל חובה לשלם דמי שכירות בהיעדר הסכם שכירות, מובילה לתוצאה בה חוטא יוצא נשכר ולהנצחת המצב לפיו אין היא מחוייבת בתשלום בגין השימוש. עמדת הכנ"ר בנוגע לטענת ההתיישנות על פי חוק הגנת הדייר הינה כי קבלת הטענה תוביל לתוצאה המנוגדת לדיני חדלות פרעון, לפיה בנכסים כגוו דא יכולים החייבים להבריח נכסיהם לידי צדדים שלישיים ובכך להקטין את קופת הכינוס בלא הפרעה. הכנ"ר סבור כי דין בקשת המנהל המיוחד להתקבל, וכי עליו לפעול למינוי שמאי,אשר יבחן ויעריך את דמי השימוש הראויים בנכס (בין כדמי שכירות ובין כדמי מפתח). בנוגע לטענת הקיזוז של הבת, סבור הכנ"ר כי טענה זו תיבחן על ידי המנהל המיוחד, לאחר שתתקבל הערכת השמאי, ובמידת הצורך יפנו הצדדים בשנית בסוגיה זו לבית המשפט. עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי; 5. אין בידי לקבל את טענת הבת כי בהיעדר הסכם מפורש בינה לבין החייב (אביה), לא מוטלת עליה חובת תשלום כלשהי ואין לראותה כשוכרת או שוכרת משנה. טענה זו מנוגדת לעקרונות משפטיים בסיסיים: ראשית, אין צורך בהסכם פורמאלי כתוב בין הצדדים על מנת לייצר הסכם בר קיימא בנוגע לשכירות קצרת מועד. חוזה יכול שייעשה בעל פה (סעיף 23 לחוק החוזים) וחוזה לשכירות קצרת מועד אינו טעון דרישת כתב או רישום (סעיף 79 לחוק המקרקעין). שנית, קבלת טענה זו מנוגדת לעיקרון הבסיסי לפיו "אין חוטא יוצא נשכר" (כפי שציינה בצדק באת כוח הכנ"ר). דינה של הבת כדין כל צד ג' אשר עושה שימוש בנכס (או בזכות) שאינו שלו, בהסכמה (מפורשת או בשתיקה) של בעליו המקוריים של הנכס. אכן; היתר לשימוש בנכס (או בזכות) יכול להינתן בחינם אין כסף, אלא שלאור מיהות צד ג' דנן (בתו של החייב) ולאור העובדה כי בהליכי כינוס ופשיטת רגל עסקינן, חזקה כי גם אם ניתנה הזכות להשתמש בנכס בחינם, הרי שאינטרס הנושים הינו כי בגין זכות זו ישולמו דמי שימוש ראויים. יתרה מכך; הבת עושה שימוש בנכס לצרכים מסחריים ומנהלת מהנכס את עסקה, לאחר שנכנסה בנעליו של החייב אל מול בעלי הנכס, חברת עמידר. בין היתר, מינויו של השמאי נדרש על מנת להשוות בין דמי השכירות שמשולמים לעמידר לבין דמי שכירות שהייתה הבת משלמת למשכיר בתנאי השוק, אשר (מבלי לקבוע מסמרות בעניין בשלב זה) יש להניח היו גבוהים בהרבה. 6. אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בשלב זה בנוגע ל"מיקומה הגיאומטרי" של הזכות בה עושה הבת שימוש (כזכות שכירות או כדיירת בדמי מפתח). העניין מצריך, בין היתר, בירור אל מול חברת עמידר בכל הנוגע למעמדו של החייב ומעמדה של הבת בנכס, ועל המנהל המיוחד יהא לבחון סוגיה זו. לעת זאת, די בקביעה העקרונית כי הבת עושה שימוש בנכס מנכסי החייב, ומשכך עליה לשלם דמי שימוש ראויים בגין שימוש זה. בקשת המנהל המיוחד למינוי שמאי לבחינת והערכת שווי דמי השימוש מתקבלת. המנהל המיוחד יודיע לבית המשפט על תוצאות הערכת השמאי. אינני רואה לנכון לבחון את טענת הקיזוז אשר נטענה (באופן לאקוני) על ידי הבת. טענה זו תיבחן על ידי המנהל המיוחד לאחר שתתקבל הערכת השמאי, וככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות בנקודה זו, תוגש בקשה נפרדת. בנסיבות העניין, תשלם המשיבה 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד למנהל המיוחד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן היום, כ"ו בתמוז, תשס"ח (29 ביולי 2008), בהעדר הצדדים. ורדה אלשיך, שופטת סגנית נשיא מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיששכירות