תיקון אחוזי הנכות על ידי ניתוח מבוא 1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע בעת עבודתו אצל הנתבעת 1 ביום 20.01.2002. הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה. 2. התובע, יליד 11.02.1975, עבד בזמנים הרלוונטיים לתאונה כפועל במה ועסק בהרכבת ופירוק תפאורות אצל הנתבעת 1 (להלן: "הבימה"). במסגרת עבודתו נדרש לפרק אביזר תפאורה אשר נמצא בגובה שהצריך טיפוס. תוך כדי ירידתו ארצה כשהוא נאחז בידו הימנית בצינור הצמוד לקיר התפאורה ובעודו נושא בעזרת כתפו השמאלית את אביזר התפאורה, חש התובע כאב ביד ימין. בסופו של יום הסתבר שהתובע סבל מפגיעה בכתף. 3. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות. התובע קיבל דמי פגיעה ומענק נכות. 4. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. 5. מטעם התובע העידו הוא עצמו, מר ואחנין מנחם אשר עבד עמו כפועל במה, והמומחה מטעמו ד"ר שטיינברג. מטעם הבימה העידו מר גידי בר-עוז המשמש בה כמנהל טכני. כמו כן נחקר על חוות דעתו ד"ר מוזס אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים. שאלת האחריות גרסת התובע וטענותיו 6. התובע טוען כי לצורך פירוק האביזר נאלץ לטפס על קיר התפאורה ולהיאחז בו בידו הימנית ובעת ובעונה אחת לפרק בידו השנייה את האביזר, שכן בשל השיפוע של הקיר לא ניתן היה להציב סולם במקום. בסעיף 3 לתצהירו (סומן ת/2) נכתב כדלקמן: "בתאריך 20.1.02 עסקתי עם עוד מספר עובדים בפירוק קיר תפאורה. גובהו של קיר התפאורה היה כ- 3.5 מטר, וממנו, מגובה של כ-50 ס"מ, יורד כלפי הבמה קיר משופע. בקיר התפאורה היה פתח, כאשר מחלקו העליון השתלשלו רצועות פלסטיק, שהיו מחוברות לפס עץ (לייסט). הונחיתי על ידי המנהל הטכני של ההצגה להתחיל בפירוק הלייסט. מאחר ובצמוד לקיר האנכי היה הקיר המשופע, לא יכולתי להציב במקום סולם. נאלצתי לעלות על הקיר האנכי, לאחוז ביד אחת בצינורות שנמצאו על קיר האולם מעבר לפתח, ובידי השניה לשחרר את ברגי הלייסט. פירקתי את הלייסט, הנחתי אותו על כתפי השמאלית, התחלתי לרדת מהקיר בזמן שעוד אחזתי בידי הימנית בצינורות ואז הרגשתי כאב חד ביד ימין." 7. באופן דומה ציין מר ואחנין בתצהיר עדותו הראשית (סומן ת/1), כי לא ניתן היה לשים סולם ליד קיר התפאורה המשופע. לדבריו בעת שהתובע החל לרדת למטה וידו הימנית אחזה בצינור מעבר לקיר התפאורה, הוא שמע אותו צועק וראה אותו תופס את ידו. 8. בעדותו בבית המשפט הוסיף התובע כי הייתה זו הפעם הראשונה בה פורקה התפאורה ומכאן שלא ידע מראש מה יהא אופי העבודה שבמהלכה נפגע. 9. לטענת התובע הפרה הבימה את חובת הזהירות שמוטלת עליה כלפיו כמעבידתו בכך שלא סיפקה לו סביבת עבודה בטוחה ולא דאגה לספק לו הדרכת בטיחות באשר לאופן ביצוע העבודה והסיכונים הכרוכים בה. כן הפרה הבימה חובות חקוקות לרבות פקודת הבטיחות בעבודה, תש"ל-1970 ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט - 1999. טענות הנתבעות 10. הנתבעות טוענות מנגד כי התובע כשל בהוכחת נסיבות התאונה וכלל לא הוכיח כי הן התרשלו והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן. 11. הן מוסיפות כי במהלך ניהול התיק התגלה שיומיים עובר לתאונה פרק התובע את כתפו הימנית בעת ששיחק טניס שולחן. נטען כי פריקת הכתף היא שהביאה לפגיעה נשוא התביעה, שכן כתפו הפגועה מלכתחילה לא עמדה בעומס הרב שהפעיל עליה התובע. אין לתובע אלא להלין על עצמו על כך שבמקום לנצל חופשת מחלה שניתנה לו עקב פריקת הכתף, בחר להגיע לעבודתו ולבצע פעילות פיזית קשה אשר על טיבה ידע מראש. 12. לטענת הנתבעות התובע התגלה כאדם בלתי אמין שכן על אף שנשאל על כך לא סיפר אודות הפגיעה למומחה מטעמו אשר בדק אותו לצורך הכנת חוות הדעת, לא לוועדות המוסד לביטוח לאומי ואף לא לעורך דינו. 13. עוד נטען כי התביעה מושתתת על עדות יחידה של בעל דין שכן עד התביעה מר ואחנין לא היה עד להתרחשות התאונה אלא שמע את התובע צועק רק לאחר שאירע המקרה. לטענתן יש לזקוף לחובתו של התובע את הימנעותו מלהביא לעדות את המנהל הטכני אשר הורה לו לפרק את האביזר ו/או מי מעובדי הבימה שנכחו במקום בעת האירוע. 14. הנתבעות מפנות לפסיקה רלוונטית לעניין העדר האחריות ומבקשות להדגיש כי האירוע התרחש בעת שהתובע ביצע עבודה שגרתית ורגילה אותה כבר ביצע פעמים רבות בעבר ולפיכך מדובר במקרה אופייני הבא בגדר סיכוני היומיום. בשל כך לטענתן אף לא נדרשה כל הדרכת בטיחות פרטנית עובר לביצוע העבודה, מה גם שהוכח על ידי עד ההגנה מר בר-עוז כי נושא הבטיחות מקבל דגש מיוחד וניתנות לעובדים הדרכות בטיחות שוטפות. 15. לחילופין, נטען כי יש להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור מכריע. דיון 16. אין חולק כי בהיות הבימה מעבידתו של התובע חבה היא כלפיו חובת זהירות מושגית. על כל מעביד מוטלת החובה לספק לעובדו סביבת עבודה בטוחה ולעמוד בחובות המחייבות את מערכת היחסים ביניהם. אין לי אלא לשוב ולהפנות לפסיקה אשר דנה רבות בנושא: ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' יצחק דרעי, פ"ד נ (3), 433, עמ' 436-437 ובעמ' 439. ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) עמ' 211. ע"א 59/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3), 649 בעמ' 652. ע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז (3) 225, בעמ' 229. ע"א 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו ואח' , פ"ד כז (1) 712. 17. נשאלת השאלה האם במקרה שבפני הפרה הבימה אף את חובת הזהירות הקונקרטית והאם הפרה את חובותיה שמכוח פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות שמכוחה. 18. נראה לי כי אחריותה של הבימה כלפי התובע עולה לאור תיאור אופן ביצוע העבודה אשר הוטלה על התובע, תיאור אשר לא נסתר על ידה. 19. במקרה שבפני נדרש התובע לפרק אביזר תפאורה המצוי בגובה המצריך טיפוס. כך תיאר את דרך ביצוע העבודה בעמ' 15 לפרוטוקול: "ניגשתי לראות איפה בדיוק החיבורים ואיפה הברגים, אני נתלה עם יד אחת על הצינורות של פנסי התאורה, נתלה ביד אחת על אחד הצינורות תומך את עצמי עם הרגל על הקיר ומפרק ביד שמאל את הבורג שצריך, ובמקביל איתי מישהו מפרק בורג בצד השני, ואנחנו אמורים להוריד את זה ביחד כי זה משקל כבד. אם הוא יהיה תפוס במקום אחד ובמקום שני לא, אז זה ישבר. צריך לעשות את זה במקביל על ידי שני אנשים, שאחד מהם הוא זה שצריך לקחת ממני, כי אני לא יכול לרדת לרצפה ממש עם הלייסט הזה עלי. אני שלפתי את הלייסט, הנחתי אותו על הכתף, איך שבאתי לרדת, שמעתי את החריקה בכתף השנייה. צעקתי למנחם לבחור שהיה כאן היום, והיה צריך לבוא לקחת ממני את הלייסט. שחררתי את היד הימנית וגלשתי כ - 20 ס"מ. אי אפשר לדבר על זה כנפילה. הלייסט עץ נשמט ממני והספיקו לקחת אותו כך שהוא לא נפגע." 20. כן ראה את דברי עד ההגנה מר בר עוז בעמ' 18 לפרוטוקול: "אם אני זוכר, היה שם בסיס משופע שלא אפשר העמדה של סולם קונבנציונאלי... יש שם קיר שלם שלאורכו יש ברזלים שמשמשים כסולם. הסולם לא ניתן לשימוש רק במקרה הזה, אלא העובדים מנצלים את מיקומו של הסולם על הקיר לצורך ביצוע העבודות. במקרה הזה, לא הייתה עוד אופציה... מאחר ואנו לא נמצאים שם במקום, אז אני לא יודע אם זה היה הפיתרון הטוב ביותר, כי לא זיהינו שם בעיה, לא מכיוון העובדים ולא מכיווננו." 