להלן פסק דין בנושא אובדן שירותי אם לילדים בעקבות מוות בתאונת דרכים: א. כללי 1. בתאריך 12.9.97 נפטרה המנוחה ילידת שנת 1961. במותה, הותירה אלמן (התובע מס' 2) וכן שבעה ילדים קטינים (התובעים 3 - 9), אשר הגדול שבהם, בעת פטירתה, היה כבן 9 שנים. 2. 6 ימים טרם פטירתה, הובאה המנוחה לבית חולים "סורוקה", כשהיא סובלת מכוויה מעורבת על פני שטח של כ-30% מגופה. בתום שישה ימי אשפוז, המנוחה נפטרה כתוצאה מזיהום. 3. זוהי תובענה, שהוגשה על ידי יורשי המנוחה והתלויים בה - בעלה וילדיה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם. לתביעה הצטרף המוסד לביטוח לאומי (התובע מס' 10 - להלן: "המל"ל"), מכוח הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק"). 4. הצדדים הגיעו לכלל הסכמה בשאלת האחריות בגרימת מותה של המנוחה ולפיה, הנתבעת נושאת באחריות בשיעור של 92.5%. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. 5. הנתבעת והמל"ל הגישו בהסכמה, חוות דעת אקטוארית, ערוכה על ידי מר שי ספיר, המתייחסת להיוון התגמולים ששולמו וישולמו בעתיד לילדי המנוחה, התלויים בה - על ידי המל"ל. ניתנה לתובעים הזדמנות להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמם, במסגרת החלטה מיום 17.1.06 (עמ' 20 לפר), ברם הם בחרו שלא לעשות כן. בסיכומיו, עתר ב"כ התובעים 1 - 9 למינויו של אקטואר מטעם בית המשפט. הבקשה לא נומקה ולא ראיתי עילה לקבלה. משבחרו התובעים 1-9 שלא לממש את זכותם להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמם, הרי שחוות הדעת שהוגשה, על ידי מר שי ספיר, היא הקובעת לצורך חישובי התביעה דנן. ב. על המנוחה 1. המנוחה נולדה בעזה ב - 1961. היא נישאה לבעלה, התובע מס' 2 (להלן: "הבעל" או "התובע"), כ- 10 שנים טרם פטירתה. במהלך נישואיהם, נולדו לבני הזוג 7 ילדים. 2. התובע טוען, כי עובר למותה, המנוחה עבדה כתופרת ותרמה להכנסת המשפחה סך של כ- 3,000 ₪ לחודש, כערכם נכון להיום. לדבריו, המנוחה למדה תפירה בבית ספר בעזה, טרם נישואיה וכאשר נישאה, הוא רכש עבורה מכונת תפירה, באמצעותה, היא תפרה ל"מכרים ולחברות". 3. מר אחמד אלחג'וג', עד תביעה, המתגורר ביישוב מגורי התובעים, אישר לכאורה, את גרסת התובע, לפיה, המנוחה עבדה כתופרת. לדבריו, את המנוחה הוא הכיר כחלק מ"החמולה" ועל עיסוקה כתופרת למד מאמו, אליה התלווה, כאשר ביקרה אצל המנוחה לצורך תפירת בגדים. העד נשאל, הכיצד התאפשר לו לבקר בבית המנוחה, נוכח האיסור החל על גברים, בני העדה הבדואית לעשות כן והשיב, כי היה ילד באותה עת, דא עקא, העד העיד על עצמו כי הינו יליד שנת 1975 לערך (בן 31). יוצא אפוא, כי כאשר המנוחה הגיעה ליישוב, הוא היה כבן 12, בתחילת בגרותו, וספק רב, אם בגיל זה, עדיין הוא ליווה את אמו לביתה של ה"תופרת", כפי שגרס. בנסיבות אלו, אין לייחס משקל רב לעדותו של עד התביעה, אשר על פניה, אינה מהימנה. בשולי הדברים, העד סיפר, כי הגיע לבית המשפט, לצורך מתן העדות, כאשר פגש בתובע באקראי, דקות ספורות טרם הדיון והשניים סיכמו לשוב יחדיו ליישוב מגוריהם. במהלך שיחתם, התובע ביקשו להתלוות אליו לבית המשפט ולמסור את גרסתו. הנסיבות המתוארות, על פניהן, מעוררות ספק, באשר למהימנות הגרסה שמסר. 4. עדות התובע נותרה אפוא, כעדות יחידה, לצורך הוכחת הטענה, כי עיסוקה של המנוחה היה תופרת. לא הוצגו ראיות נוספות להוכחת הגרסה. לקוחותיה, לכאורה, של המנוחה - לא הובאו לעדות. ילדי המנוחה, אשר חלקם בוגרים - אף הם לא הובאו לעדות. מכונת התפירה, אשר לכאורה, שירתה את המנוחה בעבודתה - לא הוצגה. כמו כן, לא הוצגו מסמכים להוכחת הכנסתה הנטענת של המנוחה, על סך של 3,000 ₪ - הכנסה גבוהה מאוד, בהתחשב בהיקף עבודתה, כאם וכעקרת בית וכן, בהתייחס להכנסתו של התובע, אשר משכורתו בגין משרה מלאה (!) עמדה על סך של כ - 3,800 ₪. זאת ועוד; הוכח, כי לאורך 10 שנות נישואיה, עד מועד פטירתה, המנוחה ילדה ילד מדי שנה (כמעט). כך, בנה הבכור נולד ב - 20.6.88, הבן השני נולד בתאריך 31.10.89, הילד השלישי ב- 24.11.90, הילד הבא ב- 20.12.91, הבא אחריו, ב- 19.11.92. לאחר