1. התובעים, בעלי מגרשים (להלן: "המקרקעין"), הנמצאים בתחום תכנית ש/במ/522 (להלן: "התכנית"), בתחום השיפוט של הנתבעת (להלן: "המועצה"), חפצו לבנות יחידות דיור על המקרקעין. עקב כך ומאחר שתשתיות הפיתוח הסביבתי בתחומי התכנית טרם הושלמו באופן המאפשר קבלת היתר בניה, נחתם, ביום 28.2.20, בין התובעים לבין המועצה, הסכם פיתוח, לפיתוח עבודות תשתיות ושצ"פ בתחומי התכנית (להלן: "ההסכם"). על פי סעיף 3(א) להסכם התחייבו התובעים לשלם למועצה, סך של 12,000 ₪ בגין "השתתפות בהוצאות פיתוח השטח הציבורי שבתחום התכנית", עבור כל יחידת דיור (להלן: "היטל הפיתוח" או "ההיטל"). 2. בתביעה דנן עותרים התובעים להשבת היטל הפיתוח, ולהלן עיקר טענותיהם: א. גביית ההיטל הינה בלתי חוקית, בהיותה נטולת מקור הסמכה שבדין, כפי שמחייבים דיני המינהל הציבורי וכן חוק יסוד: משק המדינה. ב. התובעים חתמו על הסכמה לשלם את ההיטל, תחת אילוץ, כפיה ומחאה ולפיכך אין הם מחויבים בתשלום. ג. בניגוד לטענות המועצה, לא צמחו לתובעים כל יתרונות כלכליים מההסכם. עיקר טענות המועצה: א. על פי התכניות החלות על המקרקעין, רשאית הוועדה המקומית לסרב לאשר הוצאת היתרי בניה, בשטח בו לא קיימות תשתיות פיתוח מינימליות והיא אף חייבת להוציא היתר בניה רק לאחר אישורי תכניות פיתוח והבטחת ביצוען. ב. אין כלל צורך במקור חוקי לתשלום הנדרש ע"י רשות מקומית ובלבד שהאזרח הסכים לשלם את התשלום ושהתשלום מבטא מפגש אמיתי של רצונות או אינטרסים ונעשה במטרה "לסגור את העסקה". ג. החתימה על הסכם הפיתוח אפשרה קבלה מיידית של היתרי בניה ובכך העניק ההסכם, לתובעים יתרון, כלכלי אדיר ומאידך - אפשר ההסדר למועצה בסיס תקציבי לביצוע הפיתוח. 3. בישיבת יום 9.8.07 (בעמ' 61 לפרוטוקול), הודיעו הצדדים, כלהלן: "אנו מסכימים, כענין שבעובדה, שהוועדה המקומית לא היתה נותנת היתרי בניה ללא תנאי הכרחי, שהוא אישור המועצה לפיו הוסדר נושא הפיתוח כולל שצ"פים, בהסדר אמיתי שיתן פיתוח בהתאם להוראות התכניות". הסכמה לתשלום היטל הפיתוח ; 4. טענת התובעים, לפיה, במהלך המו"מ שקדם להסכם, הם התנגדו לתשלום ההיטל, נתמכת במכתבה של עו"ד הולצר, מטעמם, מיום 21.2.00 (נספח ג' לתצהירה של אילנה ארנולד) ובתרשומת (נספח ד' לתצהירה). לדברי התובעים, אשר לא נסתרו, הענין הובע בפני ראש המועצה, בפגישה אשר התקיימה בין הצדדים ביום 22.2.00, שישה ימים לפני חתימת ההסכם, ותגובתו היתה, שאם הם יחתמו תחת מחאה, לא יינתנו להם היתרי בניה. כאמור - דברים אלה לא נסתרו. המועצה לא הביאה את ראש המועצה למתן עדות ואילו בעדותו של גזבר המועצה, מר זהר כהן (להלן: "כהן"), לא היה כדי לסתור את דבריהם. אמנם, כהן אמר, כי איש לא אולץ לחתום על ההסכם, אולם כשנשאל, במפורש, שאלות רלבנטיות לגרסה העובדתית של התובעים התחמק ממתן תשובה ברורה. ראו עדותו בסוף עמ' 55 לפרוטוקול ובעמ' 56: "ש. עמדה פה אשתו אילנה ושמואלביץ וסיפרו על פגישות אתך ושאמרו לך שלא נוח להם לחתום על הסכם הפיתוח. ת. אני לא שמעתי שהם אמרו זאת ואי נני זוכר את הפגישות האלה. ש. אתה אומר שהם חתמו מרצונם הטוב. ת. כל מי שחתם על הסכם הפיתוח הסכים לחתום. אף אחד לא אולץ לחתום. ש. אף אחד לא אמר שיש לו בעייה עם ההסכם הזה. ת. אני לא זוכר. ש. מי שלא חתם על ההסכם לא יכול לקבל היתר בנייה. ת. אני לא יכול התייחס לשאלה. ש. מדוע. ת. כי אינני זוכר את הפרטים." אני מקבלת, איפוא, את גרסת התובעים, בעניין זה וקובעת, כי הם לא הסכימו לתשלום הסך של 12,000 ₪, אולם חתמו על ההסכם, הכולל תנאי זה, מאחר שידעו כי אם לא יחתמו, לא יקבלו היתרי בנייה. משמעותה של חתימה זו, לאור הוראות התכניות החלות על המקרקעין ולאור שאר הנתונים, לרבות דרכי הפעולה, אשר עמדו בפני התובעים, יידונו להלן. גביית ההיטל - האם חוקית ? 5. כעת יש לדון בשאלה, האם רשאית היתה המועצה לגבות היטל פיתוח ולהתנות מתן היתרי בניה בהתחייבות לשלמו. נאמר כבר כעת, כי אם רשאית היתה המועצה להתנות כך, אין בהתנגדותם ובמחאתם של התובעים ולא כלום. 6. תקנה 16 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 הקובעת הוראות בנוגע למתן היתר ותנאיו, קובעת, כי: "ועדה מקומית רשאית לתת היתר, לסרב לתתו, לתקנו, לשנותו, להתלותו או לבטלו לפי סעיף 216 לחוק וכן להתנות בו תנאים, ובין השאר בענינים אלה: . . . . . . . . . . . (6) עבודות פיתוח מסביב לבנין המוצע: (א) סלילת מדרכות, שבילים ובנייתם של קירות תומכים וגדרות; (ב) נטיעת עצים וצמחים מסויימים ושמירה על עצים וצמחים מסויימים שבנמצא". ספק בעיני, אם מכח תקנה זו מוסמכת הוועדה המקומית לתכנון ובניה להתנות מתן היתר בתנאי כללי של ביצוע שצ"פים, ללא שיהא ברור בדיוק מהי הדרישה וכאשר הדרישה חורגת, מבחינת הפריטים הנדרשים בה, מהפריטים המפורטים בסעיף הנ"ל. סבורתני, כי גן, כגון "גן החושים", עליו מצביעה המועצה כפיתוח, אשר נעשה בכספי ההיטל שנגבו מהתובעים ומאחרים, אינו נכלל בסעיף הנ"ל. להלן הוראות התכניות החלות על המקרקעין ; 7. אין חולק שבעת שנחתמו ההסכמים, לא היו תשתיות פיתוח במקרקעין על המקרקעין חלות תכניות מתאר ש/23א' ו- ש/23ב' וכן תכנית הרחבת שטחים למגורים ש/במ/522. סעיף 4 לתכנית ש/23ב', קובע, כי מטרת התכנית היא, בין היתר: "להבטיח ביצוע פרויקטים ותשתית מינימלית בשטח לפני הוצאת היתרי בניה". בסעיף 5 לתכנית זו נקבע, כי: "הוועדה המקומית רשאית לסרב לאשר ולהוציא היתר בניה בשטח בו לא קיימים פיתוח ותשתית עירונית מינימאלית (כגון: מים, ניקוז, ביוב, כבישים, חשמל וכו'), כל עוד לא תובטח התקנתם (במלואם אן בחלקם) לשביעות רצון המועצה המקומית בנימינה". סעיף 8 לתקנון תכנית ש/במ/522 קובע: "הוועדה המקומית תוציא היתרי בניה רק לאחר אישורי תכניות פיתוח והבטחת ביצוען כגון: סלילת דרכים והתקנת מדרכות, ריצוף שבילים, מפלסי כניסה, חניונים, גדרות, גנון, סידורים לסילוק אשפה, ביוב... ניקוז,תאורה