רקע ועובדות רלוונטיות 1. המערערת 1 הינה יצרנית מכשיר הטלוויזיה, והמערערת 2 הינה נציגה בלעדית לשיווק מוצריה של המערערת 1 בישראל (להלן: "המערערות"). 2. ביום 25/12/95, נחבלה המשיבה 1, שירן סימן טוב (להלן: "שירן"), אז בת 5 וחצי, בבית סבהּ וסבתהּ (המשיבים 4 ו-5) כאשר מכשיר טלוויזיה, מתוצרת Sony שהיה מוצב על שידה בסלון הבית, נפל עליה. 3. ביום 22/12/03 הגישו המשיבים 1-5 (להלן: "המשיבים") תביעה נגד המערערות על נזקי גוף על סך 8,600,000 ₪ שנגרמו לשירן כתוצאה מהאירוע הנ"ל. המשיבים ביססו את תביעתם על מספר הוראות חוק: חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981; חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם - 1980 (להלן: "חוק האחריות למוצרים פגומים"); חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973; וחוק המכר, תשכ"ח - 1968. 4. המשיבים צירפו לכתב התביעה חוות דעת של מר אילן לביא, מומחה בתחום הבטיחות, מיום 10.09.03, בה נקבע, בין היתר, כי מכשיר הטלוויזיה, שמשקלו 48 ק"ג, איננו יציב וכן כי בשל מיקומה של מנורת המסך בחזיתו הקדמית של המכשיר "קיימת אי יציבות ונטייה ברורה של המכשיר להתהפך וליפול קדימה, בעקבות טלטול מקרי". עוד נאמר בחוות הדעת, על סמך דיווחי המשיבים 4 ו-5, כי מכשיר הטלוויזיה נרכש 12 שנה לפני קרות התאונה. 5. המערערות הגישו בקשה לסלק את תביעת המשיבות על הסף, מן הטעם, כי התביעה התיישנה לפי חוק ההתישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולפי חוק האחריות למוצרים פגומים. באשר לחוק האחריות למוצרים פגומים, טענו המערערות, כי מאחר שמכשיר הטלוויזיה נרכש כ- 12 שנה לפני קרות התאונה, התיישנה התביעה לפי סעיף 6 לחוק האחריות למוצרים פגומים, עשר שנים לאחר שהמוצר יצא משליטת היצרן, ובעניינינו, שנתיים לפני הגשת התביעה. (בש"א 10669/06). 6. בנוסף, המבקשות הגישו בקשה להורות למשיבים להשיב בתצהיר לשאלון שהוגש להם וכן לערוך תצהיר גילוי מסמכים כדין (בש"א 10668/06). החלטת כב' הרשם 7. בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 20.2.07 דחה כב' הרשם א' אורנשטיין את הבקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, הן לפי חוק ההתיישנות והן על פי חוק האחריות למוצרים פגומים. באשר לחוק ההתיישנות, קבע הרשם, כי אמנם חלפו שמונה שנים ממועד התאונה ועד להגשת התביעה, ולכאורה, על פי הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות התיישנה תביעתם של המשיבים 5-2. יחד עם זאת, כך כב' הרשם, יש לבחון את טענות המשיבים בדבר העלמת עובדות ומשך הזמן שנדרש להם לגילוי מידע חיוני, בהתאם לחריג בדבר התיישנות שלא מדעת, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לגבי טענת המשיבים בדבר העיכוב בהגשת התובענה, שנבע מהזמן הרב שנדרש להם לגילוי מידע חיוני, היינו זהות יצרן הטלוויזיה, קבע הרשם, כי טענה זו הועלתה "בשפה רפה, עמומה ומעורפלת בתגובת המשיבים... הטענה נטענה ללא כל פירוט ומבלי שהדבר מגובה בתצהיר ובזאת אין די. שעה, שלכאורה חלפה תקופת ההתיישנות, והתובע טוען כי מחמת נסיבות שלא היו תלויות בו, נעלמו ממנו עובדות, שלא ניתן היה לגלותן, עליו להתכבד ולהבהיר מהן אותן העובדות, ולא ניתן להסתפק בטענה העמומה כי היו נסיבות כאלה. קבלת עמדת המשיבים, משמעה שכל אימת שיהיה קיים חשש לדחיית תביעה מחמת התיישנות, יוכל תובע לטעון בעלמא להחלת סעיף 8 לחוק, ובאופן שיסכל את מטרת חוק ההתיישנות". כב' הרשם קבע, כי בנסיבות המקרה, היה על המשיבים לצרף לתגובתם תצהיר המפרט את העובדות המצדיקות את החלת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולפרט את הנסיבות שמנעו מהם לדעת את העובדות הדרושות להגשת התביעה במועד, ומהן הפעולות שנקטו בזהירות סבירה לאתר את המידע הדרוש. לבסוף, קבע כב' הרשם: "בנסיבות אלה שומה היה עלי להורות על קבלת הטענה ולהורות על דחיית התביעה של המשיבים 5-2 מחמת התיישנות. עם זאת, ונוכח ההלכה הפסוקה ... לפיה על בית המשפט לפעול במשורה בדחיית תובענות על הסף, אאפשר למשיבים להגיש תצהיר מטעמם, שיפרט את האמור ובעיקר מה נעשה על ידם במהלך השנים, מאז האירוע כדי לברר את זכות יצרן הטלוויזיה, ומשך התקופה מאז נודעה להם זהותו ועד להגשת התובענה". 8. באשר לטענת ההתיישנות מכוח החוק האחריות למוצרים פגומים, קבע כב' הרשם, כי מכתב התביעה, עולה, כי מכשיר הטלוויזיה נרכש כ- 12 שנה לפני קרות התאונה, ועל כן, לכאורה, חלה התיישנות על התביעה לפי סעיף 6 לחוק. יחד עם זאת, קבע כב' הרשם, כי יש להחיל את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות גם על החוק למוצרים פגומים "שכן אותו רציונל ביסוד החריג האמור של העדר ידיעה של הניזוק שמנעה הימנו את העובדות הדרושות להגשת תביעה על פי חוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות, צריך לחול גם על חוק אחריות למוצרים פגומים". 