מכן, חלה הפסקה בת כשנתיים ומחצה והילדה הבאה נולדה בתאריך 9.7.95, הילד האחרון ב- 9.6.96, כשנה ו - 3 חודשים טרם מותה. 5. העובדות מדברות בעד עצמן; לאורך נישואיה ועד ליום מותה, המנוחה היתה טרודה, בהריונות ולידות. באותה עת בעלה עבד במשרה מלאה והותיר את עול גידול הילדים וניקיון הבית על כתפיה. בנסיבות אלו, שומה היה על התובע להציג ראיות מוצקות, להוכחת טענתו, לפיה, ריבוי ההריונות והלידות, לא מנע מבעדה לעבוד כתופרת וכי היה סיפק בידה להשקיע זמן ומשאבים בעבודתה, לכאורה ולגרוף הכנסה של כ- 3,000 ₪ מדי חודש. ראיות כאלו לא הוצגו. נהפוך הוא; מהימנותו של התובע מוטלת בספק נוכח הגרסה שמסר. ניכר עליו, כי ביקש להציג מצג, אשר לא שיקף נכונה את המציאות. מעדותו התחוור, כי בתצהירו, התובע לא הציג תמונה שלמה ומלאה, של חייו המשותפים עם המנוחה והעובדות הנוספות שהתגלו, במהלך חקירתו הנגדית - מטילות צל כבד על אמינות גרסתו, הכל כפי שיבואר בהמשך. 6. יוצא אפוא, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכחת עבודתה ותרומתה של המנוחה לפרנסת המשפחה. הנתבעת טוענת, כי יש לקבוע, כעובדה שהמנוחה לא עבדה וכלל לא השתכרה. הטענה ראויה, בשים לב לדלות הראיות שהובאו מטעמם של התובעים וטיבן הרעוע. לעניין זה, יפים דברי בית המשפט בת"א (מחוזי י-ם) 1160/95 עזבון המנוחה עפרה דוד ז"ל נ. המגן חברה לביטוח בע"מ: "קשה להשתחרר מן הרושם, שהתובעים סומכים בנושא דידן יתר על המידה, על נטיית הלב שתהיה לצדם, לאור האירוע המצער מנת חלקם. ואולם במשפט הכל שווים וההכרעה, גם אם הנה קשה, תעשה אך ורק על בסיס ה"יש". כך הם פני הדברים בכל שלב משלבי הדיון, בין אם לגבי חלוקת אחריות ובין אם לגבי הערכת הנזקים. יפים בהקשר לכך דברי כב' השופט בך (בע"א 448/83 קורנהויזר הנ"ל, שם, 604 מול ז'): 'בעשותנו כך צריכים אנו תמיד לשוות לנגד עינינו את הצורך לעשות צדק לשני הצדדים. אסור שאהדתנו המובנת והטבעית לקרבן העוולה החף מפשע תניע אותנו 'להעניש' את המעוול מעבר לחלקו בגרימת נזקו של הנפגע'." 7. סיכומם של דברים, אין לסמוך על עדותו היחידה של התובע, ובהעדר תמיכה לה, באמצעות ראיות חיצוניות, אין לקבלה. אשר על כן, אני קובעת, כי המנוחה כלל לא עבדה והתמקדה בתפקידה כאם וכעקרת בית. ג. על התובע 1. בתצהירו, התובע העיד על עצמו, כי החל ממועד נישואיו למנוחה, בשנת 1986 ועד למועד פטירתה, הוא עבד בעבודות שונות, תחילה במפעלים שונים, לאחר מכן, בחקלאות ומאז 1991 ועד למות המנוחה, הוא עבד ברציפות באתר האשפה בדודאים, כמפעיל ושומר ושכרו עמד על סך של 4,500 ₪. בדיעבד הוברר, כי שכרו עמד על סך 3,880 ₪, כערכם נכון להיום. 2. התובע הוסיף, כי "בשל הקשיים הכרוניים במילוי מטלות הבית, כמו קניות, נקיון, בישול ואירגון הילדים, נאלצתי מהר מאוד לבקש את עזרת בני משפחתי הקרובה". לצורך כך, הוא שכר, לדבריו, את שירותיה של גיסתו, אשר עבדה בביתו בתמורה לסך חודשי של 1,500 ₪ (בנוסף, היא קיבלה לדבריו, כספים ממחלקת הרווחה בעיריית באר שבע). אותה גיסה, הגב' עזיזה אל בחירי - לא הובאה לעדות. 3. התובע הוסיף, כי בתום 6 חודשי עבודה, הגב' אל בחירי סיימה את עבודתה, או אז, אמו סייעה לו, בתמורה להבטחתו, כי ישלם לה, מתוך כספי הפיצויים שיקבל, סך של 6,000 ₪ לחודש. לדבריו, האם עבדה בביתו תקופה בת 12 חודשים. אף האם לא הובאה לעדות. 4. התובע ציין, כי בחלוף כשנה ממות המנוחה, הוא נאלץ להתפטר מעבודתו, כדי לטפל בילדיו. דא עקא, הוברר, כי בעת עזיבתו את מקום עבודתו, הוא כבר היה נשוי בשנית, לגב' סבאח, אלמנה ואם לבת. התחוור, כי התובע נישא לגב' סבאח, חודשים ספורים לאחר מות אשתו וילדו הראשון מהגב' סבאח נולד פחות משנה לאחר פטירת המנוחה. לדבריו, משהציע לגב' סבאח נישואין - היא היססה תחילה, אם להיענות לו, שכן, היא לא רצתה לוותר על קצבת השארים שקיבלה, ברם משהבטיח לה ולאביה, כי יפצה אותה מתוך כספי הפיצויים שיקבל - היא נענתה להצעתו. גרסתו מעוררת תמיהה, נוכח העובדה, אשר אושרה על ידי התובע, לפיה הגב' סבאח נישאה לו, כשהייתה בחודשי היריונה הימנו וזמן קצר לאחר נישואיהם, נולד בנם הראשון. בנסיבות אלו, ספק רב, אם לגב' סבאח היתה קנויה החירות להתלבט באשר נישואיה לתובע. כיום, לבני הזוג 4 ילדים משותפים. 