עיריית ראשון לציון היטל פיתוח מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מפרקיה של חברת פנינת הכרך בע"מ (להלן: "המפרקים" ו"החברה", בהתאמה), לבין עיריית ראשון לציון (להלן: "העירייה"), וזאת בעניין חיובים בהיטלי השבחה והיטלי פיתוח העשויים לחול על נכס המקרקעין של החברה. המחלוקת בין הצדדים נסבה הן אודות עצם זכותה של העיריה לגבות היטלים שהתגבשו טרם צו הפירוק, ולחלופין בדבר היותה של העירייה מחוייבת (אם בכלל) להסכמות העבר בינה לבין חברות דומות באותו שטח, אודות שיעורי מיסוי מופחתים. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו. 1. החברה שבפני, הינה אחת ממספר חברות מקרקעין, שבבעלותן קרקעות רחבות היקף במערב ראשון לציון, ועניינן פיתוח האיזור וחלוקת פירותיו בין בעלי מניותיהן. בשלב מסויים, נכנסו החברות דנן להליכים של פירוק מרצון, וזאת במטרה להקל על חלוקת נכסי המקרקעין בין הנהנים השונים. פנינת הכרך הינה יוצאת דופן, במובן זה שעקב טענות ומחלוקת שהתעוררו, הועברה לפירוק בפיקוח בית המשפט. זאת, כאשר אין חולק כי הסיבה לכך אינה נעוצה בחדלות פרעון. 2. בין העירייה, אשר כחלק מתפקידה ממונה על קביעת וגביית היטלים החלים על בנייה ופיתוח, לבין כמה מן החברות, התגלעה שורת מחלוקות הנוגעות לאותם היטלים, ובעיקר לאורח חישובם. בהקשר זה, נחתם בעבר הסכם בין העירייה לבין חברת הצלחת יחזקאל בע"מ, ואשר קבע תעריפים מדורגים הקשורים באורח ומועדי תשלום ההיטל. חרף נספח להסכם והבהרה של גזבר העיריה, כי החברות האחרות יהיו רשאיות להצטרף להסכם באותם תנאים, ניסתה העירייה לסגת מן האמור לעיל בשלבים מאוחרים יותר, ולטעון כי ההנחות ותנאי התשלום הטובים יותר שניתנו ל"הצלחת יחזקאל", כרוכים בכך כי שילמה לעירייה מקדמה בשנת 1993, כאשר העירייה נזקקה לכספים. ביום 17.2.05, ניתנה החלטתי בפש"ר 1344/98, בש"א 13403/04, חברת הר האם בע"מ נ' עריית ראשון לציון, בה דחיתי את טענות העירייה (דיוניות ומהותיות גם יחד), וקבעתי כך: א. לא הוכח כל קשר אמיתי בין התנאים להם זכתה הצלחת יחזקאל, לבין הטענות בעניין המקדמה; ואף אם כאלו היו פני הדברים, הרי שמכח עקרון השיוויון היה על העיריה ליתן גם לחברות האחרות הזדמנות לשלם מקדמה ולזכות בתנאי תשלום זהים. ב. מכתבו של גזבר העירייה הינו ברור ומחייב, ומהווה למעשה חלק מההסכם עם חברת הצלחת יחזקאל; נוכח האמור לעיל, ובעיקר נוכח עקרון השיוויון ודיני ההבטחה המנהלית, חייבת העירייה ליתן לחברות האחרות אפשרות מעשית להצטרף להסכם ולהנות מתנאים שווים. בעניין זה, אין העיריה זכאית להבנות מכח העובדה כי נקטה "סחבת" במשא ומתן, בתקווה כי חלוף הזמן יסייע לה להעלות את מדרגות התשלום. 3. על החלטתי זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אך הצדדים הגיעו לפשרה ביניהם בעוד הערעור תלוי ועומד, ולפשרה זו ניתן תוקף של פסק-דין. כבר בשלב זה אעיר, כי בניגוד לטענות העירייה, תוצאתה של הפשרה הינה כי הערעור לא נדון ולא הוכרע מן הבחינה המשפטית, ואין לערבב את היוצרות בין מתן תוקף לפשרה בין הצדדים (עניין מבורך לכשעצמו), ואי לכך שינוי החיובים בפועל באורח הנותן תוקף להסכמה, לבין הפיכת החלטה שיפוטית בפסק-דין מנומק המבקש לקבוע הלכה משפטית. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל סיבה להתעלם מהחלטתי הקודמת בכל הנוגע לדיון במחלוקת דנן, בה לא עלה בידי הצדדים, בשלב זה, להגיע להסכמה שתייתר דיון והכרעה שיפוטית. 4. המפרקים מעלים, למעשה, שתי טענות מרכזיות: האחת, כי העירייה לא הגישה תביעת חוב במועד (אין חולק, כי תביעת חוב "רשמית" לא הוגשה כלל עד למועד הגשת בקשה זו), ולכן היא מנועה מלתבוע היטלים וכל חוב אחר שמועד יצירתו קודם למועד צו הפירוק בפיקוח בית המשפט; השניה, הינה טענה חליפית הנוגעת למעשה לתחולת פסק-הדין בעניין הר-האם, ועותרת לחייב את העירייה ליתן לחברה להנות מאותם תנאים, בשינויים המחוייבים. בעניין זה, מעלים המפרקים טענות חריפות בכל הנוגע להתנהלות העירייה ולחוסר תום-לב מצידה במהלך המשא ומתן הארוך שהתנהל בין הצדדים בכל הנוגע לשומת ההיטלים. העירייה, מצידה, אינה טומנת אף היא ידה בצלחת, מכחישה את טענות המפרקים, וטוענת כי דווקא הם ניהלו את המשא ומתן בחוסר תום-לב מובהק. 5. המפרקים מסתמכים על ההלכה, לפיה הגבלת המועד להגשת תביעת חוב הינה כלל מהותי, שנושים אשר אינם עומדים בו מאבדים את זכותם לתבוע, אף אם החוב כלפיהם אינו שנוי במחלוקת. כאן, מצטטים המפרקים פסיקה הקובעת כי לרשות מקומית או רשות מס אין מעמד מיוחד בעניין זה - כולל משעסקינן בהיטלי השבחה שהמאורע שגיבש אותם ארע טרם צו הפירוק (זאת, כאשר אין חולק כי העיריה ידעה היטב על מתן צו הפירוק ומועדו). 6. בכל הנוגע להסכם המסגרת, מציינים המפרקים כי ביקשו מבעוד מועד להסדיר את התשלום, בכדי להגיע לסיכום טרם מרץ 2005, מועד בו לפי הסכם המסגרת נכנסה לתוקפה מדרגת תשלום חדשה וגבוהה יותר. אלא לשיטתם, נקטה העירייה סחבת, כולל בהעברת מסמכים, וזאת שלא בכדי. בין היתר, קובלים המפרקים על כך כי למשך תקופה ארוכה, נמנעה העיריה, בתואנות שונות, מלהעביר להם שומה שהיוותה בסיס להסכם המסגרת המקורי. בסופו של דבר, לא עלה בידי הצדדים להגיע לעמק השווה, והמשא ומתן נכשל. המפרקים מאשימים בעניין זה את העיריה, ובין היתר נוכח סירובה להתחשב בפסק-הדין בעניין הר האם. לטענת המפרקים, העלתה העיריה טענות נוספות "חדשות לבקרים", ובין היתר הפלתה את החברה לעומת חברות אחרות, אשר שילמו בהתאם לשער הדולר היציג, בכך כי התעקשה על שער שרירותי ובלתי מציאותי של 4.4 שקלים לדולר. 7. העירייה מסתמכת על הטענה, כי פנינת הכרך אינה חברה חדלת פרעון, אלא חברה סולבנטית במובהק, ששווי נכסיה הוערך בכ-48 מיליון דולר, וכי מטרת המפרקים הינה התחמקות פסולה מתשלום חובות, בכדי להעשיר את בעלי מניותיה, וכי אין להחיל בעניינה את הוראות פקודת פשיטת הרגל כלל ועיקר. לחלופין טוענת העיריה, כי עקב מורכבות ההיטלים, חישובם והתגבשותם, הרי שבדרך בה פעלה בפועל, יידעה אף יידעה את המפרקים בדרכים שונות אודות תביעותיה מקופת הפירוק. לעניין הסעד החלופי, טוענת העירייה טענות סף של חוסר סמכות עניינית (נוכח מהות הסכסוך אודות היטל השבחה, והיות העירייה כביכול צד ג' יחסית לקופת הפירוק), אי התאמה לבקשה למתן הוראות, ומחלוקת עובדתית מורכבת. לגופו של עניין טוענת העירייה כי אין כל מקום לחייבה להתקשר בהסכם עם המפרקים, במידה ואין היא מעוניינת בכך, וכי ההסכם שהוצע למפרקים היה הוגן, ודומה להסכמים שנכרתו עם חברות אחרות. א. העיריה מכירה בכך, כי דיני חדלות הפרעון הוכרו בפסיקה, לרבות ובעיקר בג"צ 198/88 קהילת ציון, ככאלו הגוברים על הוראת סעיף 324 לפקודת העיריות (ודין זה הוחל, ברע"א 2911/95 אברהם נ' עיריית רמת-גן, גם על כינוסי נכסים), אולם לטענתה הדבר חל אך ורק במצב של חברה שהיא חדלת פרעון במובהק, ולא במצב של פירוק שאינו כרוך בחדלות פרעון. את טענתה זו היא סומכת על על העובדה, כי שיקולים עקרוניים של תחרות בין נושי גוף חדל פרעון ועקרון השוויון ביניהם תפסו חלק נכבד בהנמקת פסק-הדין בעניין קהילת ציון. לשיטת העירייה, מעמדה של החברה דנן אינו צריך ואינו ראוי שיהיה שונה ממצבה של חברה סולבנטית גרידא, המצויה בפירוק מרצון שלא בפיקוח בית המשפט. את פרשנותה זו מנסה העירייה לסמוך אף על לשונם של סעיפים בפקודת החברות, ובעיקר של סעיף 352, אשר קובע כי בכפוף לתחולתם של דיני פשיטת רגל על חברות חדלות פרעון, ניתן לתובע מהחברה כל חוב, וכן סעיף 353 המחיל את דיני פשיטת הרגל על חברה חדלת פרעון. אי לכך, לשיטת העיריה, אין כל תחולה לסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל בעניינה, אלא אך ורק לסעיף 283 לפקודת החברות, הקובע כי תביעות חוב יוגשו במועד שקצב בית המשפט, וכי נושה שאיחר, לא יוכל אך לתבוע חלק מכספים שחולקו טרם שהצטרף. לשיטתה של המשיבה, סעיף 283 הינו ההסדר הכללי, אשר נדחה מפני דיני פשיטת הרגל אך ורק במקום שהחברה "חדלת פרעון"; ואף את התקנות הכלליות המפנות להליכי תביעת חוב, יש לשיטתה לפרש אם כך, ככאלו החלות אך ורק במצב של חדלות פרעון. ב. לחלופין, טוענת העיריה כי המפרקים מושתקים מלטעון לאי-יכולתה לתבוע חובות עבר, נוכח המשא ומתן הארוך שנוהל בין הצדדים במשך שנים, אשר מרכזו וסיבתו הינם אותם היטלים; המפרקים יצרו, לפי טענה זו, מצג כאילו הם מקבלים ומסכימים עם חיובה העקרוני של החברה בחובות דנן, וכן שילמו סכומים "על החשבון" במהלך התקופה שלאחר חלוף המועד להגשת תביעות חוב. מוסיפה העירייה וטוענת, כי נוכח המשא ומתן והמחלוקות, כלל לא יכלה להגיש תביעת חוב במועד, והדברים נדונו כל העת בין הצדדים. כאן, מאזכרת העיריה אף את האמור בע"א 673/87 יחזקאל סאלח נ' כוכבי, בעניין נפקותו של משא ומתן בין מפרק לנושה. ג. העיריה מפרטת בהרחבה את גרסתה שלה להשתלשלות המשא ומתן בין הצדדים; טענתה, בקצירת האומר, הינה כי המפרקים עצמם הם אלו אשר "נזכרו" במאוחר כי הם עומדים להחמיץ את המועד הנדרש לתשלום בכדי להנות ממדרגות ההיטל הנוחות יותר, ובכדי לחפות על רשלנות נטענת זו מצידם, פעלו שלא כדין והקשו על העיריה בחוסר תום-לב, תוך העלאת טענות חדשות, שינוי של טיוטות שנמסרו להם, וזאת בכדי לנסות להביא את בית המשפט, בדיעבד, לאשר למפרקים להנות מהיטל מופחת אשר תקופתו חלפה, וזאת בלא ששילמו בתקופה זאת את המגיע מהם. בכל הנוגע לפסק-הדין בעניין הר האם, טוענת העיריה כי נוכח הפשרה אליה הגיעה עם הר האם במהלך הערעור, אין היא מחוייבת לכבדו, וכי מכל מקום, לא ניתן לבצע סיכום זה ככתבו וכלשונו, היות והדברים היו תלויים במקדמה נכבדה ששילמה חברת הצלחת יחזקאל בשנת 2003, כאשר העיריה נזקקה לכך. ד. לטענת העירייה, דווקא המפרקים הם הדורשים חתימת הסכם בתנאים העדיפים על אלו להן זכו "הצלחת יחזקאל" וחברות אחרות. לעניין סעיפי המחלוקת, בגינם סירבו המפרקים לחתום על ההצעה שהוגשה להן, טוענת העיריה כי: ד.1 הסעיף המאפשר עדכון שומה או עריכת שומה חדשה במידה וישנה יתרת היטל שלא נפרעה בתקופת מדרגת התשלום האחרונה - לשיטת העיריה, סעיף זה הוכנס לכל ההסכמים עם החברות, מלבד חברת הצלחת יחזקאל - זאת באשר הסכם זה נחתם מתוך הנחה, כי תשלם את ההיטל בתוך זמן קצר, ואכן בפועל שולם רוב ההיטל על-ידה (כ-99%). ד.2 לעניין קיבוע שער הדולר: סעיף זה הוכנס בעת ששער הדולר היה גבוה יותר, ולמעשה נועד להגן על הצלחת יחזקאל מאפשרות של עליה נוספת. בלא הקיבוע דנן היה נוצר מצב אבסורדי, שאינו הולם את דיני ההיטלים, ולפיו דווקא הצלחת יחזקאל, אשר שילמה בהקדם את הכספים, שילמה סכומים גבוהים בהרבה; לראיה מביאה העיריה הסכם משנת 2007, בעניין דומה, בו קובע שער הדולר ל-4.5 ₪ לדולר, חרף ירידתו החדה בפועל. ד.3 סעיף העדר התביעות נכלל בכל יתרת החוזים עם החברות האחרות. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי 8. עניין לנו במחלוקת מקיפה, אשר בצידה האחד בעלי תפקיד שמינה בית המשפט של פירוק לחברה שהועברה מפירוק מרצון לפירוק בפיקוח בית המשפט. מצידה האחר רשות מקומית, אשר חלק מתפקידה נוגע לקביעתם וגבייתם של היטלי פיתוח ובניה. מן הראוי להבהיר, כבר בשלב זה, כי בנסיבות המקרה, אין עסקינן ב"נושה אחד מתוך רבים" של חברה חדלת פרעון, המסתכסך עם בעלי התפקיד בעניין כימותה וגורלה של תביעת חובו, אלא למעשה בחלק אינטגרלי וחשוב בעצם מהותו העיקרית של הליך הפירוק של החברה, הקשור במישרין הן להגשמת יעודה המרכזי, והן להגשמת מטרות הפירוק: קידום הפיתוח במקרקעין, וחלוקת פירותיו, כפי שהם ובכפוף לחבויות החלות עליהם לפי כל דין, בין בעלי המניות. הצדדים, אשר נשאו ונתנו ביניהם ארוכות טרם הגשת הבקשה, מעלים טענות רבות, אולם נקל לראות,כי ניתן לחלק את הסכסוך הדורש הכרעה שיפוטית לשני חלקים מרכזיים: א. טענת המפרקים כי העיריה לא הגישה תביעת חוב במועד, ואי לכך אין היא זכאית לגבות חובות עבר כלל ועיקר, בהתאם להוראת סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, כפי שהוא חל אף על פירוקי חברה; ומנגד, טענתה הגורפת של העיריה כי דיני פשיטת הרגל כלל אינם חלים, משום שהחברה בנסיבות המקרה אינה חדלת פרעון. ב. המחלוקת המהותית בעניין תחולת פסק הדין בעניין הר-האם, עליו מתבססים המפרקים בטענה כי הם זכאים להנות מתשלומים מופחתים בהתאם להסכמות שנעשו בזמנו בין העיריה לבין חברת הצלחת יחזקאל. מנגד, מעלה העיריה שפע טענות דיוניות ומהותיות גם יחד, ואילו שני הצדדים מאשימים זה את זה בניהול משא ומתן בחוסר תום-לב, במשיכת זמן ובהתנהגות נפסדת, אשר אינה הולמת את החבויות שמטיל עליהם הדין (בין אם על רשות מנהלית המחוייבת בחובה גבוהה של זהירות ותום-לב כלפי המתקשרים עימה, ובין אם על בעלי תפקיד מטעם בית המשפט, לפי העניין). 9. אדון בדברים אלו כסדרם, כאשר תחילה מן הראוי לדון בשאלה המקדמית והעקרונית הנוגעת לעצם זכאות העיריה לתבוע חבויות עבר, נוכח העובדה (שאינה שנויה לכשעצמה במחלוקת) כי לא הוגשה תביעת חוב במשמעה הרגיל כדין, קל וחומר שלא במועד ששת החודשים מראשית הליכי הפירוק. נוכח העובדה, כי חלק ניכר מן החבויות נשוא המחלוקת התגבשו באורח מובהק טרם "המועד הקובע", הרי שלקביעה כזו - אם אכן תקבע - השלכה מרחיקת לכת על זכויות העיריה. טענתה המרכזית של העיריה, הינה כפירה גורפת בעצם תחולת דיני פשיטת הרגל על חברת פנינת הכרך, לרבות הדין נשוא סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, לפיו נושה המאחר בהגשת תביעת חוב, נחסם מהגשת תביעתו, וזאת אף אם מדובר בחוב שאינו שנוי בכל מחלוקת שהיא. בעניין זה, מנסה העיריה להסתמך הן על ניסוחם של מספר סעיפים כגון סעיף 352 לפקודת החברות, הקובע כי ניתן לתבוע מן החברה בפירוק כל חוב, בכפוף לתחולת דיני פשיטת הרגל על חברות חדלות פרעון. לשיטת העיריה, אף אם נוסחה של תקנה 53 לתקנות פשיטת הרגל הינו אחר, הרי שתקנות אינן יכולות לסתור חקיקה ראשית. מן הבחינה המהותית, מסתמכת העיריה על העובדה, כי הרציונלים של ההלכות אשר קבעו את עדיפות דיני פשיטת הרגל על סעיף 324 לפקודת העיריות, התבססו במובהק על הנמקות הקשורות בטבורן במצב של חדלות פרעון, כגון התחרות בין נושים שונים של החברה - מצב שאינו חל, כאשר מדובר בחברה שהיא סולבנטית אליבא דכולי עלמא, ויש לה רכוש בסכום נכבד שיחולק בין בעלי מניותיה. 10. מעיון בדברים עולה כי לכאורה, כי קשה לבטל כלאחר-יד את הרציונל המהותי עליו מנסה העיריה להתבסס, וזאת חרף העובדה (כפי שאפרט בהמשך החלטתי זו), כי טענתה הינה בעייתית מאד מכמה וכמה בחינות. אין ספק, כי הן בג"צ 198/88 קהילת ציון, והן הלכות פסוקות אחרות אשר ישמו את עדיפות דיני הפירוק על דינים כלליים, לרבות סמכויות מיוחדות המוקנות בידי נושים מסויימים (כגון רשויות מקומיות), ראו לנגד עיניהם את המצב הקלאסי של חדלות פרעון. במצב זה, מתמודדת הרשות המקומית לא עם החייב (או בעלי מניותיו) המנסים לחמוק מתשלום, אלא מתחרה עם נושים אחרים על מסת נכסים שהיא מוגבלת מניה וביה. מאידך גיסא, כאשר חברה שנקלעת לפירוק הינה סולבנטית במובהק, הרי שחל כאן הכלל הרגיל לפיו דין הנכסים שיוותרו, לאחר תשלום החובות, להתחלק בין בעלי המניות - זאת, כאשר במצבים אלו הגיעה החברה לפירוק מסיבות אחרות לחלוטין, למשל - חוסר הסכמה ובעיות בהליך הפירוק מרצון, שהביאו למצב בו הועבר הפירוק לפיקוח בית המשפט - ולמעשה, לתחולת מערכת הפיקוח והמנגנון הרגיל, המיועד בדרך-כלל לטיפול בחברות חדלות פרעון. במצבים אלו, הרי שחרף העובדה כי החברה מצויה בהליך של פירוק המתנהל באורח דומה להליך של פירוק כפוי, הרי שהתחרות על המשאבים, באורח דומה לחברה סולבנטית, הינה בין הנושה לבין בעלי המניות. אמנם, גם כאן קיים האינטרס להגביל בזמן את הגשת התביעות, וזאת מתוך רצון לדאוג ליעילות ההליך, ולהביא לכך שניתן יהיה להגיע במהירות יחסית לקביעה סופית של מצבת החובות. מאידך גיסא, אין להתכחש לכך, כי קיים טעם מסויים לפגם, בכך כי בעלי מניותיה של חברה יזכו לעדיפות על פני נושיה, ויצליחו להביא נושה (בעיקר אם מדובר בנושה מרכזי) לכך כי הוא יוצא כשידיו על ראשו, בעוד נכסי החברה מתחלקים בין הנושים הנדחים. זאת, אף אם טרם חולקו נכסים בשעה שהנושה תובע את שלו, וכאשר עצם הקלעותה של החברה לפירוק אינו נובע אלא משיקולים הנוגעים לתועלתם של בעלי המניות, וליחסים בינם לבין עצמם; יוצא כי מזווית זו של התבוננות, קשה שלא להתרשם מכך שקיים מתח מסויים (בלשון המעטה) בין תוצאה כזו לבין עקרון ההדחייה של בעלי המניות - שאף הוא עקרון יסוד בפירוק, וקשור בטבורו בתכליות ובאיזונים מרכזיים של הליכים אלו. 11. לעומת האמור לעיל, קיימים קשיים עקרוניים ומהותיים בעמדתה הגורפת של העיריה. ראשית אעיר, כי לא בכדי, לא עלה בידי העיריה למעשה להביא תקדים משפטי כלשהו התומך בעמדה כה מרחיקת לכת - חרף העובדה, כי פירוק בפיקוח בית משפט של חברות שאינן חדלות פרעון, אינו ארוע נדיר במיוחד בחיי המעשה. מן הבחינה הלשונית, ספק אם ניתן "לקרוא עולם ומלואו" לתוך הביטוי בסעיף 352, וניתן להניח כי אם היה המחוקק רוצה שלא להחיל את דיני חדלות הפרעון על חברות המתפרקות בפיקוח בית המשפט, היה אומר זאת במפורש. דומה כי בנסיבות העניין, סביר יותר להניח כי המחוקק התייחס לחדלות-פרעון כמושג אשר מתאר נאמנה את רוב-רובן של החברות המפורקות בידי בית המשפט. יתר על כן, לו היינו מפרשים את הסעיף בדרך בו עותרת העיריה, הרי היתה נוצרת סתירה מהותית בינו לבין תקנה 53 לתקנות פשיטת הרגל; אף אם אין חולק, כי מקום בו תקנה סותרת סעיף בחקיקה ראשית, הרי שהאחרון גובר, הרי שאין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי ראוי ורצוי, במידת האפשר, לפרש חקיקה בפירוש הרמוני, שימנע סתירות פנימיות בולטות מסוג שכזה. 12. אלא, שהבעייתיות שבעמדת העיריה אינה מצטמצמת אך לסוגיות פורמליות ולדיני פרשנות; הליכה על פי דרכה של העיריה היתה מביאה לכך שהפירוקים יחולקו לשתי קבוצות נפרדות, אשר הטיפול בכל אחת מהן יהיה שונה לחלוטין - וזאת באשר העדר תחולתם של דיני פשיטת הרגל אינו מצטמצם אך ורק לסעיף 71 לפקודה דנן, אלא יש לו משמעויות רחבות בהרבה. במידה, והפירוקים אכן יחולקו בדרך שכזו לפי דרך פרשנותה של העיריה, הרי שהקו המפריד בין שתי הקבוצות (אם ללמוד מפרשנותו הנטענת של סעיף 352 וסעיפים דומים), הינו קו אבחנה מהותי - האם החברה הינה חדלת-פרעון אם-לאו, זאת להבדיל, למשל, מקו הפרדה המאבחן בין פירוק כפוי לפי סעיף 257 לפקודת החברות לבין פירוק מרצון שהועבר לפיקוח בית משפט. מה תהיה תוצאתו של מהלך שכזה? עצם תחולת חלק עקרוני מן הדין הנוגע להליכי הפירוק תותנה אם כן בשאלה עובדתית-מהותית, האם החברה הינה חדלת פרעון בפועל. אין כל צורך להכביר מילים, כי קיימים מקרים רבים, בהם סוגיה זו אינה ברורה כלל ועיקר, יש בה פנים לכאן ולכאן, והיא עשויה לדרוש לא אחת בירורים עובדתיים שאינם תמיד פשוטים וקצרים. בעניין זה, צודקים המפרקים בכך כי דין כזה יאפשר לכל נושה, כמעט בכל הליך פירוק סבוך (בעיקר באלו, בהם קיימים סכומי כסף ניכרים בקופה), להעלות את הטענה כי דיני פשיטת הרגל אינם חלים כלל ועיקר, ולתבוע התדיינות עובדתית בשאלת חדלות הפרעון הנטענת. זאת, שלא לדבר על כמה וכמה "קבוצות גבוליות", שאין זה ברור כלל ועיקר להיכן ישתייכו במצב כזה: א. חברות אשר נקלעו לפירוק בשל חדלות פרעון, אולם בהמשך הפירוק, עקב מהלכים מוצלחים שניהל המפרק, נכנסים סכומי כסף גדולים לקופה אשר משנים את המצב דנן. האם יכולה העיריה לטעון כי במצב כזה, למשל, יחולו דיני פשיטת הרגל "על תנאי", ותחולתם תבוטל באמצעו של הליך הפירוק, כאשר המנגנונים הרגילים של הפירוק כבר מצויים בעיצומה של פעולתם? ב. חברות אשר נקלעו לפירוק לפי סעיף 257(5), בשל Deadlock בין בעלי המניות, ולא מעילה של חדלות פרעון, אולם בפועל, הביא הסכסוך בין בעלי המניות להדרדרות מצבה של החברה אל-פי פחות, באורח שקירב אותה בפועל, או מאפשר לצדדים כאלו ואחרים לטעון כי היא חדלת פרעון. 13. מכאן עולה, כי חרף ההבנה לרציונל העומד מאחורי טענותיה של העיריה, אין אני יכולה לקבל את טיעונה בכל הנוגע להעדר תחולתם של דיני פשיטת הרגל על חברות בפירוק אשר אינן חדלות פרעון. מן הדין ומן ההגיון עולה מסקנה כי המחוקק, בהבינו כי ברוב-רובם המכריע של המקרים בהם נקלעת חברה לפירוק שאינו פירוק מרצון, הרי שהיא חדלת פרעון או עומדת על סף חדלות פרעון, ואי לכך, ביכר "למתוח את הקו" בין פירוק מרצון לבין פירוק בידי בית המשפט או בפיקוחו - קו הפרדה שאף אם אינו מדוייק במקרים כאלו ואחרים, הרי שהוא ברור ומשרת היטב את עקרון הוודאות והיעילות של הפירוק. 14. זאת ועוד; כפי שאבהיר לעיל, קיימות דרכים נוספות לטפל במצבים מובהקים בהם החלה נוקשה מדי של דיני המועדים בתביעות חוב מביאה לתוצאה אבסורדית, או לתוצאה הנראית על-פניה כעיוות דין. אכן, סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל יוצר "רף קשיח", אשר מעבר לו אובדת בדרך-כלל זכותו של הנושה להגיש תביעת חוב, חרף כל הנזק שהדבר עשוי לגרום לו, ואין ספק כי החריגים לעניין זה הינם מצומצמים, ולא ניתן להופכם לכלל על-ידי "פרשנות יצירתית". אלא שעם זאת, הרי שאף דין זה, ככל הדינים הדיוניים והמהותיים, כפוף לשיקולים של הגיון, ולעקרונות בסיסיים אחרים, אשר אינם הולכים בקנה אחד עם מדיניות של "יקוב הדין את ההר", ונועדו לטפל במקרים חריגים, בהם החלת הדין הרגיל עשויה להביא לכדי עיוות דין, לעודד התנהלות נפסדת מצד החייב (או מנהלי החברה בפירוק), וכיוצא באלו. כך למשל, מעבר למצבים ה"קלאסיים" של נושה שלא יכול היה מסיבות אובייקטיביות להגיש תביעת חוב במועד, הרי שקיימים מצבים נוספים, בהם החלת הדין הרגיל של סעיף 71 עשויה להוביל לתוצאה אבסורדית או בלתי-מניחה את הדעת, באורח החורג באופן מובהק מ"קשת המצבים" בהם נועד הסעיף לטפל בדרך כלל. טול למשל מקרה של חייב פושט רגל, אשר הוגשה כנגדו בסופו של דבר אך ורק תביעת חוב אחת (כאשר יתר נושיו הנטענים לא הגישו כלל תביעות חוב, או נדחו מטעמים מהותיים החורגים מגדר איחור בהגשת תביעת החוב). האם, במידה ועסקינן בתביעת חוב בסכום נכבד, ואשר אינה שנויה במחלוקת, יעלה על הדעת לדחות את התביעה דנן בשל איחור בהגשתה, ובכך "לסלול את דרכו" של החייב להפטר, בלא שישלם מאומה על חשבון חובותיו? ברור הוא, כי מצב כזה (כמוהו כמצב בו מושם לעל עקרון ההדחיה בפירוק, כפי שהערתי קודם לכן), אינו מניח את הדעת וראוי להזהר מאד טרם מתן פסיקה השומרת לכאורה על כללי פשיטת הרגל, אך מסכלת את מהותה הבסיסית - מימוש נכסי החייב בכדי למקסם את פרעון חובותיו כלפי הנושים. 15. מצבים אחרים, אשר נדונו בעבר בפסיקה, ואשר יש להם נגיעה לענייננו, עניינם מצב בו לא מוגשת תביעת חוב "רשמית", קרי, ערוכה לפי מצוות התקנות, אולם תחת זאת מועברת הדרישה לחוב בצורה אחרת, והצדדים מנהלים אודותיה משא ומתן ארוך ומפורט (זאת, להבדיל מהחלפת מספר מכתבים וטענות גרידא). אם מאותו משא ומתן עולה, כי המפרק (או כל בעל תפקיד אחר בהליך חדלות פרעון קולקטיבי, לעניין זה) הכיר באורח עקרוני בחוב האפשרי, וניהל משא ומתן על שיעורו או על דרכי ותנאי התשלום שלו, הרי שקיים טעם מהותי לפגם כאשר, לאחר כשלון המשא ומתן "נזכר" בעל התפקיד בכך שלא הוגשה תביעת חוב כדין. בעניין זה, אין לי אלא לחזור ולהזכיר דברים אשר הערתי בעבר, במסגרת פש"ר 1216/06 נס א.ט בע"מ נ' עו"ד מטרי, ואשר יש להם רלוונטיות לא מעטה אף לעניין שבפני, כדלקמן: "אכן, מבחינה דיונית-פורמלית, אין בניהול המשא ומתן על החבות בכדי להוות הגשת תביעת חוב לכל כלליה ודקדוקיה; אלא, שבנסיבות חריגות אלו, עולה תמונה עובדתית ברורה, לפיה סברה המבקשת בתום-לב, כי יידעה את המנהלים המיוחדים אודות תביעת החוב שלה, אף אם טרם "הגישה" אותה לפי כל כלליה ודקדוקיה. אני מתחזקת במסקנתי זו, נוכח שאיפתו המוצהרת של המשא ומתן, ליישב מראש מחלוקת שהיו מתעוררות במלוא עוזן עם הגשת תביעת חוב רשמית. במצב כזה, אין כל צורך בהוכחת פסול או חוסר תום-לב מצד המנהלים המיוחדים, בכדי לקבוע כי כל נושה סביר בנעלי המבקשת היה עשוי להבין, כי אין המנהלים המיוחדים מנהלים משא ומתן בידם האחת, ו"עומדים על שעון העצר" של מועד ששת החודשים בידם האחרת. להשלמת התמונה אעיר, כי אין אני קובעת הלכה רחבה, לפיה די בהחלפת אמירות או מסמך כלשהו בעניין טענות לחבות, בכדי להקים את חריג הנסיבות המיוחדות; אלא, שעניין לנו, בנסיבותיו הספציפיות והמיוחדות של מקרה זה, במשא ומתן ארוך, סבוך ומפורט שחרג בהרבה מעבר לחילופי דברים או מסמך בודד גרידא, וכי בנסיבות אלו, תהא דחייתה על הסף של תביעת החוב בגדר פגיעה יסודית בחוש הצדק, שאין הדעת סובלת אותה. זאת ועוד; מן הראוי, בעניין זה, להעביר מסר חד-משמעי לבעלי תפקיד, כי - ככל שהם מנהלים משא ומתן מורכב בעניין תביעת החוב והעניינים הכרוכים בה, הרי ככל שהם עומדים על הטענה כי אין באמור הגשת תביעת חוב, הרי שעליהם להבהיר זאת באורח מפורש לצד האחר למשא ומתן, ומן הראוי כי לא יעמדו וימלאו פיהם מים, תוך ציפיה לחלוף מועד ששת החודשים. זאת, אף בכדי למנוע מצב בו ימנעו צדדי ג' מניהול משא ומתן הרצוי לבעלי התפקיד ולקופת חדלות הפרעון, וזאת מחשש כי ניהולו והתמשכותו עשוי לקפח את זכויותיהם". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). ניתן אף להעיר, כי במקרה ניתן לפרש ולקבוע כי הפגם שבהתנהלות הנושה אינו עולה לכדי "אי הגשת תביעת חוב במועד", באורח המקים כנגדו את "הרף הקשיח", סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, אלא מחדל באורח הגשת תביעת החוב, אשר הטיפול בו הינו גמיש יותר ומשתנה בהתאם לנסיבות. זאת, כשם שבמקרים אחרים בהם מוגשת תביעת חוב שאינה בהירה, ערוכה או ברורה די הצורך, נוהגים אף בעלי תפקיד לא מעטים, מיוזמתם ובנסיבות מסויימות, לבקש הבהרות מן הנושה תחת לדחות את תביעת החוב מיד - וזאת שלא בכדי. 16. לסיכומן של נקודות אלו: דומה, כי בנסיבות המקרה דנן, חברו מספר שיקולים בכדי לדחות את הטענה כי העיריה חסומה מלתבוע את חובות העבר שלה. ראשית: העובדה כי אין עסקינן ב"תביעת חוב גרידא", אחת מני רבות המוגשת כנגד חברה חדלת-פרעון, אלא בסוגיה מרכזית ומהותית הנוגעת לעצם פעולותיה ויעדיה של החברה, המתבטאות בעצם מהותו של הליך הפירוק דנן, אשר לא נועד אלא בכדי לשרת את בעלי המניות. חרף העובדה, כי לא ניתן לקבל את טענתה הגורפת של העיריה בעניין אי-תחולת דיני פשיטת הרגל, קשה עד מאד, מבחינת חוש הצדק והמדיניות השיפוטית, לקבל תוצאה לפיה בעלי מקרקעין סולבנטיים, יזכו לגרוף רווחים, תוך שהם משתמשים בהליך הפירוק מרצון (בין אם בפיקוח בית המשפט ובין אם בלעדיו), בכדי להנות מנכסיהם בלא לשלם חבות מרכזית כל-כך המוטלת על המקרקעין לטובת הרשויות. בלא להכריע בדבר, ניתן להעיר - מצבים כאלו עשויים, בנסיבות קיצוניות, אף להביא את בית המשפט של פירוק למסקנה כי המשך הליכי הפירוק בדרך כזו גובלת בפגיעה בתקנת הציבור, מה שיתכן והיה עשוי להביא אף לשקילת האפשרות לבטלם. אכן, זאת לזכור; אין עסקינן בפירוק פרי חדלות פרעון, אשר אין ברירה אלא להמשיך ולנהלו, אלא בהליך שהדין מאפשר בכדי להועיל לבעלי המניות עצמם, ואשר ספק גדול אם ניתן לנצלו באורח אשר יבוא בדרך שכזו על חשבון הקופה הציבורית, ובאורח המנוגד לכאורה לעקרון היסוד המדחה בעלי מניות לעומת הנושים. אף אם אין די בכשרות הפרעון המובהקת של החברה בכדי למנוע את החלת סעיף 71 באורח עקרוני, הרי בנסיבות המקרה, אין מניעה מלהתחשב באמור לעיל בתור שיקול רוולנטי העומד ברקע, וליתן לו את המקום המתאים בשיקולי בית המשפט. שנית; על רקע חשיבות תביעותיה של העיריה, נוהל בין הצדדים משא ומתן מסועף וארוך, כאשר בכל מהלכו נראה כי המפרקים לא כפרו ולו לרגע בחובתם העקרונית לתשלום ההיטלים וחובות העבר, אלא אך נשאו ונתנו עם העיריה על שיעורם, על מדרגות ותנאי התשלום, וכיוצא באלו. יוצא, כי חל כאן ביתר שאת האמור בפסק הדין בעניין נס א.ט. שצוטט לעיל, וספק גדול אם ראוי ונכון, כי המפרקים "ייזכרו" בדיעבד, לאחר שנים של משא ומתן מסועף, בכך כי העירייה לא הגישה תביעת חוב כדין. זאת, אף בלא שאצטרך להדרש לסוגיית המכתבים ששלחו המפרקים לבעלי המניות, או לקושי האובייקטיבי שעמד בפני העירייה לכמת בשלב מוקדם את ההיטלים השונים באורח ההולם תביעת חוב "רגילה" המוגשת למפרק. יוצא, כי לכל היותר שגתה העיריה באורח ניסוח דרישותיה, ובנסיבות המקרה, אין כל להגיב על משגה שכזה בסעד כה דראקוני כמחיקת תביעת חוב - קל וחומר תביעה מרכזית בשיעור שכזה. סוף דבר; דין טענות המפרקים בדבר דחיית החוב נוכח איחור בהגשתה להדחות. 17. משהגענו לכאן, מן הראוי להדרש ליתרת המחלוקת שבין הצדדים; אקדים ואעיר, כי מעיון במכתבי הטענות עולה, כי שני הצדדים הרחיבו מאד את היריעה, וזאת לעיתים באורח המקשה על אבחנת עיקר וטפל, ומאריך מאד בתיאור המחלוקות על חלקים כאלו ואחרים במשא ומתן ובתכתובות הכרוכות בו - וזאת באורח שאינו מקל על הכרעתה היעילה והמהירה של המחלוקת, וזאת בלשון המעטה. בעניין זה, אין לי אלא להוסיף כי, לצערי, הגדילה העירייה לעשות, בכך שחלק נכבד מטענותיה נראות על פניהן כחזרה מדוייקת למדי על טענות שנדונו בהרחבה ונדחו בפסק הדין בעניין הר האם. זאת, כמו "לא היו דברים מעולם". התנהלות כגון זו, לא אוכל לקבל, ומן הראוי להעמיד דברים על דיוקם, ולהבהיר כהאי לישנא: פסק-הדין בעניין הר-האם מעולם לא נהפך בבית המשפט העליון; אמנם, הצדדים הגיעו לפשרה ובה שונו חלק מן הנפקויות האופרטיביות של פסק הדין - באורח אשר אינו חריג במשא ומתן ופשרות הנעשות בכדי ליתר הליכי ערעור. אלא שמכאן, ועד לביטול שיפוטי של קביעות עקרוניות נשוא פסק-דין מפורט, רב הדרך. אי לכך, אין לי אלא לתמוה על הדרך בה נטלה העירייה חירות לעצמה להתעלם מאותן קביעות, ולבסס חלק ניכר מטיעוניה על עניינים שנדונו ונדחו במפורש בידי אותה ערכאה הדנה במחלוקת דהיום - ובין היתר, על מהות מכתב הגזבר כ"הבטחה מנהלית" שחל עליה עקרון השיוויון, והעדר קשר בין התנאים לה זכתה חברת הצלחת יחזקאל לבין תשלום המקדמה על ידה. עניין לנו בקביעות משפטיות-מהותיות, אשר אינן כלל ועיקר בגדר "ענישה דיונית" כלפי העיריה בגלל נסיבות הנוגעות בתצהיר או העדרו. אוסיף ואעיר; אף אם עלה בידי העיריה להביא חברות אחרות לוותר על מקצת הזכויות שמוקנות להן נוכח כללי השיוויון וההגינות המנהלית, הרי בוודאי שאין בכך בבחינת "תקדים מחייב" בעבור החברה שבפני; יוצא, כי אם ביקשה העיריה להסתמך על הדרך בה "כופפה את ידן" של חברות אחרות (אם אכן כאלו הם פני הדברים), הרי שטוב היה לטענה זו אלמלא הועלתה כלל ועיקר. 18. מאידך גיסא, מן הראוי להעיר, כי אף המפרקים ניצבים, בעניין זה, בפני מספר בעיות אשר עשויות לעמוד להן לרועץ. ראשית אעיר, כי אף אם נפל טעם לפגם בחלק מן הטענות הדיוניות שמעלה העיריה כנגד עצם היכולת לדון במחלוקת (טענות אשר נדונו ונדחו אף בעניין הר האם), הרי אין להתעלם מן העובדה כי יתכן מאד, ויש ממש בטענה אחת, והיא הטענה הנוגעת להיקף הדרוש של הבירור העובדתי. בעניין זה אעיר, כי אף אם העיריה טענה באריכות, אגב העלאה של טענות שלא את כולם ראוי היה להעלות, הרי שאף המפרקים "לא טמנו ידם בצלחת", והעלו מרצונם ומיוזמתם מסכת דברים עובדתית ארוכה ולא פשוטה, הנוגעת לא מעט בהתנהגות הצדדים במהלך המשא ומתן, ונראה כי היא כמעט ו"מזמינה" טענת אי התאמה לבקשה למתן הוראות מצד הצד שכנגד, כאשר די לו, לשם כך, להצביע על כל אותה שרשרת של עניינים עובדתיים, ולהציג גרסה מפורטת משל עצמו, שאינה עולה בקנה אחד עם טיעוניהם העובדתיים של המפרקים. זאת ואף זאת; אין להתעלם מן העובדה, כי חלוף השנים עשוי להשפיע אף השפעה מהותית על תוצאת הדיון; כך, בעיקר נוכח העובדה כי הדין עשוי להכיר ביכולת לשנות ולעדכן הבטחות מנהליות בתנאים מסויימים, וזאת כאשר ישומן לאחר שנים בידי הרשות עשוי להביא לתוצאות קשות לקופה הציבורית, באורח אשר חורג מן הסביר. אף סוגיה זו עשויה לעמוד למפרקים לרועץ, ולמצער להוסיף נופך חדש ולא פשוט בהכרח לבירור הנדרש לשם הכרעת הבקשה. 19. נוכח האמור לעיל, ספק גדול בעיני האם ניתן לדון ולהכריע בסעד החלופי לו עותרים המפרקים, במסגרת הבקשה בנוסחה זה, ודומה כי ראוי ונכון כי כעת, בנפול הטענה בדבר האיחור בהגשת תביעת חוב מחד גיסא, ונוכח ההבהרה בעניין תחולת פסק-הדין בעניין הר האם מאידך גיסא, יתכבדו המפרקים (ושמא, שני הצדדים) ויכלכלו את צעדיהם. במסגרת זו, יהיה על המפרקים לשקול, אילו חלקים מתביעתם ניתנים לבירור יעיל ומהיר במסגרת בקשה למתן הוראות, ובין היתר אינם דורשים העדת עדים רבים וקביעת ממצאים עובדתיים בגרסאות הסותרות אודות התנהלות חלקיו השונים של המשא ומתן. בשולי נקודה זו, אוסיף ואעיר כי אין חולק שהתמשכותה של ההתכתשות מסיבה, ועשויה להמשיך ולהוסיף, נזק רב לשני הצדדים; הן לחברה בפירוק ולבעלי מניותיה, אשר מחכים מזה שנים רבות לקבל את חלקם במקרקעין, והן לעירייה אשר הסדרת הסוגיות במחלוקת וקבלת כל הכספים הכרוכים בכך תועיל אף לה ולציבור אותו היא מייצגת. זאת, אף בלא להזכיר את העובדה, כי התמשכותם של הדיונים, בעיקר אם יפסק כי המחלוקת או חלקה לא ניתנים לבירור בדרך של בקשה למתן הוראות, לא תועיל אלא להטיל הוצאות ועלויות משפטיות כבדות על שני הצדדים. לאור זאת, אין לי אלא להעיר, כי טוב יעשו הצדדים אם יעשו כל מאמץ, טרם הגשתה מחדש של הבקשה בעניין שיעורי המיסו, לבוא בדברים (שמא, בתיווכו וסיועו של כונס הנכסים הרשמי) ולהגיע להסכמה אשר תייתר את המשכם של הליכים אלו, אשר מתארכים מניה וביה על פני תקופה ארוכה מדי, וזאת באורח המזיק לשני הצדדים. 20. סוף דבר; הנני דוחה את בקשת המפרקים בכל הנוגע לאיחור בהגשת תביעת החוב; בכל הנוגע לסעד החלופי, יפעלו הצדדים לפי האמור בסיפא להחלטתי. בנסיבות המקרה, ובכדי לעודד את הצדדים להגיע לכלל הסכמה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. היום, כא' בסיון, תשס"ח (24 ביוני 2008), בהעדר הצדדים. ורדה אלשיך, שופטת סגנית נשיא עירייהאגרות והיטלי פיתוח