וכיוצ"ב". כן נקבע, בסעיף 16(ב): "פיתוח התשתית, תיעשה ע"י הרשות המקומית (בשטחי הציבור), ועל חשבון הבעלים בהתאם לחוקי עזר קיימים ו/או על פי הסדרים מיוחדים עם הרשות המקומית (בהעדרם)." מדובר בתכניות אשר פורסמו בילקוט הפרסומים ואשר עברו הליכי אישור, כדין והן מאפשרות, איפוא, לוועדה המקומית לסרב ליתן היתר ללא הבטחת פיתוח (היכול לכלול גם פיתוח שצ"פים) וכן מחייבות את הרשות המקומית לפתח תשתיות בשצ"פים, על חשבון הבעלים. הנתונים הרלבנטיים במקרה דנן וחוו"ד השמאים ; 8. המועצה טוענת, שעקב מספרם הרב של היזמים, העדיפו היזמים שהמועצה תבצע את עבודות הפיתוח בעצמה וכי המועצה הסכימה לאשר לוועדה מתן היתרי בניה בתנאי שישולם הסכום הקבוע והיזמים יחתמו על מסמך, בו הם יבקשו מהמועצה לפעול לפיתוח התשתיות. על פי חוות דעתו של השמאי סגל, מטעם המועצה (להלן: "סגל"), פרק הזמן אשר היה דרוש למועצה, ללא ההסדר, להבטיח את התקציב הדרוש לפיתוח, הינו כשנתיים והעריך, כי הקדמת קבלת היתרי הבנייה בשנתיים הקנתה לתובעים יתרון כלכלי ששיעורו 11% מערך הנכס. השמאי מר ירון שטרית, מטעם התובעים (להלן: "שטרית") טען, שהתובעים עצמם יכלו לבצע את הפיתוח והצביע על כך שלמרות שעברו 5 שנים, טרם הושלמו עבודות הפיתוח. עם זאת, גם שטרית הסכים, שריבוי היזמים במקרקעין יצר מצב בעייתי. כשנשאל על כך בעדותו, לא היה בידו להציע פתרון לבעיה זו, אלא התייחס למצב בו קיים מספר בעלים קטן (עמ' 15) וברי כי לא כך הוא במצב דנן. שטרית גם הסכים, שלנושא הפיתוח יש השפעה על זמינות הקרקע וכי כאשר יזם נושא בעלויות הפיתוח (דבר מקובל בהסכמי פיתוח שצ"פ), מעדיפה אני את חוות דעתו של סגל, שהינה סבירה יותר ומתיישבת טוב יותר עם הנתונים הקיימים במקרה דנן ונתמכת, במידת מה, גם בתשובותיו של שטרית, בחקירתו. התנאים לקיומם של עושק או כפייה ; 9. טענותיהם של התובעים נסמכות על סעיפים 17 ו- 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, העוסקים בכפיה ובעושק, כלהלן: "17. כפיה (א) מי שהתקשר בחוזה עקב בפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה." "18. עושק מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." התנאים, אשר בסעיף 17, אינם מתקיימים בענייננו, הן לאור שילוב הוראות התכנית, המאפשרות התניית היתר בהבטחת ביצוע שצ"פ, מחייבות בביצוע את הרשות המקומית ומטילות את עלות הביצוע על הבעלים, הן לאור היתרונות אשר צמחו לתובעים כתוצאה מהסדר זה, אשר אפשרו להם לקבל היתרי בנייה, ללא עיכוב והן לאור הוראת סעיף 17(ב), לחוק החוזים, הקובעת, כי אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום. בעת"מ (תל-אביב-יפו) 1032/00 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" נ' ועדת הערר המחוזית מחוז מרכז ואח', הכיר ביהמ"ש (כבוד השופט גרוניס, בשבתו, אז, בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו), בזכות העקרונית של מוסדות התכנון, או רשויות הרישוי לשקול שיקולים הנוגעים למצב התשתית בשטח שבקרבה למבנה שמבוקש להקימו, באמרו: "אומנם יתכן ומוסדות התכנון יקבעו במפורש בתוכנית כי לא יינתנו היתרי בנייה כל עוד לא בוצעו עבודות תשתית בתחום התוכנית או במתחם הרלוונטי (ראו לדוגמא התוכנית שנזכרה בבג"צ 1640/95 הנ"ל). דעתי היא שאף אם אין הוראה מעין זו כלולה בתוכנית, הרי רשאית הוועדה המקומית לשקול את השיקול האמור בעת שהיא דנה בבקשה למתן היתר בנייה... ולפיכך, ניתן אף לסרב לבקשה במקרה מתאים. איננו מתעלמים מכך שמסקנה זו עלולה להביא לפגיעה בזכות הקניין של בעלי הקרקע, וזאת הגם שהבקשה להיתר עומדת בדרישות של החוק, התקנות והתוכניות. אמת, הכרה בסמכותן של הרשויות לסרב ליתן היתר במצב דברים כאמור טומנת בחובה סכנה מסויימת, בשל האפשרות שייעשה שימוש לרעה בסמכות האמורה. חרף זאת, נראה שאין מנוס מלהכיר בכך שהוועדה המקומית, או רשות הרישוי, רשאיות לשקול את השיקול האמור בגדר חובתן להתחשב בטובת הציבור, ובמקרה זה, בטובתם של רוכשים פוטנציאליים." 10. מהראיות אשר הובאו בפניי, לרבות עדויות התובעים עצמם עולה, כי התובעים העדיפו לחתום על ההסכם ולקבל היתרים בהקדם, מאשר להמתין עד שיהיה למועצה תקציב לפיתוח השצ"פ. דווקא בעבודה שהתובעים חתמו "תחת מחאה", תוך שהם "שומרים לעצמם הזכות" לתבוע החזר הכספים יש משום חוסר תום לב. פתוחה היתה הדרך בפני התובעים, לתקוף את התניית מתן ההיתרים בתנאי של תשלום ההיטל, בערכאות משפטיות, אלא שהם העדיפו שלא לעשות כן. לטענת המועצה, אשר, כאמור, מקובלת עליי, הם העדיפו שלא לעשות כן, בשל היתרון הכלכלי אשר צמח להם מכך, כפי האמור לעיל, לאור חוו"ד השמאים ובנסיבות אלה, משקבעתי כי היתה סמכות למועצה להתנות, כאמור, אין לומר שההסכם נחתם תחת אילוץ. בנסיבות אלה, למרות שהתובעים לא רצו לשלם את ההיטל ולא הסכימו לשלמו "מרצונם החופשי", אלא הסכימו לחתום על ההסכם, רק לאחר שהוברר להם כי אם לא יחתמו לא יקבלו היתרי בניה, אין בכך משום אילוץ. כך, גם אין לדבר על כפיה. התובעים היו מלווים ייעוץ משפטי ודרישה זו, של תשלום היטל בסכום זה, נכללה גם בהסכמים נוספים שנעשו בין המועצה לבין בעלי מקרקעין אחרים בתחום התכנית, כך שאין מדובר בתנאי חוזה הגרועים מן המקובל. 11. בפני התובעים עמדו דרכים חלופיות. יכלו הם לתקוף בערכאות את דרישת המועצה לתשלום ההיטל, כתנאי למתן היתרי בניה ונראה שהם לא עשו כך מאחר שהיה להם אינטרס כלכלי בקבלת היתרי בנייה, ללא שיהוי. עם זאת יודגש, כי אין לומר שבכל פעם בו אדם אינו פונה לדרכים חלופיות הוא מאבד את זכותו, כפי שהובהר ע"י כבוד השופטת דורנר בפרשת רובינשטיין: "קביעה כי אזרח יידרש לפנות לערכאות לפני-המעשה (ex ante), כמפלט יחיד מפני סירוב הרשות השלטונית לקיים את הוראות החוק, לא תעלה בקנה אחד עם החובות המוגברות של הגינות, נאמנות ותום-לב המוטלות על הרשות ביחסים שבינה לבין