5. התובע גרס, כי הגב' סבאח מתמודדת עם קשיים רבים בגידול ילדיו, דא עקא, היא לא הובאה לעדות ועל כן, גרסתו אינה אלא עדות שמיעה. 6. בחקירתו הנגדית של התובע התחוור, כי לאורך השנים, עוד בחיי אשתו המנוחה, היתה לו בת זוג נוספת, עמה חלק את זמנו. מאישה זו, נולדו לתובע שני ילדים, אשר אחד מהם נפטר. בת זוגו התגוררה בביתו, או בסמוך לו, עובר למותה של המנוחה ואף לאחר מכן. לדברי התובע, קשר זוגי זה ניתק, בת זוגו העתיקה את מקום מגוריה והוא משלם לה מזונות עבור ילדו. 7. עובדות אלו התבררו במהלך חקירתו הנגדית של התובע, הגם שניכר עליו, כי הוא לא שש להרחיב עליהן את המילים. 8. הדברים מדברים בעד עצמם. בעת שהתובע התאלמן, היתה לו בת זוג וחודשים ספורים לאחר מכן, הוא נישא לסבאח. בנסיבות אלו, דומה, כי שירותי אישה היו בנמצא לתובע כל העת, בין באמצעות בת זוגו ובין באמצעות אשתו, סבאח. מכוח נישואיו התכופים לה. בנסיבות אלו, אף הילדים "נהנו" משירותי אם, בתכוף לאחר מות אמם, הגם שברי, כי אמם הביולוגית חסרה להם מאוד וכי השירותים שהעמידה להם הגב' סבאח אינם מלאים. 9. על יסוד העובדות המפורטות, ייעשו החישובים באשר להפסדיהם של הבעל והילדים. ד. תביעת התלויים 1. אובדן תמיכה ככלל, המזיק נושא בחובה לפצות את התלויים בגין "נזק ממוני" שנגרם להם, מכוח הוראת סעיף 80 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). המדובר בתמיכה כלכלית שהתלויים היו צפויים לקבל, לו היתה המנוחה נותרת בחיים - חלקם בעוגת הכנסתה של המנוחה. בענייננו נקבע, כי התובעים לא השכילו להוכיח את "תרומתה" הנטענת של המנוחה לפרנסת המשפחה, באמצעות עבודה שביצעה לכאורה. נקבע, כי מקצועה של המנוחה כתופרת - לא הוכח. ממילא, נשמט היסוד להנחה, כי המנוחה עבדה או היתה עובדת בעתיד. זו אף זו - בעודה בחיים, המנוחה "נהנתה" מהכנסתו של בעלה, אשר עבד במשרה מלאה. לפיכך, עם מותה, גדל לכאורה חלקם של התלויים ב"עוגת" ההכנסה של התובע, שכן, חלקה היחסי של המנוח נשמט. ה"חיסכון" שנגרם עקב מותה של המנוחה, בא לביטוי בשיטת הידות, לפיה יש לחשב את אובדן התמיכה (ראה לעניין זה ע"א 610/75 רותם נ. נוף, פ"ד ל"ב (1) עמ' 799 בעמ' 805). יוצא אפוא, כי מותה של המנוחה לא גרם לאובדן תמיכה לתלויים בה. 2. החלטת התובע לעזוב את עבודתו התובע טען, כי עזב את עבודתו כדי לטפל בילדיו. לא הוכח כי אכן כך! לא הוצגו מסמכים לאישוש הטענה, לפיה התובע התפטר מעבודתו. יחד עם זאת, בהנחה שעזיבתו את העבודה היתה מרצון ונועדה לשם טיפול בילדיו, ראוי לבחון, אם היתה זו החלטה סבירה, בנסיבות שתוארו. בין היתר, יש לבחון את השיקולים הבאים: "כך, למשל הפסד שנגרם כתוצאה מהפסקת עבודתו של בן הזוג התלוי, שהעדיף למלא את העבודות שבהן נשא בן זוגו המנוח על שכירת עזרה - יכול לשמש מודד ראוי אם בנסיבות העניין העדפתו היתה סבירה. בעניין זה יש לתת את הדעת לייחס בין הפסד ההכנסה לבין מחיר השירות בשוק העבודה אל מול הצורך בטיפול אישי של ההורה. מנגד, כאשר הבחירה אינה סבירה, שווי השירות בשוק העבודה יכול לשמש קנה מידה הולם להערכת הנזק" [ע"א 64/89 גבאי נ. לוזון, פד"י מ"ח (4) 673]. 3. שני מבחנים עומדים לבחינת סבירות החלטתו של התובע לעזוב את עבודתו, לצורך הטיפול בילדיו. תחילה, יש לבחון אם בפועל, התובע אכן נטל חלק בטיפול בילדים ואם כן, מה היה חלקו בגידולם. לאחר מכן, יש לבחון, אם הנזק הממוני שנגרם לתובע ולילדיו, כתוצאה מאובדן שירותי האם, שקול להפסד הממוני שנגרם, כתוצאה מהפסקת עבודתו של התובע. 4. יש להקדים ולומר, כי לא ניתן ל"כמת" אובדנה של אם ורעיה, ובמיוחד כאשר מדובר באם לילדים רכים בשנים - באמצעות אומדן כספי. שירותי אם אינם נמדדים רק בהיקף העזרה שהעמידה למשפחתה ולמשק ביתה, אלא בראש ובראשונה- בטיפול, השגחה, גידול ודאגה למחסורם של הילדים. ממילא, קשה להעמיד תחליף לאובדנה של אם ורעיה, בין בתמורה כספית ובין בדרך אחרת [ראה ת"א (מחוזי י-ם) 891/93 עזבון המנוחה כרמית שיבם ז"ל נ. יעקב שיבם, תק-מח 99(3) 29929 בעמ' 29936]. 5. יחד עם זאת, הדרך לאמוד את נזקו של התובע, הינה באמצעות בדיקת היקף העזרה והטיפול שהוא העמיד לילדיו. נוכח נישואיו התכופים, חודשים ספורים לאחר מות המנוחה - יש להניח, כי רעייתו השנייה נטלה את הרסן לידיה והיא זו הנושאת בעול משק הבית וגידול הילדים. התובע אישר, למעשה, העובדות הללו. אשר על כן, עליו מוטל הנטל להוכיח, כי חרף האמור לעיל, היקף תרומתו בגידול ילדיו ובעבודות הבית, חייב אותו לעזוב את עבודתו. לצורך כך, היה עליו להציג ראיות ברורות ומוצקות. אלו לא הוצגו. למעט אמירה כללית, ניתן לומר, סתמית, באשר לצורך להסיע את ילדיו לבית הספר וחזרה - לא הובאו ראיות להוכחת הטענה, כי ילדיו נזקקו לסיועו בכלל ולשירותי הסעה על ידו בפרט, ואם אכן כך, על שום מה הם לא השתמשו בשירותי הסעה ציבוריים. יוצא אפוא, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכחת טענתו, לפיה, סדר יומו לא אפשר לו להמשיך בעבודתו. באשר להפסד הממוני שנגרם לתובע עקב הפסקת עבודתו, אל מול ה"רווח" בגין הטיפול בילדיו - בהעדר הוכחה באשר להיקף הטיפול בילדים - נשמט היסוד לטענת התובע, כי הפסיק את עבודתו לצורך זה. זו אף זו, לא הובאו ראיות, אשר באמצעותן, ניתן לאמוד את היקף ה"רווח" מול היקף "ההפסד" הנטען. בוודאי שלא הוכח, כי הטיפול בילדיו היה בהיקף של משרה מלאה ועל כן, ברי, כי לא הוצגה עילה לעזיבת התובע את עבודתו. 6. כלל לא ברור אפוא, מדוע בחר התובע לעזוב את עבודתו?! ועל שום מה ביכר לשבת בביתו מאז ועד עצם היום, הגם שחלפו קרוב ל - 10 שנים, מיום מותה של המנוחה. אף אם ילדיו נזקקו לסיועו בעניינים כאלו ואחרים, ברי, כי אין מדובר בסיוע אשר בעטיו, היה עליו להימנע מעבודה. על פני הדברים, התובע לא השכיל להוכיח את הזיקה, בין עזיבתו את מקום עבודתו לבין מותה של המנוחה. 7. לכאורה, בנסיבות המתוארות לעיל, אין התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן שירותי אישה. חרף זאת, ברי לי, כי מותה של המנוחה הגדיל ולו קמעה, את חלקו של התובע בעול חינוך הילדים וגידולם. מטבע הדברים, יש להניח, כי התובע הקדיש לילדיו זמן רב יותר. הגם שנישואיו בשנית, הקלו עליו, כך נראה, במידה ניכרת - לא היה בהם כדי לפטור אותו לחלוטין, מהעמדת עזרה וסיוע, הן לילדיו והן לאשתו השנייה, ולו מהטעם שמדובר במספר לא מבוטל של ילדים, רכים בשנים, אשר נותרו יתומים. 8. באשר לאומדן נזקו של התובע, בגין אובדן שירותי המנוחה, לא הוצגו ראיות להוכחת הסכומים הנטענים על ידי בא כוחו בסיכומיו. לעניין זה ראה: "בעל דין החפץ שייפסקו לזכותו פיצויים, אינו יכול להסתפק בהוכחת עצם קיומו של הנזק. עליו להתכבד ולהניח תשתית עובדתית ראויה גם למידת שיעורו. באמירה סתמית של התובע, לסכומים שלהערכתו מגיעים לו או לסכומים שמכוחם יש לגזור את שעור הפיצויים, לא יכולה להיות נפקות ממשית. כל שכן עת המדובר בראיות לגבי העבר, שלא נראית מניעה מהבאתן (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף מהד' רביעית, תשנ"ח, מעמ' 11 ואילך. כך חל רציונל דומה גם לגבי הוכחת נזקים מדיני החוזים: 'ע"א 355/80 אניסימוב בע "מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 809-808 ,800; וע"א 294/92 דרוק נ ' אליאסיאן פ"ד מז (3) 23. אומנם בדיני הנזיקין עסקינן, בעיקרם של דברים, בסכומים משוערים על יסוד הנחות סבירות וניסיון החיים (השוו: ע"א 448/83 קורנהויזר נ' מלך פ"ד מב (2)604 ,573 מול ה'-ו'), אולם גם לשם כך נחוץ להוכיח יריעה עובדתית מספיקה, שיהא בה להניח את הדעת. [ת"א (מחוזי יר') 1160/95 עיזבון המנוחה עפרה דוד ז"ל נ' המגן חברה לביטוח בע"מ תק-מח 98(1), 1749 1751 (1998)]." 9. בהתחשב בכל השיקולים המפורטים לעיל, סבורתני כי יש להעמיד את הפיצוי לתובע, בגין ראש נזק זה, על סכום גלובאלי בסך 40,000 ₪ לעבר ולעתיד. 10. אובדן שרותי אם ליתומים - התלויים אובדנה של אם הוא אסון כבד, אסון נורא לילדיה. נזקיהם מרובים ומורכבים, חלקם נפשיים וחלקם גשמיים. למרבה הצער, הייסורים, מנת חלקם של הילדים, בגין הסבל והשכול, אינם בני פיצוי, באשר אין הם באים בגדר "הפסד ממון", כמשמעו בסעיף 80 לפק' הנזיקין. (ראה ע"א 2572/90 קרחש נ. בן עזרא, פד"י מט(5) 153, בעמ' 150, ד"נ 24/81 חונובץ נ. כהן, פד"י לח (1) עמ' 413 בעמ' 420). 11. יחד עם זאת, קנויה לילדים - התלויים הזכות, לפיצוי בגין אובדן שירותיה של האם שנפטרה, לאמור, אותם שירותים שניתן להמירם בעזרה חיצונית בשכר. לעניין זה, נקבע בפסיקה: "התלויים בשירותיו של בן משפחה שנספה בתאונה עשויים להראות שאובדן השירותים גרם להם הפסד ממון גם אם לא שכרו בתשלום ממון או אחר (עוזרת או מטפלת) למתן השירותים במקום המנוח, ובלבד שיוכיחו שהשירותים אשר אבדו להם ניתנים להערכה במונחים כספיים" [ע"א 64/89, גבאי נ. לוזון פ"ד מח (4) עמ' 673] . באומדן נזקיהם של הילדים, יש לקחת בחשבון את שירותיה של הגב' סבאח, אשר מאז נישואיה לאביהם, היא עושה למען משק הבית ומספקת את צרכיהם הבסיסיים של הילדים. לפיכך, יש לפצותם בגין "השלמת שירותי אם", לה נזקקו וייזקקו בעתיד. 12. בנסיבות אלו, אין לקבל את עמדת בא כוח התובעים, לפיה אומדן הפיצוי בגין אובדן שירותי אם, עומד על סך של 1,000 ₪ לחודש בגין כל ילד וילד. מדובר בסכום גבוה, אשר אינו משקף את רמת המחייה של היתומים (בהתחשב בעובדה ששכרו של אביהם, בעת שעבד, עמד על כמחצית מהסכום הנ"ל, במצטבר). כמו כן, עמדת בא כוח התובעים מתעלמת מהשירותים שהגב' סבאח מעמידה לרשות הילדים. 13. אף אין לקבל את עמדת ב"כ הנתבעת, אשר אמד את נזקיהם של הילדים, בגין אובדן שירותי אמם, בסך גלובאלי של 75,000 ₪, סכום אשר אין בו כדי פיצוי הולם, בהתחשב במספרם של הילדים ובגילם הרך. 14. אשר על כן, בהתחשב בכל השיקולים המפורטים לעיל, סבורתני, כי יש לאמוד את סכום הפיצוי בגין אובדן שירותי אם, לכל הילדים במצטבר, על סך גלובאלי של 500,000 ₪. יחד עם זאת, בהתחשב בגילאי הילדים, כל ילד יזכה בשיעור יחסי מתוך הסכום הנ"ל בהתאם לגילו. להלן, פירוט הסכומים: הבן זהיל 55,111₪ הבת שרין 60,029₪ הבן עלה 64,805₪ הבן מוחמד 69,441₪ הבן אשרף 73,941₪ הבת מזל 86,662₪ הבן יוסף 90,011₪ סה"כ הפיצוי לילדים בגין אובדן שירותי אם 500,000 ₪. ה. תביעת העיזבון 1. השנים האבודות כפי שנקבע, התובעים לא השכילו להוכיח, כי למנוחה היתה היכולת, או היו לה הכישורים לעבוד ביתרת שנותיה. המדובר באישה, אשר דבר לא ידוע עליה, למעט העובדה, כי נולדה בעזה, הגיעה לישראל לצורך נישואיה ומיד לאחר מכן, ילדה ילד, מדי שנה (כמעט). הכשרתה כתופרת - לא הוכחה. אף לא הוכח, כי עבדה או שהיה בדעתה לעבוד, ביום מן הימים. אף אם הייתה עושה כן, נוכח רמת השכר של בעלה, בגין משרה מלאה, אשר עמדה נכון להיום, על סך של 3,880 ₪ ובהתחשב במעמדה כאישה בקרב החברה הבדואית, אשר נטייתה לאפשר יציאתן של נשים לעבודה מוגבלת - יש להניח, כי אף אם המנוחה היתה מבקשת לעבוד - הרי ששכרה היה מזערי, בוודאי שפחות משכר המינימום (למרבה הצער). בנסיבות אלו, הנתונים העלומים והבלתי ידועים, אינם מאפשרים לגזור את שיעור החיסכון, שהיה נותר בידי המנוחה, אילו בחרה לעבוד לפרנסת משפחתה - השיעור שהינו מנת חלקו של העיזבון, בגין ה"שנים האבודות". לעניין זה, ראה ע"א 140/00 - עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ: "בחישוב הפיצויים לעיזבון יש להפחית סכום המשקף את ההוצאות שהיה המנוח מוציא למחייתו, "בשנים האבודות" (וראו, לעניין אחרון זה, דברים שאמרנו לעיל, בנוגע לחישוב הפיצויים לניזוק-החי), וכן - במקרים המתאימים - סכום המבטא את ההוצאות שהיה מוציא על התלויים בו. תוצאה נוספת של משטר-פיצויים זה היא כי, בסופו של יום, התוספת שיידרש המזיק לשלם - מעבר לסכום שהיה חב בו ממילא גם אלמלא הוכר ראש-הנזק של "השנים האבודות" - היא מתונה למדי. המדובר בסכום המשקף את החיסכון שהיה לניזוק "בשנים האבודות". [פ"ד נח (4), 486 , 557-558]. בהינתן כל העובדות המתוארות, ברי, כי אף אם המנוחה היתה מחליטה לעבוד בשלב מסוים בחייה בעתיד - הרי שמהכנסתה הצנועה, היה צריך לנכות את ידת המנוחה, ידות התלויים בה וידת משק הבית - סכומים אשר לא היו מותירים בידה חיסכון. בנסיבות אלו, על פני הדברים, אין מקום לזכות את עזבונה בפיצוי בגין ראש נזק זה. לפנים משורת הדין, העזבון יפוצה בסכום גלובאלי של 10,000 ₪. 2. כאב וסבל ב"כ התובעים טוען, כי המנוחה סבלה סבל רב, לאורך ששת ימי אשפוזה, עד יום מותה, כתוצאה מזיהום שנגרם לה, עקב הכוויות שנכוותה - זיהום אשר הוביל לבסוף למותה. בגין סבלה, היא זכאית לטענתו, לפיצוי, שיעבור לעיזבונה, בסכום שיהא בו כדי לבטא את גודל סבלה ועומק כאביה. בא כוח התובעים העמיד את גובה הפיצוי, בגין ראש נזק זה, על סך של 500,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום פטירתה ועד למועד התשלום בפועל. ב"כ הנתבעת טוען, כי הגם שאין להתעלם מהסבל שנגזר על המנוחה, הן בשל הזיהום שהתפשט בגופה והן כתוצאה מהכוויות שנכוותה, שלא באשמה של הנתבעת, הרי שיש לקחת בחשבון, את התרופות משככות הכאבים שנטלה, אשר הקלו על סבלה. בנסיבות אלו, ביקש ב"כ הנתבעת להעמיד את שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה, על סך של 120,000 ₪. 3. סבלה וייסוריה של המנוחה, טרם מותה - אינם מוטלים בספק. הן הכוויות שכיסו את גופה והן הזיהום שנגרם בעקבותיהן - גרמו לה לכאב קשה ועמוק. בהתחשב בנסיבות בהן נגרם מותה של המנוחה, סבורתני כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 250,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 4. קיצור תוחלת חיים בא כוח התובעים עתר להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על סך 800,000 ₪. הסכום נגזר, לטענתו, מגילה הצעיר של המנוחה, אשר אלמלא האירוע שגרם למותה, היו צפויות לה שנים ארוכות. בא כוח התובעים גרס, כי סכום הפיצוי צריך לעמוד בקריטריונים שהעמידה הפסיקה, אשר מגמתה, ליתן ביטוי מוחשי לראש נזק זה, בערכים גבוהים. בא כוח הנתבעת טען, מנגד, כי הסכום הנתבע, גבוה ומופרז ואינו משקף את המדיניות הרווחת. לטענתו, הסך של 250,000 ₪ משקף נכונה את הפיצוי בגין ראש נזק זה. 5. לאחר ששקלתי את טענות באי כוח הצדדים ובחנתי את ההלכה הפסוקה, אני מעמידה את הפיצוי בגין קיצור תוחלת חייה של המנוחה על סך של 300,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 6. הוצאות קבורה התובע העיד, כי הוצאותיו בגין קבורת המנוחה, הגיעו לסך של 22,000 ₪. לא הוצגו ראיות להוכחת הסכום. מדובר בסכום גבוה. בהעדר ראיות, אין להכיר בו. אשר על כן, בגין הוצאות קבורה, העזבון יפוצה בסך של 7,500 ₪. 7. סיכום על יסוד הממצאים והמסקנות לעיל, סכום הפיצוי המלא שהתובעים 1 - 9 זכאים לו, טרם הניכויים, הוא כדלקמן: לתלויים בגין אובדן שירותי רעיה לבעל 40,000 ₪ בגין אובדן שירותי אם לילדים [על פי החלוקה שביניהם] 500,000 ₪ סה"כ פיצוי לתלויים 540,000 ₪ בניכוי 7.5% 40,500 ₪ סה"כ 499,500 ₪ חלקם של הילדים-תלויים 462,500 ₪ לעזבון בגין כאב וסבל 250,000 ₪ בגין קיצור תוחלת החיים 300,000 ₪ השנים האבודות 10,000 ₪ הוצאות קבורה 7,500 ₪ סה"כ פיצוי לעיזבון 567,500 ₪ בניכוי 7.5% 42,562 ₪ סה"כ 524,938 ₪ חלקו של הבעל 50% 262,469 ₪ חלקם של הילדים-היורשים 262,469 ₪ סה"כ חלקם של הילדים - כתלויים ויורשים 724,969 ₪ ו. תביעת המל"ל 1. תביעת המל"ל מתייחסת אך ורק לתביעת התלויים במנוחה, הם ילדיה ויורשיה. התובע אינו זכאי לגמלת שארים או לקצבה אחרת, עקב מותה של המנוחה ועל כן, אין הוא צד לתובענה. התביעה נסמכת על הוראת סעיף 330(א) לחוק, אשר זו לשונה: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים) והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה". בא כוח המל"ל טוען, כי דרך החישוב המותווית לפי הוראת סעיף זה היא כדלקמן: תחילה, יש לחשב ולקבוע את סך כל הפיצויים "המגיעים מהצד השלישי לזכאי לגמלה" - דהיינו, נזקיהם של התלויים, הם הזכאים לגמלה. לאחר מכן, יש לחשב ולקבוע את סך כל הפיצויים "המגיעים מהצד השלישי למל"ל" - דהיינו, תביעת המל"ל, הנסמכת על חוות הדעת האקטוארית, שהוגשה בהסכמה, על ידי המל"ל והנתבעת. הצעד הבא, לגישת בא כוח המל"ל, הוא צירוף שני הסכומים יחדיו ולבסוף - הוצאת הסך של 75% מהסכום הכולל ובלבד, שהסכום לו זכאי המל"ל לא יעלה על ה"התקרה" של 75% מסכום הנזק הכולל. 