כללי 1. זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובע, יליד 8.2.70, טוען לפגיעה ביום 22.11.98, במסגרת עבודתו כמפעיל ציוד מכני ושופליסט אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שעה ששבב של פלדה נכנס לעינו וגרם לו לנכות קשה. האירוע הוכר כתאונת עבודה והתובע קיבל ומקבל את תגמולי המל"ל כמתחייב. הוסכם כי התביעה תתברר במסגרת פקודת הנזיקין ולא במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנתבעות טוענות שנסיבות האירוע לא הוכחו וכי לא מוטלת עליהן כל אחריות. גם שאלת הנזק שנויה במחלוקת. נסיבות האירוע 2. בכתב התביעה (המתוקן) נטען, כי "התובע נפגע... בעת שניסה לפרק שיניים של כף שופל... ושבב של פלדה חדר לעינו" (סע' 2). בתצהיר עדותו הראשית מספר התובע כי "... עבודתי כללה בעיקר עבודה על שופל. בנוסף, לפי הצורך, עבדתי גם על כלים נוספים. כמו כן, במקרים בהם הכלי התקלקל הייתי עוזר למכונאי בתיקונו, כפי שעשיתי ביום התאונה... ביום 22.11.98 עסקתי על פי הוראות של איציק מנהל העבודה בהחלפת שיניים/ציפורנים של כף השופל... בעת ביצוע עבודה זו, ולקראת סיומה, ובעת שהשתמשתי בפטיש לצורך הכנסת הציפורן לתוך הבית שלה, עף שבב של פלדה לתוך העין שלי..." (סע' 6 - 9). 3. התובע נחקר על תצהירו ע"י ב"כ הנתבעות והשיב: "ש. איך קרתה התאונה. ת. החלפתי את הציפורנים של השופל, ושמתי חדשות. לקחתי פטיש של 2 קילו. השן האחרונה אולי היתה פגומה, ועף ממנה שבב... אולי מדובר בחוסר מזל או משהו כזה. לא עף גיץ. זה לא קרה אף פעם. ש. אז עף לך ונכנס לעין. ת. כן. ש. זו לא פעם ראשונה שהחלפת שינים? ת. נכון. החלפתי הרבה פעמים בעבר..." (עמ' 20 לפרוטוקול). 4. ממש ליד התובע לא עמד איש בעת האירוע. הקרוב ביותר היה עובד נוסף, יצחק קומורוב. בעדותו בבית המשפט סיפר את הדברים הבאים: "אני יודע שבא אבי, מפעיל טרקטור, כך קראנו לו, שם משפחתו ישראלוב. הוא נשלח להחליף ציפורניים בכף של שופל. ביקש ממני כלי עבודה, נתתי לו. לי היה טנדר עם כלים, נתתי לו אותם והוא התעסק בעבודת הציפורניים עם הטרקטור ואני בעבודה שלי, במרחק של כ - 10 - 15 מ'. הוא ביצע את העבודה הזו לבד... אני הייתי עם בחור בשם שי, שעבד איתי והיה עוזר שלי. דבר אחד אני זוכר טוב, שהוא בא אליי עם יד על העין ולקחתי אותו לבית חולים... אני לא ראיתי בעצמי, אבל מדיבורים עם אנשים אני יודע שהוא הרכיב ציפורן, נתן מכה עם הפטיש על הציפורן ועף עליו שביב" (עמ' 50 לפרוטוקול). 5. עדותו של התובע באשר לנסיבות האירוע אמינה בעיניי. היא גם נתמכת בעדותו של קומורוב, שאמנם לא ראה את רגע הפגיעה אך תיאר את נטילת הכלים עובר לאירוע ואת התובע המחזיק את עינו בידו ומפונה לבית החולים, מיד לאחריו. התיאור הלא מלא ולא מדויק בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה אין בו כדי לכרסם במשקל העדויות. אני קובע אפוא כי התובע נפגע משבב בעינו שעה שהכה בפטיש על אחת הציפורניים שהחליף בשופל. אחריות בנזיקין 6. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)). ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מעביד כלפי עובדו שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (שם, בעמ' 126). הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. 7. בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד 32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...". 8. מקרים של פגיעה בעין כתוצאה מנתז, משבב או מחפץ זר אינם זרים, מן הסתם, לבתי המשפט. בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004), שאוזכר בסיכומי הצדדים, דובר במקרה שבו המערער התכופף לעבר שתיל כדי להניח בו טפטפת, ואז חדר מוט תיל שתמך בשתיל אל תוך עינו. המערער ידע שמצוי מוט בתוך השתילים אך לא ייחס לכך חשיבות. למערער לא ניתנו משקפי מגן, ולא נאמר לו כי עליו לעבוד כשהוא מרכיב אותם. המוט הפוגע, בניגוד לחלק מהמוטות האחרים, לא היה מכוסה בכובעון לבן. המוט היה חד בקצהו ומוסתר בענפי השתילים. נפסק כי הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים; במקום שבו ניתן להתגונן מפני פגיעת נזק גוף באמצעים פשוטים, כגון סימון המוטות, חבישת משקפי מגן, הדרכה והקפדה על כללי עבודה נכונים, לא ניתן לומר כי הסיכונים שנלקחו היו סבירים. עוד נקבע, כי דווקא ההסבר הכללי שניתן למערער והעבודה הפשוטה שבה הוא עסק יצרו אצלו תחושת ביטחון, שהיה ראוי כי המעביד יזהירו מפניה ומפני הסיכונים הכרוכים בה. 9. בת"א (שלום י-ם) 11769/04 סלאיימה נ' מפעלי מתכת האחרים מושקוביץ בע"מ (11.1.07) דובר בתאונה, שבה התובע נפגע בעינו בעת ששבר מסמר הנעוץ בקיר באתר בנייה בו עבד מטעם הנתבעת. מסמר זה הפריע להרכבת "גשר" מתכת שנבנה במסגרית הנתבעת, ושהתובע וחבריו עמלו על הרכבתו באתר הבניה. חלק מהמסמר השבור ניתז וחדר לעינו השמאלית של התובע. נפסק, כי המעביד חייב לספק משקפי מגן לעובדים בעבודות הכוללות "הקשות על מתכת" (תקנה 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997), סעיף 4.4(א) לתוספת; יתר עבודות המסגרות נכללות בסעיף 4.2 ו- 4.6 לתוספת). סטנדרט התנהגות סטטוטורי זה עשוי לשמש כאינדיקציה גם להתרשלות של המעביד. אמנם, ניתן לגרוס כי תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז - 1997 אינן מחייבות לספק משקפי מגן, לצורך ביצוע פעולה פשוטה ואלמנטרית, שאינה דורשת מיומנות מיוחדת, וכי אין בהן התייחסות לסוג העבודה הנדונה, כעבודה המחייבת הרכבת משקפי מגן, דבר המלמד על הסדר שלילי. ניתן גם לטעון כי גם בסעיף הסל 4.13 י"ד המציין "כל עבודה אחרת שלא פורטה והעלולה לסכן את הפנים או העיניים", לא התכוון המחוקק לכלול במסגרת העבודות, את סוג העבודה הנדונה שכן בדיעבד, הרי ניתן לטעון לגבי כל סוג של עבודה שיש בו אפשרות לפגיעה בעין, אלא שהתקנות באות להתייחס לסוג עבודות כזה שהפגיעה בעין היא אופיינית לסוג העבודה, דהיינו הפגיעה היא בסיכויי הסתברות סבירים. חרף זאת, וגם אם יש בסיס לטענה זו, אין בכך כדי לשלול הטלת אחריות על המעביד. בע"א (מחוזי חיפה) 3057/06 עורסאן נ' דן רולידר חב' לעבודות הנדסה אזרחית בע"מ (20.3.07), דובר במקרה שבו התובע התבקש לפרק פיגום וכשחתך את חוט הברזל, בזמן פירוקו, פגע חוט הברזל בעינו. לאחר ששקל את שאלת האחריות, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי דין התביעה להידחות, שכן, מדובר בפעולה פשוטה ושגרתית שאינה דורשת מיומנות מיוחדת או הדרכה מיוחדת או פיקוח בעת ביצועה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו וקבע, כי גם אם השתחררות חוט מתכת מתוח כתוצאה מחיתוכו היא צפויה, לא נכון לומר שהועמדו בפני התובע תנאי עבודה בטוחים; גם המעביד אמור לצפות מצב זה ולצייד את העובד בהדרכה, במכשירי עזר ובכל דרך סבירה כדי להגן עליו, לעתים גם מפני טעותו; בכך שבית משפט קמא לא מצא תקנה מבין תקנות הבטיחות בעבודה המחייבת העמדת משקפי מגן לעובד או נקיטת אמצעי בטיחות אחרים בעבודה מסוג זה, אינה ממצה את חובת המעביד; בתקנות יש אמנם משום אינדיקציה לתפיסת החבות של המחוקק, אך אין בהן כדי למצות חובה זו. עם זאת, נקבע כי המערער נושא באשם תורם ניכר לקרות התאונה, הואיל ומדובר בפעולה פשוטה יחסית, בעובד שעבד במקום מזה שלוש וחצי שנים ושימש בתפקיד אחראי צוות. האשם התורם הועמד על 33%. מן הכלל אל הפרט 10. במקרה שבפניי התעוררה מחלוקת חזיתית בין הצדדים האם הופרה חובת זהירות מצד המעביד, בעיקר בכל הקשור לצורך באספקת משקפי מגן בסוג זה של עבודה. באשר לעצם פעולת החלפת השיניים, העיד מטעם המעביד גיורא טמיר, כי "קיימת דבר ראשון הכף, שזה בר רחב, על הכף יש מתאם שמחובר בברגים גדולים או בריתוך לכף. על המתאם, האדפטור, מלבישים שן, שאורכה בממוצע 20 ס"מ, ובתוך השן יש חור גדול שמתואמת למתאם. מהצד יש חור בשן ב- 90 מעלות לכיוון הגדול שלה, שם יש את הפין, שנועל אותה למתאם שלא תיפול. ש. איפה מכים? ת. מהצד. ש. מה קורה כשפוגעים במקום לא נכון? ת. אם מפספסים לא קורה כלום, רק אם מכים בשן מקדימה". באשר לאספקת משקפי מגן או להדרכה העיד: "... הכל נמצא בהישג יד. במחסן יש כובעים, משקפיים, עזרה ראשונה, הרבה דברים... למנהלי העבודה יש הוראה ברורה לעבוד לפי כל נהלי הבטיחות... ש. אתה יודע מידיעה אישית איזה עבודות מחייבות משקפיים? ת. בכל מקום שיש אבק חזק, נסורת, בכל מקום שמרתכים, שאז זה גם עניין של ראיה, במקומות שעובדים באבן משחזת, בעבודות חריטה, זה לפי הזיכרון" (עמ' 44 לפרוטוקול). אמנם, אין מחלוקת שהתובע עצמו סבר שבסוג זה של עבודה אין זה נהוג ואין צורך במשקפי מגן; גם מנהל העבוד, קומורוב, סבר כך, ככל הנראה: "... משקפיים לא היה נותן לכל אחד. מפעיל לא צריך משקפי מגן. עבודה כזו לא צורכת משקפי מגן. אני עושה אותה עד היום בלי ועשרות כמוני... יש ליד אבן המשחזת משקפיים, ליד הרתך יש משקפיים, אבל איפה שמרכיבים ציפורניים אין וגם לא נדרש. איש מטקטינר לא אמר לי שצריך" (עמ' 51 לפרוטוקול). 11. חרף זאת, דומה כי הנתבעת עצמה, המעביד, לא מכחישה שבמקרים מסויימים רצוי לבצע עבודה כזו עם משקפי מגן. גיורא טמיר ענה כך בחקירה נגדית: "ש. במשך השנים, כשעבדו אצלך עובדים, ראית לא פעם שהחליפו שיניים, נכון? ת. בבאגר זה שכיח, בשופל זה פעם בהמון זמן. ש. האם ראית שעושים פעולה כזו? ת. בוודאי שראיתי. ש. נכון שאצלך איש מהעובדים לא עשה את זה עם משקפי מגן? ת. לא נכון, על פי רוב עם משקפי מגן או משקפי שמש גדולות כאלה מפלסטיק. ש. כלומר, זה סוג של משקפי מגן? ת. למעשה, זה משקפי מגן שאנחנו מספקים. יש חמישה סוגים. כל אחד הולך עם משהו אחר, זה חם, זה קר... ש. מבחינתך, כשמחליפים את ציפורני הבאגר, צריך משקפיים? ת. רצוי, זה לא הכרחי. אם מחליפים נכון, אז אין צורך, אבל במידה שהעובד מכה על השן במקום על הפין - אז יכול לקרות משהו" (עמ' 45 לפרוטוקול; ההדגשה שלי - א.ז.). בהקשר זה לא ראיתי הבדל בין "שופל" ל"באגר". מהפסיקה הנ"ל עולה, שמטרת אמצעי המגן היא בדיוק למנוע נזק דווקא במקרה של תקלה או טעות. ניתן לקבוע, כי התובע אכן הכה על השן, ולא על הפין, אך בדיוק משום כך "רצוי" לספק משקפי מגן ולהקפיד על השימוש בהם. המעביד כשל בכך. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהשימוש בפטיש כורך בחובו "סיכון רגיל וידוע לכל בר דעת" (סיכומי הנתבעות, עמ' 10, סעיף (8)2.). הגם שאירוע כזה לא קרה אצל הנתבעת, היה עליה לצפותו. 12. שאלה נפרדת היא, האם יש לייחס לתובע אשם תורם לאירוע התאונה. המגמה השלטת בעניין זה חזרה ונשנתה בפסיקה, לאמור: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו ... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 603-604 (1982); ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81 (1984); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4) 524, 527 (1987)). טעמה של ההלכה ברור: למעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה, על הציוד וכן על נוהלי העבודה והבטיחות. כמו כן, המעביד קובע איזו עבודה תוטל על פועל פלוני בהתבסס על כישוריו וניסיונו של זה. כן שולט הוא במתכונת ההדרכה של אותו פועל ומידתה. העובד עושה מלאכתו בגבולות אשר נתחמו על-ידי המעביד, ועל כן, ההנחה המשפטית המקובלת היא, כי עובד נפגע כתוצאה מהתממשותו של סיכון שנוצר על-ידי המעביד. אשם תורם יוטל על העובד במקרה שחרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד. עובד, העושה עבודה מסוכנת אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו האישי; דווקא עובד טוב נוטל על עצמו סיכוני גוף כדי לעשות מלאכתו נאמנה. כמו כן, לא תמיד תנאי העבודה מאפשרים לו לשקול את הסיכונים. ראו, בין היתר: "המדובר בענייננו באחד מאותם מקרים שבצד העדר הדרכה מתאימה לגבי צורת העבודה מצד המעביד, מגלה העובד חריצות, יוזמה ודבקות בעבודה. בנסיבות אלה, לא כל טעות שלו צריכה להיקבע כאשם תורם" (ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ, דינים עליון, סג', 52 (2002)). בנסיבות, שבהן מדובר הן בהפרת חובות חקוקות והן בהתרשלות מצד המעביד, הנטייה הנה לדקדק אף יותר בטרם ייקבע אשם תורם כלשהו (ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג (3) 507 (1989)). בענייננו, לא התרשמתי כי ההכאה על השן ולא בדיוק על הפין או העדר ההתעקשות על הרכבת משקפי מגן (עניין שאיש לא העמיד את התובע על חשיבותו) עולים כדי אשם תורם מכריע או משמעותי, כבפרשת לוטם (בסדרי גודל של 30% ומעלה). עם זאת, אין לפטור את התובע בלא כלום. מדובר בכל זאת בעובד מנוסה, שאמור היה להקפיד על שיטת עבודה נכונה; איש לא הלחיץ אותו ולא מנע ממנו לבצעה כהלכה. אמנם, החובה לצפות את התרחשותו של אירוע כזה מוטלת בראש ובראשונה ובאופן עיקרי על המעביד, אך קיימת, ולו במידת מה, גם לפתחו של העובד. 13. ראיתי לנכון להעמיד את שיעורו של האשם התורם של התובע על 10%. הנזק נכות רפואית 14. לתובע נגרמה נכות בעינו, כמו גם נכות פסיכיאטרית בגין האירוע. בתחום העיניים, עומדת הנכות, אליבא דמומחי התובע והנתבעות גם יחד, על 30%. דר' עמנואל בסלר כותב בחוות דעתו, מטעם התובע, כי "מדובר בגבר צעיר אשר נפגע בעינו השמאלית מפציעה חודרת תוך כדי עבודתו. הפציעה גרמה לנזקים ראיתיים בלתי הפיכים... האפשרות להשתלת עדשה תוך עינית איננה מומלצת... ממליץ על נכות של 30% לצמיתות". דר' אפל אתיאל, מטעם הנתבעות, כותב בחוות דעתו כי "מדובר בגבר בן 34 אשר כתוצאה מחבלה בעינו השמאלית איבד את כושר הראיה בעין זו. נכותו לפי תקנות המ.ל.ל. לפי סעיף (52) (1) (1) (ט): 30% לצמיתות". 15. בתחום הנפשי הגיש התובע את חוות דעתו של דר' ג'ורג' פורטנוי. נרשם בה: "מדובר בגבר בן 34 ש' אשר עבד במשך כ- 8 ש' כמפעיל ציוד כבד. תמיד עבד ותפקד טוב, היה מרוצה וגאה במיומנותו ויכולתו המקצועית בתחום זה. בתאריך 22.11.98 עבר תאונת עבודה וכתוצאה מכך אבד את הראיה בעין שמאל. בהמשך מצבו הנפשי התערער והחל לקבל טיפול פסיכיאטרי תרופתי ושיחות במרפאה לבריאות הנפש בחדרה. הוא התלונן על אי-שקט, עצבנות, סיוטי לילה, ערעור של מצב הרוח שלו, שמיעת קולות שפורשו כהזיות שמיעה. קבל טיפול אנטי-פסיכוטי, אנטי דכאוני והרגעתי ותרופות לשינה. אובחן כסובל מתסמונת פוסט-טראומתית וסימנים פסיכוטיים. למעשה לאחר התאונה... לא חזר למצב נפשי תקין כפי שהיה טרום התאונה... כיום כאמור הוא באפס מעשה, חי עם תחושה של כשלון, ללא הערכה עצמית עם פגיעה קשה בתדמית, מדוכא, אבד את כוח הלחימה ושמחת החיים. התרופות גם הן פגעו בחשק המיני והוא מרגיש שגם תחום זה פגוע עוד יותר לאחר הגירושים... הנני בדעה שמר ישראלוב ולדימיר סובל מ- P.T.S.D. כרוני, כמו כן הוא נמצא במצב דכאוני ממושך. להערכתי יש לראות קשר סיבתי ונסיבתי בין מצבו הנפשי והתאונה בעבודה. הנני מעריך שלאחר התאונה נכותו היא בשיעור של 30% לצמיתות לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי סעיף 34ד'...". פרופ' אבנר אליצור, מטעם הנתבעות, חיווה דעתו כי "... בתאריך 22.11.98 נחבל בעינו השמאלית ואיבד את מאור עינו. כתוצאה מהאירוע החל לסבול מכאבי ראש, מתח, דכאון, נדודי שינה, חלומות קשים ודאגות לגבי מצבו ועתידו הכלכלי. יחסי הנישואים התערערו עקב חוסר סבלנות והתפרצויות... תיאור זה לא הולם את אמות המידה של הקריטריונים לתסמונת פוסט טראומטית... לדעתי חומרת מצבו הנפשי בעקבות ובגין האירוע מתאימה ל- 20% נכות נפשית זמנית לתקופת הטפול עד מחצית שנת 2001. לאחר מכן נכותו הנפשית הינה 10%... לצמיתות". 16. ביום 10.5.05 הודיעו הצדדים על הסכמה, שלפיה הועמדה הנכות הרפואית בתחום הנפשי על 20%. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע מסתכמת אפוא בשיעור של 44%. "נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר 17. "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005(3), 29, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995), 799 - 800; ההדגשה שלי - א.ז.). בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)). 18. התובע לא סובל מנכויות של מה בכך. לאיבוד הראיה כמו גם למצבו הנפשי הייתה השלכה ישירה על יכולתו להמשיך במקצוע שבו עסק מספר שנים. אין חולק כי עד חודש ספטמבר 2006 לא עבד התובע כלל. במועד זה החל לעבוד במסגרת מפעל מוגן באמצעות השיקום במל"ל. בתצהיר משלים העיד התובע כי גם עבודה זו קשה לו, הן בשל הכאבים בעינו והן מאחר והוא מרגיש כי הוא "עומד להשתגע". מתיקי בריאות הנפש והשיקום מצטיירת תמונה לא פשוטה באשר לתובע, ודומה כי יכולתו לבצע הסבה מקצועית מוטלת בספק. התובע מבקש לטעון ל"נכות תפקודית" של 100% ולאבדן מלא של כושר השתכרותו. הנתבעות טוענות לפגיעה של 20% בלבד, רק על יסוד הנכות הנפשית. אני בדעה, כי נכון יהיה להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות על 50%. מדובר בכל זאת בבחור צעיר יחסית, שומר על עצמו מבחינה גופנית, פעיל ספורטיבית ודומה כי אין זה המקרה של חוסר יכולת או חוסר אונים מוחלטים. הנתבעות רומזות, ואף יותר מכך, שלמעשה אין לתובע כל מוטיבציה למצוא עבודה שלא במסגרת השיקום, בשל קצבת המל"ל וכספי פוליסת הביטוח, אך בכל מקרה, מהבחינה האוביקטיבית, אינני סבור שכל קשת המקצועות והעיסוקים חסומה בפניו של התובע. 19. שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה, נכון להיום, עומד על כ - 8,000 ₪ ברוטו. לא הוכח בשום צורה כל פוטנציאל של השבחת השכר; נדמה גם, לאור העבר, כי התובע דווקא הגיע עובר לתאונה למיצוי הפוטנציאל שלו, כפי שהוא עצמו סבר (ואף היה גאה ומרוצה מהישגיו). הייתי קובע לתובע פיצוי מלא בגין 18 חודשים שלאחר התאונה - 8,000 ₪ X 18 = 144,000 ₪, ולאחר צירוף ריבית מאמצע תקופה - 148,315 ₪. מיום 1.6.00 עד היום - 96 חודשים, לפי 50% - 4,000 ₪ X 96 = 384,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה וניכוי כ - 10,000 ₪ שכר במסגרת המוגנת - 440,000 ₪. לעתיד, לפי 50% - 1,106,400 ₪. הייתי מוסיף סכום מוערך של 160,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה (ראו עמ' 29 לסיכומי התובע, בהתאמה המחייבת לעניין בסיס השכר ואחוז הפגיעה). סה"כ בראש נזק זה - 1,854,715 ₪. כאב וסבל 20. הפגיעה הותירה את רישומה הקשה על התובע, הן בשל איבוד הראיה בעין (לאחר שני ניתוחים) והן בשל נכותו הנפשית. אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 300,000 ₪. עזרה והוצאות שונות 21. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות מוגברות, לעבר כ- 20,000 ₪ ולעתיד כ- 150,000 ₪. הנתבעות טוענות כי בהיות התאונה תאונת עבודה, שהוכרה על ידי המל"ל, זכאי התובע להחזר בגין מלוא הוצאותיו. הן מציעות פיצוי גלובלי של 25,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות. התובע הוכיח כ- 20,000 ₪ הוצאות לעבר; לעתיד הייתי מעריך את ההוצאות המוגברות ב- 40,000 ₪. באשר לעזרה - יש להניח שהתובע אכן נעזר בבני משפחתו בתקופה הסמוכה לאירוע ולאשפוז. לגבי העתיד, הגם שהתובע עוסק בפעילות ספורטיבית ואינו נראה מוגבל פיזית בכל הנוגע לעבודות בית וכיוצ"ב, ראוי לפסוק סכום גלובלי מסוים. אני פוסק, לעבר ולעתיד, סך של 50,000 ₪. סה"כ בראש נזק זה - 110,000 ₪. ניכויים 22. בהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר, סך כל גמלאות נכות מעבודה נכון לחודש פברואר 2007 עומדות על 1,332,006 ₪ וכן 83,288 ₪ ריבית על תשלומי העבר, סה"כ 1,415,294 ₪. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עומד היום על 1,547,730 ₪. לכך יש להוסיף דמי שיקום ששולמו לתובע ב- 2000 - 2001, סכום כולל, נכון להיום, של 17,345 + 25,110 = 42,455 ₪. סה"כ ניכויים: 1,590,185 ₪. אינני מקבל את טענת הנתבעות בדבר חובת התובע להקטין את נזקו על דרך של פניה להחמרה, בכל הנוגע לאחוז הנכות הנפשית. המל"ל קבע את נכותו של התובע לצמיתות, וכלל לא מדובר במצב של החמרה אלא בהערכות שונות של מומחים שונים. אין גם להטיל, בנסיבות העניין, חובת הגשת ערעור. לסיכום 23. להלן סיכום נזקיו של התובע: הפסדי שכר/כושר השתכרות - 1,854,715 ₪; כאב וסבל - 300,000 ₪; הוצאות ועזרה - 110,000 ₪; סה"כ - 2,264,715 ₪. ניכוי אשם תורם (10%) - (226,472 ₪); סה"כ - 2,038,243 ₪. ניכוי מל"ל - (1,590,185 ₪); סה"כ - 448,058 ₪. 24. אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד לשאת בסך הנ"ל, בצירוף שכ"ט עו"ד של 20% + מע"מ, וכן החזר הוצאות משפט - אגרה, שכר טרחת מומחים ושכר עדים - כל הוצאה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה. היה ולא ישולם סכום פסק הדין תוך 30 יום מיום המסירה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ח (1 ביוני 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. אבי זמיר, שופט נכותתאונת עבודה