א. עובדות התובעת, ילידת 1940, מטפלת ומנהלת משק בית. הנתבעת 1 היא רשות מקומית אשר במועדים הרלוונטיים לאירוע היתה אחראית על תקינות המדרכות אשר בתחומה, ובכלל זה המדרכה נשוא האירוע. (להלן: "העירייה"). הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1. הנתבעת 3 אחראית למכסה פיר התקשורת הנמצא על המדרכה (להלן: "בזק"). הנתבעת 4 מבטחת של הנתבעת 3. ביום 25.9.02 פסעה התובעת מביתה במטרה לשפוך אשפה בפחי האשפה הנמצאים ברחוב אנטק לוביצקי בתל אביב. תוך כדי הליכתה נכנסה רגלה לתוך בור שהיה במדרכה וגרם לנפילתה. לטענתה, בדיעבד, הסתבר לה, כי מדובר בפיר תקשורת השייך לבזק, ואשר המרצפות המקיפות אותו אינן במפלס שווה, דבר שגרם להיווצרות הבור המהווה מפגע בטיחותי (להלן: "המפגע"). אנשים שהיו בקרבת מקום פינו את התובעת לבית חולים תל השומר, שם אובחן כי היא סובלת משבר סבוך סופרא - קולדילארי עם תזוזה במרפק יד שמאל. למחרת נותחה התובעת ובוצע לה קיבוע פנימי בעזרת שתי פלטות. ביום 2.10.02 שוחררה התובעת לביתה, עם הנחיה לביקורת מומחה כף יד, טיפולי פיזיאוטרפיה וטיפול תרופתי (נספחים ד-ט לת/1). המחלוקת בין הצדדים נסובה בשאלת האחריות וגובה הנזק. התובעת מייחסת אחריות הן לעירייה והן לבזק, בשל הפרת חובה חקוקה ו/או רשלנות כלפיה כמעוולים במשותף. העירייה טוענת כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה כלפיה, לחילופין, יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת. בזק טוענת כי דין התביעה כלפיה להידחות. ב. שאלת האחריות על נסיבות נפילתה העידה התובעת בתצהיר עדותה הראשית (ת/1). על פי תצהירה, נכנסה רגלה לתוך בור שהיה במדרכה. בדיעבד הסתבר לה שהסיבה לנפילה היא קיומו של פיר תקשורת המשמש את בזק, אשר המרצפות המקיפות אותו אינן במפלס שווה. בחקירתה הנגדית הוסיפה: "...הלכתי לשפוך את הזבל... חזרתי בחזרה, זה היה ג'ורה הזו, הבלטות האלו... אז אני עברתי, היה בלטות והיה בפינה ג'ורה כזו, הפתח הזה, נכנסה לי הנעל בפנים... זה היה מכסה מתנדנד של בזק ובפינה יש ג'ורה כזו פתוחה, אז נכנסה לי הנעל וראיתי את עצמי כמה מטרים... כשאני אומרת ג'ורה אני מתכוונת לחור הזה שרואים בתמונה, אני מסמנת על גבי התמונה בעיגול...חזרתי הבלטות מתנדנדות והנעל נכנסה בפנים ועפתי..." (פרוט' מיום 21.2.07, עמ' 12 ש' 24-15) בתמיכה לעדות התובעת באשר לנסיבות האירוע, העידה שכנתה, אורנה מועלם (להלן: "השכנה"). מועלם חזרה על עדות התובעת באשר למהות המפגע (ת/3) והוסיפה בחקירתה הנגדית כי שמעה צעקות וכשיצאה לרחוב ראתה את התובעת שרועה על הרצפה (עמ' 17 ש' 16-11). בתה של התובעת, אילנה מועלם (להלן: "הבת"), העידה כי הוזעקה על ידי שכנה בשל נפילת אמה, ולאחר שהגיעה למקום המפגע פונתה האם בלווייתה לבית חולים (ת/2). בחקירתה הנגדית חזרה על האמור בת/2 (עמ' 16 ש' 24-6). העירייה כופרת בעצם האירוע. לטענתה, אין לקבל את עדותה היחידה של התובעת, שכן מדובר בעדות יחידה, רצופת סתירות. הבת והשכנה הינן קרובות משפחה, ועל כן עדויותיהן מגמתיות ובלתי אמינות. התרשמתי מיושרה של התובעת אשר חקירתה לא הופרכה ולא נסתרה בחקירתה הנגדית. עדותה של התובעת נתמכת בעדות השכנה והבת אשר הגיעו למקום מיד ובסמוך לנפילת התובעת. גם עדויות אלה לא נסתרו ולא מצאתי כל סיבה לקבוע כי הינן מגמתיות. התובעת צירפה תמונות אשר צולמו סמוך לאחר האירוע בנוכחות הבת (נספח ב - ג לת/1 ותמונות נוספות הוצגו ביום הדיון), מהן נראה בבירור קיומו של מפגע במדרכה אשר היה בו כדי לגרום לנפילת התובעת. העירייה מצידה לא השכילה להביא, ולו בדל של ראיה, אשר יש בה כדי לקעקע או להפריך את גרסת התובעת, ועל כן אני קובעת כי התובעת נפלה כתוצאה מהמפגע. ג. קיומה