כתב תביעה פיצויים מוסכמים הפרת הסכם 1. התובע הינו מיופה הבעלים של חנות המצוייה במרכז המסחרי החדש צ' 66/8 בדימונה (להלן: "החנות"), אשר הושכרה לנתבעים 1 ו - 2, מזה שנים רבות. בחוזה השכירות האחרון שנחתם בין הצדדים, ביום 20.06.05, שכותרתו "הסכם להארכת הסכם שכירות למרות הפרתו" (נספח ו' לכתב התביעה), הוסכם, בין היתר, על הארכת תקופת השכירות, לכל המאוחר, עד ליום 01.01.06. 2. התובע הגיש את תביעתו בשל כך שהנתבעים מס' 1 ו - 2 לא פינו את המושכר במועד. התובע עותר לחייב את הנתבעים 1 ו- 2 (השוכרים) והנתבעים 3 עד 5 (הערבים) בפיצוי מוסכם בסך של 1,000 ₪ בגין כל יום של איחור בפינוי, בהתאם להוראות סעיף 12 להסכם הנ"ל, שם נקבע:- "בנוסף, בגין כל יום של איחור בפינוי, מלא מסודר ומוסכם של החנות, ישלמו בני הזוג אלמועלם פיצויים מוסכמים בסך של 1,000 שקל לכל יום. תשלום זה יהיה בנוסף לתשלום הפיצויים המוסכמים בסך של 50,000 ₪ בגין הפרתו של ההסכם". 3. בסעיף 16 לכתב התביעה, טוען התובע, כי על הנתבעים לשלם לו סך של 1,000 ₪ לכל יום איחור, החל מ - 01.01.06 ועד לפינוי החנות, וכן ציין:- "סכום זה של הפיצויים עומד ביום הגשת התביעה ע"ס 12,000 שקל ומידי יום הוא גודל ב - 1,000 שקל נוספים. הנתבעים מוזהרים בזאת כי אם משפט זה ימשך שנה אחת לדוגמא, הרי שיהיה עליהם לשלם לתובע 365,000 שקל...". בסעיף 17 לכתב התביעה נטען, בין היתר:- "על הנתבעים לשלם לתובע פיצויים מוסכמים בסך של 50,000 שקל בגין הפרת ההסכם. מטעמי אגרה אין התובע דורש סכום זה, אך הוא שומר על זכותו להשלים את האגרה ולדרוש גם סכום הפיצויים בסך 50,000 שקל. הדבר תלוי אך ורק בהתנהגות הנתבעים..." (ההדגשה שלי - ע.ר.). 4. הפלוגתאות שבמחלוקת:- א. האם יש לקבל טענת הנתבעים לפיה התובע הסכים להאריך את חוזה השכירות מעבר ליום 01.01.06? ב. מהי המשמעות של ההפרה הנטענת ע"י התובע. ג. מהו הסכום הנתבע הנכון, האם הסכום שבגינו שולמה אגרת ביהמ"ש (12,000 ₪) או הסכום המבוקש בתובענה (1,000 שקל ליום מאז הגשת התביעה ואילך), או הסכום שביקש ב"כ התובע בתחילת דיון ההוכחות, להעמיד את הסכום הנתבע על סך של 200,000 ₪. 5. באשר למחלוקת הראשונה שבין הצדדים, סבורני כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח הטענה, כי חוזה השכירות הוארך לתקופה נוספת מעבר ליום 01.01.06. אמנם, הנתבעים צירפו מסמך שנערך ביום 20.06.06, אשר נכתב בכתב ידו של ב"כ התובע, ואולם אין ללמוד ממסמך זה, שנתגבש הסכם בין הצדדים להארכת תקופת השכירות. כותרת המסמך "תנאים בלתי מחייבים אך ורק בהסכמת ציון". הנתבעת מס' 1 לא חלקה על כך שלא מילאה אף אחד מהתנאים האמורים באותו מסמך. אף אחד מהנוכחים בפגישה שהתקיימה ביום 20.06.06, במהלכה נרשם אותו מסמך, לא הוזמן לביהמ"ש ולא נתן עדות. אם לא די בכך - הרי שלאחר קריאת המסמך ולאור האופן שבו נוסחו הדברים, נראה שאין המדובר בהסכם מחייב, אלא בהצעה שלא השתכללה לידי הסכם, והנתבעים מס' 1 ו - 2 לא הסכימו לתנאים האמורים במסמך, ואף לא יכלו לעמוד בהם. לפיכך ומכל האמור לעיל, אני דוחה את הטענה בדבר הארכת חוזה השכירות וקובע שהנתבעים 1 ו- 2 הפרו את ההסכם בכך שנמנעו מלפנות את המושכר עד ליום 01.06.06. 6. לעניין משמעות ההפרה, יש להפנות להסכמת הצדדים שגובשה בסעיף 12 להסכם מיום 20.6.2005, הקובע פיצוי מוסכם בסך של 1,000 ₪ בגין כל יום של איחור בפינוי. המסגרת הנורמטיבית בעניין פיצויים מוסכמים מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הקובע, בין היתר:- "(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. (ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה. (ג) ...". סבורני, כי הפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכם שבין הצדדים, מהווה ביטוי לרצון הצדדים במקרה של הפרת ההסכם, ללא הוכחת נזק. ככלל התערבות ביהמ"ש בפיצוי המוסכם מצומצמת. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו [המבחן הקבוע בסעיף זה מתחשב בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מהסוג שאירעה בפועל]. מכל מקום, ביהמ"ש פטור מהחובה לבחון את סוגיית הפחתת הנזק לאור כך שהנתבעים נמנעו מלהעלות טענה זו. 7. במחלוקת השלישית, לעניין הסכום הנתבע בתובענה - אני קובע שהסכום הנתבע עומד על סך של 12,000 ₪, נכון למועד הגשת התובענה, בהתאם לסכום האגרה ששולם בפועל. בטופס פתיחת ההליך צויין, נושא התובענה: "תביעה כספית אחרת שאינה במקרקעין" (קוד 249); הסעד: "תביעה לסכום כסף קצוב" (קוד 1) והסכום התובענה: "12,000 ₪". בדיון שהתקיים ביום 19.06.08, כ - 3 חודשים לפני מועד ההוכחות, ב"כ התובע הפנה תשומת לב ביהמ"ש ואמר:- "אני מפנה תשומת לב ביהמ"ש כי התובענה איננה על סעד כספי בסך של 12,000 ₪, אלא סך של 400,000 ₪". בעקבות דברים אלה, ניתנה החלטה על ידי, בעמ' 10 לפרוטוקול, בנוסח הבא:- "אני מפנה תשומת לב ב"כ התובע שאינני רואה את הדברים כפי שהוא רואה אותם. התביעה שמונחת בפני ביהמ"ש הינה לתשלום סך של 12,000 ₪ וסכום האגרה ששולם בקשר לתביעה זו מתאים לתביעה בסך של 12,000 ₪". חרף החלטת ביהמ"ש, לא טרח התובע להגיש בקשה לתקן את תביעתו, לא עתר להגדלת הסכום הנתבע, ולא טרח לשלם את האגרה המתבקשת (ואף מבלי ששילם המחצית השניה של האגרה) ולמרות כל זאת - עתר במועד ההוכחות להגדיל את סכום התביעה לסך של 200,000 ₪ - בבקשה בע"פ. 8. בתקנה 100 (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), נקבע:- "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) ... (2) ... (3) ... (4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך". בתקנה 7 א. (ג) לתקנות, נקבע:- (א) ... (ב) ... (ג) לא תקובל תובענה ללא טופס פתיחת הליך אזרחי כשהוא ממולא כהלכה, על כל חלקיו, לפי הפרטים הנדרשים בו כמפורט ברשימות