מבוא 1. יפים ורמן (להלן, "התובע" או "יפים"), יליד 11.9.53, עבד ככרסם-חרט אצל הנתבעת, וביום 29.12.96 עת הוא סגר בחזקה את הפוטר (מעין מלקחיים) במחרטה נקרע לו השריר בביצפס יד ימין (להלן, "התאונה"). לאחר פיצול הדיון החלטתי, שהנתבעת נושאת באחריות לתאונה בשיעור של 80%, ואילו התובע נושא באשם תורם בשיעור 20%. לאחר מכן הובאו הראיות בנושא נזקו של התובע. להלן פסק-הדין לעניין נזקו של יפים בעקבות התאונה. הנכות הרפואית 2. הונחו לפנינו כראיות שתי חוות דעת, אשר מחבריהן לא נחקרו בחקירה נגדית, זו של ד"ר נפתלי ליברמן מיום 5.12.98 מטעם הנתבעת, וזו של ד"ר דוד הנדל, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט. ההבדלים העיקריים בין שתי חוות הדעת הם בהערכת דרגת הפגיעה בכח בעקבות הקרע בביצפס. ד"ר ליברמן סבור, שהפגיעה היא בינונית, ולכן, סבור שפציעת שריר הביצפס היא בצורה "בינונית" בשיעור 10% נכות רפואית, לפי סעיף 42 (2) (ב) I לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (התוספת), ואילו, ד"ר הנדל סבור, שהפגיעה היא "ניכרת" בהתאם לסעיף 42 (2) (ב) II לתקנות הנ"ל ומעניקה 20% נכות רפואית. בנוסף, ד"ר ליברמן מייחס את מחצית הנכות לאירוע (שהתרחש טרם התאונה) מיום 18.8.93, בו, לדבריו, כבר נקרע הגיד לביצפס ביד ימין. לעומתו ד"ר הנדל אינו רואה סיבה לייחס חלק מאחוזי הנכות הרפואית לאירוע הקודם. מבין שתי חוות הדעת ראיתי לסמוך את ידי על המומחה מטעם בית המשפט, אשר ראיתי בדעתו אובייקטיביות רבה יותר מאשר בדעת עמיתו המלומד. בבדיקתו מצא ד"ר הנדל, ש"ביד פשוטה, שריר הביצפס נראה מכווץ באמצע הזרוע ובעת ביצוע תנועת כפיפה יש רטרקציה של העור, עקב הידבקות לעור, ויצירת בליטה כדורית בחלק המרוחק של הזרוע". סיכם ד"ר הנדל את בדיקתו בכותבו: "יש חולשה בכיפוף הזרוע פלקציה ובסופיניציה, בערך 40% פחות מהצפוי". ד"ר הנדל כתב בפרק "סיכום ומסקנות" לחוות דעתו, שהמדובר "בפגיעה חמורה בשריר זה", ולכן, ראה להעניק 20% נכות רפואית. דעתי כדעתו. ובאשר לייחוס מחצית הנכות הרפואית לאירוע קודם מאוגוסט 1993, ד"ר הנדל עיין עיון היטב, בין היתר, בתיעוד הרפואי, הקשור לאירוע הנ"ל וציין, שאכן היה אז חשד לקרע חלקי בביצפס, אך שהאבחנה הסופית היתה מתיחת השריר (Sprain). אוסיף את העובדה, שהתובע המשיך לעבוד כחרט ללא הפרעה עד התאונה בדצמבר 1996. בנסיבות אלו אינני סבור, שיש לייחס חלק מן הנכות הרפואית לאירוע מאוגוסט 1993. הנכות התפקודית 3. התובע הינו חרט במקצועו עוד מימיו בברית המועצות לשעבר. הוא העיד בתצהירו, שהוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר כחרט, שקיימת בברית המועצות (סעיף 4 לתצהיר התובע בעדות ראשית). יפים עבד ככרסם-חרט אצל הנתבעת מאז שנת 1992 (סעיף 6 לתצהיר התובע בעדות ראשית). לפי התרשמותי, אין זה מן הסתם, שתוך כדי הפעלת כח בעבודה ניזוק התובע, כי עבודתו כחרט כרוכה בשימוש