של החובה כלפי העירייה אין חולק, כי העירייה חבה חובת זהירות כללית כלפי סוגי הניזוקים אליה משתייכת התובעת - הולכי רגל שבתחומי העירייה והנמצאים באחריותה. חובת הזהירות נגזרת מיכולתה של העירייה לצפות נזקים להולכי רגל בגין פגמים בדרך מכוח החובה שבדין המוטלת עליה על פי סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית; אמת נכון שמדרכה אינה אמורה להיות משטח סטרילי ואין מקום לחובה כזו כאשר מדובר ב"סיכונים" סבירים", אך כולי עלמא לא פליגי כי על העירייה לטפל במפגעי בטיחות המצויים בדרכים שבטיפולה ובאחזקתה וכאשר יש מכשול במקום, מוטלת עליה חבות במקרה של פגיעה בגינו. פסיקה רחבה דנה בנושא חבותם של רשויות (ע"א 4344/97 כהן נ. עיריית רמת-גן, תק-מח 98 (1), 1213). ובאשר לשיקולים שיש לבחון שעה שבודקים את אחריות הרשות (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, לז(1), 113). כאשר קיים מכשול כגון בור במדרכה או הבדלי גובה, הנובעים מסדק, אלה סיכונים שאינם בגדר הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות. במקרה כזה נושאת העירייה באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע. מן הכלל אל הפרט: התובעת העידה כי רגלה נכנסה ל"ג'ורה" ועל פי עדותה ומהתמונות שצולמו בנוכחות הבת מיד ובסמוך לאירוע, נראה כי מדובר במפגע ברור אשר היה בו כדי לגרום להיתקלות ונפילה של אדם. מאחר והנסיבות מעידות לכאורה על רשלנותה של העירייה, עובר הנטל על שכם העירייה להוכיח שרשלנות כזו לא הייתה. העירייה מצידה לא הביאה כל ראייה ועל כן, אני סבורה, שהתובעת הוכיחה את קיומה של החובה והפרתה כלפי העירייה. ד. קיומה של החובה כלפי בזק התובעת אמנם העידה בחקירתה הנגדית כי המכסה של בזק התנדנד (עמ' 12 שורה 18), אך בשלב מאוחר יותר העידה כי "הבלטות מתנדנדות והנעל נכנסה בפנים" (שורה 23). מטעם בזק העיד יעקב ולנסקי (להלן: "ולנסקי"), מנהל תחזוקת רשת באגף תשתיות בבזק. על פי עדותו (נ/2), תא התקשורת משמש מעבר לכבלי תקשורת ומכוסה במכסה ברזל יצוק. מסביב למכסה ישנה מסגרת ברזל מקובעת ויציבה התוחמת אותו (להלן: "התא"). התא הותקן מספר שנים לפני אירוע התביעה, כאשר על פי שיטת העבודה בזק מניחה את תאי התקשורת בקרקע והקבלן של העירייה אשר מבצע את בניית המדרכה אחראי על התאמת השטח שבין המדרכה למסגרת התא. מכסה של תא בזק נפתח רק עקב תקלה ובכל מקרה פתיחתו אינה פוגעת במקרקעין שסביב לתא, זאת הודות למסגרת הברזל היציבה התוחמת את התא. מתוך בדיקה ביומן עבודה של בזק, עולה כי בזק לא ביצעה בתא עבודות או תיקונים כלשהם ולא קיבלה דרישה כזו מהעירייה. בחקירתו הנגדית חזר ולנסקי על גרסתו: "אני לא יודע על רישום לגבי התאונה. ברגע שיש מפגע בטיחותי פונים אלינו. ... לפני התאונה לא בוצע שום תיקון במקום... אנחנו לא תיקנו את המפגע במקום האירוע זה לא תיקון שלנו במקום... זה לא ששקעה המסגרת, המתקן תקין... אם המתקן תקין אנו לא מתקנים. מתקן יכול להיות לא תקין כאשר המסגרת עקומה נאמר והפינה בולטת... אנחנו מתקנים מסביב 10 ס"מ בדרך כלל... כי אנחנו צריכים לבטן את המסגרת. אם היו קוראים לי לבוא לתקן הייתי מתווכח עם העירייה משום שזה עניין של בלטה..." (עמ' 18 שורות 27-6). לא מצאתי להסתפק בחצי אמירה של התובעת לעניין אי יציבותו של התא. אמירה זו עומדת בסתירה לאמור בשלב מאוחר יותר בחקירתה הנגדית של התובעת, ואף מהתמונות שצורפו על ידה לא נראה כי קיים מפגע כלשהו הקשור לתא. מנגד, עדותו של ולנסקי לא נסתרה באופן כלשהו. לפיכך, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת התביעה כלפי בזק. העירייה מנסה לזקוף לחובתה של בזק את המפגע, אך לא הביאה מצידה כל ראייה כי המתקן היה שבור, או התנדנד וגרם באופן כלשהו לנפילתה של התובעת. העירייה גם לא הוכיחה כי פנתה בדרישה לבזק לתקן את המפגע (עמ' 18 שורות 15-11, 19). הלכה פסוקה היא שהימנעות מהבאת ראייה מובילה למסקנה שאילו הובאה, הייתה פועלת לרעתו של צד שנמנע מהבאתה (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ.סלימה מתתיהו מה(4) 651,ע"א 548/78 נועה שרון נ. יוסף לוי לה(1) 736). נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כלפי בזק. ה. רשלנות תורמת לא מצאתי לייחס רשלנות תורמת כלשהי לתובעת רק בשל העובדה שהיא מתגוררת סמוך למקום המפגע. לעניין זה יפים דברים שנאמרו בע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם, דינים עליון לט עמ' 239: "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להמנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זה דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". מכאן לשאלת גובה הנזק. ו. נכות רפואית בתמיכה לתביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר יוחנן חורב, מומחה רפואי בתחום האורטופדי, אשר העריך את נכותה המשוקללת לצמיתות בשיעור 31.5%. 20% בגין קשיון נוח במרפק שמאל, לפי סעיף 41(6)א, לתקנות המל"ל, 10% בגין השיתוק החלקי בעצב האולנארי בגובה מרפק שמאל לפי 31(5)א'-3 לתקנות המל"ל, ו-5% בגין צלקת ארוכה מכוערת באורך 23 ס"מ באספקט האחורי של המרפק, לפי סעיף 75(1)ב' לתקנות המל"ל. הנתבעות צירפו חוות דעת נגדית של פרופ' נרובאי לפיה לתובעת נותרה נכות לצמיתות בשיעור 10% לפי סעיף 41(7)ב' III לתקנות המל"ל. נוכח הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר דרור כמומחה מטעם בית משפט (להלן: "המומחה") אשר בחוות דעתו קבע כי לתובעת נותרה נכות לצמיתות בשיעור 13% בגין הגבלת תנועות יישור מרפק שמאל - 10%, לפי סעיף 41 (7)ב' III לתקנות המל"ל, ו - 3% בגין הגבלת תנועת כיפוף מרפק שמאל, לפי סעיף 41 (7) א' III לתקנות המל"ל, אשר הופעל חלקית. אומר כבר עתה כי הצדדים ויתרו על חקירת המומחה, ועל כן מצאתי לקבל את קביעותיו ומסקנותיו ביחס לנכותה הרפואית של התובעת. ז. נכות תפקודית לטענת התובעת שיעור נכותה התפקודית גבוה משיעור נכותה הרפואית. התובעת סובלת מכאבים תמידים במרפק יד שמאל במהלך שעות היום והלילה, קשה לה לבצע את העבודות הקשורות במשק הבית ואף נאלצה לצמצם את היקף שעות עבודתה. מנגד טוענת הנתבעת כי לתובעת לא נותרה כל מגבלה תפקודית. התובעת שבה למקום עבודתה בניהול משק בית וצמצום שעות העבודה נובע מהעובדה שילדי מעבידתה גדלו. "הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה, אם כן, להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים. אך היא יכולה להיות שונה ממנה (ע"א 3049/93, סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פד"י נב (3) 792. אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק אינה חמורה כלל, אך בגללה אין הוא מסוגל לעסוק במקצועו הקודם ולהפך - יתכן והפגיעה היא חמורה, אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה (ע"א 646/77, לוי נ' עמיאל, פד"י לב (3) 589, 593, ת.א 1430/96, (י-ם) אהרוני עודד נ' אומני הורייזן בע"מ (דינים מחוזי) פד"י לד (2) 846). בקביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע, ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד, ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו (ע"א 627/88, ימיני נ' שאבי, פד"י מז (4) 155. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, אני סבורה כי נוכח סוג הפגיעה מחד, ועבודתה של התובעת מאידך, שיעור הנכות התפקודית הוא כשיעור הנכות הרפואית. ח. עבודה ושכר על פי עדותה של התובעת, עובר לנפילתה עבדה במשך 12 שנה כמטפלת ומנהלת משק בית. עבודתה כללה ניקיון הבית וטיפול בילדים, בהיקף של משרה מלאה, ובשכר חודשי של 4,800 ₪ (נספח יא לת/1). בעקבות התאונה ותוצאותיה נאלצה התובעת להפסיק את עבודתה למשך 9 חודשים. בחודש הראשון לאחר חזרתה לעבודה השתכרה 1,200 ₪, ולאחר מכן ועד היום בשל צמצום שעות העבודה, סך של 4,400 ₪ (נספח יב לת/1). בחקירתה הנגדית הוסיפה כי בחודש הראשון לחזרתה לעבודה העסיקה מעסיקתה עוזרת בית, וכיום עובדת פחות, בין היתר כי הילדים גדלו (עמ' 14-13 לפרוט'). ט. גובה הנזק הפסד שכר בתקופת אי הכושר התובעת העידה כי בעקבות הנפילה הפסיקה עבודתה למשך 9 חודשים. עדותה נתמכת במסמך שצורף (נספח יב לת/1) על פי קביעת המומחה, לתובעת אי כושר מלא למשך שלושה חודשים, ואי כושר זמני לחודש נוסף. בשל אופי הפגיעה, והטיפולים הפיזיאוטרפיים הממושכים שעברה התובעת, אני פוסקת לה פיצוי לתקופת אי הכושר בסך 20,000 ₪. הפסד שכר מתום תקופת אי הכושר ועד היום התובעת הודתה כי עם חזרתה לעבודה עבדה בתחילה במהלך החודש הראשון בהיקף מצומצם שכן אותה עת כבר הועסקה עוזרת בית אצל מעבידתה ולאחר מכן עבדה באופן מצומצם יותר בין היתר הואיל וילדיה של מעבידתה גדלו. בהתאם לנתוני תיק זה אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי בגין תקופה זו בסך 26,000 ₪. הפסד שכר לעתיד על פי עדות התובעת, כיום היא משתכרת אצל מעבידתה סך של 4,400 ₪. עדות זו נתמכת בנספח יב לת/1. אינני סבורה כי יש לייחס את כל הירידה בשכרה לנפילתה. כאמור, גם על פי עדות התובעת ילדיה של מעסיקתה גדלו, ויתכן שכפועל יוצא מכך הופחתו שעות עבודתה. בנסיבות תיק זה, ונוכח גילה של התובעת, אני פוסקת לה פיצוי גלובאלי בפריט נזק זה בסך של 15,000 ₪. עזרת זולת עבר על פי עדות התובעת מיד ובסמוך לאחר האירוע טופלה על ידי בתה. כמו כן נעזרה מפעם לפעם על ידי שכנים. עדות הבת תומכת בעדות התובעת. אני מוכנה להניח שאכן בחודשים הראשונים הסמוכים לאחר האירוע, היתה התובעת מוגבלת באופן ניכר וחרף העובדה שמדובר בעזרת בני משפחה, הרי שעל פי ההלכה אף בגין עזרה זו יש לפסוק פיצוי. אני מעריכה את הפיצוי בגין עזרת בני המשפחה בסכום גלובאלי של 6,000 ₪ בגין העבר. עזרת זולת עתיד מחד התובעת לא הוכיחה כי היא נזקקת לעזרה בשכר, ונראה כי חרף מומה הינה מתחזקת את משק הבית בהצלחה, ואף יותר מכך, מנהלת משק בית במקום עבודתה. מאידך, אין להתעלם מהנכות שנקבעה לה, ובקביעת המומחה כי לא צפוי שיפור במצבה ואף קיימת אפשרות של החמרה בתהליכים ניווניים ובעבודות הקשורות ליישור וכיפוף המרפק. משאנו באים לדון בעזרת זולת בעתיד, בעיקר בהתחשב בעובדה שעם השנים נכותה תקשה יותר על תפקודה, יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 30,000 ₪. הוצאות ונסיעות אני דוחה את דרישת התובעת לפיצוי בראש נזק זה. התובעת לא הוכיחה כי לא תוכל לקבל את הטיפולים הרפואיים במסגרת קופת החולים, ומשלא צורפו כל קבלות על הוצאות בגין נסיעותיה, אני דוחה דרישתה לפיצוי בפריט נזק זה. כאב וסבל בהתחשב בגילה של התובעת ונכותה הרפואית, בתוספת ריבית כדין מיום התאונה, זכאית התובעת לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 50,000 ₪. י. סוף דבר אני דוחה את התביעה כלפי בזק, ומחייבת את התובעת בשכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט. אני מחייבת את העירייה לשלם לתובעת את הסכומים המפורטים לעיל בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות. פסק הדין יישלח לצדדים. ניתן היום, א' בכסלו, תשס"ח (11 בנובמבר 2007), בהעדר הצדדים. דורית קוברסקי, שופטת תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה