1. זהו פסק דין בתביעת התובעת למתן צו מניעה קבוע, ולסילוק יד, נגד הנתבעים המחזיקים במקרקעין מוסדרים הידועים כגוש 10008304 חלקה 1, גוש 10008401 חלקה 1 וגוש 10008701 חלקה 1, בשטח של כ - 400 דונם (להלן: "המקרקעין"), סמוך לישוב ערערה בנגב, והרשומים על שם התובעת בלשכת רישום המקרקעין. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים. 2. התביעה הוגשה נגד שלושת הנתבעים, ואולם ביום 24.4.06 ניתן בהסכמה פסק דין נגד הנתבע מס' 2. ביום 20.1.03, נדחתה בקשת התובעת, ליתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים כניסה למקרקעין ועיבודם, עד מתן פסק הדין. יוער, כי התיק הועבר לטיפולי בשנת 2006. 3. לטענת התובעת, פלשו הנתבעים למקרקעין האמורים בפלישה טריה, במהלך חודש דצמבר 2002, החלו לעבד אותם, והקימו בהם מבנה. לטענת התובעת, פלשו הנתבעים למקרקעין כשנה קודם לכן, במהלך חודש נובמבר 2001, ואז הוגשה תלונה במשטרת ישראל, ולאחריה רוסס השטח ע"י התובעת. לטענת התובעת, נחתם ביום 24.5.96 הסכם בין התובעת ובין הנתבע מס' 2, לפיו תועבר החזקה במקרקעין לידי התובעת, וישולם לנתבע מס' 2 פיצוי בסך 309,000 ₪. הנתבע 2 קיבל התמורה, פינה המקרקעין והעביר את החזקה בהם לידי התובעת. לטענת התובעת, היות שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם התובעת כעולה מנסחי הרישום שהוגשו, הרי נוכח הוראות סעיף 159 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, אין התיישנות במקרקעין אלה, ונוכח הוראות סעיף 161 לחוק המקרקעין, הרי שלא מוקנות לנתבעים זכויות שביושר במקרקעין האמורים. עוד טענה התובעת, כי גם אילו היו למי מהנתבעים זכויות כל שהן במקרקעין בעבר, הרי שאלה בוטלו עם רישום המקרקעין לאחר הסדר, מכח הוראות סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט 1969, וסעיף 125 לחוק המקרקעין. 4. הנתבעים מס' 1 ו-3 טענו בכתב הגנתם, כי הנתבע 1 שהינו אבי הנתבעים 2 ו - 3, מחזיק בחלק מהמקרקעין ברציפות, מאז תחילת שנות החמישים של המאה ה - 20. לטענתם נמסרו המקרקעין לנתבע מס' 1 בתחילת שנות החמישים, מאת גיסו המנוח - סלימאן עיד אבו סבייח, אשר לטענתם החזיק ועיבד את המקרקעין, במשך שנים רבות לפני כן. לטענת הנתבעים, רוססו גידולי הנתבעים במקרקעין ע"י התובעת, בניגוד לחוק, ללא התראה וללא פנייה מוקדמת למי מהנתבעים. לטענת הנתבעים 1 ו-3, התוודה בפניהם הנתבע מס' 2, על כך שביקש את נציגי המינהלת, להסתיר את דבר ההסכם האמור מפני בני משפחתו, ובפרט מאביו - הנתבע 1. לטענתם, נענו נציגי המינהלת לבקשתו, וביקשו שיפעל ללא ידיעת הנתבעים להחתמת צד ג', על הסכמים פיקטיביים לעיבוד המקרקעין. לטענת הנתבעים, הנתבע 2 לא היה מעולם בעל זכויות במקרקעין, ולא התמנה לייצג את הנתבעים בהליכים כלשהם, הנוגעים למקרקעין. הנתבעים טענו, כי התובעת נהגה בניגוד לנהליה היא, כשהגיעה לפשרה עם הנתבע מס' 2, ללא ידיעת אבי המשפחה. לטענת הנתבעים, יש להם זכויות במקרקעין מכח חזקה נוגדת רבת שנים, או כבני רשות במקרקעין, כאשר בנסיבות העניין מדובר ברשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין. לחילופין טענו, כי יש להתנות הפינוי בתשלום פיצויים ראויים. עוד טענו, כי הופלו לרעה לעומת הנתבע מס' 1. יצויין, כי הנתבע מס' 2 אישר בכתב הגנתו בין היתר, כי נכרת בינו ובין התובע הסכם, וכי המקרקעין נמסרו על ידו לתובעים, לאחר עריכת הסכם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. 5. מטעם התובעת העידו עובדי מנהל מקרקעי ישראל, אביחי מדמוני, רון לב וערן ראובני. העד אביחי מדמוני, אשר היה בזמנים הרלוונטיים, פקח ביחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים במנהל מקרקעי ישראל, העיד בין היתר, כי בחודש דצמבר 2002 במהלך סיורו באזור בו מצויים המקרקעין, יחד עם פקח נוסף בשם רון לב, התברר לו כי הנתבע 1 יחד עם בניו הנתבעים 2 ו-3, פלשו למקרקעין בפלישה טריה, והחלו בהכשרתם לזריעה. לדבריו, ידע כי המדובר בנתבעים, שכן פלשו למקרקעין כשנה קודם לכן, במהלך חודש נובמבר 2001. לדבריו, הוצבו במקרקעין שלטי התראה של התובעת, נמסרה לנתבע מס' 2 התראה על פלישה למקרקעי-המדינה, הוגשה נגדו תלונה במשטרת ישראל, בגין פלישה טריה, ולאחר מכן, רוסס השטח. העד רון לב, אשר גם הוא היה בזמנים הרלוונטיים, פקח ביחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים, אישר את דברי מר מדמוני, וכן העיד בין היתר, כי הוא אשר טיפל בפלישה הראשונה מחודש נובמבר 2001, וערך דו"ח בגין פלישה זו. מר לב העיד, כי ידע שהנתבעים הם שפלשו למקרקעין בפלישה טריה, משיחות שקיים עם הנתבעים. העד ערן ראובני, שהינו הממונה על פשרות במינהלה לקידום הבדואים, במינהל מקרקעי ישראל מחוז דרום, העיד בין היתר, כי מתיק החכרת המקרקעין במינהלת עולה, כי המקרקעין הושכרו ע"י המינהלת בהשכרה שנתית עונתית, לצורך עיבודים חקלאיים, למר סלימאן עיד אבו סבייח, החל משנת 1963 ועד לשנת 1978. בין השנים 1978-1988, לא הוחכרו המקרקעין האמורים. בשנים 1988-1990, הוחכרו המקרקעין בחוזי חכירה חד שנתיים עונתיים, לרעייתו של מר סלימאן עיד אבו סבייח, הגב' פאטמה אבו סבייח, ולבנו מר עיד סלימאן אבו סבייח. העתקי החוזים האמורים, צורפו לתצהיר העד. בתיק נמצא גם מכתבו של מר אלי עצמון משנת 1983, בו ציין כי החוכר סלימאן עיד אבו סבייח, טען לבעלות על המקרקעין האמורים. מר ראובני ציין, כי לא הוגש תזכיר תביעה ביחס למקרקעין. מר ראובני העיד, כי על מנת שהמדינה תוכל לשוב ולתפוס החזקה במקרקעין, ועל אף שלטענת התובעת, לא החזיק הנתבע מס' 2 במקרקעין במשך 15 שנים רצופות, כנדרש בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 585, ניהלה המינהלת מו"מ עם הנתבע מס' 2. העד העיד, כי הנתבע מס' 2 פנה אל המינהלת בכתב לראשונה, במכתבו מיום 14.11.95. למכתבו זה, צורפו תצהירי השיח'ים מוחמד עלי קרינאת וצאלח אבו ג'אמע, ותצהירי מחזיקי חלקות סמכות מר אברהים אל עול ומר מחמד אלרחאלה, אשר כולם הצהירו, כי המקרקעין היו בחזרתו של מר סלימאן אבו סבייח עד לשנת 1970 ומאז הוחזקו ע"י הנתבע מס' 2, עלי אבו סבייח. העד העיד, כי בהסתמך על מסמכים אלה, אושר ושולם הפיצוי המוסכם. העתקי המכתב והתצהירים האמורים צורפו לתצהיר העד. בתצהיר עדותו הראשית של מר ראובני, העיד בין היתר: "אני נפגשתי אישית במשך התקופה האמורה עם הנתבעים מספר פעמים במקום מגוריהם ונושא הפשרה האמורה בעניין המקרקעין דובר עם כולם. הן עם עלי והן עם אחיו ואביו. מעולם לא טענו הנתבע מס' 1 האב או הנתבע מס' 3 האח, כי הם בעלי החזקה במקרקעין, ותמיד דובר על הסדר פשרה עם הנתבע מס' 2, בהתאם לתצהיר שמסר בתמיכתו לטענתו, כפי שהבהרתי לעיל". בחקירתו הנגדית, חזר והעיד, כי נפגש ושוחח עם בני המשפחה, לרבות הנתבעים מספר 1 ו - 3, ולדבריו: "הודענו לנתבע מס' 1 שאנו עומדים לשלם פיצויים לנתבע מס' 2 בגין הקרקע נשוא התביעה". עוד העיד מר ראובני, כי לאחר חתימת הסכם הפשרה, הושכרו המקרקעין בשכירות חקלאית עונתית, לשיח' חליל אבו ג'ועייד על פי הסכם מיום 30.10.96. עם סיום עונת ההחכרה האמורה, פנה הנתבע מס' 2 יחד עם אח נוסף אל מר ראובני, וביקשו להמנע מהמשך ההחכרה למר אבו ג'ועייד, שכן הדבר מקשה עליהם להגיע לפשרה נוספת במקרקעין אחרים, הסמוכים לשכונה מס' 3 בערוער, נוכח עמדת אביהם. לטענת מר ראובני, בשל בקשתם האמורה, המליץ להחכיר המקרקעין לבן אחר של הנתבע מס' 1. לטענתו, במהלך שנת 1999 חיפשה מועצת ערוער מקום להקמת אתר פסולת, וחלק מהמקרקעין, הוצע למועצה לשימוש זה. לדברי מר ראובני, ידעו הנתבעים כולם, על התוכנית האמורה, ובכללם אבי המשפחה - הנתבע 1 - אשר הגיע באקראי למקום בעת מדידת השטח. לטענת מר ראובני, שוחח פעמים רבות עם הנתבע 1, אך מעולם לא טען, כי החזיק במקרקעין והוא זכאי לפיצוי בגינם. מר ראובני העיד, כי לא היתה סטיה מנהלי המינהלת בטיפול במקרקעין. 6. מטעם הנתבעים 1 ו-3 העידו, הנתבע מס' 1 עצמו, מר סולימאן אבו סבייח, שהינו מכר של הנתבע מס' 1, ומר אלי עצמון, אשר העיד על נהלי מנהלת הבדואים. הנתבע 1 חזר בתצהיר עדותו הראשית על טענותיו בכתב הגנתו. עם זאת, בחקירתו הנגדית, הכחיש חתימתו על התצהיר והעיד: "כאשר חתמתי על התצהיר, לא הקריאו לי אותו. אני לא יודע מה כתוב בתצהיר. אני לא חתמתי עליו...". תוך כדי עדותו של הנתבע מס' 1, כאמור לעיל, פנה אליו בנו, הנתבע מס' 3 מס' פעמים, והעיר לו הערות בערבית, וזאת, גם לאחר שבית המשפט הורה לו לחדול מכך. הדברים תועדו בפרוטוקול הדיון. הנתבע מס' 1 חזר גם בהמשך חקירתו, על גרסתו לפיה לא חתם על התצהיר. ב"כ התובעת, ביקש ע"כ, לפסול את התצהיר. ב"כ הנתבעת טען, כי אין להיעתר לבקשה, באשר התצהיר אושר ע"י עו"ד, בפניו התייצב הנתבע. הנתבע מס' 1 נחקר ע"י בית המשפט, והעיד: "בית המשפט אמר לי, שבתיק יש תצהיר הנושא את שמי ושואל אותי אם חתמתי על התצהיר בתיק זה ואני אומר שלא, זאת גם לאחר שבא כוחי הסביר שתצהיר בערבית הוא "תסריח". לשאלה אם חתמתי על מסמך כלשהו, הכולל עדות שלי בקשר לדברים שבתיק, אני משיב שבשנות החמישים. לשאלה אם לפני שנה חתמתי על מסמך בקשר לתיק זה, אני אומר שלא. הייתי במשרד אצל עו"ד אלי תוסיה כהן, המשפט החל בחודש נובמבר שנה שעברה, הלכתי לעורך דין וחתמתי על מסמכים שהאדמה הזו שלי משנות החמישים ואף אחד לא דיבר איתי על האדמה הזאת בכלל ובשנת 2001 שרפו לי את האדמה. כשחתמתי על המסמכים האלו, אצל עו"ד אלי תוסיה כהן, מה שביקשתי ממנו הוא כתב. ידעתי מה עורך הדין כתב שם כיוון שאמרתי לעורך הדין מה לכתוב והוא כתב מה שאני אמרתי לו. מה שכתוב במסמכים של עורך הדין, כתוב. לשאלה האם עורך הדין תרגם לי לערבית את מה שהוא כתב, אני משיב שעורך הדין אמר לי שהוא כתב את מה שביקשתי, שזו האדמה שלי משנות החמישים ובשנת 2001 שרפו לי את האדמה, כשבאו כל הבקשות והמשפט הזה". לאחר חקירת העד ע"י בית המשפט, הוחלט כדלקמן: "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שחקרתי את העד בעצמי, באשר לנסיבות חתימת התצהיר, הרי שחרף הספק בדבר טיב הידיעה של העד את הדברים הכתובים בתצהיר, הרי שלאחר שאישר שחתם במשרדו של עו"ד תוסיה כהן על מסמך שבו כתב לדבריו העו"ד, את מה שאמר העד וכאשר בתצהיר יש אישור של עו"ד תוסיה כהן, כי העד חתם בפניו לאחר שהוזהר, מצאתי שלא לפסול את התצהיר, אך עם זאת כמובן, שמורה לתובעת הזכות לטעות לעניין מהימנותו של העד, בין היתר, בשל התכחשותו לחתימה שלו עצמו על התצהיר". העד מר אלי עצמון שהינו יועץ לענייני בדואים בנגב, וכיהן כסגן יו"ר מינהלת הבדואים, בין השנים 2000-1996, העיד על נהלי מינהלת הבדואים, לעניין מו"מ לפשרה ביחס למקרקעי המדינה. לדבריו, הקפידו נציגי מנהל מקרקעי ישראל לנהל את המו"מ, עם שיח' השבט, ועם אבי כל משפחה, אשר נתפס כאחראי על המקרקעין, ובעל הזכויות בהם. לטענתו, אין זה מקובל "לעקוף" את ראש המשפחה, ולנהל מו"מ "מאחורי גבו", שכן הדבר עלול למנוע הוצאת ההסכם לפועל. לטענתו, במקרים של פינוי ותשלום פיצויים בגין חלקות שלא הוגשה בגינן תביעת בעלות, נדרשת עפ"י נהלי המינהל, המצאת תצהירי שיח' השבט ושני נכבדים אחרים, המאשרים כי המקרקעין מוחזקים ע"י אותה המשפחה. בכל מקרה, המו"מ מנוהל תמיד עם ראש המשפחה, האב, והוא זה שנדרש בסופו של דבר, לחתום על הסכם הפינוי. כמו-כן העיד, כי נהלי המינהל מחייבים ביצוע בדיקה יסודית של זהות בעלי הזכויות, לפני חתימה על כל הסכם פשרה, וכן קבלת תסקיר ודו"ח מפורט בטרם תשלום פיצוי. העד מר סלימאן אבו סבייח, העיד כי הוא מכיר את הנתבע מס' 1 משנת 1967, ונוהג לבקרו מידי שנה במקרקעין. לטענתו, הנתבע מס' 1 החזיק ועיבד המקרקעין ברציפות, במהלך כל התקופה. 7. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, כאשר עוד קודם לכן, הוגשה תמצית סיכומים בכתב מטעם התובעת. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק לרבות ראיות הצדדים, הפרוטוקולים והסיכומים, סבורני כי יש לקבל את התביעה. 8. אין מחלוקת, כי התובעת הינה בעלת המקרקעין, וכי המקרקעין מנוהלים עבורה, ע"י מנהל מקרקעי ישראל. לפיכך, רובץ על הנתבעים, הנטל להוכיח כי יש להם זכות במקרקעין, וכי לא ניתן לדרוש פינויים מן המקרקעין, או כי יש מקום להתנות הפינוי בתשלום פיצויים. סבורני כי הנתבעים לא הרימו נטל זה. 9. סבורני, כי יש לדחות את גרסתם העובדתית של הנתבעים, ולהעדיף על פניה, את גרסת עדי התובעת. גרסת עדי התובעת לא נסתרה בחקירותיהם, ונתמכה במסמכים אשר צורפו לתצהירי העדות הראשית, לרבות הסכמים לפיהם הושכרו המקרקעין במשך השנים למס' שוכרים, ולא למי מהנתבעים. מצד שני, קשה היה ליתן אמון בגרסת הנתבע מס' 1, נוכח התכחשותו לתצהיר העדות הראשית שלו עצמו, כפי שפורט לעיל ובשל העובדה, כי תוך כדי עדותו הופנו אליו פעם אחר פעם, הערות ע"י בנו הנתבע מס' 3, אשר מעבר לעובדה שהפריעו לדיון, העלו ספק ממשי באשר למהימנות הנתבעים. מלבד זאת, יש מקום לזקוף לחובת הנתבעים במאזן הראיות, את העובדה שהנתבע מס' 3, אשר נכח כאמור בדיונים, נמנע מלהעיד. זאת, על אף שלכאורה ידועים לו פרטי העניין מידיעה אישית. כמו כן, יש לזקוף לחובת הנתבעים מס' 1 ו - 3, את מחדלם שבאי העדת עדים רלוונטים נוספים, אשר היו עשויים לשיטתם להעיד על החזקת הנתבעים במקרקעין לאורך השנים. כך נמנעו מלהעיד את הנתבע מס' 2, אשר נכח בחלק מישיבת ההוכחות הראשונה, ובני משפחתם האחרים, לרבות פאטמה ועיד אבו סבייח, אשר חתמו על הסכמי שכירות בקשר למקרקעין, עם התובעת. יש לדחות אפוא את הטענה, כי הנתבעים מס' 1 - 3, החזיקו במקרקעין האמורים, עובר למועד חתימת הסכם הפשרה עם הנתבע מס' 2, ולאחר מכן, כנטען. 10. הנתבעים לא הוכיחו כאמור, כי הנתבע מס' 1 החזיק במקרקעין ברציפות במהלך התקופה הנטענת, דהיינו מאז שנות החמישים של המאה העשרים. הנתבעים גם לא טענו, כי התובעת ידעה על כך שהחזיקו במקרקעין והתנגדה לכך. מכאן, כי לא רכשו במקרקעין זכויות כלשהן מכח התיישנות או חזקה נוגדת, בטרם חקיקת חוק המקרקעין (ר' לעניין זה רע"א 9076/05 וליד אלדוח נ' מנהל מקרקעי ישראל, ע"א 2510/98 למד שין בעמ' נ' מאירה חסיד ואח' פ"ד נ"ג (5) 721, 728). מעבר לכך, ככל שהחזיקו הנתבעים במקרקעין, במהלך תקופה כלשהי, לאחר שנת 1969 לא היו עשויים לרכוש בשל כך זכות קניינית במקרקעין, נוכח הוראות סעיף 159 לחוק המקרקעין, השולל קיום זכויות מכח התיישנות במקרקעין מוסדרים, וסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, לפיו, עם רישום המקרקעין בפנקס החדש, תבוטלנה זכויות הסותרות את הרישום. 11. גם אם נראה בנתבעים בני רשות במקרקעין, מתוך הנחה שהתובעת ידעה על החזקתם במקרקעין במועד כלשהו לפני הגשת התביעה, ולא פעלה לסילוקם, הרי שמדובר ברשות מכללא, ובחינם. רשות כזו, רשאית התובעת לבטל בכל עת ) ר' ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א (3) 210). מכאן, כי ככל שהיתה לנתבעים רשות מכללא לשימוש במקרקעין, הרי שזו הסתיימה לכל המאוחר, במועד הגשת תביעה זו. אין לקבל טענת הנתבעים, לפיה על התובעת לשלם להם פיצויים, כתנאי ליציאתם מן המקרקעין. השקעה של בר רשות במקרקעין יכול שתחייב לפצותו על אבדן ההשקעה, כתנאי לפינוי (ע"א 463/79 ג'ובראן נ' ג'ובראן פ"ד ל"ו (4) 403), ובמקרים יוצאי דופן, עשויה למנוע את הפינוי (ר' ע"א 588/81 צ'יזיק נ' הורביץ פ"ד מ (1) 325), אלא שהנתבעים לא הוכיחו, כי השקיעו השקעות כלשהן במקרקעין. 12. המסקנה מן האמור לעיל הינה, כי לא עומדת לנתבעים מס' 1 ו - 3 הגנה מפני התביעה. מעבר לצריך יוער, כי הנתבעים מס' 1 ו - 3 גם לא הוכיחו טענתם, כי התובעת חרגה מנהלי המינהלת, בכל הנוגע לכריתת הסכם הפשרה עם הנתבע מס' 2, והתשלום על פיו. זאת, כאשר הוכח, כי נציגי התובעת ניהלו את המו"מ עם הנתבע מס' 2, בידיעת הנתבעים מס' 1 ו - 3, וקיבלו ממנו לפני כריתת ההסכם, תצהירים של בעלי החלקות הגובלות במקרקעין, ותצהירי השיח'ים אבו קרינאת ואבו ג'אמע. 13. לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת. אני מחייב את הנתבעים 1 ו-3, לסלק ידם מהמקרקעין, ואוסר עליהם לשוב ולתפוס חזקה במקרקעין, לעבדם, לבצע בהם שינוי כלשהו, או להפריע לתובעת או למי שיחזיק במקרקעין ברשותה, לבצע כל פעולה במקרקעין. אני מחייב את הנתבעים מס' 1 ו - 3 יחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט (התובעת רשאית להגיש בקשה לשומת הוצאות תוך 30 ימים). ניתנה היום כ"ט באייר, תשס"ח (3 ביוני 2008) בהעדר הצדדים. גד גדעון, שופט צו מניעה זמנימקרקעיןצוויםצו מניעה