בכח. הפגיעה בשריר הביצפס בעת התאונה הפחיתה את כוחו זה של יפים. כתב ד"ר הנדל בחוות דעתו: "בנוגע לתפקוד, יש בלא ספק ירידה בכח שקשה לדייק ולכמתה, אך הוא יכול לעבוד בעבודות כפיים קלות, אם כי עבודה במחרטה רבת כח הדורשת דיוק ושליטה מירבית ביד - אינה מתאימה למגבלותו - וזה לצמיתות". בסוגיה זו של הנכות התפקודית נשאלת השאלה, אם נמנע מן התובע לחלוטין להוסיף ולהיות חרט. סבורני, שהתשובה המתבקשת היא שלילית, וזאת משני טעמים: כעולה מן העדות על אודות החרטות המתבצעת במפעל "שגיב", בו עבד התובע לאחר התאונה, היום החרטות מתבצעת רבות בשיטת ה-C.N.C, כמו שיטת הרובוטים. בנוסף, גם בעבודתו בחדר הכלים במחרטה במפעל "שגיב" לאחר התאונה הצליח התובע להשביע את רצון מעסיקתו (עמ' 14 שורות 21-23 לפרטיכל). אם כי ד"ר הנדל נמנע מלכמת את הפגיעה התפקודית בתובע בעקבות התאונה, אין בית המשפט רשאי להימנע מלכמתה. שיוויתי נגד עיני, שלמשך כשנתיים וחצי הצליח יפים לשוב לעבודה כחרט בחדר הכלים של מפעל "שגיב" (עמ' 14 שורות 7-8 לפרטיכל), וכי לדברי מנהלת משאבי האנוש במפעל, הגב' עליזה פרץ, ייתכן, שיפים סבל מקשיים בעבודתו זו, אך זה לא התבטא בתוצאות עבודתו (עמ' 15 שורות 20-21 לפרטיכל). יחד עם זאת, על אף, שלא קבלתי את כל דברי מר יורי ברנובסקי בתצהירו כתורה למשה מסיני, האמנתי, שבחלק מן העבודה במפעל "שגיב" נזקק יפים לסיועו של מר ברנובסקי, כדי לבצע את עבודתו כחרט [סעיף 4 (א) לתצהירו של יורי ברנובסקי בעדות ראשית]. מר ברנובסקי גם ראה את התובע נוטל משככי כאבים, כדי לבצע את עבודתו כחרט (סעיף 6 לתצהירו של יורי ברנובסקי בעדות ראשית). לפי התרשמותי, הפגיעה בשריר זרועו של התובע (בידו הדומיננטית), אשר גרמה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור 20%, גרמה לו נכות תפקודית גבוהה יותר, שלפי התרשמותי הינה בשיעור של 25%. נתונים לחישוב הפיצוי לתובע 4. א. הנבתעת התנגדה ושבה והתנגדה לכל שינוי חזית (עמ' 2 שורות 9-10, עמ' 6 שורה 13, עמ' 19 שורה 26 ועמ' 21 שורה 24 לפרטיכל). בסיכומי התובע נטען, ששכרו של התובע עובר לתאונה (כולל הטבות סוציאליות) היה 6,779 ₪ ובערכים ליום הגשת הסיכומים הסך של 8,792 ₪ [סעיף 17(א) (3) לסיכומי התובע]. מנגד טענה הנתבעת בסיכומיה, שנוכח הטענה בכתב התביעה, ששכרו של התובע עובר לתאונה היה כ-2,300 ₪, הרי לאור התנגדותה לשינוי החזית, אין התובע רשאי להוכיח שכר גבוה מזה (סעיפים 70-71 לסיכומי הנתבעת). אכן, התובע מנוע מלשנות את החזית על-ידי הוכחת שכר עובר לתאונה, העולה על זה, שנטען בכתב התביעה. ואולם, שכרו של התובע ערב התאונה, אשר נטען בסעיף 14 לכתב התביעה, הוא 4,458 ₪ ובערכים להיום הסך של 5,905 ₪. ב. הנתבעת התנגדה להגשת תעודות אי-כושר לעבודה בטענה, שיש להוכיח את אי- כושרו הזמני של התובע לעבוד בחוות דעת רפואית (עמ' 6 שורות 17-20 לפרטיכל). תעודות אי-הכושר התקבלו כראיה למטרה