האזרח. יש לצמצם את התמריץ של רשויות שלטוניות להעמיד דרישות לא-חוקיות להפעלת סמכויותיהן. על-כן מן הראוי להכיר גם באפשרות של פנייה לערכאות לאחר-המעשה (ex post). ברוח זאת נקבע, בין היתר, בדיני עשיית עושר ולא במשפט, כי העובדה שהאזרח יכול היה לפנות לבית-המשפט בטרם שילם כספים שדרשה ממנו הרשות השלטונית איננה שוללת את זכותו להשבתם בדיעבד של סכומים שנגבו ממנו מעל למותר." לכן, לו הייתי קובעת שלא היתה למועצה זכות להתנות, כאמור לעיל, לא הייתי רואה בעובדה שהתובעים לא פנו לערכאות, אלא העדיפו לחתום על ההסכם, משום מכשלה בפני קבלת תביעה זו. אלא, שלא כך קבעתי. ראו עוד לעניין אילוץ, בנסיבות דומות, דברי כבוד השופט טירקל בע"א 7664/00 - אברהם רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון פ"ד נו(4), 117, עמ' 128-129 (להלן: "פרשת רובינשטיין"): "... תתכן אפשרות שכל אחד מן המתקשרים מעונין להשיג על ידי ההסכם יתרון כלשהו או טובת הנאה. במצבים כאלה אין לקבוע כי המתקשר "הפרטי" פעל מחמת אילוץ." כן ראו דברי כב' השופט ח. כהן בע"א 435/68 מדינת ישראל ואח' נ' "לי-עור" בע"מ, ואח' פ"ד כ"ג (1) 436, שם נעשתה הבחנה בין היטל שהוטל על האזרח בעל כורחו ובין היטל שהאזרח התחייב, מרצונו החופשי לשלמו בחוזה עם השלטונות, כאשר לגבי תשלום מהסוג השני נקבע (ב עמ' 445): "אין כל דבר בחוק המונע או המגביל את האזרח מלקבל על עצמו חבות חוזית כלפי השלטון, לרבות חבות חוזית לשלם 'היטלים'; ומשקיבל על עצמו חבות חוזית שכזאת, חל עליה דין החוזים - ולא סעיף 6 לפקודת סדרי שלטון ומשפט". גם בפרשת רובינשטיין התייחס ביהמ"ש לאפשרות שהסכמה כזו תשקף מימוש אינטרסים של שני הצדדים, באמרו: "האיזור היה, באותה עת, בלתי מפותח והתשלום ששילמו המערערות אפשר לעיריה לבצע את הפיתוח הסביבתי הנדרש לבנייתה של שכונה חדשה והעניק למערערות 'יתרונות כלכליים אדירים'. היה מדובר, אפוא, ברצון משותף לממש אינטרסים משותפים. המערערות היו מעונינות בזירוז מתן היתרי הבניה על מנת ליהנות מעליית ערכם של נכסיהן. העיריה היתה מעונינת בסיוע למימון בניתם של מוסדות הציבור. בנסיבות אלה לא ניתן להראות שנתקיים קשר סיבתי בין התנהגותה של העיריה לבין התשלום ששלמו המערערות." 12. כן יש מקום לציין, שענייננו אינו דומה לענין אשר נדון בבג"צ 1640/95 - אילנות הקריה (ישראל) נ' ראש העיר חולון . פ"ד מט(5), 582. שם נקבע, כי דרישת תשלום עבור הפיתוח כתנאי למתן היתר היתה בלתי חוקית (אם כי בסופו של דבר נפסק לטובת המשיבים, בשל שיהוי ומניעות), בשל שני נימוקים. האחד - לא ניתן היה ללמוד מההוראה בתכנית, עליה הסתמכו המשיבים שם, "הסמכה או מנוף" (כלשון ביהמ"ש), להטלת חיובים כספיים על הבעלים של המקרקעין. השני - בפועל, ניתנו היתרי בניה רבים לבניה בשטח התכנית, ללא התנייתם בדרישה כספית כזו. (עמ' 589-590 לפסה"ד). בענייננו, נוסח הסעיפים הרלבנטיים בתכנית שונה לחלוטין. הקטע בתכנית, עליו נסמכו המשיבים, שם, אינו כולל הוראה, כפי הנכללת, בענייננו, בתכנית (סעיף 16ב), לפיה פיתוח התשתיות ייעשה ע"י הרשות המקומית, על חשבון הבעלים. הוראה זו יכולה לשמש תשתית להסכם בין הרשות המקומית לבין הבעלים, לפיו במקום שהבעלים יבצעו את התשתיות, תבצע אותן המועצה, על חשבונם ומכאן - תנאי, לפיו, ישלמו הבעלים למועצה את הסכום הנדרש לשם ביצוע הפיתוח, בטרם יינתן ההיתר. שנית - מהראיות אשר הובאו ע"י המועצה עולה, כי תשלום היטל זהה, בסך 12,000 ₪ נדרש מכל הבעלים בשטח התכנית. 13. ראוי גם להפנות אל פסק דינה של כבוד השופטת שטמר, מביהמ"ש המחוזי בחיפה, בעת"מ (חיפה) 1391/03 - עפרה בונשטיין נ' המועצה המקומית בנימינה, בו נדונו שלוש עתירות מנהליות, אשר הגישו קבלנים ובעלי מקרקעין, יזמים, בנוגע לדרישת תשלום היטל הפיתוח בשטח התכנית. שם התעוררו שאלות נוספות, אשר לא עמדו לדיון במקרה אשר בפניי, אולם בנוגע לדרישת היטל הפיתוח היו העובדות זהות וביהמ"ש קבע (בסעיף 31 לפסה"ד), כי אין פסול במסמכי ההתחייבות הנוגעים לכך, בקבעו: "לפיכך, אינני רואה פסול כלשהו, כפי שמבקשים העותרים לקבוע, במסמכי ההתחייבות. העובדה כי המסמך היווה תנאי לקבלת היתר בנייה, אין בה, כעמדת העותרים, כדי לקבוע כי המועצה התנהלה באופן בלתי ראוי או בלתי סביר. העותרים היו מעוניינים לפתח את השטח באופן מיידי. העירייה יכולה היתה לחכות עדיין עם הפיתוח בשל העדר תקציב. למרות זאת, התגבש בין הצדדים הסכם, שבו קיבל כל אחד את מה שרצה: העותרים פיתוח מהיר, והמועצה מימון לתחילת העבודות. האילוץ קיים, מקום שלרשות לא היתה סמות חוקית לדרוש תשלום או תמורה עבור שירותיה. כך נקבע בע"א 412/54 עיריית ת"א-יפו נ' חברת 'ארמון אהרונוביץ 3' בע"מ, פ"ד 1835, 1837: 'תחומי האילוץ לא נקבעו מעולם, אך בדרך כלל אפשר לומר, כי אילוץ פירושו שימוש בלתי חוקי או איום בלתי חוקי להשתמש בכח הניתן לו לאדם, כלפי גופו, או כלפי נכסיו או זכויותיו החוקיות של חברו, שעה שזה אין לו מוצא בלתי - אם למלא את הדרישה אשר הוא נדרש למלאה'. עוד לעניין זה ראו: ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117; ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחמ - בע"מ, תק-על 2006(ו) 2249). בעניינו, כפי שכבר הובהר, למועצה היתה הסמכות בדין לדרוש מבעלי המקרקעין תשלום עבור הוצאות הפיתוח, ולכן אין בהסכם משום אילוץ." סוף דבר ; 14. לאור קביעתי, לפיה לא נפל פגם של אי חוקיות בהסכם ולפיה נסיבות הענין אינן מקימות עילה לביטולו, לא מחמת אילוץ ולא מחמת כפייה, אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת, ביחד ולחוד, את הוצאות המומחה מטעמה, כנגד קבלה ובשערוך כדין וכן שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. ניתן היום כ"ז בשבט, תשס"ח (3 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים. ת. שרון-נתנאל, שופטת אגרות והיטלי פיתוח