2. על פי חוות הדעת האקטוארית, היוון התגמולים להם זכאים הילדים, לעבר ולעתיד, נכון ליום 28.2.06 - מגיע לסך של 780,472 ₪. בנוסף, שלושת ילדיה הצעירים של המנוחה, יהיו זכאים לדמי מחייה, מגיל 14 עד 18, ששיעורם לחודש מרץ 2006 הוא 664 ₪ לכל ילד וזאת, כפוף לכך שהם ילמדו בבתי ספר תיכוניים, כפי שאחיהם עשו (ניתן לראות זאת בחוות הדעת האקטוארית). הסכום המהוון בגין דמי המחיה לשלושת הילדים הללו מגיע לסך של 83,255 ₪. סה"כ הסכומים המהוונים מגיע לסך כולל של 863,727 ₪. 3. באשר לדמי המחייה עבור שלושת הילדים הצעירים - ב"כ התובעים טוען, כי אין לכלול אותם בסכום ההיוון, שכן, הענקתו מותנית בכך שהילדים ילמדו בבית ספר תיכון. הואיל ואין לדעת, אם הילדים הצעירים ילכו בעקבות אחיהם הבוגרים וילמדו בבתי ספר תיכוניים - אין לגזור גזירה שווה, מהאחים הבוגרים. 4. על פי מבחן ההסתברות, אכן, טובים סיכויי ילדיה הצעירים של המנוחה, כי ילכו בעקבות אחיהם וילמדו בבתי ספר תיכוניים. יחד עם זאת, סבורתני שיש ממש בטענת בא כוח התובעים, כי לא יהא זה נכון וצודק, לכלול את דמי המחייה בגדר הסכום המהוון, שכן, התנאי לקבלת סכום זה, טרם הבשיל וכל עוד לא הבשיל - אין לראות בדמי המחייה סכום משולם. על כן, סכום ההיוון הכולל, לצורך חישוב תביעת המל"ל יעמוד על הסך של 780,472 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מיום 28.2.2006 ועד למועד התשלום בפועל. 5. על פי פרשנותו של ב"כ המל"ל לסעיף 330(א) לחוק - הרי שיש לצרף את שני הסכומים; הסכום המהוון הכולל בסך 780,472 ₪ עם סכום הפיצויים שנפסק לילדים, בסך 724,969₪ ומתוך הסכום הכולל בסך 1,505,441₪ - יש להוציא שיעור של 5% קרי, 1,129,081 ₪ - הוא ה"תקרה" לה זכאי המל"ל. 6. ב"כ הנתבעת גרס מנגד, כי זכות המל"ל מוגבלת לשיעור של 75% מהפיצוי שנפסק לזכות התלויים. בחישוביו, התעלם ב"כ הנתבעת מה"תקרה", לה כיוון ב"כ המל"ל את טיעוניו. ב"כ התובעים כלל לא התייחס בסיכומיו לתביעת המל"ל. 7. על פי העיקרון לפיו, אין זוכים בפיצוי יתר, ברי, כי בכל מקרה, אין המל"ל זכאי לפיצויים מעבר לסכום הקצבאות ששילם או שישלם בעתיד לילדי המנוחה. המונח "כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי לזכאי לגמלה" - מבטא את גובה הפיצוי שנפסק לזכות ילדי המנוחה. המונח "הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למל"ל" - מבטא את סך הגמלאות שעל המל"ל לשלם לתלויים. 8. הגם שלשון המחוקק אינה בהירה, ברי, כי אין מקום לפרשנות שהעמיד ב"כ המל"ל, אשר תוצאתה היא, כי על המזיק לפצות את המל"ל מעבר לסכום הגמלאות המשולמות על ידו, תוצאה המותירה את הניזוק ללא פיצוי מלא בגין נזקיו. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת, שכן, ברי, כי המחוקק לא ביקש להעניק למל"ל זכות שיפוי, מעבר לסכום הגמלאות המשולמות על ידו לתלויים. לעניין זה, ראה סהר חברה לביטוח בע"מ (המערערת בע"א 5557/95) (המשיבה בע"א 6881/95) נ' אלחדד דוד (המשיבים בע"א 5557/95) פ"ד נא(2), 724 , 752-753 (1997): "מקובל לראות בזכות זו של המוסד כלפי המזיק זכות סוברוגציה (ברק בספרם של טדסקי, אנגלרד, ברק וחשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ירושלים, תשל"ז), בעמוד 649; פסק הדין ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ. גרוסברג פ"ד י' 190 בעמוד 195). ממיון זה נובעות מסקנות נורמטיביות שונות. עולה ממנו, כי על המוסד להוכיח, בגדרי תביעת השפוי שלו, גם את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק (קציר, בספרו הנ"ל, בעמוד 939). תוצאה נוספת של מיון זה היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק (ראו קציר, בעמודים 849-850). באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד (ברק בסיפרו הנ"ל, בעמ' 651)" 9. להבנתי, סעיף 330 (א) לחוק מעניק למל"ל זכות שיפוי בהתייחסו לשלוש אפשרויות שונות; האחת, מקרה בו הפיצוי שנפסק לניזוק גבוה מסך כלל הגמלאות המשולמות לניזוק, השנייה, מקום בו סכום הפיצוי הפסוק נמוך מכלל הגמלאות המשולמות לניזוק על ידי