21. מכאן נלמד שמר בר עוז לא סתר את גרסת התובע באשר לאופן ביצוע העבודה ואף הודה כי לא זוהתה בעייתיות בשיטת עבודה זו ובהתאמה לא ניתנה כל הדרכה בנושא. ראה תשובתו לחקירת ב"כ התובע בעמ' 17 לפרוטוקול: "ש. מה שאותי מעניין, אילו דגשים הוצאו במקרה שלנו לגבי אופן פירוק הלייסט, כאשר שמעו שבאופן מעשי זה דרש מהתובע להיות תלוי על איזשהו צינור שמחזיק פנסי תאורה ביד אחת, להוציא את הלייסט עם היד השנייה, במקביל עם עובד אחר, כי זה נורא חשוב ונורא כבד, וכל הסיפור הזה נראה לי בלי קשר לכתף פגועה או לא פגועה לפני כן, מראה לי בעיה שמצריכה דגש. ת. לא הוצא דגש מיוחד לעניין הזה, מאחר ולא זיהינו את הבעייתיות של הפעולה הזאת, שונה מפעולות אחרות. זו לא הייתה הפעם הראשונה. לא היה נראה שזה מצריך דגש מיוחד מעבר לדגשים שמקבלים בהדרכות בטיחות כאלה ואח'. ש. היה איזשהו דגש אחר שכן הודגש להם בתפאורה הזאת? ת. בתפאורה הזאת לא היו דגשים מיוחדים. ש. כלומר, לא ניתנו לתובע שום הנחיות ספציפיות לתפאורה הזאת? ת. לא." 22. תיאור זה מצביע על בעייתיות רבה בשיטת העבודה. לא סביר בעיניי כי עובד ייאלץ להיתלות בין שמיים וארץ על ידו האחת, בעודו נושא בידו השנייה אביזר כבד. היה על הבימה להנהיג שיטת עבודה בטוחה יותר, כגון היעזרות בעובד שלישי אשר כל תפקידו לשאת את ה"לייסט" בעוד שני העובדים האחרים אחראים רק על שחרור הברגים המחזיקים אותו, או לחילופין עשיית שימוש בחבל לצורך קשירת הלייסט והורדתו למטה. אלו הם אמצעים פשוטים שמעביד יכול לנקוט בהם בנקל. ראה על כך בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט(3) 66, בעמ' 80: "במקום שבו ניתן להתגונן מפני פגיעת נזק גוף באמצעים פשוטים, כגון סימון המוטות, חבישת משקפי מגן, הדרכה והקפדה על כללי עבודה נכונים, איני סבורה כי ניתן לומר כי הסיכונים שנלקחו היו סבירים." 23. מקובלת עלי עדותו של התובע כי עסק בפירוק תפאורה זו בפעם הראשונה, להבדיל מפירוקן של תפאורות אחרות בעבר. ראה דבריו בעמ' 14 לפרוטוקול: "ש. אתה ידעת איזו עבודה תצטרך לבצע ביום ראשון? ת. נכון שהיא לא שונה, רק ידעתי שאני בא לקראת משהו שאני לא מכיר. ש. ידעת באיזה הצגה מדובר? ת. ידעתי את השם שלה. זה הפעם הראשונה שפירקו את התפאורה של ההצגה הזו ואני לא הכרתי אותה." 24. מקובל עלי כי פירוק תפאורה אחת שונה מרעותה ומצריך עבודה טכנית קצת שונה. פועל הבמה צריך להכיר את האלמנטים וכיצד הם מתפרקים עובר למועד שבו הוא נדרש לגשת לפירוק עצמו. בשל כך לא ראיתי לקבל טיעונה של הבימה לפיה פגיעתו של התובע הינה חלק שגרתי מעבודתו היומיומית. יתרה מכך גם אם פרוק התפאורה בה עסקינן היה שגרתי אצל התובע, היה על המעבידה להנחותו מפני הסיכונים הצפויים לו. כך גם הייתה צריכה לוודא שאין סכנה מיותרת בטיפוסו לעבר האביזר אותו התבקש לפרק ולתת בידו כלים ואמצעים לביצוע עבודתו בבטיחות. 25. כך גם היה על הבימה לדאוג להעברת הדרכות בטיחות כיצד יש להתנהג בעת הטיפול בתפאורה ומתן הנחיות באשר לסכנות האורבות בעת טיפוס לגובה על קירות האולם ככל שהדבר נדרש והכרחי לצורך פירוק התפאורה. עצם העובדה שהתובע כבר פירק מספר תפאורות במהלך תקופת עבודתו בהבימה אינה פוטרת את הבימה כמעבידה להעביר הדרכות בטיחות מידי זמן לרענון נהלים וכללי עבודה בטוחים. 26. לא הובאה בפני כל ראיה לכך שהתובע הודרך ו/או הוזהר מפני הסיכונים הצפויים לו עובר לביצוע העבודה. הבימה הסתפקה בהעדת מר בר עוז אשר העיד מבלי שהיה בידיו רישום של ההדרכות שקיבל התובע, הודה כי כיו"ר וועדת הבטיחות תפקידו רק לרכז את פעילות הוועדה, וכלל לא זכר מי היה ממונה הבטיחות באותה תקופה. הבימה נמנעה מלהביא לעדות את ממונה הבטיחות במועדים הרלוונטיים לתביעה או לכל הפחות את מר שמואל בושרי אשר שימש כמנהל ראשי ושהה עם העובדים בעת התאונה, לפי עדות מר בר עוז (ראה דבריו בעמ' 19 לפרוטוקול). 27. אין ממש בטענת הבימה כי עדות התובע מהווה עדות יחיד שאין לה סיוע שכן לא הובאו עדי ראייה לפגיעה עצמה. הן התובע והן העד מטעמו העידו כי אירוע התאונה אירע בעת שפירק את אביזר התפאורה. מר ואחנין אף העיד כי לא ניתן להציב סולם במקום שבו נדרש התובע לפרק את הלייסט. דרישת הסיוע אינה צריכה להתפרש על פני כל גרסתו של התובע ודי שהסיוע יינתן באשר לחלקה של עדותו. בענייננו נמצאה תמיכה לעדות התובע בעדות מר ואחנין. יתרה מכך גם בעדות מר ברעוז היתה משום תמיכה חלקית בגרסת התובע. 28. לסיכום נקודה זו, בשניים חדלה הבימה כלפי התובע. האחד, שלא נתנה בידיו אמצעי עבודה ושיטת עבודה בטוחה והשני, שלא הדריכה אותו בכל הדרכת בטיחות כדי שיהיה בעצמו ער לסיכונים עובר להתרחשותם. במחדליה אלה של הבימה יש משום הפרת חובת הזהירות שהיא חבה כלפי עובדה וכן משום הפרת חובה חקוקה שמכוח תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט - 1999. אשם תורם 29. ב"כ הנתבעות טוען לחילופין לרשלנות תורמת מכרעת של התובע לקרות התאונה. מנגד טוען ב"כ התובע כי אין מקום להכיר באשמו התורם. 30. בכל הנוגע לתאונות עבודה קבעה הפסיקה כי יש לדקדק עם המעביד ולהקל עם העובד. לעניין זה ראה ע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' אסתר מרצינו ואח', פ"ד לו (2) 592עמ' 603. 31. יחד עם זאת, לאחר ששמעתי את העדויות הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבוע תרומת רשלנות משמעותית של התובע עצמו לקרות התאונה. 32. ראשית, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתובע עבד בהבימה מזה זמן מה והגם שטרם הכיר את התפאורה נשוא הדיון כאן, כבר היה לו ניסיון באשר לקשיים שיכול ויצוצו בעת פירוק תפאורות. 33. שנית, לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובע לא סיפר לכל גורם שהוא בהבימה שיומיים לפני התאונה, במהלך משחק טניס שולחן, אירעה לו פגיעה באותה הכתף נשוא תאונת העבודה בה עסקינן והוא נזקק לטיפול רפואי בבית חולים וקיבל חופשת מחלה המשתרעת גם על יום התאונה. כמו כן עלה מחקירתו כי בילדותו עבר אירוע של פריקת כתף. ראה בעמ' 13 לפרוטוקול: "ש. ספר לנו על משחק הפינג פונג ב - 18/01/02? ת. עד הצבא שיחקתי טניס שולחן, חצי מקצועני בליגה. מעולם לא היו לי בעיות עם הכתף. ש. שהיית קטן היו לך בעיות בכתף? ת. סיפרו לי שפעם בגיל 3 או שנתיים אז הייתה לי פריקה של הכתף. זה סיפרו לי ההורים. די סמוך לאירוע הזה של הפגיעה נשוא התביעה. ש. אמרו לך שהיו לך שתי פריקות בכתף בעבר? ת. הזכירו לי את זה. משהו כזה. אני לא זוכר את זה... שבועיים לפני התאונה, החלטתי בגלל שיש לי קצת יותר זמן שאני אחזור לשחק... באיזשהו שלב תוך כדי המשחקים שלי שם הרגשתי כאבים בכתף, החלטתי שאני אפסיק כי אין טעם סתם להכאיב לעצמי." 