9. כב' הרשם קבע, עוד, כי טענת המבקשים כי חלה התיישנות על תביעתה של שירן לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, דינה להידחות מאחר שחוק ההתיישנות החריג את תקופת ההתיישנות ביחס לתביעת קטים רק החל בהיותו בגיר ו"אין מקום לסטות מהוראות הדין גם שעה שקיימת תקופת התיישנות קצרה בחקיקה ספציפית, כגון החוק למוצרים פגומים. הרציונל ביסוד ההוראה שלגבי קטין תחול התיישנות רק מהפיכתו לבגיר, חלה הן באשר לחוק ההתיישנות והן באשר למגבלות התיישנות קצרות בחוקים מיוחדים, ולא ניתן כל טעם ענייני מדוע יש לקבוע אחרת, שעה שיש תקופות התיישנות מיוחדות, וגם לא הובאה כל אסמכתא לטענה האמורה". 10. החלטת הרשם התייחסה לנושא ההתיישנות בלבד והוא לא התייחס כלל לעניין גילוי המסמכים. בדיון שהתקיים ביום 5.3.08 הוריתי למשיבה להגיש תצהיר גילוי מסמכים תוך 30 ימים. בכך בא עניין זה על פתרונו ואין מקום להתייחס לטענות שהועלו לעניין זה. טענות המערערות 11. לטענת המערערות, היה על הרשם לסלק על הסף את תביעות המשיבים המבוססות על חוק האחריות למוצרים פגומים, ולהורות על מחיקת הטענות הנוגעות לכך מכתב התביעה; לשון סעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים, ברורה וחד משמעית, ולפי הסעיף, בחלוף עשר שנים מתום השנה בה יצא המוצרת משליטת היצרן "לא תוגש" התובענה; שגה כב' הרשם בהתעלמו ממהותו ומאפיו של חוק האחריות למוצרים פגומים בגינו קבע המחוקק, במסגרת חוק מיוחד ומאוחר לחוק ההתיישנות, "הוראת חסימה" סופית ומוחלטת, הקובעת תקופה הנמדדת מן המועד בו יצר המוצר משליטת היצרן, לאחריה לא ניתן עוד להגיש תביעה בקשר למוצר האמור בהתבסס על חוק האחריות; כב' הרשם שגה בקביעתו, כי הרציונל המצוי בבסיסו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות לעניין חישוב תקופת ההתיישנות כאשר מדובר בקטין, חל גם ביחס לחוק האחריות למוצרים פגומים; שגה כב' הרשם כאשר קבע כי לא ניתן טעם ענייני לכך שסעיף 10 לחוק ההתיישנות לא יחול על סעיף 6(ב) לחוק האחריות וכן שגה כשקבע כי לא הובאה אסמכתא לכך, כך המערערות. טענות המשיבים 12. לטענת המשיבים הערעור הינו סתמי, טורדני וקנטרני ומטרתו לעכב את ניהול ההליך המשפטי והחלטתו של כב' הרשם הינה מוצדקת ומבוססת; החלת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות על סעיף 6(ב) לחוק לאחריות למוצרים פגומים הינה מצודקת לאור תכלית הסעיף; כך גם לגבי החלטת סעיף 10 לחוק ההתיישנות על חוק האחריות למוצרים פגומים; נוכח העובדה כי שירן נפגעה בגיל חמש וחצי והעיכוב בהגשת התביעה נבע בין היתר ממשך הזמן שנדרש לגילוי מידע חיוני שלא היה בשליטתה ובהיעדר מידע, יש לפרש את ההוראות הדנות בהתיישנות על דרך הצמצום; הטענות אותן מעלות המערערות יש להוכיח באמצעות ראיות ועובדות שיובאו בפני בית המשפט בשלב ההוכחות של המשפט; הגשת הערעור נגועה בחוסר תום לב שכן המערערות פעלו להסתרת זהותה האמיתית של המערערת 1, כך המשיבים. דיון והכרעה 13. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטת הרשם לצורך החלטתו; הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע ואין לגלות בהחלטתו כל טעות שבחוק. לאור כך, ומכוח הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אני דוחה את הערעור. 14. עם זאת, יודגש ויוער, כי נימוקיו של הרשם באשר להחלת הרציונל של סעיף 8 ושל סעיף 10 של חוק ההתיישנות על חוק האחריות למוצרים פגומים מקובלים עליי לחלוטין, תואמים את רוח הפסיקה באשר לזכות הגישה לערכאות, ולהחלת חוק ההתיישנות על חוקים הקובעים הסדרי התיישנות ספציפיים - ואין מקום להתערב בהם (ראו ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתים, פ"ד מא(1), 589). טענות המשיבים בדבר המועד שבו נודע להם לראשונה זהות המערערות כנתבעות הראויות לפי חוק אחריות מוצרים פגומים, הינן טענות עובדתיות הטעונות בירור עובדתי שלא ניתן לערכו במסגרת הליך סף. אין להורות, בשלב זה של הדיון, על דחיית עילות התביעה הנוגעות לחוק האחריות למוצרים פגומים. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערערות בתשלום הוצאות הערעור ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן והודע בהיעדר הצדדים היום, ט"ז אב תשס"ח, 17 אוגוסט 2008. שרה ברוש, שופטת אחריות על מוצרים פגומיםמוצרהתיישנות