זהו ערעור בשאלת זכאותה של המערערת, המתגוררת בחו"ל, לקבל רכב רפואי. המערערת הינה בעלת דרגת נכות צמיתה בשיעור של 37% בגפיים תחתונות. עפ"י הוראות אגף השיקום כפי שהיו במהלך השנים, "נפגע רגל שדרגת נכותו 30% עד 49%" זכאי לרכב עד 1,600 סמ"ק. ר' לעניין זה את הוראת אגף השיקום 56.02 שעניינה הקצבת רכב רפואי לנכה (להלן: "הוראת הנוהל לעניין רכב רפואי"). אין מחלוקת בין הצדדים, כי המערערת מתגוררת דרך קבע בחו"ל מזה מספר שנים. המערערת מציינת בתצהירה מיום 17.8.04, כי היא שוהה בארה"ב מזה 9 שנים (ר' סעיף 3 לתצהיר). טענות הצדדים 4. ב"כ המערערת טוענת, כי הואיל ועל פי הוראת הנוהל לעניין רכב רפואי, אין מחלוקת כי המערערת זכאית לקבלת רכב רפואי, הרי שעל המשיב להוכיח, כי עפ"י הוראותיו, היא אינה זכאית, בשל היותה בחו"ל, לקבל רכב או שווה כסף לרכב. לטענתה, די בכך, שהיא זכאית על פי הוראת הנוהל לרכב רפואי. עוד מסתמכת המערערת על עדותו של מר צבי אשל, אשר כיהן בתפקיד הממונה על רכב רפואי, באגף השיקום במשרד הביטחון, בין השנים 1992-1976 וכתב בתצהירו, כי אישר למספר נכים השוהים בחו"ל, סיוע כספי לרכישת רכב בחו"ל. עוד ציין, כי ניתן לכנס לצורך כך, ועדת חריגים הן ביוזמת הנכה או הממונה על הרכב הרפואי. מכאן טוענת המערערת, כי היא מופלת לרעה לעומת נכים אחרים וכי לא הוצע לה לעמוד בפני ועדת חריגים. 5. בסיכומיה טוענת ב"כ המערערת עוד, כי עד למועד הערעור לא ניתנה תשובה בכתב לפנייתה ע"י הרופא המוסמך, ד"ר דולפין, וכי לא נשקלו ולא הוצאו למערערת חלופות למתן רכב רפואי בעין. עוד היא טוענת, כי לא נאמר בהוראות הנוהל כי יש לרופא המוסמך את הסמכות לשקול מראש את ענין זהות המשתמש ברכב, כי המערערת מופלית לרעה לעומת אחרים וכי הרופא המוסמך, ד"ר דולפין, "הקדיש חלק נכבד מזמנו היקר ומרצו לזכאויותיה האחרות של הגברת רז, במטרה לצמצמן ככל שניתן" (ר' סעיף 10 לסיכומי ב"כ המערערת). 6. המשיב טוען, כי היות וסעיף 8(ח) להוראת הנוהל לעניין רכב רפואי קובע כי: "רכב רפואי המוקצב לנכה צה"ל הינו לשימושו בלבד", הרי שנכה צה"ל השוהה דרך קבע בחו"ל, ומקבל רכב רפואי בארץ, "אינו עומד בסייג של שימוש ברכב הרפואי לצרכיו המתחייב עפ"י ההוראה". עוד מציין ב"כ המשיב, כי מדיניות זו, שלא לאשר רכב רפואי, למי שאינו שוהה דרך קבע בישראל, נהוגה מאז ומתמיד, שכן מטרתה העיקרית של הטבה זו היא בכך, שרכב זה ישמש את הנכה לצרכיו. במילים אחרות, מתן רכב בארץ למי שאינו מתגורר בארץ, אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה כי הרכב יהיה לשימושו של הנכה. עוד טוען המשיב, כי המערערת מקבלת דמי ניידות ואלה כוללים את כל ההוצאות הקשורות בהחזקת רכב, כאשר יש רכב, ובמקרה שאין לנכה רכב - משמשים כספים אלה עבור השימוש במוניות. 7. בסיכומיו טוען ב"כ המשיב עוד, כי במסגרת דיון שהתקיים ביום 6.2.92, באגף השיקום, שעסק בנושא "עזרה ברכב לנכים בחו"ל", סוכם, כי לא תינתן כל עזרה ברכב לנכה צה"ל בחו"ל, פרט לנכים הזכאים לרכב בבעלות מדינה (100%+ נכות). לטענתו, מדיניות זו מתיישבת עם הוראת נוהל 80.25 העוסקת בהטבות שישולמו לזכאים המתגוררים בחו"ל. אשר לטענת האפליה, לגבי שלושת המקרים, שציינה המערערת, כי ניתן רכב לנכה בחו"ל, מפנה ב"כ המשיב לעדותו של ד"ר דולפין, לפיה מדובר במקרים בהם ניתנה הזכאות בהתבסס על מצג מטעה של הנכה וכאשר התברר הדבר - נפסקה הזכאות. אשר לטענה, כי נושא המערערת לא הובא לדיון בועדה חריגים, טוען ב"כ המשיב, כי ועדת חריגים אינה נותנת זכאות, אלא דנה בנכים שזכאותם כבר הוכרה, אך מבקשים, כי יאושר להם כחריג, סוג רכב או אבזור שונה מזה שהם זכאים לו עפ"י הנוהל. עוד טוען ב"כ המשיב, כי לטענת ההתנכלות האישית מצד ד"ר דולפין אין כל בסיס במקרה זה. דיון והכרעה 8. איננו יכולים שלא לפתוח בכך, שסמכות הועדה לדון בסוגיה זו של רכב רפואי, שהיא אינה זכות על פי חוק הנכים, אלא הטבה, שניתנת לפנים משורת הדין בהתאם להוראות אגף השיקום ועל פי החלטה של הרופא הראשי, ניתנה לנו בהסכמת הצדדים. הסכמת הצדדים שואבת את כוחה לעניין זה מהסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בעניין גלית פאר (ע"א (ת"א) 3313/01 ק"ת נ' גלית פאר), שבה הוסכם: "הרופא הראשי הוא הגורם המוסמך ליתן החלטה בנושא זכאות להקצבת רכב רפואי והחלטתו נתונה לערעור בפני ועדת הערעורים. לפיכך, שמיעת הערעור בפני ועדת הערעורים תימשך כסדרה, כאשר היא נסובה על החלטת הרופא הראשי ולא על החלטת קצין התגמולים שניתנה על פי הוראות ועדת הערעורים". 9. בעקבות הסכמה זו, שקיבלה, כאמור, תוקף של פסק דין, ניתנה הסכמה גם בענייננו ומכוחה אנו דנים בתיק זה. ר' לענין זה סעיפים 6-4 לכתב התשובה של ב"כ המשיב מיום 18.9.02. בעקבות הסכמה זו של המשיב, לא דנה הועדה בטענה, כי היא נעדרת סמכות וכי סמכות הביקורת השיפוטית לעניין החלטות "הרופא המוסמך" מסורה, לכאורה, לביהמ"ש הגבוה לצדק בלבד. נציין עוד, כי מעיון בהחלטה לעניין סמכות עניינית, שפורסמה לאחרונה, מפי כב' ס"נ השופטת אסתר שטמר, בביהמ"ש השלום בראשל"צ, נראה, כי אכן המשיב תומך בטענה, שהסמכות לענין החלטות הרופא המוסמך בידי ועדת הערעורים (ר' ת"א (ראשל"צ) 1793/04 בש"א 1876/04 ד"ר דולפין ואגף השיקום נ' עו"ד אברהם מלכה). 10. אשר לגופו של הערעור, הועדה שמעה את העדים הבאים: מר צבי אשל; המערערת, גב' עדי רז; אביה של המערערת, מר יצחק רז ואת "הרופא המוסמך", ד"ר דן דולפין. לאחר שהועדה שמעה את כל העדים, קראה את סיכומי הצדדים ועיינה בכל החומר המצוי בתיק היא הגיעה למסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת מן הטעמים אשר יפורטו להלן. 11. המשיב, קצין התגמולים, הינו גוף מנהלי הפועל עפ"י סמכויותיו, כפי שנקבעו בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ח-1959 (להלן- "חוק הנכים") וכן על פי הנחיות והוראות, אשר נקבעות במסגרת סמכותו ועל פי שיקול דעתו, על מנת ליצור מערכת אחידה של כללים ברורים, אשר תבהיר את הזכאויות של הזכאים עפ"י חוק הנכים ותמנע אפליה בין הזכאים. 12. רכב רפואי אינו מוזכר בחוק הנכים, אשר קובע תגמולים והטבות שונות, אך אינו כולל זכאות לרכב רפואי. הזכאות לרכב רפואי נקבעה בהוראה של אגף השיקום בלבד. מכאן, שהזכאות לרכב רפואי היא עפ"י הוראות הנוהל בלבד. 13. בית המשפט העליון בבג"ץ 3901/94 משה נוי נ' אגף השיקום (לא פורסם) קובע, מפי כב' הנשיא מאיר שמגר, לעניין התערבות בהחלטת קצין התגמולים בנושא סירוב אגף השיקום להכיר בזכותו של הנכה - העותר לרכב רפואי, כך: "עיקרו של דבר, אך מובן שבית המשפט לא יתערב בשיקולי אגף השיקום בקביעת נוהליו אם לא נתגלו פגמים, מעשי הפליה או מעשים הנוגדים סדרי מינהל תקינים. האגף היה רשאי לשנות הוראותיו, ואין מקום לטרוניה אם אינו רואה עוד אפשרות לנהוג לפנים משורת הדין. תחושתו הסובייקטיבית של העותר בדבר הפלייתו לרעה, אין די בה כדי להצדיק שינוי מדיניות האגף או התערבותנו לשינויה." 14. בהיות הזכות לרכב רפואי, כאמור, זכות הנובעת מהוראת נוהל של אגף השיקום, הרי שהועדה על פי הלכת בית המשפט העליון, גם היא לא תתערב בנושא זה, אלא אם כן נתגלו פגמים, מעשי הפליה או מעשים הנוגדים מינהל תקין. נזכיר עוד, כי במקרה זה מדובר במה שקרוי "הנחיות עצמיות", דהיינו הנחיות, שרשות מנהלית קובעת לעצמה, כדי להדריך את עצמה בהפעלת סמכותה (ר' עמ' 775 לספרו של יצחק זמיר, "הסמכות המנהלית" כרך ב' הוצאת נבו, 1996 (להלן: "הסמכות המנהלית")). 15. אשר ל"הנחיות עצמיות", קבע כב' הנשיא שמגר בבג"צ 47/91 ניימן נ' פרקליטות המדינה, פ"ד מה(2) 872, בעמ' 876: "רשות ציבורית, המתווה לעצמה קווי פעולה או כללים בענין אופן הפעלת סמכויותיה, איננה יכולה לסטות מן הקווים והכללים שגיבשה וקבעה לעצמה, אלא אם כן קיימים טעמים סבירים לכך העומדים במבחן הביקורת האובייקטיבית, שהרי גם בכך אחד הביטויים של השוויון בפני החוק." 16. ואשר למידת ההתערבות של בתי המשפט בהנחיות המינהליות מצאנו בספר "הסמכות המינהלית", עמ' 780-779 כך: "קביעת ההנחיות, כיוון שהיא הפעלה של שיקול דעת קיבוצי, כפופה להלכות המסדירות את ההפעלה של שיקול דעת בדרך כלל. בהתאם לכך, בית המשפט כעשוי לפסול הנחיות הנוגדות הלכות אלה, אם משום שהן חורגות מן הסמכות, אם משום שהן מתבססות על שיקולים זרים, ואם משום שהן לוקות בחוסר סבירות." 17. בהוראות הנוהל של אגף השיקום, אין התייחסות מפורשת לזכאות לרכב רפואי של נכה המתגורר בחו"ל דרך קבע. שתי הוראות נוהל מקבילות דנות בסוגיה, אך לא במפורש. האחת, עוסקת בתנאי הזכאות לרכב רפואי והיא אינה כוללת את הדרישה לשהות בארץ, אם כי נדרש שהרכב יהיה לשימושו של הנכה (ר' הוראת אגף השיקום 56.02, סעיף 8: "הרכב הרפואי מיועד לשימושו של הנכה בלבד"). השניה, עוסקת בהטבות לנכים, שמקום מושבם בחו"ל והיא קובעת באופן פוזיטיבי, מה הן ההטבות, שישולמו לזכאים המתגוררים בחו"ל דרך קבע (ר' הוראת אגף השיקום מס' 80.25). גם הטבה זו אינה עוסקת ברכב רפואי, אולם היא קובעת בסעיף ד(1) כך: "הזכאים המתגוררים דרך קבע בחו"ל יהיו זכאים אך ורק לרשימת ההטבות הכלולות בהוראה זו". 18. לדעת הועדה, הוראה מפורשת הקובעת את ההטבות לזכאים, שמקום מושבם בחו"ל גוברת בהיותה ספציפית, על הוראה כללית אחרת. במילים אחרות, הנכה המתגורר בחו"ל הוא מקרה מיוחד, ולכן ההוראה לעניין הטבות לנכים בחו"ל גוברת על כל הוראה אחרת. מכאן, שכל הטבה, שלא נקבעה במפורש בהוראה בעניין הנכים המתגוררים בחו"ל, הנכה בחו"ל, אינו זכאי לה, גם אם היה זכאי לה, לו היה מתגורר בישראל. כמובן, שהזכאים זכאים לכל הזכויות הכלולות בחוק הנכים, גם כאשר הם שוהים בחו"ל, באשר הזכויות הקבועות בחוק אינן מוגבלות לנכה המתגורר בישראל בלבד, וזאת להבדיל מהטבות הניתנות על פי הוראות אגף השיקום. 19. לכך יש להוסיף, כי עפ"י עדותו של מר צבי אשל, מי שכיהן בין השנים 1976 עד 1992, בתפקיד הממונה על רכב רפואי באגף השיקום, בסיכום דיון מיום 6.2.92, (הוגש וסומן מש/2), בהשתתפותו, סוכם: "לא תינתן כל עזרה ברכב בחו"ל פרט לנכים הזכאים לרכב בבעלות המדינה, אלא לנכים הנשלחים ע"י האגף לטיפול רפואי בחו"ל". מר צבי אשל, אישר בעדותו, כי נוהל זה סוכם בעזרתו ומה שנקבע בו מוסכם עליו, אם כי הוא לא ביצע את הנוהל, משום שעזב בסמוך לכתיבתו (ר' עמ' 16 לפרוטוקול מיום 13.6.04 שורות 23-19). 20. יש לציין, כי לגבי התקופה שעד שנת 1992, הצהיר מר אשל בתצהירו, כי בתקופת כהונתו הנ"ל, אישר למספר נכים השוהים בחו"ל סיוע כספי לרכישת רכב בחו"ל. כאן נזכיר, שהמערערת ביקשה לראשונה רכב רפואי, בפנייה לא פורמלית, במסגרת הרצאה בה פגשה באקראי את ד"ר דולפין, ביולי שנת 2001, שנים רבות לאחר שמר אשל סיים את תפקידו ולאחר שסיכום הדיון מיום 6.2.92 (מש/2) נכתב. 21. לכן, משהשתכנעה הועדה שהוראת אגף השיקום מס' 80.25, היא ההוראה הקובעת לענין זכויותיהם של נכים, שמקום מושבם בחו"ל ואין הנכה יכול לדרוש הטבה, שאינה מצויה בה, הרי שאין מקום להתערב בהחלטה המתבססת על הוראת אגף השיקום. 22. גם באשר לטענת האפליה, אין מקום להתערב. 23. ראשית, לא השתכנענו כי קיימת אפליה כנגד המערערת, בכל הנוגע למתן רכב רפואי לחו"ל. גם אם נזרק לחלל האולם, שמו של מאן דהוא, כבעל רכב רפואי בחו"ל, הרי שלא הוכח, כי הדבר נבע משינוי המדיניות או מתוך כוונה להפלות לרעה את המערערת. יש לציין, כי ד"ר דולפין נשאל על כך, ולא אישר כי קיימים נכים, אשר אגף השיקום יודע, כי הם מתגוררים קבע בחו"ל וקיבלו רכב רפואי. יש להפנות בהקשר זה לחקירתו הנגדית של ד"ר דולפין (בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 19.12.04) ממנה עולה, כי במקרים הבודדים בהם ניתן רכב לנכה בחו"ל, מדובר בזכאות, שניתנה, בהתבסס על מצג מטעה של הנכה. הועדה נותנת אמון בעדותו של ד"ר דולפין. בעניין זה נקבע ע"י בית המשפט העליון, כי "ניתן לטעון טענת אפליה, אם מניחים תשתית מתאימה לעשיית השוואה בין מקרים שונים. מן הראוי להביא את העובדות של המקרים, אשר אתם מבקשים לערוך השוואה, כשהן מאומתות כדין, ורק אז ניתן לבדוק , אם הייתה אפליה... בין אותם המקרים לבין המקרה, שאליו מתייחסת הטענה.." (בג"צ 802,720/80 חנום ואח' נ' מנהל המכס והבלו פ"ד לו(1) 589, 597; ר' גם בג"צ 7715,1554/95 עמותת שוחרי גיל"ת ואח' נ' שר החינוך, התרבות והספורט ואח' פ"ד נ(3) 2, 32). המערערת לא עמדה בנטל זה. 24. שנית, יש להבהיר, כי גם אם נהג אגף השיקום במקרה מסוים, שלא עפ"י הוראות הנוהל שלו עצמו, הרי שאין בדבר, כדי לאפשר למערערת לטעון טענת אפליה, שתוצאתה הענקת טובת הנאה "חיובית", שהרי אין לתקן אפליה ע"י הענקת זכות, שאינה מגיעה על פי הוראות הנוהל. גם אם נהגה הרשות מנהג פסול בעבר, אין לחייבה להוסיף ולנהוג אותו מנהג פסול גם בעתיד. ר' למשל, בג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 202-205). כלומר, טענת האפליה , ממילא אינה מסייעת למערערת, היות וקביעת זכאותה לרכב רפואי, כל עוד היא מתגוררת בחו"ל, נוגדת את הוראות אגף השיקום, כפי שפורשו ע"י הועדה. 25. הטענה בדבר אי מתן תשובה לפנייתה של המערערת ע"י ד"ר דולפין, אינה עולה בקנה אחד עם העובדות, משום שהמערערת עצמה, במכתב שכתבה ביום 20.8.01 ציינה, שיומיים לאחר השיחה, שקיימה עמו בעל פה, קיבלה תשובה בעל פה. אשר למכתב שכתבה ביום 20.8.01, הרי שמכתבה הועבר לעיון וקבלת יעוץ של עו"ד נחמה פרלמן, אשר השיבה ב - 11.9.01 את שהשיבה ולמעשה לא קבעה מסמרות, וכן המכתב הועבר ביום 17.10.01 להתייחסותו של סמנכ"ל משרד הבטחון וראש אגף השיקום, מר גד דובב, אשר הוא מצידו העבירו למטה האגף ביום 24.10.01, כל זאת על מנת לתת למערערת תשובה מוסמכת של אגף השיקום. אולם בטרם קבלת התשובה הסופית, הגישה ב"כ המערערת ביום 23.12.01, ערעור לועדה זו על החלטה, שלמעשה, טרם ניתנה בכתב, אולם במהלך הערעור הובהר, כי עמדת אגף השיקום היא, כי אין למערערת זכאות לקבלת רכב רפואי בשל היותה תושבת קבע בחו"ל. 26. המערערת ואביה, שהוא בעל תפקיד באגף השיקום, הירבו לטעון טענות אישיות נגד ד"ר דולפין, שהוא הרופא הראשי. הטענות לפיהם ד"ר דולפין פעל במשוא פנים ומתוך שיקולים זרים בעניינה של המערערת, אינן מתקבלות על דעת הועדה ולדעתנו, לא הוכחו. נראה כי דווקא היותו של אבי המערערת בעל תפקיד באגף השיקום, גרמה לו לפנות לגורמים שונים, ביניהם ד"ר דולפין, באופן בלתי פורמלי על בסיס קשרים אישיים, ולכן גם קיבל תשובות בלתי פורמליות, אשר בסופו של דבר גרמו לו אכזבה והביאו להתמרמרותו. אולם, לא מדובר בפעולה המכוונת כנגד המערערת ואביה, אלא, בעמידה בנוהלים קיימים, ללא מתן העדפה למערערת כבתו של בעל תפקיד אצל המשיב. כך או כך, איננו סבורים כי טענות אלה משפיעות על החלטתנו, הנובעת כולה מהוראות החוק והנוהל, תוך דחיית טענת האפליה שהעלתה המערערת. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים. ניתנה היום ג' בכסלו, תשס"ו (4 בדצמבר 2005) בהיעדר הצדדים. ד"ר חנינא קכל חבר עינת רביד, שופטת יו"ר הועדה עו"ד שמואל בריצמן חבר רכברפואהרכב רפואיועדת חריגים