דייר ממשיך עמידר נטש את הדירה עקב אלימות העובדות. 1. עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ (להלן- "עמידר") מנהלת מטעם המדינה (להלן: "התובעת") השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו דירה בת 2 חדרים המצויה ברח' יבנה 20, כפר סבא (להלן:"הדירה"). 2. בתאריך 20/3/89 השכירה עמידר את הדירה, בשכירות סוציאלית, למנוח אברהם לוי (להלן: "המנוח") לתקופה של שנה אחת, החל מיום 20/3/89 וכלה ביום 14/3/90 (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"). בתום תקופת השכירות החוזית, המשיך המנוח להחזיק בדירה בתנאי החוזה. 3. בתחילת שנת 1990 נישא המנוח, בנישואין שניים, לגב' רבקה לוי (להלן: "האלמנה" או "רבקה") ומנישואים אלה נולדה להם בת. עם נישואיה עברה רבקה להתגורר בדירה יחד עם המנוח, עד למועד (שעוד ידובר בו) בו עזבה את הדירה. המנוח הלך לבית עולמו ביום 24/3/02. 4. הנתבע - בנו של המנוח מנישואיו לאשתו הראשונה - נישא ביום 14/9/98 לגב' הדס הלוי, להם בן משותף, אשר נולד בתאריך 31/10/98. עם נישואיו, עזב הנתבע את הדירה ועבר להתגורר עם רעייתו בדירה שכורה, ברחוב רמז 30, כפר סבא (להלן: "הדירה השכורה"). 5. בשל סכסוך שנתגלע בין הנתבע לרעייתו, נפרדו בני הזוג. הנתבע חזר להתגורר בדירה ואילו רעייתו שבה להתגורר עם בנה, בבית הוריה. הנתבע ובת זוגתו התגרשו ביום 8/11/02. 6. הנתבע מחזיק בדירה וטוען לזכויות בה. מכאן התביעה. העתירה. 7. בתביעה שבכאן, עתרה התובעת לפינוי הנתבע מן הדירה וכן לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים, לתקופה שעד ליום הגשת התביעה העולים לסך 7,868 ₪. לטענת התובעת, עם פטירת המנוח פקע החוזה ובשל כך זכאית היא לקבל לידיה את החזקה בדירה, בהעדר זכות לנתבע להחזיק בה. לדברי התובעת, בתום שבעת ימי האבל על אביו המנוח, השתלט הנתבע על הדירה בכח הזרוע, תפס בה חזקה בניגוד לרצון התובעת וחרף מחאתה. הואיל והנתבע לא התגורר עם אביו המנוח תקופה של 3 שנים טרם פטירתו, אין הוא זכאי - כך לתובעת - להמשיך ולהתגורר בדירה "כדייר ממשיך", כמשמעותו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשכ"ט - 1998 (להלן: "החוק"). בקשות הנתבע לוועדות השונות מטעם המדינה (הוועדה העליונה כמו גם הוועדה הציבורית), להכיר בו כדייר ממשיך" על פי החוק נדחו. בהעדר זכות חוקית להמשיך ולהחזיק בדירה, הנתבע הינו בגדר מסיג גבול בה ומן הדין להורות על פינויו הימנה. 8. מנגד טען הנתבע, כי הוא מתגורר בדירה משחר נעוריו, למן המועד בו הושכרה הדירה לאביו המנוח. לדבריו, כבר בחג הפסח של שנת 1999, עזב את הדירה השכורה וחזר להתגורר בבית אביו, זאת עקב סכסוך שנתגלע בינו לבין רעייתו. משכך הם פני הדברים - כך לנתבע - הוא ממלא אחר תנאי החוק והינו בגדר "דייר ממשיך". ככזה, זכאי הוא להמשיך ולהתגורר בדירה, באותם תנאים שהוענקו לאביו המנוח, על פי החוזה. טוען, אפוא, הנתבע כי הוא מחזיק בדירה כדין, הוא איננו פולש ומסיג גבול בה כנטען ומן הדין לדחות את התביעה כנגדו. באשר לדמי השימוש הראויים טען הנתבע, כי בשל קשיים כספיים אליהם נקלע, לא יכול היה להמשיך לשלמם. מכל מקום טען הנתבע, כי הוא זכאי לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת - אם יפסק - את הכספים שהשקיע אביו המנוח בשיפוץ הדירה. 9. מטענות הצדדים המפורטות לעיל עולה, כי שתיים המה השאלות שבמחלוקת הצריכות הכרעה בתיק זה ואלו הן: א. האם - אם לאו - רכש הנתבע זכויות של "דייר ממשיך" בדירה, כמשמעותו בחוק. ב. אם תמצי לומר שהתשובה לשאלה דלעיל הינה שלילית, האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים והיקפם של אלה. הנתבע "כדייר ממשיך" - האומנם? הפן המשפטי. 10. אין ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הדירה, נשוא כתב התביעה, הינה "דירה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. אין גם חולק כי המנוח היה, עד לפטירתו, "זכאי" לדיור ציבורי, הואיל והוא התגורר בדירה ברציפות למעלה מ - 5 שנים טרם פטירתו ולא הייתה לו דירה אחרת למגוריו. על הנתבע הטוען כי הוא זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה, הנטל להוכיח כי הוא בא בגדרו של "דייר ממשיך", כהגדרתו של מושג זה בסעיף 1 לחוק הקובע לאמור: "בן זוג של דייר שנפטר.... וכן ילדו, נכדו, הורהו.... ובלבד שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית, תקופה של שלוש שנים בסמוך למועד פטירת הזכאי..." הנה כי כן, על מנת שהנתבע יוכר כ"דייר ממשיך" עליו הנטל להוכיח כי הוא התגורר בדירה יחד עם המנוח, טרם פטירתו, משך 3 שנים לפחות. יודגש, כי על הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי הדירה שימשה בתקופה האמורה למגוריו קרי: כביתו לכל דבר ועניין. אין די בביקורים עיתיים לצורך עזרה ו/או סיוע לדייר המתגורר בה. רק שימוש קבוע לצורך מגוריו ממלא אחר התנאי של מגורים, בצוותא חדא עם הדייר החוזי. בע"א (ת"א) 2054/01 עמידר נ' ואחניש סולומונה (טרם פורסם) קובע ביהמ"ש המחוזי כי "יש לפרש את התיבה התגורר עם הזכאי בדירה פירוש דווקני וליתן לקרוב משפחה של הזכאי זכויות אם השתמש בפועל בדירה בקביעות, אף אם לא ברציפות, והוא זקוק לה בעת פטירת הזכאי כמקום מגוריו" [השווה: ע"א 182/61 עז' המנוחה אסתר ציגלינג נ' רוזין פ"ד ט"ו 2347, לעניין חוק הגנת הדייר]. 11. מן הכלל אל הפרט, לנידון דידן. האם השכיל הנתבע להוכיח כי התגורר בדירה שלש שנים טרם פטירת אביו המנוח? מחומר הראיות עולה כי לא עלתה כזאת בידו. הפן העובדתי: 12. ייאמר כבר מבראשית, כי לא נתתי, לצערי, אימון בגרסת הנתבע, כאילו הוא התגורר בדירה יחד עם אביו המנוח למן חודש מרץ 1999. לא זו בלבד שהנתבע לא הצליח להוכיח כזאת, מחומר הראיות עולה כי המנוח התגורר בגפו, למצער, עד לחודש מרץ 2001 קרי: שנה אחת טרם פטירתו. במה הדברים אמורים. 13. אין חולק על כך, כי הנתבע נישא לגב' הדס לוי (להלן:"בת זוגתו") ביום 14/9/98 וממועד זה עזב את דירת אביו והתגורר, יחד עם בת זוגתו, בדירה השכורה. טענת הנתבע כאילו עזב את הדירה השכורה ושב להתגורר יחד עם אביו החל מחודש מרץ 1999 - נסתרת, מינה וביה, מעדותם של עדי התביעה ומן המסמכים שהוגשו במהלך שמיעת הראיות. עובדת עמידר, הגב' מלכה קרול (עת/2) הצהירה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי ביום 17/3/01 היא ערכה ביקור בדירה (במסגרת ביקורי מעגל שנתיים) והוציאה מתחת ידה טופס "ביקור מעגל", ממנו עולה כי האלמנה ובתם המשותפת לה ולמנוח, עזבו את הדירה בעקבות סכסוך שפרץ בינה לבין המנוח (ראה נספח ד' לת/2). עוד עולה מנספח ד' הנ"ל כי באותו מועד (17/3/01) התגורר המנוח בגפו ואילו הנתבע לא התגורר אותה עת בדירה. עדות זו של עת/2 הייתה אמינה עלי. לא זו בלבד שהמדובר בעדות אוביקטיבית במובן זה שאין לעדה עניין בתוצאות המשפט, אלא שעדותה מתחזקת, חיזוק של ממש, מעדותו של החוקר הפרטי (עת/4) מר יצחק אשכנזי (להלן: "החוקר"). מדו"ח החקירה מיום 24/10/02 (נספח י"ג לת/2) אותו ערך החוקר עולה, כי הנתבע הודה בפניו, כי רק בשלהי שנת 2001 עבר להתגורר בדירת אביו, עקב סכסוך שנתגלע בינו לבין בת זוגתו (ראה סעיף 5 לתצהיר ת/8). הנה כי כן, מעדות זו - אשר לא נסתרה - מתברר כי עד שנת 2001, טרם פרוץ הסכסוך, התגורר הנתבע יחד עם בת זוגתו בדירה השכורה. עדות זו תומכת, בלא סייג, בעדות עת/2 הגב' קרול,לפיה בחודש מרץ 2001 - לא התגורר הנתבע יחד עם אביו המנוח בדירה. לא זו אף זו, מעדותה של האלמנה, הגב' רבקה לוי, עולה כי עד לחודש אוגוסט 2000 היא התגוררה בדירה יחד עם המנוח, וכלשונה - "אני עזבתי באוגוסט 2000 עקב אלימות של בעלי המנוח.... לא נכון מה שאתה אומר לי שכשהגב' זהבה טיפלה במנוח (98 או 99) אני לא הייתי מתגוררת בבית... היא התחילה שלושה חודשים אחרי שעזבתי, אני עזבתי באוגוסט 2000......". (עמ' 2 שורות 12 - 17 לפרוטוקול מיום 29/11/04). חרף העובדה שעדות האלמנה אינה מתייחסת למועד אליו מתייחסים עדי התביעה האחרים (שנת 2001), ברי כי אף עדות זו סותרת את גרסת הנתבע כאילו הוא התגורר בדירה יחד עם אביו, החל מחודש מרץ 1999. הכיצד התגורר הנתבע יחד עם אביו בדירה החל מחודש מרץ 1999 כנטען על ידו - כאשר האלמנה עזבה את הדירה רק בחודש אוגוסט 2000? לנתבע הפתרונים! הגם שמעדות עדי התביעה לא ניתן לקבוע בוודאות מהו המועד בו שב הנתבע להתגורר בדירת אביו, ניתן גם ניתן לקבוע במידת וודאות גבוהה, כי הנתבע לא התגורר בדירה לפני חודש מרץ 2001. הפועל היוצא מהאמור הוא כי גרסת הנתבע כאילו שב להתגורר בדירה למן חודש מרץ 99 - אין לה על מה שתסמוך. 