34. אמנם, הנתבעת ניסתה לטעון כי הכתף נפרקה במהלך אותו משחק טניס, אולם לא מצאתי כי כך הדבר. בתרשימי חדר המיון מיום 18.01.2002 נרשם: "בן 27, לדבריו בזמן משחק פרק כתף ימין... ללא עדות לפריקה או נזק אקרומיאלי." מכאן, שאף כי התובע חשש שמא פרק את הכתף, לא נמצאה לכך עדות בבדיקות שעבר. 35. כך גם ד"ר מוזס המומחה מטעם ביהמ"ש הגיע למסקנה כי הכתף לא נפרקה במהלך המשחק. ראה עדותו בעמ' 29 לפרוטוקול: "אתה מפנה אותי לתעודת חדר המיון מהתאונה הראשונה (נ/1) לעמ' השנים, שם כתוב "פרק כתב ימין" (היה צריך להיות כתוב: כתף, ח.ו.ו) ושואל אותי מה כתב, אני משיב לך שאני לא יודע. את העמוד הראשון בוודאי כתב רופא והעמוד השני זה בוודאי אחות, כי מדובר באנמנזה סיעודית. אתה אומר לי שזה מחזק אם ככה את המסקנה שלי שבעצם לא הייתה פריקה ב - 18.1.02, אני משיב לך שכן." 36. עם זאת מומחה ביהמ"ש (בדומה למומחה הנתבעות) ראה לקבוע קשר ישיר בין שתי הפגיעות. אכן אין להתעלם מכך שעובר לתאונה התובע נפגע בכתף, עד כדי פנייה למיון וקבלת טיפול בזריקה לשיכוך כאבים. ראה המשך דבריו של ד"ר מוזס בעמ' 29 לפרוטוקול: "אתה שואל מה כן היה, אני משיב לך שהייתה לו הגבלה בתנועות כיפוף של 60 מעלות בכיפוף קדמי, שזו הגבלה קשה." 37. בשל פגיעה זו נרשמו לתובע 3 ימי מחלה, מתוכם ניצל רק יומיים וביום השלישי שב לעבודתו. התובע נשאל על כך בחקירתו וכך השיב בעמ' 14 לפרוטוקול: "ש. אתה מטופל במיון ב - 18/01/02, אומרים לך במיון שאתה צריך לעשות אולטרא סאונד? ת. לא. אמרו לי ללכת הביתה ולנוח שלושה ימים. ש. את סידור העבודה שלך בתיאטרון ידעת מראש? ת. נכון... ש. למה לא אמרת שביום שישי הייתי במיון לאחר שנפגעת בכתף? ת. כי לא כאב לי. אני אלך קצת אחורה, אחרי שנתנו לי את הזריקה במיון, קמתי למחרת כמו שאני קם חדש אחרי שיש לי מיגרנה. היה לי את כל יום שבת לראות שהכל בסדר. שתי סיבות למה הלכתי לעבודה, כי אני אחראי לעבודה שלי ואני לא אדפוק ברז, ודבר שני, זה שקיבלתי שלושה ימי מחלה, זה לא אומר שמישהו ישלם לי על היום הזה שאני לא אבוא." 38. ראיתי לקבוע כי על אף שלדברי התובע הכתף לא הכאיבה לו ולפיכך החליט ללכת לעבודתו, היה עליו לדעת כי ייתכן שיידרש למאמצים פיזיים הכרוכים גם בהפעלת ידיו וכתפיו ולנקוט משנה זהירות בדרך של הימנעות מאימוץ כתפו אשר רק יומיים קודם לכן נפגעה. באם התובע בחר שלא לנצל את מלוא חופשת המחלה שנרשמה לו, יכול וצריך היה לכל הפחות לסרב לבצע מטלה פיזית אשר עלולה להזיק לו, ובוודאי להודיע בעת הגיעו לעבודה את הקורות אותו ביום שישי. בהתחשב בעובדה שיומיים קודם לכן משחק טניס הסב לו כאבים, הרי שקל וחומר כי השמת מלוא משקל גופו על ידו הימנית ומתיחתה בעודו נושא משקל כבד בידו השנייה, עלול להסב לו נזק אותו היה עליו להביא בחשבון. 39. כבר נקבע בפסיקה כי גם על העובד מוטלת החובה להיזהר בבואו לבצע את עבודתו. בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ שהוזכר לעיל, נאמר בעמ' 603-604: "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד." (ההדגשה שלי - ח.ו.ו.). בשוקלי כל אלה ראיתי לקבוע תרומת רשלנות משמעותית מצד התובע, בשיעור של 30%. סיכום שאלת האחריות 40. לסיכום הדיון בשאלת האחריות לקרות התאונה נשוא התביעה, ראיתי לקבוע כי שיעור אחריותה של הבימה עומד על 70% ואילו לתובע תרומת אשם לאירוע הנזק בשיעור 30%. דיון בגובה הנזק הפגיעה והנכות 41. התובע נפגע בכתפו הימנית וסבל מכאבים. הוא פנה לקופת חולים ובבדיקת אולטרא-סאונד שבוצעה באותו היום הודגם קרע חלקי של גיד הסופרהספינטוס. 42. לתובע אושרה חופשת מחלה בת 4.5 חודשים. 43. התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה והוסיף להתלונן על כאבים בכתף והגבלה בתנועות. לטענתו הוא מתקשה לסחוב משאות כבדים מידי. 44. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר אלי שטיינברג אשר קבע לתובע נכות רפואית בשיעור של 10% לפי סעיף 42 (1) ד' וסעיף מותאם 41 (4) א'-ב' למבחני המל"ל ו-15% לאחר הפעלת תקנה 15. יצוין כי המומחה לא התייחס בחוות דעתו לתאונת המשחק מיום 18.01.2002. 45. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר ארנן גרינטל אשר קבע לתובע נכות בשיעור של 2.5% לפי סעיף 42 (1) (ד) 1 למבחני המל"ל, לאחר הפחתת מחצית הנכות בשל אירוע תאונת המשחק. 46. המל"ל העניק לתובע 5% נכות לפי סעיף 35 (1) א-ב מותאם למבחני המל"ל. 47. כב' השופט מאיר שנהב, שדן בתיק זה בראשיתו, מינה את ד"ר גבריאל מוזס כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, לבדיקת התובע ומתן חוות דעת באשר לשיעור נכותו תולדת התאונה. 48. ד"ר מוזס מצא בבדיקתו הגבלה בתנועות אשר אינה מזכה את התובע בנכות לפי תקנות המל"ל, ודלדול קל של שרירי חגורת הכתף מצד ימין בהשוואה לצד שמאל. המומחה ציין בחוות דעתו כי בבדיקת אולטרא-סאונד שנעשתה 3 שנים לאחר התאונה הודגם קרע קטן בקוטר 5 מ"מ ובעובי מלא של הסופרהספינטוס, דהיינו נראית החמרה לעומת תוצאות בדיקת האולטרה סאונד מיום התאונה. 49. עוד ראה המומחה לציין בחוות דעתו כי בניגוד לד"ר גרינטל אשר התייחס לתאונת הספורט כפריקת כתף מלאה, הוא איננו סבור שארעה פריקת כתף אלא פציעה קלה יותר, אולם בדומה לד"ר גרינטל ראה ד"ר מוזס לייחס מחצית מנכות התובע לתאונת המשחק. 50. בשל ממצאים אלו קבע המומחה כי לתובע נותרו 2.5% נכות לפי מחצית סעיף 42 (1) (ד)1 כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה. המומחה ציין כי מצבו של התובע ניתן לתיקון על ידי ניתוח והמליץ כי אחוזי הנכות ייקבעו למשך שנתיים ולאחר מכן תעשה הערכה מחודשת של מצבו, במידה ויעבור ניתוח. 51. הנתבעות התנגדו להגשת חוות דעת ד"ר שטיינברג ללא חקירתו, ולפיכך זומן הוא לעדות. 52. בחקירתו נשאל ד"ר שטיינברג אודות תאונת המשחק והשיב כי בתאונת המשחק הכתף לא נפרקה וכי קיים שוני בין הפגיעות בשתי התאונות. ראה דבריו בעמ' 7 לפרוטוקול: "ש. תסכים איתי שאם היית יודע על אותה פגיעה של התובע, היית מפחית מהנכות שקבעת בגין אותה פגיעה? ת. אני לא חושב. במשפט שכתב ד"ר מוזס שלהערכתו לא הייתה פריקת כתף. פה יש שני דברים, הקרע בסופרהספינטוס וגם הגבלה בתנועה. ההגבלה בתנועה, היא פועל יוצא של התהליך הדלקתי בגין תהליכי ההחלמה של החבלה. אני מתייחס למכתב חדר המיון מיום 18/01/02, כתוב רגישות במוצא הביצפס הארוך, שזה שריר אחר לגמרי. כלומר, הפגיעה לא הייתה באותו מקום." 53. עוד ציין המומחה כי אינו מוצא מקום להפחית מקביעתו לאחר שנודע לו על תאונת המשחק, שכן לא הוכח שנגרמה נכות בתאונה הקודמת. מעדותו גם עלה כי לצורך קביעת אחוזי הנכות נעזר במקורות אחרים מלבד תקנות המל"ל אשר לדבריו לוקות בחסר. 54. ב"כ התובע ביקש לחקור את מומחה ביהמ"ש ד"ר מוזס וזה נחקר על חוות דעתו. 55. בחקירתו נשאל המומחה על מה התבסס בקביעת הנכות, והשיב בעמ' 25 לפרוטוקול: "אתה שואל למה נתתי לתובע אחוזי נכות אם הוא יכול להרים את היד, אני משיב לך שהרמת היד שלו עד 90 מעלות בכלל לא מקנה לו נכות. אני לא נתתי נכות לפי טווחי תנועה אלא לפי התלונות שלו, לפי דלדול השרירים, לפי בדיקת האולטרא-סאונד ושיקול הדעת שלי והאנליזה של הכל." 56. המומחה ציין כי מהשוואה של הבדיקות הגופניות אצל שלושת המומחים שבדקו את התובע עולה שישנה הטבה בטווח התנועות ולא החמרה, באופן שאיננו מקביל לממצאי בדיקת האולטרא-סאונד שהצביעה על החמרת הקרע בגיד. המומחה גם הביע דעתו כי על התובע לעבור ניתוח בכתפו על מנת למנוע החמרת מצבו בעתיד, אולם ציין כי הסיכוי שהניתוח יותיר את התובע בלא נכות כלשהי עומד על 50% בלבד. 57. גם אם מקובלת עלי דעתו של פרופ' מוזס ושל ד"ר גרינטל ולפיה בתאונת המשחק לא סבל התובע מפריקת כתף של ממש, הרי שיש להניח , כפי שגם משתמע מחוות דעתו של פרופ' מוזס, כי האירוע הקודם בכתף היווה מצע נוח לקרות הפגיעה יומיים לאחר מכן באירוע נשוא התביעה. מצב הכתף של התובע כבר היה עדין ורגיש ועל כן המאמץ הפיזי בכתף בעת פירוק התפאורה הביא לפגיעה ולתוצאה שנותרה בכתפו של התובע. מכאן שראיתי לקבל את חלוקת הנכות הכוללת של התובע כפי שעשה פרופ' מוזס בחוות דעתו. 58. בשוקלי כל אלה ראיתי לקבוע כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 2.5% נכות כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה. הנכות התפקודית 59. על פי עדותו של התובע לא יכול היה להוסיף ולעבוד בתור פועל במה לאחר התאונה. לאחר תום תקופת אי הכושר הוצע לו להמשיך לעבוד ב"הבימה" בעבודות פקידותיות שונות ולאחר שסירב להצעות הופסקה עבודתו שם. התובע פנה ללימודי עיצוב תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ובמקביל עבד כברמן ובשיווק טלפוני. לאחר שסיים את לימודיו עבד תקופה מסוימת כשכיר וכיום הוא עובד בעיצוב תיאטרון כעצמאי. 60. לטענת ב"כ התובע, מגבלותיו כאביו וההחמרה הצפויה לו בעתיד עלולים לגרום לתובע לאבד את עבודתו, ולפיכך מבוקש להעמיד את הנכות התפקודית על 25% נכות. 61. מנגד טוענות הנתבעות להעדר נכות תפקודית. הן מבקשות להדגיש כי לאחר התאונה שכרו שולם לו באופן מלא, הוצעו לו עבודות פקידויות בהבימה אולם הוא סירב. 62. לאחר עזיבתו את "הבימה" פנה התובע ללימודי עיצוב תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ועבד במספר עבודות מזדמנות כברמן וכאיש שיווק טלפוני. כמו כן ראיתי לציין כי התובע השתתף בהפקת טלוויזיה כעוזר הפקה, תפקיד אשר הצריך ממנו ביצוע עבודות פיזיות. ראה עדותו בעמ' 12 לפרוטוקול: "צילמנו צילומי חוץ בתוכנית "סוף הדרך", בתוכנית הזאת כל ארבעת הפרקים או ימי הצילומים המרוכזים שנעשו אחת לחודש, הייתי הנהג של הרכב המנחה, שבעיקרון התפקיד שלי היה לנהוג ולטפל ברכב עצמו, זאת אומרת לסדר אותו, לנקות אותו, להכניס דברים פנימה ולהוציא דברים החוצה." 63. מעיון בתלושי השכר של התובע לאחר התאונה ראיתי לקבוע כי הירידה בשכרו של התובע לאחר עזיבתו את "הבימה" בחודש 08/2002 הולמת את כמות השעות המועטות שבהן עבד, באופן המתיישב עם תחילת לימודיו הסטודנטיאליים. כך גם חרף מגבלתו הנטענת פנה התובע ללימודי עיצוב תיאטרון אותם סיים בהצלחה והתאונה נשוא התביעה לא היוותה מכשול בדרכו לרכישת מקצוע כלבבו. 64. בבואי לכמת את שיעור הנכות התפקודית של התובע ראיתי לקבוע כי היא אינה עולה על נכותו הרפואית. מאחר ומדובר בנכויות נמוכות נראה לי כי אין מקום לחישוב אריתמטי כלשהו ועל כן אין צורך לכמת את הנכות התפקודית. דיון בראשי הנזק הפסד השתכרות בעבר ובעתיד 65. התובע השתכר בהבימה שכר ממוצע של 4,621 ₪ לחודש. שכר זה צמוד להיום עומד על - 5,210 ₪. 66. לאחר התאונה המשיך התובע לקבל שכר חלקי על חשבון דמי הפגיעה וימי המחלה שהגיעו לו, עד לחודש 07/2002. השכר ששולם לו כלל את דמי הפגיעה בהתאם לאישור נ/2 למוצגי הנתבעות. חרף זאת קיים פער בין שכרו המלא עובר לאירוע לבין שכרו שלאחר האירוע בתקופת אי הכושר. 67. בהמשך החל ללמוד כסטודנט באוניברסיטת תל-אביב. במקביל עבד במספר עבודות כאמור לעיל. כיום הינו בעל עסק עצמאי לעיצוב תיאטרון, תפאורה ותאורה. לדברי בא- כוחו טרם הפיק רווחים מעיסוקו העצמאי אולם מעדות התובע עולה כי עסקו דווקא מניב לו הכנסות כלשהן ששיעורן לא הובא בפני. ראה עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול: "ש. יש לך אישורים על ההכנסות שלך? ת. אני כשנה עובד כפרילנסר. יש לי קבלות. אני יכול להראות את הקבלות, הן אצלי כאן." 68. מאחר וקבעתי כי שיעור נכותו התפקודית של התובע הינו נמוך ולאחר שהבאתי בחשבון שהתובע בחור צעיר בן 33 שנים אשר עתידו פרוש לפניו וצפויות לו 34 שנות עבודה עד גיל 67 ולאחר שלא הובאו ראיות על השתכרות מעסקו החדש הגם שקיימות כאלה ראיתי להעמיד הפיצוי על דרך החישוב הגלובלי, לעבר ולעתיד על סך של 35,000 ₪ . עזרת הזולת בעתיד 69. התובע טוען כי יזדקק לעזרה בעתיד בשל ההחמרה הצפויה במצבו ועבור תקופת ההחלמה מהניתוח אותו הוא עתיד לעבור. 70. מנגד טוענות הנתבעות כי אין לתובע מגבלה תפקודית ולא יזדקק לכל עזרה בשכר. 71. מקובל עלי כי התובע יזדקק לעזרה באם יבחר לעבור ניתוח בכתפו, ואולם לא ברור באם אכן יבחר לעבור ניתוח, בפרט לאור העובדה שעד כה העדיף שלא לנתח את הכתף על אף שהומלץ לו על כך ולאור הסיכונים שהניתוח טומן בחובו. גם אם יבחר לעבור את הניתוח מדובר על תקופה מוגבלת בזמן שבה יידרש לעזרה. 72. על כן ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד על - 2,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות 73. התובע טוען להוצאות של 6,000 ₪ עבור רכישת תרופות בעבר, הגם שצורפו קבלות חלקיות בלבד. כמו כן מבוקש סך של 67,000 ₪ עבור רכישת תרופות בעתיד והוצאות ניתוח עתידי. התובע זכאי להחזרים מהמל"ל ולטיפול רפואי ככל שיידרש לו על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לאור האמור לעיל ראיתי להעמיד את הפיצוי על - 1,500 ₪. כאב וסבל 74. התובע טוען לפיצוי בשיעור של 111,062 ₪ בראש נזק זה שם שילוש החישוב על פי הפלת"ד לפי 19% נכות, לשיטת התובע. הנתבעות מבקשות להעמיד הפיצוי על 8,000 ₪ בלבד. הסכום לו טוען התובע איננו מתיישב עם האמור בפסיקה, ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 20,000 ₪. ניכויי גמלאות המל"ל 75. סה"כ הנזק לפני ניכויים עומד על 58,500 ₪. 76. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 30% ולאחריו הנזק עומד על 40,950 ₪. 77. מסכום זה יש לנכות את מענק הנכות בסך 14,000 ₪ שקיבל התובע לדבריו (לא צורפה אסמכתא לסכום), כשהוא צמוד ונושא ריבית ממועד התשלום (אמצע שנת 2002 בקירוב) ועד למועד פסק הדין סך של כ - 18,500 ₪. סוף דבר 78. ראיתי לקבל את תביעת התובע כנגד הנתבעות, הגם שראיתי לקבוע אשם תורם מצידו לעצם קרות האירוע נשוא התביעה. 79. ראיתי להעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין נזקיו תולדת התאונה מיום 20.01.2002 על סך של 22,450 ₪ וזאת לאחר הפחתת ניכויים בגין אשם תורם ותשלומי מל"ל. אשר על כן תשלמנה הנתבעות לתובע סך של 22,450 ₪. כן תשאנה הנתבעות בהוצאות משפט על פי קבלות וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק. 80. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 81. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. ניתוחנכותאחוזי נכות