שפרסם מנהל בתי המשפט ברשומות; לא ייחשב כסעד שנתבקש בתובענה, סעד שלא צויין בקוד הנדרש בטופס פתיחת הליך אזרחי, אף אם פורש בכתבי התובענה, זולת אם התיר בית המשפט את תיקונו של הטופס לענין זה, ושולמה האגרה הנדרשת לפי הסעדים שפורטו בטופס". לאור כך שהתובע בחר, במודע, להעמיד את התביעה על סכום נמוך, משיקולים של חיסכון באגרה [ראה סעיף 17 לכתב התביעה], אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. הנתבעים פינו את החנות ביום 15.3.2007 ומאז ועד מועד ההוכחות חלפה תקופה בת כשנה וחצי במהלכה יכל התובע לתקן את תביעתו ולשלם את האגרה המלאה, אך התובע בחר שלא לעשות כן, מטעמים השמורים עימו. לפיכך, ומכל המקובץ לא ייחשב כסעד שנתבקש בתובענה, בסכום העולה על 12,000 ₪. 9. בהתחשב באופן ניהול התובענה ע"י התובע, העובדה שהתובע חזר בו מההסכמה הדיונית לניהול התובענה על דרך הפשרה, העובדה שהתובע לא עתר להגדלת הסכום הנתבע מבעוד מועד, העובדה שהתובע חזר על אותם טענות שכבר נדחו על ידי ביהמ"ש בעניין הסכום הנתבע, העובדה שהתובע איחר בתשלום המחצית השנייה של האגרה, העובדה שהתובע לא התייצב לישיבה שנקבעה ליום 16.9.2007 וכתוצאה נמחקה התובענה - וממשקלם המצטבר של כל הדברים ביחד החלטתי - שכל צד יישא בהוצאותיו. 10. לפיכך, ומכל המקובץ לאור כך שההליכים כנגד הנתבעים 1 ו-2 מעוכבים, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים 3, 4 ו- 5, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובעים סך של 12,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (19.6.06) ועד למועד התשלום המלא בפועל. בהערת אגב מצאתי לציין שאין להסיק מהתוצאה אליה הגעתי, שאילו התביעה הייתה מוגשת ביחס לאיחור המלא, ביהמ"ש היה פוסק פיצוי, בסך של 1,000 ₪ ביום, עבור כל תקופת האיחור המבוקשת. 11. לאחר שסיימתי את כתיבת פסק הדין, הובאה בפני היום (17.09.08), בסמוך לשעה 12:45, בקשה בכתב, אשר הוגשה על ידי התובע אתמול, בבש"א 4096/08, במסגרתה עותר התובע להגדיל את סכום התביעה לסך של 200,000 ₪. בנסיבות העניין, ואף מבלי להיזקק לעמדת הצד שכנגד - אני מחליט לדחות את הבקשה, הן מהנימוקים שפירטתי לעיל ובמיוחד בשל כך שהבקשה הוגשה באיחור רב, לאחר שבעלי הדין סיימו את הבאת ראיותיהם והשמיעו את סיכומיהם. מתן אפשרות לתקן את התביעה, ע"י הגדלת הסכום הנתבע, תביא לפתיחת כל ההליך מחדש (מהשלב של כתב הגנה מתוקן, הליכים מקדמיים וכיוצ"ב), שכן אין ספק שבמידה וסכום התביעה יעמוד על סך של 200,000 ₪ - יכול ותעמוד לנתבעים טענות הגנה נוספות, כאלה שלא נטענו עד עתה. בשולי הדברים אציין עוד כי ב"כ התובע לא ביקש במהלך דיון ההוכחות שהתקיים אתמול - להמתין עם מתן פסק הדין עד אשר תינתן החלטה בבקשה שבדעתו להגיש ואף לא טרח, במהלך מועד ההוכחות, להעביר עותק מהבקשה לביהמ"ש. הפרת חוזהחוזהכתב תביעהמסמכיםפיצויים מוסכמיםפיצויים