14. בסיכומי טענותיו (סעיף 3 שבו) טען ב"כ הנתבע כי אין ליתן אימון בעדות האלמנה נוכח עדותה של הגב' זהבה (צרפתי) גלזר (עה/3), לפיה החלה לטפל במנוח כבר במחצית השנייה של שנת 1998. לא מצאתי ממש בטענה זו. לא זו בלבד שעדותה של הגב' צרפתי לא הייתה אמינה עלי, מתברר כי עדותה נסתרת מהראיות האוביקטיביות שהוצגו. מנספח ג' לתצהיר הגב' קרול (ת/2) עולה כי בתאריך 14/2/99 נערך "ביקור מעגל" בדירת המנוח, ע"י עובד עמידר מר אטיאס מרדכי, ממנו עולה כי במועד האמור התגוררה האלמנה - יחד עם בתה - בדירת המנוח. לא זו בלבד אלא שהאלמנה חתמה בשולי הטופס את שמה. בנסיבות אלה, נבצר ממני הבן הכיצד טוענת הגב' צרפתי כי החלה לטפל במנוח במחצית השנייה של שנת 1998 - כאשר מהנספח האמור עולה ברורות, כי האלמנה התגוררה בדירה אותה עת? הגם שמר אטיאס לא הובא לביהמ"ש למתן עדות (עקב פרישתו לגמלאות) אין אני סבור שיש להתעלם ממסמך זה, נוכח העובדה כי האלמנה חתומה בשולי המסמך - מה שמלמד, כמאה עדים, שהיא הייתה נוכחת בדירה בעת הביקור. טענת ב"כ הנתבע כאילו התאריך (15/2/99) המופיע לצד חתימת האלמנה מלמד כי זו חתמה במועד מאוחר למועד הביקור (14/2/99) - אין בה ממש. התאריך 15/2/99 הינו התאריך בו עודכנו הפרטים אצל הנתבעת, ואין הוא מצביע על מועד החתימה [ראה מועד עדכון הפרטים בנספח ד' 18/4/01 כאשר הביקור היה ביום 17/4/01; וראה גם נספח ו' מועד הביקור 28/5/02 והעדכון ביום 29/5/02]. עניינו הרואות, כי עדות המטפלת גב' צרפתי, נסתרת מינה וביה מנספח ג' לת/2, כך שאין שחר לטענתה, כאילו האלמנה עזבה את הדירה כבר במחצית שנת 1998. יתר על כן, בתצהירו של המנוח מיום 26/11/00, אשר ניתן במסגרת תובענה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה (נספח ב2 לנ/5), מצהיר הלה כהאי לישנא "עוד הנני להצהיר כי לאחרונה נטשה אותי המשיבה ואת דירת המגורים והפסיקה לקיים את חובותיה כרעייה" (סעיף 5 לתצהיר האמור) (הדגשה שלי - ח.ט.). אם אמנם נטשה האלמנה את הדירה במחצית השנייה של שנת 1998 - כטענת הגב' צרפתי - נבצר ממני הבן מדוע הצהיר המנוח ביום 26/11/00, כי רק לאחרונה נטשה האלמנה את דירתה מגורים? הלוא על לפי עדות הגב' צרפתי המדובר, למצער, בשנה ומחצה? מסקנתי היא אפוא, כי עדות האלמנה אמת היא קרי: מועד עזיבתה את הדירה היה בחודש אוגוסט 2000, זאת בניגוד לעדות הגב' צרפתי, כאילו החלה לסעוד את המנוח כבר במחצית השנייה של שנת 1998. 15. מהמקובץ, לעיל ניתן להסיק במידה רבה של וודאות, כי הנתבע לא התגורר בדירת אביו החל מחודש מרץ 1999 - כנטען על ידו. לכל היותר ניתן לקבוע כי הוא שב לדירה לאחר חודש מרץ שנת 2001 - כעולה מעדותם של הגב' קרול, והחוקר. 16. להבדיל מעדותם של עדי התביעה אשר היו אמינות עלי - בהיותן אוביקטיביות ומגובות במסמכים - גרסת הנתבע לא הייתה אמינה עלי כלל ועיקר. לא זו בלבד שגרסת הנתבע נסתרת מעדות עדי התביעה, מצאתי כי עדותו הייתה מבולבלת, בלתי עקבית וככזו אין היא ראויה לאימון. כזכור, לגרסת הנתבע הוא שב להתגורר בדירת אביו בחג הפסח (סוף חודש מרץ 1999), זאת עקב סכסוך שנתגלע בינו לבין בת זוגתו. דא עקא, כי גרסה זו נסתרת הן מעדות האלמנה ( לפיה היא התגוררה בדירה עד אוגוסט 2000) הן מעדות הגב' קרול (לפיה במרץ 2001 התגורר המנוח בגפו) והן מעדות החוקר (לפיה הודה הנתבע בפניו כי הוא שב לדירה אך בשלהי שנת 2001). לא זו אף זו, בחקירה הנגדית, לא יכול היה הנתבע להצביע על מועד בו החל הסכסוך בינו לבין רעייתו. מחד טען הנתבע, כי באמצע שנת 1999 עזב את הדירה השכורה ושב להתגורר עם אביו (עמ' 11 שורה 2 לפרוטוקול מיום 22/2/05), מאידך הודה כי "יכול להיות שכל ההליכים התחילו ביולי 2001" (שם, עמ' 12 שורה 16). אם אמנם ההליכים המשפטיים בין הנתבע ובת זוגתו החלו אך ביולי 2001, סביר להניח, במידה כזו או אחרת של וודאות, כי הוא עזב את הדירה השכורה במועד זה. יצוין כי עדות זו של הנתבע תואמת לעדות החוקר (עת/4) לפיה הנתבע שב לדירת אביו אך בשלהי שנת 2001 - עם פרוץ הסכסוך. טענת הנתבע כאילו עזב את הדירה השכורה עת הייתה בת זוגתו בהריון בחודש השלישי - אינה מתקבלת על הדעת. לא זו בלבד שטענה זו נעדרת מתצהיר העדות הראשית של הנתבע, אלא שמהמסמכים אשר צורפו לתצהירו עולה, כי רק בחודש ינואר 2002 הוא פנה לעו"ד על מנת שיטפל בנושא הגירושין (נספח ו' לתצהיר הנתבע). אם אמנם הסכסוך בין הנתבע ורעייתו פרץ כבר בחודש מרץ 1999 - כנטען - בגינו עזב את הדירה המושכרת ושב להתגורר בדירת אביו, נפלא ממני הכיצד פנה הנתבע לעורך דין שיטפל בעניינו אך בחודש ינואר 2002? יתר על כן, ניתן היה לצפות כי עדי ההגנה אותם הביא הנתבע לעדות, יתמכו בגרסתו כי הוא שב להתגורר בדירה יחד עם אביו החל מחודש מרץ 1999. דא עקא, כי מעדותם של אלה עולה כי אין הם יודעים, כלל ועיקר, אימתי - אם בכלל - שב הנתבע להתגורר עם אביו המנוח, לאחר נישואיו. עה/1 מר רוזנסקי רוברט העיד בחקירתו הנגדית כי "כשרונן היה נשוי בנישואים הראשונים שלו הוא היה גר במקום אחר, הוא לא גר בדירה" (עמ' 5 שורה 23 לפרוטוקול מיום 29/11/01). אימתי, איפוא, שב הנתבע לדירת אביו? נתברר כי חרף הצהרת מר רוזנסקי בתצהירו (סעיף 3 ה' לנ/2), כאילו הנתבע חזר לדירת אביו בחג הפסח 1999, לא יכול היה עד זה לאשר כי כך הם פני הדברים. לשאלת ב"כ התובעת השיב העד "מעיון ב-3 ה', אני לא זוכר בדיוק את השנים, זה מה שנכתב" (שם שורה 20). הנה כי כן, עד זה לא יודע דבר באשר למועד חזרתו של הנתבע לדירת אביו וכל שיכול היה לומר שזה מה שנכתב בתצהיר. כך גם אמורים הדברים באשר לעדותה של הגב' סימן טוב דליה (עה/2), המתגוררת בשכנות לדירת המנוח. בחקירתה הנגדית נתברר כי עדה זו לא התגוררה בדירה ב - 4 השנים שקדמו לשנת 2000. וכי ".... עד שנת 2000 אין לי מושג מי התגורר בדירה". עיניינו הרואות, כי אף עדה זו לא יכולה להעיד כי הנתבע אכן התגורר בדירת אביו למן חודש מרץ 1999, שהרי לא התגוררה בשכנות למנוח בתקופה הרלוונטית. נמצא מהאמור לעיל, כי אין בעדותם של עדי ההגנה כדי לתמוך בגרסת הנתבע, כאילו הוא שב להתגורר בדירת אביו החל מחודש מרץ 1999. 17. בהעדר עדות אובייקטיבית התומכת בגרסת הנתבע ולנוכח עדותם של עדי התביעה, בהן נתתי אימון כאמור, אין מנוס מלקבוע כי הנתבע לא התגורר בדירה משך 3 שנים טרם פטירת אביו המנוח. מחומר הראיות עולה, כאמור, כי הנתבע שב לדירת אביו, לכל המוקדם, לאחר חודש מרץ 2001. ברי, כי למן חודש מרץ 2001 ועד למועד פטירת המנוח (24/3/02), לא חלפה התקופה המינימלית הדרושה, על מנת שהנתבע יוכר "כדייר ממשיך". במאמר מוסגר ייאמר, כי ייתכן שהנתבע סעד את אביו מפעם לפעם ואף ייתכן כי ישן אצלו בהזדמנויות שונות, ברם אין באלה כדי ללמד על מגורי קבע יחד עם המנוח, משך 3 שנים רצופות טרם פטירתו. 18. התוצאה מהאמור לעיל היא כי הנתבע לא השכיל להוכיח כי הוא בא בגדרו של "דייר ממשיך" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, כך שחזקתו בדירה נעשית בלא זכות חוקית והינו בגדר פולש ומשיג גבול בה. הסעד הכספי. 19. הגם שהתובעת לא גיבתה טענתה בדבר דמי שימוש הראויים, בחוות דעת של מומחה לדבר, מן הדין להיעתר אף לעתירה הכספית של התובעת נוכח העדר הכחשה, בכתב ההגנה, בדבר גובה דמי השימוש הראויים. כזכור, טענת הנתבע באשר לדמי השימוש הראויים הייתה כי הוא זכאי לקזז את דמי השימוש הראויים שיפסקו, מהכספים שהשקיע אביו המנוח בדירה. דא עקא, כי טענת הקיזוז נטענה כלאחר יד ובלא כל פירוט מה הוא הסכום שהושקע בדירה על ידי המנוח. הלכה נודעת היא כי טענת קיזוז יש לפרטה לפרטי פרטים, כדרך שמגישים תביעה כספית נפרדת. בהעדר פירוט, באשר לסכומי ההשקעה שהושקעו בדירה - אם בכלל - דין טענת הקיזוז להדחות. משלא הכחיש הנתבע - בכתב הגנתו - את גובה דמי השכירות הראויים ומשטענת הקיזוז נדחתה, אין מנוס מלהיעתר לעתירת התובעת, אף באשר לסעד הכספי. התוצאה. 20. אשר על כן, לאור האמור והמקובץ לעיל הנני קובע כדלקמן: א. אני מורה לנתבע לסלק ידו מן הדירה נשוא התביעה, לפנותה ולהחזיר את החזקה בה לתובעת, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ שאינו שייך לתובעת. על מנת לאפשר לנתבע להתארגן במקום אחר, הנני מעכב ביצוע הפינוי עד ליום 02.10.05 שעה 12:00. ב. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות ראויים בסך 7,868 ₪, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (4/12/02) ועד התשלום המלא בפועל. ג. הנני מחייב את הנתבע בהוצאות התובעת ובשכ"ט עורך דינה, בסכום כולל של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אלימותדייר ממשיךמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש