עתירתה של העותרת מופנית כנגד החלטת ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז דרום מיום 25.1.07, אשר ביטלה את החלטת המשיבה 3 מיום 12.9.06, בה אושרה ע"י המשיבה 3 בקשתה של העותרת להעברת זכויות בניה מקומה א' לקומת קרקע, הוחלט על ציפוי כל חזית המבנה בו נמצא עסקה של העותרת באבן, ונדחתה בקשתה של העותרת לאשר חיפוי מפח לבניין. עתירתה של העותרת היא לבטל את החלטת ועדת הערר, ולהשיב את החלטת המשיבה 3 על כנה. עיקרי העובדות העותרת רכשה שתי קומות, קומת הכניסה וקומה ראשונה, וכן מרתף, במבנה בן שלוש קומות הנמצא במרכז תיירות חדש באילת. למשיב 2 משרד לאדריכלות בקומה שלישית. העותרת מנהלת בשתי הקומות שרכשה פאב הפועל ללא רישיון. בעבר בטרם העותרת רכשה את השטחים במבנה, היה בקומת הקרקע סניף בנק, כאשר בחזיתו מעבר מכוסה (להלן: "מעבר מפולש"), אשר שימש את הציבור במשך כ- 30 שנה. העותרת סגרה את המעבר באופן שבנתה קיר אשר חיבר את עמודי המעבר המפולש, ואף חסמה חלונות במבנה כדי להתאים את המבנה לשימוש כפאב, אשר אותו פתחה במקום. הבניה נעשתה ללא היתר. בנוסף לסגירת מעבר מפולש ואטימת החלונות, העמידה העותרת מערכות מיזוג אוויר על הגג, ולאורך קירות הבניין שלשלה צינורות מיזוג אוויר ומים, הכל כדי לשרת את הפאב שהקימה. כדי להכשיר את הבניה הבלתי חוקית שביצעה, הגישה העותרת בקשה להיתר בניה בדרך של הקלה, כאשר בקשתה היא העברת זכויות בניה מקומה א' לקומת קרקע, וכן שינויים פנימיים וחיצוניים במבנה. הבקשה להעברת זכויות הבניה מקומה א' לקומת קרקע, שהזכויות בשתיהן בידי העותרת, התבקשה מאחר שלטענת העותרת מלוא זכויות הבניה במבנה נוצלו, ולפיכך, ביקשה העותרת לנייד 40 מ"ר מקומה א' לקומת הקרקע, כדי לסגור את השטח בין העמודים במעבר המפולש. המשיב 2 הגיש התנגדות להקלה, כאשר בין היתר, טען כי שטח המעבר המפולש הינו רכוש משותף, כי על העותרת היה לקבל הסכמה של כל בעלי הזכויות, וכי אין לנייד זכויות בנייה מקומה א' לקומת קרקע. עוד נטען בהתנגדות להקלה, כי אין להפקיע מהציבור את השימוש במעבר המפולש. המשיבה 3 דנה בהתנגדות. הוצג בפניה ע"י העותרת מסמך מטעם החברה המשכנת (נספח ו' לעתירה), בו צויין לגבי החלקים במבנה אותם רכשה העותרת כי "שטחים ציבוריים השייכים ליחידה זו הם: ציבורי 85 מ"ר + .... חדר מדרגות לבניין B ו- C הוא משותף". לאחר שהוגש למשיבה 3 המסמך האמור, שלחה המשיבה 3 מכתב למשיב 2 ואדם נוסף, מכתב, בו ציינה כי הוצגו בפני ועדת המשנה מסמכים, "מהם עולה לכאורה כי הרכוש המשותף נשוא הבקשה להקלה הוצמד לנכס שבמבנה C ...". בנסיבות אלה נאמר במכתב "נדמה כי אין צורך באישורכם או בהסכמתכם לבקשה זו". עם זאת ניתנה ההזדמנות למשיב 2 ולאדם הנוסף אליו מוען המכתב, להציג מסמכים אחרים. כן הודע לנמענים במכתב כי הבקשה תובא לדיון בועדת המשנה בישיבתה הבאה. באותה ישיבה, כאמור, הוחלט לאשר את הבקשה, בהסתייגות כי החיפוי לא יעשה כמבוקש ע"י העותרת, אלא באבן. על החלטה זו של המשיבה 3 הגיש המשיב 2 ערר לועדת הערר, אשר כאמור, ביטלה את החלטתה של המשיבה 3. החלטת ועדת הערר ועדת הערר בקבלה את הערר ציינה: כי לדעתה סגירת "המעבר הציבורי" פוגעת בציבור "ואף ייתכן כי לציבור זה יש זיקת הנאה במקום...". "הבקשה להיתר כוללת שינוי יסודי ומהותי בבניין עד כדי פגיעה אסטטית בחזיתות החיצוניות של הבניין ויצירת בניין חדש". וכי "במסגרת שיקולים של הקלה, יש לקחת בחשבון אף את נושא הפגיעה האסטטית". כי במידה ו"האיזור ישתנה, והנחיצות של פאבים עולה על הנחיצות של משרדים... יש להכין תוכנית חדשה ולא לנקוט בדרך של הקלה". "ניוד הזכויות מקומה א' לקומת הקרקע לדעתנו יוצרת ניכוס זכויות בניה שוות יותר למשיבה 2, זכויות אשר גם לעורר יש חלק יחסי בהן". המשיבה 3 לא נימקה החלטתה. הבקשה להיתר אינה ערוכה כדין. טענות הצדדים המשיבים 1 ו- 2, תמכו במסקנות ועדת הערר, וביקשו להותיר את החלטתה על כנה. העותרת והמשיבה 3 סברו כי יש להשיב על כנה את החלטתה המשיבה 3. בין היתר, נטען על ידם, כי המשיבה 3 קיימה הליך תקין, ובהיותה מטפלת בנושא התכנון והרישוי באילת, יש בידיה הכלים להעריך הנדרש מבחינה תכנונית, במרחב התכנון עליו היא מופקדת. עוד נטען ע"י העותרת והמשיבה 3, כי סגירת מעבר מפולש אינה פוגעת בציבור, או בחזות הבניין, וכי למשיב 2 אין זכויות באותו שטח, לנוכח הראיות שהציגה העותרת בפני המשיבה 3. העותרת והמשיבה 3 הצביעו על דברי המשיבה 1, לפיהם לכאורה, הוכחו זכיותיה הקנייניות של העותרת בקומה המפולשת. עוד טענו העותרת והמשיבה 3 כי המשיבה 1 טעתה כאשר קבעה כי ניוד הזכויות מקומה א' לקומת הקרקע פוגעת במשיב 2, שכן מדובר במבנה שאין מחלוקת כי מלוא זכויות הבניה בו מוצו, ולכן, ניוד הזכויות מקומה א' שבידי העותרת למעבר מפולש, לא היה בו כדי לפגוע בזכות כלשהי של המשיב 2. דיון נקבע כי בית המשפט לא יתערב בהחלטות ועדת הערר, בהיותה רשות מינהלית מקצועית, אלא אם נפל בה פגם חוקי או משפטי, או פגם של שיקולים זרים, או שהיא לוקה בחוסר סבירות (ראו בג"צ 465/93 טריידט ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח', פ"ד מח(2), 622, 633 - 634; בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה פ"ד נ(3) 441, 446). אף כי איני רואה עין בעין עם ועדת הערר לגבי חלק מהטעמים שניתנו על ידה בנמקה את החלטתה לקבל את הערר, לא מצאתי כי טעתה במסקנתה עד כי ניתן לומר כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות או כי מוצדק להתערב בה מהטעמים המנויים לעיל. מקובלים עלי נימוקיה של ועדת הערר, כי דינו של הערר היה להתקבל, בשל כך שהמשיבה 3 לא נימקה את החלטתה, ולפיכך, לא ניתן לעמוד על הטעמים שהניעו את המשיבה 3 להגיע להחלטה שאליה הגיעה ושיקוליה. כמו כן, קביעת ועדת הערר כי הבקשה להיתר אינה ערוכה כדין, וחסרות מפה מצבית ומדידות הנחוצות להבנת הבקשה, אף היא מצדיקה, בנסיבות, את מסקנתה של ועדת הערר, כי דין הערר היה להתקבל. אשר על כן, גם אם לא מכל הטעמים שבעטיים קיבלה ועדת הערר את הערר, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתה, ולפיכך העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיב 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כולל בסך של 5,000 ₪, ובצירוף מע"מ. למשיבים 1 ו- 3 את הסך של 3,000 ₪ שכר טרחת עורך דין כולל, ובצירוף מע"מ למשיבה 3. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלומם המלא בפועל. המזכירות מתבקשת לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום טז' בשבט, תשס"ח (23 בינואר 2008) בהעדר הצדדים. ר. אבידע - שופטת ס. נשיא בניהבניה לא חוקיתהקלה (תכנון ובניה)היתר בניה