המצומצמת של הוכחת עצם נתינתן במסגרת ההליכים, שהביאו לתשלום לתובע על-ידי המוסד לביטוח לאומי (עמ' 7 שורות 24-25 לפרטיכל). ואולם, מנכ"ל הנתבעת, מר אהרון אבירם, העיד בעצמו, שהתובע נעדר מן העבודה מאז התאונה בדצמבר 1996 עד יוני 1997 (עמ' 21 שורה 18 לפרטיכל). כידוע, לטענת הנתבעת, היא לא פיטרה את התובע מעבודתו (השווה: עמ' 22 שורות 10-14 לפרטיכל). אם התובע נעדר מעבודתו ממועד התאונה בדצמבר 1996 עד יוני 1997 ולא פוטר מעבודתו, סביר להניח, שמעסיקתו הכירה באי-יכולתו לבצע את עבודתו בתקופה זו מסיבה מוצדקת או מסיבות מוצדקות, שהחלו ביום התאונה. כתוצאה מהכרה זו, ראוי יהיה לפצות את התובע על מלוא שכרו (בניכוי דמי הפגיעה, ששולמו לו) מיום התאונה עד יוני 1997 (כולל), דהיינו למשך 6.25 חודשים. זאת התקופה, אשר הוכחה לנו בראיות, כתקופת אי-כושר מוחלט. בתום התקופה הזאת יפוצה התובע ב-25% משכרו עובר לתאונה כביטוי לפגיעה בכושר השתכרותו בעקבות התאונה. ג. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית המעודכנת של מר שי ספיר מיום 7.7.05, התקובלים אשר קיבל ואשר יקבל התובע מן המוסד לביטוח לאומי (בהיוון מתאים) הם הסך של 428,151 ₪ (סכום שאינו כולל דמי אבטלה והבטחת הכנסה). סכום זה בערכים להיום הוא 464,006 ₪. אבות הנזק 5. נדון עתה בחלק מאבות הנזק כהכנה לחישוב הפיצויים. א. כאב וסבל לפי התרשמותי, הקרע בשריר הביצפס בזרועו של התובע מסב לו כאב וסבל ניכר. אין לפנינו תאונת דרכים ונאמוד את סבלו של יפים כמקובל (ללא קשר עם הנוסחה לכימות כאב וסבל בתאונות דרכים). ב. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים בעבר באשר להוצאות הרפואיות הנטענות, רעייתו של יפים העידה, שהיא אחות במקצועה וכפרסונל של קופת חולים, בן זוגה זכאי לתרופות שבסל התרופות חינם אין כסף (עמ' 4 שורות 23-25 לפרטיכל). עוד העידה הגב' אנה ורמן, שבפועל בעלה לא הוציא מאומה על תרופות, כי הוא קיבלן או כחבר קופת חולים או בזכות היותה פרסונל (עמ' 4 שורות 25-26 לפרטיכל). באשר לנסיעות לטיפולים מבית התובע במצפה רמון למרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע נטען על-ידי הנתבעת בסיכומיה, כי בהיות התאונה תאונת עבודה, התובע זכאי להוצאות נסיעתו מן המוסד לביטוח לאומי (סעיף 76 לסיכומי הנתבעת). אכן, כשנפגע זכאי לטיפול רפואי כגמלה בעין על-פי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968, הוא גם זכאי להוצאות הנסיעות הנלוות לצורך קבלת הטיפול מן המוסד לביטוח לאומי [ראה: ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (1997) 541]. סבורני, כי במקרה זה הטיפולים, שניתנו לתובע, חוסים תחת תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) הנ"ל. כך גם הנסיעות הנלוות ניתנות לתשלום על-ידי המוסד לביטוח לאומי ואינן ברות פיצוי על-ידי הנתבעת. ג. סיוע התובע טען לפגיעה ביכולותיו הבסיסיות ביותר והיזקקותו, בין היתר, בעבר לסיוע מרעייתו. ואולם, רעייתו העידה, שלא הפסידה עבודה בעקבות התאונה, שאונתה ליפים (עמ' 4 שורות 21-22 לפרטיכל). התובע נותר בבית עם חמותו הישישה לאחר התאונה, אשר לא היתה מסוגלת לסעוד אותו (עמ' 4 שורות 26-29 לפרטיכל). גם לא נטען, שנשכרו שירותי עובד חוץ-משפחתי, כדי לסעוד את יפים לאחר התאונה. כל זאת ללמדך, כי הסיוע, שהעניקה לו רעייתו לאחר התאונה, הוא ברמה, המצופה בדרך הטבע מרעייה, שבעלה נקלע לתאונה, ולא חרג מעבר לזאת. אין על כך פיצוי. ד. נזקי התובע לעתיד לבוא הנתבעת טענה בצדק, כי בהתאם להתנגדותה, יש להימנע משינוי החזית לעומת הנטען בכתב התביעה [ראה: סעיף 4 (א) לעיל]. על כן, כל אשר נוכל לשקול הוא הפגיעה בהשתכרות התובע לעתיד ובפנסיה, ביודענו, שגם ההטבה הסוציאלית הזאת הוגבלה על-ידי נתון השכר הנטען בכתב התביעה [סעיף 4 (א) לעיל]. הקשר הסיבתי וגם הקטנת הנזק 6. טענה הנתבעת, שחזרתו של התובע לעבוד במקצועו כחרט במפעל "שגיב" למשך כשנתיים וחצי ופטוריו מן המפעל הנ"ל בעקבות מצבו הכלכלי של המפעל בלבד (עמ' 15 שורה 5 לפרטיכל) מלמדים, שאין קשר סיבתי בין הפסדיו של התובע לבין התאונה. ואולם, סבורני, שבמצבו לאחר התאונה, גם אם התובע יוסיף לעבוד כחרט, הוא נושא בסיכון לפטורים בגלל מגבלותיו. סיכון זה הוא בר פיצוי וקשור קשר אמיץ לתאונה. עוד אזכיר, כי התרשמתי, שהתובע סבל בעת ביצוע העבודה כחרט במפעל "שגיב" והצליח בעבודתו לפחות חלקית בגלל העזרה של יורי ברנובסקי (ראה: סעיף 3 לעיל). ובאשר לטענה, שהתובע לא הקטין את נזקו, סבורני, שההיפך הוא הנכון. התובע לא חסך מאמץ לעבוד בכל עבודה, לרבות בגינון עבור החברה להגנת הטבע, על אף שבעבר היה בעל הדרגה הגבוהה ביותר בין החרטים בברית המועצות לשעבר. חישוב הפיצויים 7. לתובע מגיע פיצוי כדלקמן: א. כאב וסבל: 90,000 ₪; ב. הפסד שכר בעבר: 1. למשך 6.25 חודשים X 5,905 ₪: 36,906₪; 2. למשך 110 חודשים X 25% X 5,905 ₪: 162,387 ₪; 3. ריבית מאמצע התקופה: 45,303 ש"ח ג. הפסד השתכרות לעתיד: 25% X 5,905 ₪ X 137.0434 (מקדם היוון עד גיל 67) 202,310 ₪; ד. הפחתת 20% בגין הרשלנות התורמת 107,381 ₪ - ה. בניכוי גמלאות הביטוח הלאומי 464,006 ₪ - סה"כ גמלאות המוסד לביטוח לאומי מעבר לפיצוי: 34,481 ₪. סוף דבר תביעתו של התובע נבלעה בתגמולי הביטוח הלאומי ודינה להידחות. לאחר ההוכחות לענין האחריות ובתום ההוכחות לענין הנזק, הריני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, לאחר שקילתי את ביטול הישיבה ביום 16.6.05 בשל מחדלי הנתבעת, הריני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכר-טרחת עורך-דין בסך 9,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא העתקים לבאי כוחם המלומדים של בעלי הדין . ניתן היום י"ב באלול, תשס"ו (5 בספטמבר 2006) בהעדרהצדדים ג. טהר-לב, שופט 000884/98א 134 מלבה פונטהרפואהנכות תפקודית