1. התובע היה, ביחד עם אחרים, בעל הזכויות הקנייניות במקרקעין, הידוע כגון 6154, חלקה 34 המצויים ברח' ח"ן, בגבעתיים (להלן:"המקרקעין"). 2. הנתבעת 1, היא עיריית גבעתיים (להלן: "העירייה") והנתבעת 2, הועדה המקומית לתכנון ובניה של אותה עיר (להלן "הוועדה"). 3. ב- 30.4.97 הגיש התובע בקשה להיתר בניה על המקרקעין. בעקבות הבקשה הוציאה העירייה לתובע "הודעת תשלום". כתנאי למתן ההיתר, דרשה הוועדה אישור על תשלום ההודעה, וזה אכן ניתן, ביוני 1997. 4. התובע שילם לעירייה סכום של 343,863.90 ₪. בתביעה זו, עותר התובע לחייב הנתבעות להשיב לו את החלק הארי של הסכומים ששילם, כדלקמן: א. היטל תיעול בסך 42,765 ₪. ב. היטל סלילת כביש בסך 42,579 ₪ . ג. היטל ביוב בסך 43,051 ₪ . ד. אגרת חיבור מים בסך 14,756 ₪. ה. אגרת זכויות מים בסך 20,280 ₪ . ו. אגרת הנחת צינורות בסך 14,087 ₪ ז. רכישת מודד מים ממוחשב בסך 3,316 ₪ . 5. התובע טוען כי שילם את הסכומים בלית ברירה, בסברו כי הודעת התשלום מבוססת על עילות חוקיות. בדיעבד הסתבר לו כי הנתבעות "ניצלו לרעה את סמכותן השלטוניות להוצאת היתרי בניה, עשו עושר ולא במשפט, הציגו בפני התובע מצג כאילו הן פועלות על פי חוק וגבו ממנו תשלומי יתר שלא כדין". לפיכך, יש לחייבן בהשבת סכום של כ- 181,000 ₪ . 6. הנתבעות טענו לחזקת תקינות ההחלטות השלטוניות. עוד נטען כי התובע שילם ללא מחאה, השתהה בהגשת תביעתו וכי יש לדחות את עילותיה אחת לאחת, מן הטעמים שפורטו על ידן . 7. דיון הודעת התשלום של עירית גבעתיים נושאת 11 פריטים. מתוכם, לא נתבעה השבתם של היטל השבחה, מיסי הבניה, ועוד. בקליפת אגוז, ניתן לומר כי טענות התובע מתבססות על עצם חוקיותן של דרישות התשלום ועל אופן חישובן של האגרות. לשיטתו, הואיל ועל המקרקעין היה בנוי בית קטן שהיה מחובר חיבורי קבע למערכות המים, הביוב, התיעול והכבישים, יש להפחית מהחיובים שנדרשו על פי שטח המקרקעין הכולל, את השטח הבנוי מימים ימימה. 8. קודם שאדרש לטענות התובע אחת לאחת, יש לציין את ההלכות הכלליות החלות לעניין השבת כספים ששולמו לרשות מקומית על ידי מי מאזרחיה, על פי דרישות תשלום שהוצאו לכאורה כדין. לזכות העירייה עומדת בראש ובראשונה חזקת התקינות - שהחלטותיה ניתנו כדין ופעולתה חוקית ותקינה: "לדעתי, לא היה מקום לקבוע כי היטל הביוב הוטל שלא כדין. אמת, החלטת הרשות המקומית לא נמצאה. אין בכך כדי לפגוע בחוקיות ההיטל, שכן לרשותה של הרשות המקומית עומדת חזקה התקינות (או החוקיות). על פי חזקה זו, נקודת המוצא הנה כי המינהל פעל באופן חוקי ותקין.praesumuntur rite et solemniter esse acta omnia ניתן, כמובן לסתור החזקה. הנטל מוטל על המבקש לעשות כן. חזקה זו נתקבלה בפסיקה הישראלית (ראו, למשל, רע"פ 1088/86 מחמוד נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי, פ"ד מד(417 (2; בג"צ 7351/95 גבעוני נ. השר לענייני דתות, פ"ד נ (128 ,89 (4; בג"צ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר נ. מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב (793 ,774 (4); חזקה זו חלה בכל תחומי המשפט הציבורי (ראו F. Bennion Statutory Interpretation 888 (3d ed, 1997 היא חלה ממילא גם לעניין פעולותיהן של רשויות מקומיות (ראו בג"צ 25/82 רוסיניק נ. עירית רעננה, פ"ד לו (772 ,766 (4; ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ. ברעלי, פ"ד מט (472 ,463 (1). עוצמתה של החזקה משתנה על פי הנסיבות. בדרך כלל, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המנהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות. בצדק ציין השופט זמיר כי: "החזקה היא שההחלטה ניתנה כדין. לפיכך מי שטוען כי ההחלטה ניתנה שלא כדין עליו הראיה. זאת ועוד: חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב. אכן, עדיין היא רק חזקה, ולכן עדיין היא ניתנת לסתירה, אך ככל שחולף הזמן יקשה יותר ויותר לסתור אותה" (בג"צ 4146/95 הנ"ל, בעמ' 793). [ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ , פ"ד נד(3), 749 ,עמ' 754-755]. 9. גם אם נגבו הכספים מן התובע שלא כדין, יש לבחון את חובת ההשבה על פי שיקולים כלליים הנוגעים למהותה של הנתבעת כרשות ציבורית. יש הטוענים כי פסלות בגביית תשלומים שרשות שלטונית גבתה מציבור גדול, צריכה לחול מכאן ואילך (לעתיד) בלבד, על מנת לאזן בין האינטרס של אכיפת שלטון החוק ובין הצורך בהבטחת פעולה סדירה ושוטפת של הרשות, ומניעת העוול שבהטלת מימון פעולותיה על הציבור: "סוגיית השבת כספים שנגבו על ידי המדינה לכאורה שלא כדין , היא סוגיה בעייתית ביותר ומתחבטים בה בתי משפט ומלומדים . מחד גיסא, יש לשקול את זכותו של הפרט להשבה של סכומים שנגבו ממנו שלא כדין . במסגרת זו, יש לתת את הדעת על הנסיבות שבהן בוצע התשלום ... מאידך גיסא, יש לשקול את אינטרס ההסתמכות של הרשות, שבמקרים רבים פעלה בתום לב וגבתה את הסכומים בהסתמך על חזקת חוקיותו של דבר החקיקה שמכוחו פעלה, או בהסתמך על המצב המשפטי הנוהג ועל הפרשנות הנוהגת של הדין". [ע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים פ"ד נז' (3) 220, וראה גם ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נז' (3) 625]. 10. ומאידך גיסא לעניין נטל ההוכחה: "נטל ההוכחה לשכנע בקיומן של נסיבות המצדיקות להימנע מההשבה חל על הרשות המנהלית, אשר גבתה תשלום שלא היתה לה זכות לגבותו. במישור האזרחי הנטל חל עליה כמי שמעלה טענת הגנה. במישור המנהלי הלכה היא כי נטל הראיה עובר אל הרשות הציבורית כל אימת שנפל פגם בפעולתה" (לדוגמא: בג"ץ 4733/94 נאות נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד מט (5) 111)". [ע"א 5242/04 עיריית בית שמש ואח' נ' ד. רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ תק-מח 2004 (3) 3868]. דיון זה, מקומו יבוא אם יקבע שדרישת התשלום, או חלק הימנה, נגועים באי חוקיות. 11. נטענה גם ע"י שני הצדדים, האחד כלפי רעהו, טענת עשיית עושר. על פי ס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, רשאי בית המשפט לפטור זוכה מחובת ההשבה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות שעושות את ההשבה בלתי צודקת. "נקודת המוצא לדיוננו היא כי רשות שגבתה מהאזרח כספים שלא כדין חובה עליה להשיבם, זולת אם מתקיימות נסיבות בהן יעלה בידה להצביע על הגנות מיוחדות, המצדיקות הימנעות מהשבה. ההגנה על קניינו של הפרט הינה הגנה חוקתית (ס' 3 לחוק יסוד: כבוד האם וחירותו). חריגה מעיקרון זה תתאפשר רק במקרים חריגים. כאשר מדובר ברשות ציבורית, חלה עליה דואליות נורמטיבית ויש לבחון את שאלת ההשבה הן ע"פ כללי המשפט המנהלי והן ע"פ כללי המשפט האזרחי. מבחינת המשפט המנהלי, נקודת המוצא הינה כי רשות ציבורית צריכה לפעול בגדר סמכותה בסבירות ובהגינות ולפיכך אם גבתה כספים מהאזרח שלא כדין, מוטל עליה להשיבם, אלא אם תוכיח הצדק חוקי, המתיר לה להשאיר את הכספים ברשותה" [ע"מ 000227/04 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ ואח' נ' עיריית בית שמש]. 12. המסגרת הנורמטיבית עקרון החוקיות כל דרישת תשלום של רשות מרשויות המדינה כלפי הציבור, צריכה להיות מעוגנת בחוק, דבר שלא הותר בחוק לרשות - הוא אסור: "מיסים, מלוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו, הוא הדין לגבי אגרות" [חוק יסוד: משק המדינה, ס' 1(א)]. וגם: "העיקרון בדבר חוקיות המנהל [ADMINISTRATIVE LEGALITY] קובע כי אין סמכות לשום רשות מנהלית אלא אותה סמכות שהוענקה לה לפי חוק. זהו הכלל הבסיסי בדיני המינהל הציבורי" [י' זמיר, הסמכות המנהלית, 1996, עמ' 49]. כפועל יוצא מכך: "החלטה או פעולה של רשות, החורגת מהסמכויות המוקנות לה בדין, הן בלתי חוקיות בעליל. עתירה לביטולן תיענה בדרך כלל כעניין מובן מאליו, כמעט בעניין שבחובת הדין" [בג"צ 170/87 דוד אסולין ואח' נ' ראש עיריית קרית גת ואח' פ"ד מב(1) 678, 680]. מעבר לביטול, קיימת זכאות להשבה: "אין הצדקה לכך שרשות ציבורית תימנע מהחזרת כספים שנגבו שלא כדין, זאת, אף אם אזרח סתם היה רשאי להימנע מהשבה" [ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' 1998, בעמ' 879]. ברור שזכאי להשבה אם שילם בטעות. האם קמה זכות ההשבה גם כאשר בחר לשלם, למרות שסבר שאין לשלם, מקום בו הרשות מעכבת פעולתו? "הוא רשאי להיכנע לדרישה, לשלם את הסכום שנדרש ממנו ולתבוע השבה לאחר שהרשות הציבורית מילאה חובתה כלפיו או שנתנה לו השירות המבוקש" [שם, בעמ' 952]. 13. הסמכות לחקיקת עזר מצויה בס' 250, 251 לפקודת העיריות: "250. הסמכות להתקין חוקי עזר : מועצה רשאית להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעירייה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה". "251. אגרות, היטלים ופיצויים [תיקון: תשנ"ז(2)] בחוקי עזר רשאית המועצה לקבוע הוראות בדבר - (1) תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם, זולת העירייה גופה, בקשר לדברים האמורים בסעיף 250 ובלבד שבעד מתן תעודת חיים לניצול שואה לא ייגבה תשלום כלשהו; בפסקה זו, "תעודת חיים" - תעודת אישור שאדם פלוני נמצא בחיים. (2) מתן רישיון או היתר בקשר לאותם דברים ותשלום אגרות בעד הרישיון או ההיתר; (3) תשלום פיצויים למי שנפגע על ידי אותם דברים". 14. כדי לאפשר לעיריה ביצוע החובות והסמכויות של רשות מקומית, רשאית היא לחוקק חוקי עזר. מסגרת חוקי העזר היא הקובעת את מסגרת הפעולה והחיובים לפיהם תפעל. ע"פ פקודת העיריות נחקקו חוקי העזר לגבעתיים, אליהם אתייחס באופן פרטני לפי כל סוג השבה שמבקש התובע- לאור חוסר הסמכות, לשיטתו, בגבייה. 15. 1. אגרת חיבור מים התובע טען כי חויב שלא כדין באגרת חיבור מים בסכום של 14,756 ₪ . לטענתו, לא ביקש להתחבר לרשת המים. מר סולקין היה הקבלן ונציגו של התובע. משהוצגה בפני התובע בקשתו של מר סולקין לניתוק זרם המים, השיב התובע כדלקמן : א. בקשת הניתוק שהוגשה על ידו איננה "פירוק מד המים " כמשמעותו על פי ס' 2 לחוק העזר לגבעתיים (אספקת מים ) תשכ"ז - 1967 (להלן:"חוק אספקת המים") אלא ניתוק שכוונתו הפסקת הזרמת המים לחלקה כמשמעותו בסעיפים 5.11 לחוק אספקת המים . ב. על הבקשה לניתוק, כמו על הבקשה לחיבור, שתיהן מ- 9.4.97 חתמה פקידת העיריה עובדה המוכיחה על פיקטיביות ההסדר. ג. העיריה לא הסבירה לתובע כי מטרת הניתוק להגן מפני נזק לרשת המים העירונית, מטרה שניתן להשיגה גם באמצעים אחרים . עוד נטען על ידי התובע כי בנה בשני מגרשים צמודים, ולא היה כל הכרח בניתוק המים לצורך חיבורם מחדש. ד. התובע נדרש לשלם עבור הגדלת החיבור מ- 1 צול ל- 1.5 צול למרות שהחיבור של הבית הקטן שאוחד קודם לכן חובר ב- 1.5 צול. לשיטת התובע, מכריחה הרשות את האזרח לבקש את ניתוק החיבור למערכת המים כתנאי לקבלת היתר הבניה. על כן אין היא יכולה לטעון כי הבקשה כשלעצמה מחייבת את המבקש בתשלום. 16. תשובת העירייה: העירייה טוענת כי התקיימו כל העובדות המחייבות את התובע בתשלום אגרת חיבור המים ע"פ חוק אספקת המים. סעיף 2(א) לחוק זה קובע כי: "חיבור רשת פרטית למפעל המים, הרחבת החיבור, פירוקו או התקנתו מחדש אלא על ידי המנהל". סעיף 2(ג) לחוק אספקת המים קובע כי (לאחר שבעל הנכס מגיש בקשה בכתב ע"פ סעיף 2(ב)) : "בעד חיבור, הרחבת חיבור, פירוקו או התקנתו מחדש לפי סעיף זה ישלם המבקש לעירייה מראש: (1) אגרה בשיעור שנקבע בתוספת וכן (2) הוצאות לפי חשבון שהוציא המנהל". לשיטת העירייה, בהתקיים אחד מן התנאים המנויים בסעיף 2(ב) לחוק אספקת המים, רשאית העירייה לחייב את התובע בתשלום אגרת חיבור מים. 17. לטענת הפיקטיביות של החתימה נטען ע"י הנתבעת כי ע"פ הפסיקה, חתימת המתקשר איננה תנאי הכרחי לתוקפה של התחייבות. התובע, בין בעצמו ובין באמצעות מר סולקין שילם את האגרות שנדרשו ע"פ הבקשה שלא נחתמה - ופעל על פיה. דיון 18. סעיף 2(ג) לחוק אספקת המים דן בחיבור, הרחבת חיבור, פירוקה או התקנתה של רשת פרטית למפעל המים, סעיף 2 (ג)(1) לתוספת קובע לעניין קביעת שיעור האגרה בגין החיבור, הפירוק או החיבור מחדש. התובע טען כי בטענת הנתבעת לחיוב בגין "פירוק החיבור" יש משום שינוי חזית, שכן בכתב ההגנה נטען כי התשלום נעשה לצורך החיבור, ואין "פירוק החיבור" ו"החיבור" זהים זה לזה. הטענה נדחית. בסעיף 6.3 לכתב ההגנה המתוקן נכתב בפירוש "יתרה מזאת, מאחר והתובע הרס מבנים שהיו קיימים במגרש נשוא תביעתו, בטרם הבניה החדשה, דבר שהצריך את פירוק מד המים, בניגוד מוחלט לנטען בסעיפים 5 (ב) ו-(ג) לכתב תביעתו, הגיש התובע בעצמו ביום 6/9/97 בקשה לניתוק חיבור המים". (החתומה ע"י מר סולקין מיופה כוחו של התובע בעירייה). 19. צודק התובע בטענתו כי החוק מבחין בין שני מונחים שונים "פירוק החיבור" אל מול "ניתוק החיבור". הראשון, עניינו פירוק פיזי של חיבור המים המחבר בין הרשת הפרטית למפעל הציבורי כמשמעותו בסע' 2 לחוק אספקת המים, והשני עניינו ניתוק החיבור כמשמעותו בסע' 11 לחוק. שם - הכוונה איננה פירוק פיזי של החיבור, אלא שכאשר צרכן אינו משלם את חשבונותיו לעירייה, או מזהם את המים, או משתמש בהם לרעה אזי רשאי המנהל לנתק את חיבור המים דהיינו "לסגור את הברז". הבדל נוסף בין המושגים המצוינים בחוק, הוא לבקשת מי מבוצע הניתוק או הפירוק. הראשון - "פירוק החיבור" מבוצע לבקשת בעל הנכס ואילו השני מבוצע ע"פ החלטת המנהל כאשר צרכן לא עומד בתשלום חיוביו או כאשר משתמש שלא כדין במים, דהיינו "ניתוק החיבור" במובנו של סע' 11 לחוק אספקת המים הוא סנקציה אשר נוקטת הרשות - העירייה כלפי צרכן שאיננו עומד בתשלומים או אינו עומד בהוראות החוק הנוגעות לצריכה תקינה של המים. 20. בתצהירו של מר סולקין (ס' 17.1.2) ובחקירתו הנגדית, (בעמ' 22 לפרוטוקול) אמר הקבלן כי: "אנחנו מגישים תוכנית ארכיטקטונית מסוימת וכדי לבנות לפיה אנחנו חייבים להזיז את כל חיבורי הקבע לבניין, אם זה מים או חשמל וכד'. כאשר נשאל האם אין דרך לבנות תוך השארת החיבור על כנו ענה: "לגבי המגרשים שאני בניתי ולגבי המגרש הספציפי בכולם ניתקתי את חיבור המים כי זה הפריע לבניה". לפיכך לאור הוראות החוק ונסיבות העניין הנני מקבלת את עמדת העירייה שכאשר הגיש מר סולקין את הבקשה לניתוק החיבור יש לראות הבקשה כמשמעותה ע"פ סעיף 2 לחוק אספקת המים. 21. גם אם לעיתים דורשת העירייה כי תוגש בקשה לניתוק המים לצרכיה שלה, על מנת למנוע נזק לרשת העירונית (ראה עדותו של מר למדון מטעם העירייה), בעניינינו, העיד מר סולקין על הצורך האמיתי שבפירוק החיבור (בעמ' 20 לפרוטוקול): "יש בעיה טכנית. בד"כ המיקום של היסודות ושל המרתף הוא בקו המגרש וזה אומר במקום של חיבור המים. גם במקרה הספציפי הייתה לי בעיה כזאת. המרתף הגיע שם עד לקו המדרכה וזה אומר שלכל אורך הקו הזה היינו צריכים לדפן את האזור, זה אומר לצקת עמודי בטון שייתמכו, לשם כך היינו צריכים לנתק את המים". לאחר מכן נשאל האם הביא את הבעיה הזו לידיעת התובע וענה: "אני לא רואה את זה כבעיה. זה קורה לי בכל בניין כמעט, לכן אינני רואה זאת כבעיה. זה חלק משגרת העבודה, שגרת העבודה בתחילת בנייה זה לבקש ניתוק מים כדי שנוכל לבנות במקומות הדרושים". לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי הגשת הבקשה לפירוק חיבור המים, מזכה את העירייה בגבית אגרה ע"פ סעיף 2 לחוק המים, כפי שגבתה. 22. 2. אגרת זכויות מים א. התובע טוען כי העירייה גבתה ממנו שלא כדין אגרה בגין זכויות מים בסך של 20,280 ₪. לטענתו, חוק עזר לגבעתיים (אספקת מים), אינו מטיל על בעלי נכסים חובה לשלם לעירייה החזר כלשהו בעד רכישת זכויות המים על ידה, שכן אין היא הבעלים של המים ואינה מוסמכת ע"פ חוק כלשהו להקצות זכויות לצריכת מים או לגבות תמורה בעבור זכויות אלו. ב. התובע טוען עוד כי גם אם יש סמכות לגבות אגרה זו, לא קבעה העירייה קנה מידה לבדיקה או להערכת כמות המ"ק לפיהם ניתן לחייב את בעל הנכס, דהיינו, גם אם רשאית הרשות לגבות האגרה מסוג זה, אין בידה הכוח לעשות כן, משום שלא ניתן להטיל חיוב, אלא אם הוא מסתמך על אומדן מוכח. במקרה דנן לא הובאה כל ראיה בדבר שיעור הצריכה השנתית, לא בוצע כל חישוב יחסי כפי שקבוע בחוק ואף לא פורש כל קנה מידה חוקי ברור בדבר שוויה של הזכות שיעורה ומחירה. ג. התובע אף טוען כי בכל הקשור לצריכת מים קובע סעיף 6 לחוק אספקת המים כי התשלום ייעשה ע"י הצרכן, וכי שיעור התשלום ייעשה ע"פ הצריכה שנמדדה במד המים. לטענתו קיימת סתירה בין הכתוב בסעיף 6 לחוק אספקת המים לבין הכתוב בסעיף 1 לתוספת. לשיטתו, גם אם הייתה סמכות לגבות מראש תשלום עבור צריכת מים, מן הדין כי תשלום זה יבוצע כמקדמה ולא יגבה כאגרה, כך ניתן יהיה לזכות את חשבון הצרכנים בדיעבד בגין ההפרש, ככל שיימדד. 23. א. לטענת העירייה, המקור החוקי לגביית האגרה בעד תשלום זכויות המים נובע מכוח סעיפים 238 (א)(4) וסעיף 238 (א)(5) לפקודת העיריות שעניינם מפעל המים לפיהם מוסדרת סמכות העירייה לגבות היתרים. ב. לגרסתה של העירייה, באמצעות העד מר למדון, מוטלת חובה על העירייה לשלם תשלום מיוחד למקורות כאשר סיפקה כמות מים העולה על הכמות המותרת - זאת ע"פ סע' 124 א לחוק המים תשי"ט-1959. על פי סעיף 124 ד (א) לחוק המים הנ"ל, ספק שהוטל עליו תשלום מיוחד רשאי, באישור נציב המים, להטיל את התשלום בגין השימוש החורג על הצרכן שצרך את כמות המים שבגללה הוטל התשלום. הנתבעת טוענת כי לאחר שהוקטנה אגרת הצריכה השנתית מ - 1,000 מ"ק ל - 500 מ"ק, יש לקבוע כי ההיטל הוא סביר. דיון 24. א. סעיף 238 לפקודת העיריות שעניינו מפעל המים מסדיר את כל הפעולות שרשאית העירייה לעשות בכל הנוגע למפעל המים, לרבות הקמת מפעל המים, תפעולו וגביית תשלומים והיטלים בעבור פעולות אלו ובעבור צריכת המים: (א) בעניין מפעלי-מים שהוקמו על ידי עירייה או כל גוף ציבורי אחר או אדם פרטי לשם הספקת מים בתוך תחום העירייה, תעשה העירייה פעולות אלה: … (2) תקבע את המידה, הטיב, העצמה והחומר של צינורות, שסתומים, ברזים, בורות, סוליות-קרקע, אסלות ומכשירים ובתי-קיבול אחרים אשר ישמשו להובלת מים, הספקתם, הסדרתם ואצירתם, וכן אופן סידורם, מיקומם, שינוים, סילוקם, חידושם ותיקונם, ותורה בדבר השימוש בהם; (3) תסדיר את הספקת-המים הציבורית על ידי צינורות-זקפים והשימוש בהם; (4) תסדיר את הספקת המים על ידי מדידה ואת החמרים, המונים, האביזרים והמתאמים המשמשים למטרה זו או בקשר אתה; (5) תסדיר את התנאים שלפיהם יסופקו מים לצרכי-בית ולצרכים אחרים, וכן את המחיר שישולם בעד מים שיסופקו כאמור וההיטלים בקשר עם התקנת ההספקה. סעיף 238(א)(5) קובע כי העירייה רשאית לקבוע את המחיר בעבור המים שמספקת לצרכני בית ולצרכנים אחרים ולקבוע את גובה ההיטלים הקשורים להתקנת ההספקה. על פי סעיף זה רשאית העירייה לקבוע מהם התנאים שלפיהם יסופקו מים לצרכנים. ב. סעיף 2(ג)(1) לחוק אספקת המים קובע כי בעד חיבור, הרחבת חיבור, פירוקו או התקנתו מחדש ישלם המבקש לעירייה מראש אגרה בשיעור שנקבע בתוספת. בסעיף 1(1) לתוספת נקבע כי גובה אגרת חיבור 897 ש"ח (בתוספת הצמדה) ובנוסף לסכום זה ישולם סכום של 1,438 ₪ (בצירוף הצמדה) עבור כל 500 מ"ק צריכה שנתית או חלק מהן באופן יחסי כזכויות מים. ג. מר למדון בסעיף 24 לתצהירו הסביר מהותו של חיוב זה: "חיובו של התובע בזכויות מים, נקבע ע"פ חוק העזר (אספקת מים), בגין הגדלת ההקצבה השנתית מחב' מקורות, ומנציבות המים בעבור תוספת יחידות דיור וחיבורם למפעל המים העירוני. כל בניין חדש ודירות נוספות בתחומה של העירייה - מחייב את העירייה בהגדלת הקצאת המים ממקורות ועל כך משלמת העירייה למקורות ומוסמכת ע"פ החוק לגבות ממי שמבקש לבנות בתחומה את החלק היחסי בגין כל יחידת דיור בתשלום עבור זכויות המים". ד. העירייה הגישה בתיק מוצגיה מכתב מיום 21/5/95 מרשות המים - המנהל למשק המים ברשויות המקומיות, לראש עיריית גבעתיים בו נכתב כי: "בהתאם לסיכום עם משרד השיכון, יבוצע התשלום עבור זכויות מים בגין בניה חדשה המבוצעת ע"י חברות משכנות, ע"י החברות לרשויות המקומיות הנוגעות, ע"מ שהאחרונות תרכושנה את זכויות המים מחב' מקורות. ברצוננו להבהיר, כי נושא התשלום בגין זכויות מים כלול בסעיף הנחת צנרת שבתוספת לחוק העזר ואינו מופיע בנפרד.... יש להדגיש כי לרשות המקומית הזכות לגבות את התשלום עבור זכויות המים בהתאם, והינה רשאית שלא לחבר יחידת דיור שעבורה לא שולמו זכויות מים כנדרש". ואכן, ס' 124 ד' א' לחוק המים קובע כי ספק שהוטל עליו תשלום מיוחד, רשאי באישור נציב המים לגבות את סכום המים, כולו או מקצתו, מהצרכן שצרך את כמות המים אשר בגללה הוטל התשלום. אלא שס"ק ב' לשונו: "לא יאשר נציב המים גביית התשלום כאמור אלא לאחר שנתן לצרכן הזדמנות להביא לפניו טענותיו". בעניינינו, לא מצאתי כי העירייה הוכיחה את התשלום המיוחד שחויבה בו, כך גם לא ניתנה כל הזדמנות לצרכן ע"פ האמור בס"ק ב' לעיל. יתר על כן, התשלום המיוחד, ככל שהוטל, נובע מצריכת מים, האמורה להיות משולמת מידי חודש בחודשו, ע"פ מדידה וצריכה בפועל. בצריך עיון, האם אין בגביית תשלום זה, גם לשיטת הנתבעות, כפל לתשלום האגרה בגין הנחת צינורות. לנוכח האמור לעיל, תשיב הנתבעת 1, מקבלת התשלום, את אגרת זכויות המים לתובע. 25. 3. אגרת הנחת צינורות העירייה גבתה מהתובע אגרת הנחת צינורות בסך של 47,471 ₪ ע"פ סעיף 4 לחוק אספקת המים. לטענתו זכאי הוא להחזר של 14,087 ₪ מסכום זה. לשיטתו מבחין סעיף 4 לחוק המים בין שני מקרים: האחד בו לא קיימת "רשת פרטית" המחוברת למפעל הציבורי (סעיף 4(א)) ובעל הנכס משלם אגרה בגין שטח המגרש ושטח הבניה כאחד, והשני כאשר בנכס יש רשת כזו המחוברת למפעל הציבורי (סעיף 4(ג)). במצב זה, בעל הנכס המבקש להגדיל את נפח הבניין יחויב רק בעד הבניה שבעדה ניתן היתר הבניה. לטענתו, ע"פ ת/1 עולה כי קודם להגשת הבקשה להיתר הבניה היה בנוי על החלקה מבנה בשטח של 117 מ"ר. במבנה זה הייתה קיימת "רשת פרטית" שהייתה מחוברת למפעל המים העירוני. לאור האמור בסיפא של סעיף 4(ג) לחוק המים, היה על העירייה להפחית מהחישוב את השטח שהיה בנוי על המבנה ולא לחייב ע"פ שטח המגרש ושטח הבניה הכולל, על כן זכאי הוא להחזר בעד הפחתה זו שלא נעשתה, סכום של - 14,087 ₪. 26. העירייה טוענת כי הונחה צנרת מים חדשה בשנת 1988 ברחוב הגובל לנכס התובע, לכן קמה לה הזכות החוקית מכוח ס' 4(א)לחוק המים, לגבות ממנו אגרת הנחת צינורות בגין כל החלקה והנכס. לטענתה, מועד החיוב נוצר ביום בו נתבקש חיבור למפעל המים הציבורי ולא ביום הנחת הצינורות. באשר לטענת הקיזוז נטען ע"י העירייה כי התובע לא הוכיח כי שילם עבור הנחת צינורות בעבר ולפיכך אין הוא זכאי לקיזוז. כן נטען כי ע"פ נוסח סעיף 4(ג) לחוק אספקת המים עולה כי הוא חל במקרה בו הוגשה בקשה להגדלת נפח או שטח המבנה, שאז משולמת אגרת הנחת צינורות לגבי הבניה שבעדה ניתן ההיתר כאמור, ואילו בעניינינו- לא בהגדרת שטח או נפח הבניין עסקינן, אלא בהריסת מבנה ישן ובניית בניין חדש במקומו. 27. הנני מקבלת טענתה של העירייה כי בוצעו עבודות ברח' אריאל בשנת 1988 זאת ע"פ מוצג י"ב לתיק מוצגיה - תוכנית להחלפת קו המים ברחוב אריאל. גם מר למדון בסעיף 27 לתצהירו אומר כי: "צנרת המים שהייתה קיימת ברחובות הסמוכים לנכס, כפי שעולה מתוכנית קו המים המצורפת כמוצג י"א, הוחלפה בשנת 1988 כפי שעולה ממוצג י"ב". בחקירתו הנגדית נשאל מר למדון האם התוכנית מתייחסת להחלפת קו המים ברח' אריאל ענה: "נכון, ומספקת מים לרחוב אריאל עד לצומת, עד לחיבור המים ברחוב חן בסמוך לחן 5". מר למדון, מנהל מחלקת תשתיות בעיריית גבעתיים, הסתמך בעדותו על תעודה ציבורית שנערכה במהלך העניינים הרגיל של מחלקת ההנדסה בעיריית גבעתיים לפיכך הנו קביל כראיה בבית משפט זה. 28. הנני מקבלת גם את טענת העירייה כי מועד החיוב נוצר ביום הגשת הבקשה לחיבור הרשת הפרטית למפעל המים הציבורי ולא במועד הנחת הצינורות. בסעיף 3(ב) לחוק אספקת המים נקבע כי: "אגרת הנחת צינורות מים תשולם עם הגשת הבקשה לפי סע' 3(ב)". [כך גם פורש בע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3), 749 ,עמ' 753-754]: "כמו העירייה גם אנו סבורים כי "אירוע המס" מתרחש עם הגשת הבקשה לחיבור הרשת הפרטית למפעל המים, ולא עם עצם הנחתם של צינורות המים. אכן, הנחת צינורות המים היא פעולת תשתית אשר העירייה עושה כחלק מחובתה לקיים מערכת הולכת מים בעיר. הנחת הצינורות, כשלעצמה, אין בה כדי להביא להטלת היטל כלשהו בגין הנחתם. כל עוד אין חיבור של צינורות אלה למפעל המים, משוחרר הבעלים מחובת תשלום ההיטל. חובת תשלום האגרה משתכללת - "אירוע המס" מתרחש - רק עם הגשת הבקשה לחיבור הרשת הפרטית למפעל המים". 29. השאלה שנותרה במחלוקת היא לגבי אופן חיובו של התובע באגרת הנחת הצינורות: העירייה מסתמכת על סעיף 4(א) לחוק אספקת המים קובע כי: "בעל נכס - הגובל קטע רחוב שבו הניחה העירייה צינור מים ישלם לעירייה אגרת הנחת צינורות כפי שנקבע בתוספת" עפ"י סעיף זה מחויב התובע באגרה על כל שטח המגרש ושטח הבניה, בס"ק (ג) נקבע כי: "בעל נכס, שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל המים שהגיש בקשה להגדלת נפח או שטח הבניין, ישלם לפני מתן ההיתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע בתוספת לגבי הבניה שבעדה ניתן ההיתר כאמור". (שאז מהחיוב מקוזז שטח הבניה שהיה קיים בחלקה), ועליו מתבסס התובע. 30. הנני מקבלת את טענת התובע כי הסעיפים מתייחסים לסיטואציות שונות: סעיף 4(א) לחוק המים מתייחס לסיטואציה שבה בעל נכס שבנכסו לא הייתה קיימת רשת פרטית מבקש להתחבר למפעל המים הציבורי, בעוד שסעיף 4(ג) עניינו בנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית המחוברת למפעל המים, ובעליו מבקש להגדיל את שטח או נפח הבניין ואז מחויב בגין הבניה שבעדה ניתן ההיתר כאמור. 31. צודקת העירייה בטענתה כי ע"מ שסעיף 4(ג) יחול, תנאי הכרחי הוא כי בנכס תהיה קיימת רשת כזו. עם זאת אינני מקבלת את טענתה כי בנכס לא הייתה קיימת כלל רשת פרטית. בס' 28 לתצהירו כתב מר למדון, נציג הנתבעת: "העירייה מוסמכת מפורשות ע"פ סעיף 4(ג) לחוק העזר אספקת מים, לגבות אגרת הנחת צינורות מבעל נכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל המים העירוני ... כפי שקרה במקרה דנן " [הדגשה שלי]. יתר על כן, אילו לא היה הנכס מחובר למפעל המים, הכיצד גבתה העירייה אגרה בגין הניתוק מהתובע כפי שגבתה? לאור האמור, מנועה העירייה מלטעון זאת. 32. לאור מסקנתי כי מדובר במקרה בו הייתה קיימת רשת פרטית המחוברת למפעל המים העירוני, (ולעניין זה הנני דוחה טענת העירייה כי על התובע להציג באמצעות קבלות עתיקות כי שילם מיסיו בעבר), הנני קובעת כי על העירייה להשיב לתובע הסכום שלא קוזז על ידה בגין הנכס הישן. 33. 4. היטל התיעול טוען התובע, כי לא התקיימו התנאים להטלת ההיטל ולגבייתו, בין היתר כי לא הוכחה קבלת החלטת מועצת העיר על התקנת התיעול. התובע חויב בהיטל תיעול כולל בסך 42,765 ₪ שהשבתם נתבעת. לחלופין, עותר התובע להשבת ההפרש בסך 12,197 ששולם בגין שטח המגרש ושטח הבנייה המקורית. לשיטתו קמה הסמכות לחייב שטחים אלו בהיטל, רק מכוח מימוש זיקת ההנאה עם הבנייה החדשה, הואיל ולא הוכחה הנחת צנרת תיעול חדשה. 34. התובע יוצא חוצץ כנגד קביעת מהנדס העיר המכריזה על כל שטח העיר גבעתיים, כאילו היה "איזור איסוף אחד". לטענתו, בהכריזו הכרזה כזו, מתעלם מהנדס העיר מהמבנה הטופוגרפי - גיאוגרפי של האזורים השונים, מקווי פרשת המים ומאפיקי הניקוז של הגבעות בגבעתיים ובכך יצא ידי חובת הגדרות "אזורי איסוף" לפי חוק עזר לגבעתיים (תיעול). לשיטתו, כתוצאה מן ההכרזה, יכולה עיריית גבעתיים להחליף כמה מאות מטרים של צינור, בכל מקום שהוא בתחום העיר גבעתיים - ובכך תכשיר גבייה של עשרות מיליוני שקלים מכל בעלי המקרקעין בתחום העיר גבעתיים, חרף דרישת החוק להתייחס ל"אזורי איסוף". לטענתו, אילו כך רצה המחוקק - לא היה מציב את דרישת הגדרת "אזורי האיסוף". 35. התובע טוען עוד, כי החיוב בהיטל בגין תוספת הבנייה, מותנה בכך שקודם לכן "התפרסמה הודעה". על כן, כל עוד לא פורסמה כאמור, לא קמה עילה לחיוב בהיטל תיעול, לפי חוק העזר. לשיטתו, הואיל ולא הוחלט על התקנת תיעול ולא הותקן תיעול לאחר צאת חוק התיעול, ממילא גם לא נוספה בנייה לנכס אחרי שנמסרה או נתפרסמה הודעה כאמור בס' 3 לחוק, וממילא לא קמה מלכתחילה העילה לחיוב בהיטל תיעול בעד תוספת הבנייה. לחלופין, נטענת על ידו טענת קיזוז. 36. הנתבעות מתבססות על מפות קווי התיעול המנקזות מים מנכס התובע משנת 1954 (מוצג י"ד) ומשנת 1996 (מוצג ט"ו) וטוענות כי קו התיעול אשר הותקן בשנת 1954 הוחלף בשנת 1996. העירייה מודה כי אכן לא הוצגו פרוטוקולים על הקמת קו התיעול של שנת 1954, לפני 50 שנה. ואולם לטענתה, מנוע התובע מלטעון כנגד כך הן משום השימוש שעושה הוא בקו במשך שנים רבות ואף מכוח הלכת הבטלות היחסית. 37. לגבי טענת הקיזוז של התובע, הנתבעת טוענת כי הקיזוז מותר רק במקום בו הוכיח הנישום כי שילם בעבר היטל או דמי השתתפות בגין המגרש ובגין שטחי הבניין שנהרסו, ע"מ למנוע כפל תשלום, משלא הוכיח התובע איזה מן השניים, יש לדחות את טענת הקיזוז. דיון 38. ע"פ ס' 4(ג) לחוק העזר לתיעול יש לשלם היטל עבור הבנייה הנוספת. במקרה של הריסת הבניין הקיים ובניית בניין חדש תחתיו, הבנייה הנוספת הינה מלוא שטח הבניין החדש ושטח המגרש. אכן, כטענת התובע, יש צורך בהחלטת המועצה ובהודעה עליה. ס' 3 לחוק העזר לגבעתיים (תיעול), התשמ"ג -1983, קובע: "החליטה המועצה על התקנת תיעול, יודיע ראש העירייה על ההחלטה לבעלי הנכסים הנמצאים באותו איזור איסוף או יפרסם הודעה על כך באחד העיתונים היומיים הנפוצים בתחום העירייה". ובס' 4: 4(א) "בעל של נכס הנמצא באזור איסוף שביחס אליו נמסרה או נתפרסמה הודעה כאמור בס' 3, ישלם לעירייה היטל תיעול בשיעורים.." לעניין זה של חובת ההודעה, רואה אני לנכון לאמץ את חזקת התקינות הפועלת לטובת הרשות, בין היתר, בשל חלוף השנים הרבות (60 שנים). ברור הקושי המתעורר במציאת פרוטוקולים על הקמת קו התיעול בשנת 1954 מעבר לצורך אציין כי גם אילו נפל פגם כנטען בפעולת הרשות, לא בהכרח היה הוא מביא לתוצאת בטלות החלטת העירייה, או לעניינינו - להשבת סכום ההיטל שנגבה מהתובע: "באנו למסקנה שתשלום היטל ההשבחה בדרך של מתן שירותים כמוסדר בהסכם נגוע בפגמים שונים, לרבות הפגם של חוסר סמכות לגבות את ההיטל שלא בתשלום כסף אלא בשווה כסף. מסקנתנו זו מצדיקה לכאורה החלטה בדבר בטלות החלטת העירייה. האם די במסקנה זו כדי שנבוא ונבטל את החלטת העירייה על דרך גביית ההיטל ואת ההסכם שנחתם בעקבותיה? נאמר מיד, בעצם קיומם של פגמים בהחלטת העירייה להתקשר עם ימק"א בהסכם אין עדיין כדי להכריע את גורל העתירה. ..."השיקולים של בית המשפט בשני המישורים שונים מאד: בכל מישור פועל בית המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים. ראו בג"ץ 2918/93, 4235 עיריית קרית גת נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(5) 832, 848. לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסויים שבית המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד; ואפשר גם, במקרה אחר, שבית המשפט יקבע, על אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(3) 637, פסקה 7)". 39. כך גם לגבי הבטלות היחסית: "לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והעניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה;...מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר (בג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 305-306). ...הרעיון שמאחורי תיאורית הבטלות היחסית הוא, אפוא, הרצון לעשות צדק יחסי עם כל הגורמים העלולים להיות מושפעים מההכרעה, בצד מתן משקל הולם למהות אי החוקיות או הפגיעה שבמעשה הרשות המנהלית, אשר גרר את בטלות ההחלטה. על בית המשפט מוטלת החובה והאחריות לפעול מתוך זווית ראייה רחבה ככול הניתן, המתחשבת בטובתם וברווחתם של כלל הגורמים העשויים להיות מושפעים מהכרעתו. על גורמים אלה נמנים הצדדים הישירים לעתירה עצמם, וכן צדדים שלישיים והציבור בכללותו העלולים להיפגע מבטלות ההחלטה. [בג"צ 2758/01 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים ואח' . תק-על 2004(1), 2803 ,עמ' 2815]. לאחר שקלול כל הנסיבות, דעתי היא כי לנוכח ההשלכות החמורות העלולות להיגרם עקב כך, גם אם יוכח אי משלוח ההודעה ,לא יהווה הדבר עילה להשבת תשלומי ההיטל. 40. אזורי איסוף: "בדומה לשאר היטלי התשתית כך גם לגבי היטל התיעול, נדרש קיומה של זיקת הנאה בין התשתית המוקמת לבין הנכס, על מנת שתתגבש חבותו של בעל הנכס בהיטל תיעול. להבדיל מתשתיות הביוב וצנרת המים בהם זיקת ההנאה בין התשתית לבין הנכס היא הדוקה מאוד - הביוב צריך לשמש את הנכס וצנרת המים צריכה להתחבר לנכס ממש - אין זיקת ההנאה בתיעול חייבת להיות קשורה בטבורה לנכס. די בכך שבעל הנכס נהנה מכך שמערכת תשתית התיעול האזורית בסביבת ביתו בנויה כך שאין חשש שייקוו מים ליד נכסו, והוא מוגן מסכנת שיטפונות. משום כך מתגבשת החבות בהיטל על פי חוק העזר, על פי רוב, עקב עבודת תיעול כלשהי באזור האיסוף בו נמצא הנכס, בלא שיהיה הכרח כי התשתית תבוצע בגבול הנכס. די להתנות את החובה בתשלום ההיטל בקיומה של מערכת ניקוז מוניציפאלית בסביבות הנכס נשוא החיוב, ממנה הוא נהנה או יכול להפיק הנאה ושימוש. על יסוד הגיון זה, יש להניח, פעלו רשויות לא מעטות בדרך של הכרזת כל תחום הרשות כאזור איסוף אחד. בכך ניתקו הרשויות, הלכה למעשה, כל זיקה שבין ביצוע עבודת ניקוז ספציפיות לחיוב בהיטל". 41. טוען התובע כי הכרזה על כל שטח העיר גבעתיים כאילו היה "אזור איסוף אחד" היא בלתי סבירה. לשיטתו, אילו כך רצה המחוקק - לא היה מציב את דרישת הגדרת "אזורי האיסוף". איני מסכימה עם התובע בטענתו. לדעתי כוונת המחוקק הינה דווקא ליצור אבחנה בין סוג זה של היטל לבין היטלים אחרים - אותם ניתן לבחון ולהגדיר לפי תחומם, שהרי התושב נהנה ממנו לא רק בביתו-מבצרו: "...במילים אחרות, את מערכת הניקוז המוניציפאלית צריך לראות במישור המקצועי...כמערכת אחת כלל מוניציפאלית, שאינה אמורה להתחלק לחלקים. חלוקה כזו תהא מלאכותית. כך גם יש להבחין ולהבדיל בין מערכות הביוב והמים לבין מערכת הניקוז המוניציפאלית, במובן זה שמערכות הביוב והמים הינן, על פי טיבן, מערכות סגורות, המתחברות ומגיעות באמצעות צנרת ומתקנים שונים לכל נכס בתחום הרשות, זאת לעומת מערכת הניקוז שהינה "מערכת פתוחה" בחלקה הגדול, המשתמשת, כחלק בלתי נפרד מדרך פעולתה, בנתוני טופוגרפיה ושטח טבעיים. משום כך גם לא מתחייבת בהכרח התקנת חיבור יזום לנכס, או ביצוע עבודות תיעול הגובלות בו, על מנת שהנכס יהנה בפועל ממערכת ניקוז". [ע' שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, כרך א', 1998, בעמ' 387-388]. 42. קיזוז: התובע מבקש, לחילופין, כי בימ"ש יורה על השבת הסכום ששולם ביתר בגין היטל התיעול בעד הקרקע ובעד המבנה שנהרס. הנתבעת טוענת מנגד כי הקיזוז מותר רק במקום בו הוכיח הנישום כי שילם בעבר היטל או דמי השתתפות בגין המגרש ובגין שטח הבניין שנהרסו. 43. בעניין זה, הנני מקבלת את עמדת התובע: גבעתיים נמנית עם הערים אשר חוקקו חוקי עזר בנושא ניקוז עוד בשנות החמישים לפי שיטת דמי ההשתתפות. משחוקקה העירייה חוק עזר כזה, נראה שלא משכה ידיה מגבייה ע"פ אותו חוק. לעניין ההוכחה, כאן, חלוף השנים, פועל לטובת התובע, כשם שפעל קודם לטובת הנתבעת, ואמירה בעלמא בדבר העדר תשלום, אינה עונה על צורך ההוכחה. 44. איני סבורה כי התוצאה לפי משמעות ס' 4 הינה כפי שהנתבעת טוענת לה-חרף לשונו של החוק. איני רואה בעניינינו כל הגיון ביצירת אבחנה בין נכס שהוספה לו בנייה לבין נכס שנהרס ונבנה מחדש לצורך תשלום היטל התיעול. ההריסה אינה מוסיפה עלות פיתוח לתיעול. אין "להעניש" אדם המעוניין להרוס ולבנות ביתו מחדש, אשר שילם עבור נכסו בעבר דמי השתתפות באופן יחסי לגודל הנכס. לפיכך, מתקבלת תביעת התובע בגין רכיב זה. 5. היטל ביוב: לפי נספח א' לתצהיר התובע, חויב התובע בהיטל ביוב בסך של 43,051 - אותו נאלץ לשלם, לטענתו, כדי לזכות בהיתר בניה. ס' 27 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב") קובע: 27. מניעת תשלומי כפל "בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחויב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו, בין שהביוב נרכש ע"י הרשות המקומית ובין שהותקן על ידה שנית" הנתבעת השתדלה להוכיח כי לא שולמו כל דמי השתתפות בהתקנת ביוב בגין הנכס נשוא התביעה. לשם כך הוגש על ידה תצהירו של מר שלומי שפירא, מנהל אגף הכספים בעיריית גבעתיים, בו נאמר: "לא נמצאה עדות לתשלום דמי השתתפות או היטלים בגין ביצוע התשתיות ההנדסיות הכלולות בחוק העזר..." נוכח תצהירו של האחרון, חיפש שוב התובע ומצא קבלות (ת/3) המעידות כי ב-13.5.1970, שילם מר קאופמן, אביו של התובע, 789.63 ל"י לעיריית גבעתיים. מת/3 עולה כי היטל הביוב - אשר שולם בשני מועדים, (ב-13.5.70 וב-16.9.70), שולם לפי חוק הביוב. לשיטתו, על פי קבלות אלו שולם לעירייה מלוא ההיטל עבור 476 מ"ר קרקע ואף עבור 157.61 מ"ר בניין. התובע טוען כי עקב האמור לעיל, החיוב עבור שטח המגרש ועבור 157.61 מ"ר מתוך שטח הבנייה, נעשו שלא כדין. 45. טענה נוספת היא כי לא נשלחה אליו הודעה על התקנת ביוב או על קנייתו, וכי אילו הייתה נשלחת אליו הודעה כזו, היה מברר ומגלה כי לא הותקן ולא נקנה כל ביוב חדש כאמור וממהר לערער ולהשיג על ההודעה. לגרסתו, אי משלוח ההודעה נובע מאי התקנה של הביוב ומהעדר קבלת החלטה במועצת העיר על התקנתו. 46. בנוסף, טוען התובע ומתבסס גם על תצהירו של מר אלכס למדון, מנהל מחלקת תשתיות בעיריית גבעתיים, (בסעיף 30, עמ' 5 לתצהירו מיום 5.11.00) - כי הנכס חובר לביוב העירוני לפני שנים רבות, כנלמד מתכנית קו הביוב מהשנים 1963-1958 וממילא לא הותקן כל ביוב חדש ולא נתקיימה כל עילה לחיובו בהיטל ביוב. והרי בימ"ש העליון [בע"א 1270/02 ו-1397/02 עיריית רמת גן נ' מנחמי בוני מגדל דוד רמת גן בע"מ] נדרש לשאלה מתי ועד איזו מידה משחרר תשלום דמי השתתפות מתשלום ההיטל, ההלכה שניתן לגזור, לדידו, היא כי רק לגבי "שלבים חדשים בהתקנת הביוב" מותרת גביית ההיטל. 47. לפיכך, טוען התובע - גביית היטל הביוב נעשתה שלא כדין והוא זכאי להשבת סכום ההיטל ששולם על ידו בסך של 43,051 ₪. טענת הנתבעות 48. העיריה טוענת כי חוק העזר לביוב אינו מחייב קבלת החלטת מועצה אלא הודעה בלבד, כאמור בס' 2 לחוק העזר. אי משלוח הודעה על התקנת ביוב או קנייתו אינה משפיעה על חובת תשלום ההיטל. לשיטתה, לא כל הפרה של הוראת חוק המחייבת משלוח הודעה, מובילה בהכרח לביטול החלטתה של הרשות (ראה ע"א 1842/97 הלכת מנחמי הראשונה). גם אם הייתה הפרה מהותית, אין בכך כדי להביא לבטלות הפעולה המנהלית מכוח הלכת הבטלות היחסית (עמ' 22-23 לפסה"ד). בעקבות הלכת מנחמי נפסק באופן עקבי כי העדר הודעה לפי ס' 16 אינה פוגעת בחוקיות ההיטל וכי חובת תשלום ההיטל אינה נובעת ממשלוח ההודעה. לפיכך טוענת הנתבעת כי בין אם נשלחה הודעה ובין אם לאו - אין בכך כדי להשליך על חובתו של התובע לשלם את היטלי הביוב, הסלילה והתיעול. 49. עוד טוענות הנתבעות כי העירייה רשאית לגבות היטל ביוב בגין מלוא שטח המגרש והבנייה החדשה, ללא קיזוז. דיון חוק הביוב קובע, בס' 28 הוראה בעניין דרישת תשלום: "28. ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק העזר של הרשות המקומית או בתקנות". חוק העזר לגבעתיים (ביוב), התשכ"ד-1964, קובע בס' 2: "2. בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין (=הדגשה שלי) על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל ביוב בשיעורים שנקבעו בתוספת לכל שלב כאמור בס' 16 בחוק". (ובס' 7 לחוק העזר נקבע מהי "מסירה כדין"). לתובע ולנתבעות גרסאות שונות לעניין משלוח ההודעה. 50. האם הפרת חובת ההודעה היא הפרה מהותית? "הפרה תהא מהותית, בין השאר, אם הפעולות אותן צריך היה המינהל הציבורי לנקוט והוא לא נקט בהן עשויות היו להשפיע על תוכן החלטתו. "השאלה החשובה היא אם סביר להניח כי הפגם השפיע על ההחלטה, או, לשון אחר, אם סביר להניח כי לולא הפגם היתה ההחלטה שונה באופן מהותי" (השופט זמיר בבג"ץ 465/93 טריידט ס.א. חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, הרצליה, פ"ד מח(635 ,622 (2). אכן, גם הפרה לא מהותית הפרה היא. אך לא כל הפרה של הוראות החוק מובילה לביטול החלטת המינהל... יצויין עוד כי גם הפרה מהותית עשויה שלא להביא לבטלות הפעולה המינהלית אם הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מביטול הפעולה אינה שקולה כנגד הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מקיומה (ראו בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ "ד נג(203 ,193 (1; י' זמיר, הסמכות המינהלית 684 (כרך ב', 1996)). בפרשה שבפנינו הפרה העיריה את חובתה לשלוח "דרישת תשלום". האם הפרה זו היא מהותית? לדעתי התשובה לכך היא שלילית. החלטתה של העיריה לא היתה משתנה אילו שלחה דרישת תשלום כנדרש. [ע"א 1842/97 - עירית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד . פ"ד נד(5), 15 ,עמ' 24-25]. ...אין במסקנתנו זו כדי לשחרר עיריות מחובתן על פי חוק לשלוח הודעות כנדרש. החובה מקורה בחוק, ועל העיריה לכבדה. יש להצטער על כך שעירית רמת -גן נכשלה במילוי חובתה. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את שחרורה של החברה מחובת תשלום ההיטל... עינינו הרואות, תוצאות אי משלוח ההודעה תלויות בנסיבות ובפרשנות. 51. החלטה במועצת העיר על התקנת ביוב: התובע טוען כי לא התקבלה במועצת העיר החלטה על התקנת ביוב. 52. בס' 16 לחוק הביוב שכותרתו "הודעה על התקנת ביוב": "החליטה רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, תמסור לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו, הודעה על כל שלב..." דהיינו, על העיריה להחליט על התקנת ביוב וגם לשלוח הודעה על כך. השאלה היא, האם מדובר בהקניית סמכות המטילה חובה על הרשות לבצע את שהוקנה לה, או אם מדובר בסמכות מתירה? ובכלל, מהי נפקות ההכרעה? "בעניין סרג-עדין נקבע כי חובה ציבורית המוטלת על רשות ציבורית, אין להתייחס אליה כאל אחריותו של הפרט ביחסיו עם חברו. חובה כזאת יש עימה, בדרך כלל, שיקול דעת לגבי הזמן, המקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכולתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב שעומד לרשותה..." [א' וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, כרך א', מהדורה חמישית, התשנ"ח - 1998, בעמ' 338, וגם 340]. דהיינו, שאף אם מדובר בחובה הרובצת על הרשות, יש שק"ד לגבי אופן ביצועה. "בעניין פרושנסקי, נטען כי הכוחות המופקדים לביצוע בידי מועצת העיריה, ניתנים לביצוע על ידי הפקידים הבכירים של העיריה גם בלי החלטה של המועצה. בית המשפט דחה טענה זו ואמר: הגוף המוסמך למלא את כוחות העיריה הוא "מועצת העיריה", ולא "עובדי העיריה". בשום מקום בפקודת העיריות לא נקבע כי עובדי העיריה יכולים, מכוח החוק ובלי החלטה של המועצה, לבצע חובות אלה מטעם העיריה ב מ ק ו ם המועצה. גם ההגיון הדמוקרטי הפשוט אינו סובל סדר אחר, אם רוצים, לשמור על עליונותה של המועצה בתורת הגוף הנבחר על ידי התושבים. העיריה יכולה לפעול באמצעות המועצה, שהיא בעלת כל הסמכויות הניתנות לפי החוק, לעיריה. המוציא לפועל של החלטות המועצה הוא ראש העיריה. מובן מאליו שנבצר מראש העיריה לבצע בעצמו באופן אישי את כל החלטות המועצה, ועל כן עובדי העיריה יכולים לסייע לו במילוי משימה זו. ראש העיריה רשאי להתחלק בתפקידיו ובסמכויותיו עם סגניו ועם עובדי העיריה, ואולם כל זאת בתנאי שהדבר ייעשה ע ל ד ע ת ה מ ו ע צ ה (=ההדגשה במקור)..." 53. על יסוד האמור, גם אם הייתה חובה על המועצה לקבל ההחלטה, ובמקרה דנא אני נוטה לחשוב שאכן כך הוא, יכובד שקול הדעת של הנתבעת לגבי אופן הגשתה. 54. הנתבעות ערכו תחשיב ומנסות להוכיח על פיו כי אילו היה משתלם ההיטל, היה צריך הסכום להיות גבוה יותר. הנני דוחה טענה זו. תחשיבן ומסקנתן של הנתבעות אינם עולים בקנה אחד עם הבנתן את האבחנה שבין שיטת ההיטלים לעומת שיטת דמי ההשתתפות, שהרי הנתבעת עצמה כותבת וצודקת בסיכומיה כי: "שיטת ההיטלים אינה מיועדת לכסות עלויות של עבודה מסוימת, דווקא...", ומביאה האסמכתא מעניין מנחמי השני: "קודם שנחקק חוק הביוב, נדרשו בעלי נכסים, על-פי חוקי העזר העירוניים, לממן את עלות התקנת מערכת הביוב שנועדה לשימושם, בשיטת חיוב המבוססת על "דמי השתתפות". בשיטה זו, חושב החיוב בהתאם להוצאות שהוציאה הרשות בפועל עבור עבודת ההתקנה של אותו ביוב. בעקבות חקיקתו של חוק הביוב, שונתה השיטה ועל-פי חוקי העזר העירוניים שנחקקו מאז ואילך, חויבו בעלי הנכסים, שהביוב נועד לשימושם, בהיטל בשיעורים קבועים למטר רבוע קרקע ולמטר רבוע בניה, כמפורט באותם חוקי עזר. שיעור ההיטל, להבדיל מדמי ההשתתפות, מחושב על-פי הערכות ותחשיבים באשר למכלול ההוצאות הכרוכות בהתקנת תשתיות הביוב העירוניות של הרשות המקומית הרלוונטית, ומטבע הדברים, מגולמות באותו חישוב תשתיות ביוב עירוניות שכבר הותקנו וכן תשתיות שתותקנה בעתיד" [ע"א 1270/02 - עיריית רמת-גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת-גן בע"מ . פ"ד נח(2), 7 ,עמ' 12-13]. ואכן אם מגולמות בחישוב ההיטל תשתיות ביוב עירוניות שכבר הותקנו ואילו שתותקנה בעתיד, בעוד שבשיטת דמי ההשתתפות החיוב הוא רק בגין תשתיות שכבר הותקנו, ברור כי הערך שישתלם יהיה שונה לפי שתי השיטות ועל כן שונה הסכום ששולם בעבר ע"י הורי התובע,מהסכום שצוין בתחשיב הנתבעות. 55. ועוד לעניין ההבדל שבין "דמי השתתפות" לבין "היטל" והצד השווה שבהם: "ההבדל שבין "דמי השתתפות" בהוצאות, כפי שניתן היה לגבותם לעניין התקנת ביוב לפי הפקודה שקדמה לחוק, לבין "ההיטל" שרשות מקומית רשאית להטילו עתה, כבר הוסבר בפסק-דינו של בית-משפט זה, מפי השופט מני, בע"א 308/72, , בע' 620), והוא שאין "דמי השתתפות" אלא בהוצאות אשר כבר הוצאו בפועל ממש, ואילו "היטל" יכול ויממן ההוצאות שייעשו רק לעתיד לבוא. אבל הצד השווה שבהם הוא ששניהם לעולם באים אך לשפות את הרשות מהוצאותיה להתקנת ביוב, ולא להעשירה מעבר להוצאותיה אלה", [ע"א 263/78 - חברת חשמל לישראל בע"מ נ' המועצה המקומית . פ"ד לג(1), 757 ,עמ' 764-765]. 56. זה המקום לציין לגבי החיוב: מטרתם של ס' 2 ו-3 לחוק העזר לגבעתיים בדבר ביוב תשכ"ד-1964, הייתה למנוע תשלומי כפל או תשלומי חסר: "2. בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל ביוב בשיעורים שנקבעו בתוספת לכל שלב כאמור בס' 16 בחוק". "3. נוספה בנייה לנכס אחרי מסירת הודעה כאמור בס' 2, חייב בעליו בהיטל ביוב לכל מ"ר של בנייה שנתווספה בשיעורים שנקבעו בתוספת". כך, אם אדם הוא בעלים של נכס ששילם בעבר ולאחר מכן הוספה בנייה, עליו לשלם היטל ביוב עבור הבנייה הנוספת בלבד. 57. האם תשלום דמי השתתפות בעבר משחרר מתשלום היטל? "האם תשלום דמי השתתפות בעבר משחרר מתשלום היטל? תשובתי היא בשלילה. כך נפסק לעניין סלילת רחובות (ראו ע"א 4435/92 עירית ראשון-לציון נ' חברת מאור סידי בע"מ, פ"ד נב(321 (3; ע"א 6066/97 עירית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פיסגת רוממה בע"מ (טרם פורסם) - להלן פרשת פיסגת רוממה). דמי השתתפות משולמים בגין הוצאות שכבר הוצאו למימון פרויקט ספציפי שהנישום נהנה ממנו. שיעור דמי ההשתתפות נקבע בדיעבד, לאחר שהוצאו ההוצאות. היטל, לעומת זאת, משולם גם למימון הוצאות עתידיות. שיעור ההיטל נקבע מראש, בהסתמך על הערכות ותחשיבים של ההוצאות הצפויות. מכאן, שמהותם של דמי ההשתתפות והיטל אינה מובילה למסקנה כי מששולמו דמי השתתפות אין עוד מקום להטלת היטל. כמובן, מסקנה זו עשויה להשתנות על ידי הסדרים נורמטיביים ספציפיים. ולעניין ס' 27: 9." בפרשה שלפנינו הוראת המפתח היא הוראת סעיף 27 לחוק הביוב, הקובעת: "בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחויב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו, בין שהביוב נרכש על ידי הרשות המקומית ובין שהותקן על ידיה שנית. הוראה זו מבקשת למנוע מבעל נכס תשלום כפל. אין בכך למנוע כליל הטלת היטל על אותו נכס. מניעה זו חלה אך לעניין היטל "לגבי השלב שעליו שולמו" דמי השתתפות. לגבי שלבים חדשים בהתקנת הביוב והבניה בנכס, אין בתשלום דמי השתתפות בעבר משום תשלום כפל...[ע"א 1842/97 הנ"ל, עמ' 25-26]. ראו עוד: "כל שניתן ללמוד מפסק-דין זה לענייננו הוא, שכשם שרשאית העירייה לקבוע דמי השתתפות בהוצאות שהוצאו בפועל, כך גם רשאית היא לקבוע היטל על הוצאות שיוצאו בעתיד, ובלבד שדרישת התשלום בגין דמי ההשתתפות תחושב לפי ההוצאות שהוצאו בפועל ולאחר תחילת העבודות, ובהיטל - לפי ההוצאות המתוכננות, כך שבכל מקרה לא יהיו דרישות התשלום או ההיטל גבוהות מההוצאות הריאליות ובגדר מס מוסווה, שמטרתו "העשרת" קופת העירייה מעבר להוצאותיה הממשיות". [ע"א 620/82 - מועצת עיריית הרצליה ואח' נ' שמחה וורדה רשף . פ"ד לז(4), 57 ,עמ' 66-67]. 58. מכך למדים אנו כי גם אם יוכח כי שולמו דמי השתתפות בעבר, לא נוצר מחסום מגביית היטל לעתיד לבוא, משום ההבדל שביניהם. האחד נגבה בדיעבד לאחר הביצוע- והשני מראש, לפי ההוצאות המתוכננות. אך: "דיבורו המפורש של המחוקק, באותו סעיף 17 המסמיך את הרשות לעשות חוק עזר לקביעת שיעורי ההיטל, שההיטל אינו מוטל אלא "לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב", הוא אשר בא ללמדנו - ולהזהיר את הרשות - שכל היטל שאין בו צורך לשם כיסוי הוצאות אלה חורג ממסגרת ההסמכה שבחוק. שאם לא תאמר כן, אלא תשאיר קביעת שיעורי ההיטל לשיקול דעתה החופשי והבלתי מוגבל של הרשות, ללא כל "זיקה" לשיעורי ההוצאות שהוציאה או שתוציא בעבור התקנת הביוב, פתחת לפניה פתח לרווחה לנצל סמכותה זו גם למימון פעולות אחרות שאין להן ולא כלום עם התקנת הביוב. חזקה על המחוקק שאין הוא מסמיך את רשות מקומית - או כל רשות מנהלית - להטיל היטלים ותשלומי חובה אחרים אלא במסגרת קבועה ומוגדרת ומוגבלת מראש: הסמכה להטיל היטל בלתי מוגבל מראש אף לרגל ההזדמנות המזדמנת עם התקנת ביוב, אינה עולה בקנה אחד עם החזקה הזאת. ואם אין בחוק הוראה מפורשת, בפי שהשופט מלומד חיפש אותה, המגבילה את ההיטל שהרשות מוסמכת להטילו אך לסכום הכולל של ההוצאות שהוציאה או תוציא להתקנת הביוב, הרי לכך יש בחוק הוראה משתמעת שאינה משאירה מקום לספקות: ממטרת ההיטל המפורשת בחוק משתמעת הגבלתו של ההיטל, שלא יהא חוקי אלא במידה שיש בו אמנם כדי "כיסוי הוצאות של התקנת הביוב". [ע"א 263/78 הנ"ל, 757 ,עמ' 763-764]. 59. משהגעתי לכלל מסקנה כי שולמו דמי השתתפות בעבר, השאלה הניצבת בפני כעת הינה מהו היקפו של הפטור הניתן ע"פ ס' 27 לחוק הביוב באשר לנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב? "אנו סבורים כי המבחן אותו יש לאמץ לעניין תחולת הפטור הוא מבחן של מהות, המוציא מגדר הפטור את המקרים המתוארים לעיל, ובכללם המקרה נשוא הערעורים שבפנינו. זאת, בין אם תאמר כי הקמת תשתית חדשה, כאמור, היא "שלב חדש", השולל את תחולת הפטור, בדומה למסקנה שאליה הגיע בית-משפט זה בעניין מגדלי דוד, ובין אם תאמר כי אין מדובר "בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב", משום שהנכס, המוגדר בסעיף 1 לחוק הביוב כ"בנין או קרקע..." שינה את פניו באופן מהותי, מבחינת המבנה שעל המקרקעין ומבחינת השימוש בתשתיות הביוב הנדרש לנכס במתכונתו החדשה". [ע"א 1270/02 - עיריית רמת-גן נ' מנחמי בוני מגדלי דוד רמת-גן בע"מ . פ"ד נח(2), 7 ,עמ' 15-16]. גם אני סברתי כי לא דומה בית בודד לבניין רב דירות, לרבות השימוש בתשתית הביוב הנדרשת לו, ולפיכך לא זכאי התובע ליהנות מן הפטור להיטל הביוב ותביעתו לענין זה -נדחית. 60. 6. היטל סלילת כבישים לפי נספח א' לתצהירו של התובע, חויב הוא בתשלום בסך של 42,579 ₪, בגין היטל סלילת כבישים. 61. לפי ס' 7 לחוק עזר לגבעתיים (סלילת רחובות), תשמ"ט - 1989 (להלן:"חוק העזר לסלילה"), התנאי לחיוב בעל נכס בהיטל סלילת כבישים הוא שהנכס הינו "נכס גובל" לרחוב שנסלל או הוחל בסלילתו. חוק העזר לסלילה נחקק בשנת 1989, הלכה היא כי: "הכוח לגבות היטלים שונים מוענק לרשות בחוק. החוק חל לגבי פעולות שהשתכללו לאחר שנכנס לתוקף", ת.א. (ת"א) 640/92 רמיר-מרכז גולדה בע"מ ואח' נ' עיריית תל אביב -יפו). 62. התובע הצהיר בס' 10 לתצהירו כי: "בחלקה ובסמוך לה היו קיימים כביש...עוד טרם נתבקש היתר הבנייה...והנתבעת 1 דרשה תשלומים עבור סלילת כביש - אף שלמיטב ידיעתי לא בוצעה שום עבודה חדשה...בסלילת כבישים". לטענתו, לא הוכיחו הנתבעות כי בוצעה עבודה כלשהי של סלילת כביש, הגובל בנכס נשוא התביעה בתקופה שלאחר חקיקת חוק העזר בשנת 1989, ומכאן לא הוכח התנאי המקדמי לחיוב בהיטל סלילת כביש עפ"י החוק. 63. עוד נטען על ידי התובע כי העיריה גבתה ממנו היטל סלילה, עבור שטח המגרש ואף חייבה אותו עבור מלוא שטח הבנייה שתוכננה על החלקה. לפי חישוב התובע, הנתבעת הייתה רשאית לחייבו, לכל היותר, בסכום של 30,567 ₪ ולכן זכאי הוא להשבת ההפרש- בסך של 12,012₪. 64. העיריה מוכנה הייתה לקבל את ההנחה כי הרחוב הגובל- היה קיים בטרם חקיקת חוק העזר לגבעתיים. אך טוענת כי לאור שיטת ההיטלים ולאור הוראותיו המפורטות של חוק העזר לסלילה, חייב התובע לשלם היטל סלילה בגין הבנייה החדשה ללא כל קיזוז. לטענתה, על פי שיטה זו מחלקת הרשות המקומית את סך כל עבודות התשתית, הן הקודמות, הן הקיימות והן הצפויות, לסך כל שטחי הקרקע ושטחי הבנייה הקיימים והצפויים להיבנות עפ"י תכנית בניין עיר. 65. העיריה מתבססת על חוזר מנכ"ל 6/תשמ"א ובין היתר נאמר בו: "גובה ההיטל לכל מ"ר בנייה יקבע ע"י חלוקת הסכום שיוטל על הבנייה, כאמור לעיל, במספר המטרים המרובעים של בנייה, בין הקיימת ובין המתוכננת". 66. לשיטתה, אלמלא נלקחה בחשבון גם בנייה מתוכננת, היו בעלי בניינים "עתידניים" מתעשרים שלא כדין ע"ח קופת הציבור והעירייה. כחיזוק לטענתה מביאה הנתבעת את שפסק כב' הש' חשין בהלכת מנחמי הראשונה: "עובדה היא שהביוב נבנה, שהעירייה עמדה בהוצאות התקנתו וכי החברה עושה בו שימוש כסדר. קשה להלום שהחברה תהנה עצמה משימוש בביוב, אך את חלקה בהוצאות לא תשלם....הנקבל כי תושביה האחרים של ר"ג ישלמו בעבור הביוב שהחברה עושה בו שימוש? אכן, יסוד עשיית עושר ולא במשפט הוא חזק, כה דומיננטי, עד שתידרש פגיעה קשה וחמורה בזכותו של בעל נכסים כדי לפוטרו מעולו של היטל..." גורסת העיריה כי עקב כך, יש לפרש את הוראות חוק העזר ככל שניתן, באופן שלא יאפשר התעשרות שלא כדין על חשבון יתר תושבי העיר. 67. דיון ס' 7 לחוק העזר לסלילה, חל על מי שהיה בעל הנכס הגובל בעת תחילת הסלילה וקובע: "7. (א) חייבים בהיטל לפי חוק עזר זה מי שהיו בעלי הנכסים הגובלים בעת התחלת הסלילה. לעניין זה, "התחלת הסלילה" - תאריך התחלת העבודות לסלילת הרחוב כפי שקבע המהנדס. (ב) הוספה בנייה לנכס או נהרס בניין קיים והוקם בניין חדש במקומו על נכס הגובל רחוב שנסלל או הוחל בסלילתו, יחויב בעל הנכס בהיטל בעד תוספת הבנייה או בעד הבנייה החדשה, אולם אם נהרס בניין ונבנה אחר במקומו ישלם בעל הנכס היטל בעד כל מ"ר מהבניין המוקם בניכוי שטח הבניין שנהרס". (הדגשה שלי). אולם חוק העזר לסלילה קובע בס' 10(ב): "10(ב). נהרס בניין קיים והוקם בניין חדש במקומו, יחויב הבעל בהיטל בעד הבנייה החדשה בשיעורים הקבועים בתוספת, לפי ההפרש שבין השטח של הבניין החדש כמפורט בהיתר הבנייה לבין השטח של הבניין הנהרס, ובלבד שהבניין הנהרס חויב בדמי השתתפות בהוצאת סלילת הרחוב או בהיטל לפי חוק עזר זה". 68. כאמור,לגרסת הנתבעות, יש להחיל את הוראת ס' 10(ב) החל על כל בניין שנהרס ונבנה בניין חדש תחתיו, יהא עיתוי הסלילה אשר יהא ולרבות בנייה חדשה הגובלת ברחוב קיים. ס' 10 ואף ס' 7 לחוק העזר לסלילה הנ"ל, מאפשרים גבייה בגין הוספת בנייה או בנייה חדשה, אלא שההבדל ביניהם הינו לעניין נטל ההוכחה בדבר תשלום דמי ההשתתפות בעבר. 69. "...כשם שרשאית העירייה לקבוע דמי השתתפות בהוצאות שהוצאו בפועל, כך גם רשאית היא לקבוע היטל על הוצאות שיוצאו בעתיד, ובלבד שדרישת התשלום בגין דמי ההשתתפות תחושב לפי ההוצאות שהוצאו בפועל ולאחר תחילת העבודות, ובהיטל - לפי ההוצאות המתוכננות, כך שבכל מקרה לא יהיו דרישות התשלום או ההיטל גבוהות מההוצאות הריאליות ובגדר מס מוסווה, שמטרתו "העשרת" קופת העירייה מעבר להוצאותיה הממשיות". [ע"א 620/82 - מועצת עיריית הרצליה ואח' נ' שמחה וורדה רשף . פ"ד לז(4), 57 ,עמ' 66-67]. בעניין רשף הנ"ל, עסק פסק הדין בסלילת רחוב בפועל. חישוב העלויות שם בוצע בהתאם להוצאות העתידיות לסלילת רחובות. נקבע, כי התשלום שנדרש לא היה שרירותי אלא חושב על פי סקר שבוצע ע"י אנשי מקצוע. בענינינו, בניגוד לעניין רשף הנ"ל, מדובר ברחוב שנסלל בעבר הרחוק, אשר דרישת התשלום לגביו התעוררה לאור בקשת התובע להיתר בנייה. הדרישה אינה נשענת על סלילה עתידית צפויה, אלא על העובדה שמבקש ההיתר, לא השתתף לכאורה בעבר בתשלום סלילה. 70. לדידי, יש לאמץ כאן את העיקרון הפרשני - לפיו, מקום שמחוקק המשנה מבקש לפגוע בזכות יסוד (במקרה דנא - בזכות הקניין המעוגנת בס' 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו), חייב הוא להביע את דעתו בצורה ברורה וחד משמעית. אם הגשמת תכלית החוק פוגעת בקניינו של אדם, עליה לעמוד בערכי היסוד, בדרישת המידתיות ויש לבצע איזון. ע"כ אין להסתפק בעצם ההסמכה לאפשרות הפגיעה האמורה, אלא נדרשת הוראה מפורשת בחוק המשנה עצמו. וזו אף תפורש באופן מצמצם: "כל הגבלה של תחומיה של זכות כאמור ושל היקפה, העולה מדבר חקיקה, תפורש באופן מצמצם ותוך מגמה לתת לזכות האמורה קיום מירבי ולא לסייגה כהוא זה מעל ומעבר למה שמתחייב ברורות ומפורשות מדבר המחוקק..." [ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2) 281, 295 וגם: בג"צ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה, פ"ד לז(3) 337, 356-357). 71. בענייננו, שתי ההוראות מוליכות לכאורה לתוצאות שונות. על פי הקריטריון דלעיל, מקום שישנה אי בהירות בלשון החוק, ועל פי תכליתו נותר ספק באשר לקיומו של חיוב, יש להעדיף את האופציה הפרשנית הנוטה לטובת המשלם: "גישה פרשנית זו נובעת מן העיקרון הכללי, הרלוונטי גם לחקיקת מס, של שמירה והגנה על חופש הפרט ועל זכויות הקניין מפני התערבות שלטונית (ע"א 165/82 חצור הנ"ל, פ"ד לט(2) בעמ' 76-77). זהו חלק מההיבט האובייקטיבי במרכיב הפרשנות. ניתן איפוא לסכם ולומר: כאשר לא עולה מהחיקוק הרלוונטי כוונה מפורשת להטיל מס - ולעניין זה גם היטל או אגרה במשמע - יש להימנע מהטלתו. הוא הדין כמובן באשר לחקיקת משנה" [ע"א 5242/04 עיריית בית שמש נ' ד' רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ, פ"ד לד(5) 728]. 72. ועוד נאמר בעניין זה: "כלל ידוע הוא, שכל חוק או צו המגביל חופשתו וזכויותיו של האזרח, או המייצר עבירה, יש לפרשו בפירוש שהוא לטובת האזרח. במה דברים אמורים: כששני הפירושים האפשריים, המרחיב את חופשתו של הפרט והמצמצם אותה, יש להם אחיזה בכוונתו של המחוקק, שיש להם פנים לכאן ולכאן, אבל אין לפרש את החוק פירוש העושה את כוונתו הגלויה של המחוקק פלסתר. בעניין זבולון, נקבע שעיקר העיקרים בפירוש החוקים הוא "למצוא ולהגשים את כוונתו הרצויה של החוק. בעניין רוזן, קבע בימ"ש שיש לפרש את בחוק פירוש דווקני ומצמצם, אם לשונו של החוק העומדת לדיון מנוסחת בצורה מעורפלת ומעוררת ספק רציני לגבי כוונתו האמיתית של המחוקק, אולם מקום שכוונת המחוקק בולטת לעין כל, יש לתת לחוק את אותו הפירוש הבא לקיים את מטרתו של המחוקק". [א' וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, כרך ב', מהדורה חמישית-1998, בעמ' 501]. 73. בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל ולנוכח היות שני הסעיפים במדרג נורמטיבי שווה (חקיקת משנה), מורה אני על פי הפרשנות לטובת המשלם. מכיוון שכך, על העיריה להשיב לתובע סכום ההיטל בגין שטח הבניין שנהרס, לפי ס' 7 לחוק העזר. 74. 7. רכישת מודד מים ממוחשב ע"פ "הודעת התשלום", שילם התובע לעירייה עפ"י דרישתה את האגרות הנדרשות עבור רכישת והתקנת מודדי מים במבנה שנבנה על המקרקעין. בתצהירו מסכים מר למדון (סעיפים 33-34) כי ע"פ חוק העזר אספקת מים, זכאית העירייה לחייב את התובע בגין רכישת והרכבת מודד כללי ומודדים דירתיים בבניין החדש שנבנה על ידו. לטענת התובע, לא סיפקה העירייה את המודדים כנדרש, אלא דרשה מהתובע לרכוש על חשבונו מודד מים דיגיטלי (ס' 19.1 לתצהירו של מר סולקין מטעם הנתבעות), עבורו נדרש לשלם לחברת "ארד" סך של 3,316 ₪. לטענת מר סולקין מערכת מדידה זו מיועדת להקל על עבודת העירייה במדידת צריכת המים: "זה קריאה ממוחשבת למדי מים, זה דרישה של העיריות. זה מיועד לקריאה מרחוק של צריכת המים. זה מיחשוב למדי המים הדירתיים, כלומר תוספת למדי המים הדירתיים. זה מאפשר את המדידה בלי לעשות ביקור במקום". (עמוד 24). 75. הצהיר מר סולקין מטעם הנתבעות סעיף 17.6, באשר להרכבת מדי המים: "פניתי למחלקת המים על מנת שיבדקו את מערכת המים של הבניין ויאשרו תקינותה. בדיקה כזו בוצעה ע"י מחלקת המים כאמור במוצג ח', ולאחר הבדיקה הורכבו מדי המים.." ובאשר לתשלומים לחברת "ארד", בסעיף: 19.1 "עיריית גבעתיים דורשת להתקין בבניינים חדשים מערכת של קריאה ממוחשבת של צריכת המים". 19.2 "אני טיפלתי ברכישת המערכת מחברת ארד בע"מ..והעברתי את חשבון חברת ארד בע"מ לתובע לתשלום והוא אכן שילמו". 19.3 "אין כל קשר בין רכישת מערכת הקריאה הממוחשבת ע"י התובע לבין התקנת מודדי המים הדירתיים ומודד המים הכללי שהותקנו בבניין ע"י העירייה, סופקו ע"י העירייה, ולא נרכשו ע"י התובע". 76. מר למדון - מנהל מחלקת תשתיות בעיריית גבעתיים, בתצהירו סעיף 33: "...כל רכישה של התובע שנעשתה מחברת ארד, נעשתה ע"י התובע מיוזמתו, באופן עצמאי וללא מעורבות כלשהי של העירייה וללא קשר למדי המים נשוא החיובים". סעיף 34: "...חיובו של התובע לחברת ארד כלל אינו חיוב שיצרה העירייה. איו לעיריה כל ידיעה על היווצרותו ובוודאי שחיוב זה לא נוצר כתוצאה מדרישתה של העירייה כלפי התובע לרכישת מודד מים". 77. הנני מקבלת טענת העיריה כי ביום 26.6.99 סיפקה ששה מודדי מים מסוג דיאלוג דירתי (ראה מוצג ו'- פקודת ביצוע). אינני מקבלת את טענת התובע כי הדרישה לרכישת מדי המים מחב' ארד באה לצרכיה של העיריה. ייתר על כן, התשלום שביצע התובע, לא לכיסה של הנתבעת שולם, ומן הסתם אף הושב לו על ידי "גלגול" החיוב לרוכשי הדירות. בנסיבות אלו, תביעת ההשבה בגין רכישת מודד מים - נדחית. סוף דבר כתיבת פסק דין זה התארכה בשל ריבוי הפרטים ובשל ריבוי הפסיקה (הסותרת) לעניין הנושאים שבמחלוקת בו. ב- 4.5.05 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב (א' 3005/99) על ידי כב' השופטת צ. ברון פסק דין העוסק בהיטל סלילה, היטל ביוב, אגרת תיעול, אגרת חיבור מים וקיזוז שטחי הקרקע והמבנה הישן מחיובי הביוב והתיעול. הנתבעת שם הינה עיריית רמת גן , והחיובים נבחנו על פי חוקי העזר של עיריה זו. נקבע שם כי אם מוכיחה הרשות המקומית את ביצוע העבודות על ידה, בין בסלילה מחודשת של מדרכה לרבות שינוי תוואי, בין בהגדלת נפח קו ביוב על ידי הנחת קו צינורות חדש, ובין בעבודות תיעול חדשות, זכאית העיריה לחייב באגרות כפי שחייבה, ואף אין מבקש ההיתר רשאי להפחית את רכיב הקרקע מסכום החיוב, בכל הנוגע לחיובי ביוב ותיעול, במיוחד כשמדובר בהריסת המבנה הישן והקמת בנין חדש תחתיו. (על פי ת.א. 298/96). בפסק דין זה חייבתי את הנתבעת בהשבת סכומים שונים, על פי הקריטריונים שנקבעו על ידי. חישובי הסכומים המדויקים ייעשו על ידי הנתבעות, לצורך הגשת פסיקתא לחתימה. בנוסף, ישלמו הנתבעות את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ניתן היום, 29 באוגוסט 2005 (כ"ד באב תשס"ה), בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים, בדואר רשום ועם אישור מסירה. ניב ריבה - שופטת בניההיתר בניהביובמים