המל"ל והשלישית; מקום בו סכום הפיצוי הפסוק שווה לסכום הגמלאות המשולמות על ידי המל"ל. 10. במקרה הראשון - זכות השיפוי של המל"ל מגעת עד ל"תקרה" בשיעור של 75% מסך הגמלאות, שאם לא כן - המחוקק היה מורה במפורש, לנכות את מלוא הגמלה מהפיצוי הגבוה שנפסק לזכות הניזוק. במקרה השני, זכות השיפוי של המל"ל מוגבלת לשיעור של 75% מהסכום הפסוק, הנמוך מסך הגמלאות, שאם לא כן, המחוקק היה מורה מפורשות לנכות את סכום הפיצוי במלואו מהגמלאות המשולמות ובמקרה האחרון, כאשר הסכום הפסוק שקול לסך הגמלאות - המל"ל יהא זכאי לשיעור של 75% מהסכום המהוון, הוא הסכום הפסוק. 11. התוצאה היא, שבכל מקרה, לניזוק ייוותר שיעור של 25% מהכספים שהועמדו לרשותו, בהתאמה. פרשנותו של ב"כ המל"ל, להוראת סעיף 330(א) לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, שכן, מלשון החוק עולה, כי המחוקק ביקש להותיר בידי הניזוק סכום מינימום, שלא יעלה על שיעור של 25% מהסכום הנמוך מבין השניים העומד לזכות הניזוק. חזקה על המחוקק, כי אם ביקש להשאיר בידי הניזוק את הסכום הגבוה מבין השניים, היה אומר זאת במפורש. משבחר לנקוט לשון "שיעורים", יש לפרש את דבריו, בהתאם לרוח החוק ולהבנתי, יש להותיר בידי הניזוק שיעור מינימאלי של 25% - מאחד משני הסכומים, הנמוך שביניהם. 12. פרשנות זו מתיישבת עם הוראת סעיף 330 (ג) לחוק, אשר זו לשונו: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה נגד הצד השלישי ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל - 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו מאותה תביעה" סעיף זה מעניק לניזוק "תמריץ" באמצעות הוספת שיעור של 25% מעבר לנזק שנגרם לו, אם יודיע למל"ל על דבר הגשת תביעתו נגד המזיק, כדי לאפשר למל"ל להצטרף לתביעה. הוראת סעיף זה, ברורה. הניזוק "זוכה" לשיעור של 25% מהסכום הפסוק, מעבר לתקבולי המל"ל. אף בסעיף 330(א) לחוק, המחוקק ביקש להותיר בידי הניזוק "פיצוי יתר" בשיעור של 25% מהסכום הנמוך מבין שני הסכומים להם הוא זכאי, וזאת, במקרה בו המל"ל הצטרף לתביעה, כפי שהדבר אירע בענייננו. 13. ובענייננו, סכום הפיצוי שנפסק לזכות הילדים-התלויים, נמוך מהסכום הכולל של הגמלאות, ולפיכך, על הנתבעת לשלם למל"ל שיעור של 75% מסכום הפיצוי בסך של 724,968₪, קרי, סך של 543,726 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. היתרה העומדת לזכות התלויים, הנתבעים 3 - 9, עומדת אפוא על הסך של 181,242 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה ישולם לילדים-התלויים ביחד ולחוד, אלא אם תוגש פסיקתא, המחלקת את הסכום ביניהם, תחילה חלוקה בסיסית, בין כספי העיזבון, אשר יחולקו בין הילדים בחלקים שווים, לבין כספי הפיצוי בגין אובדן תמיכת שירותי אם, אשר יחולקו בהתאם לחלקו היחסי של כל ילד (על פי האמור בפרק ה' סעיף 7 לפסק הדין). כספי העיזבון, מהווים שיעור של 36% מכלל הסכום הפסוק, בסך 181,242₪ והפיצוי בגין אובדן שירותי אם מהווה את היתרה, בשיעור של 64% מהסכום הנ"ל. ז. סיכום על יסוד העובדות והממצאים, נשוא פסק הדין, להלן, סיכום הדברים: הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 299,469 ₪ [הפיצוי בגין אובדן שירותי רעיה בסך 40,000 בניכוי 7.5% + חלקו במחצית כספי העזבון] הנתבעת תשלם לילדי המנוחה, ביחד ולחוד סך 181,242₪ [ב"כ התובעים ימציא פסיקתא לחלוקת הכספים בין הילדים, אם הם יבחרו לעשות כן ]. הנתבעת תשלם למל"ל את הסך של 543,726₪ כל הסכומים המפורטים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מקום בו ניתנה הוראה בנפרד בפסק דין זה, להוספת ריבית או הפרשי הצמדה - ההוראה תישאר בעינה ויש להחילה בהתאם. הנתבעת תשלם לתובעים 1-9 ביחד ולחוד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בשיעור 20% מהסכומים שנפסקו לזכות התובעים ביחד ולחוד. לסכום זה יתווסף מע"מ כחוק וכן הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע מס' 10 שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ וכן ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםקטינים