חצי כדור בטון שהותקן למנוע חנית רכבים הצדדים וטיעוניהם טענות התובעת התובעת ילידת 1953, מנהלת פעוטון במקצועה. בתאריך 21.12.03 בשעות הערב המאוחרות, החנתה התובעת את מכוניתה ברחוב סעדיה גאון בת"א בסמוך לבית מס' 18, במקום המשמש כאזור חניה שבו חונות המכוניות בניצב למדרכה, כשמשני צידי מכונית התובעת חנו מכוניות נוספות. בשעה: 23:00 לערך חזרה התובעת למכונית כשהיא פוסעת בין מכוניתה לבין המכונית שניצבה במקביל לה, על מנת לפתוח את דלת מושב הנהג. לפתע נפלה רגלה הימנית של התובעת לתוך בור בקוטר של כ- 30 ס"מ ובעומק של כחצי מטר שהיה פעור במקום. (להלן:"התאונה"). ליד מכונית התובעת, עמד כלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) שהעיד כי במקום בוצעו עבודות, ובדיעבד, התברר כי התובעת נפלה לתוך בור ביוב שמכסהו הוסר והוחזר רק לאחר נפילתה לבור. התובעת נחבלה קשה ברגלה הימנית ובברך ימין. בתאריך 23.12.03 ומשתכפו כאביה,פנתה לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים, שם אובחנה שריטה לאורך השוק כולה עם רגישות בברך ימין. התובעת טענה כי התאונה ארעה בשל הפרת חובה חקוקה של הנתבעת, בעיקר אלה המצויות בפקודת העיריות (נוסח חדש) והמתייחסות לסמכויותיה וחובותיה של הנתבעת, ושנועדו לטובתו ולהגנתה של התובעת. לחילופין, טענה התובעת כי מאזן הנוחות או ההסתברות מחייב את הנתבעת להוכיח כי לא רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או היפר חובה שבחוק מצידה גרמו לתאונה. עוד טענה התובעת כי, התאונה ארעה בשל רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או היפר חובה מצד הנתבעת שבאו לידי ביטוי במעשים ו/או במחדלים הבאים: פתחה מכסה בור ביוב במקום המשמש את העוברים והשבים, בלילה, ללא תאורה, וללא אזהרה; לא דאגה לדרך נקייה ובטוחה ממכשולים בורות ומהמורות; לא דאגה לסגור את הבורות באופן שתמנע נפילה לתוכם; לא דאגה לסלילת הכביש ו/או יצירת מעבר בטוח; לא דאגה לסימון הבורות או המהמורות; לא דאגה לתאורה מתאימה; לא נהגה כפי שעירייה סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין. כמו כן טענה התובעת, שהנתבעת אחראית באחריות ישירה ו/או שילוחית לכל מעשה ו/או מחדל של עובדים ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה מטעמה שביצעו עבודות במקום. התובעת טענה, כי עובר לתאונה הייתה בריאה בגופה ובנפשה ועבדה בניהול פעוטון של 8 ילדים בני שנה והשתכרה כ- 15,000 ₪ לחודש. כתוצאה מהתאונה, נאלצה התובעת להיעזר בסייעת לפעוטון משך שבוע ימים בשכר של 200 ₪ ליום עבודה. לא זו אף זו, בתאונה הושחת מגף עור חדש לחלוטין אותו רכשה התובעת ביום 15.12.03 שעלותו 530 ₪ ושנרכש במכירת סוף עונה בסך 265 ₪. התובעת טוענת שמאז התאונה היא סובלת מצלקת שטרם הגלידה לאורך שוקה הימנית, מרגישות ומכאבים בברך ימין המגבילים ומקשים עליה את עבודתה היומיומית. ולכן, עותרת לשלם לה נזק מיוחד בסך של 2,230 ₪ בתוספת נזק כללי. טיעוני הנתבעת לטענת הנתבעת, מהאמור בכתב התביעה עולה כי התובעת מנסה להטיל עליה אחריות באשר לאירוע שלנתבעת אין ולא היה כל קשר לגביו ו/או אירוע אשר התובעת בעצמה נושאת במלוא האחריות לגביו, ועל כן דין התביעה להידחות ו/או להימחק על הסף. שנית, טוענת הנתבעת, כי אירוע התאונה לא אירע כלל ו/או לא אירע בנסיבות להן טוענת התובעת, וכי נזקיה הנטענים והמוכחשים של התובעת אינם תוצאת התאונה הנטענת והמוכחשת, באשר התובעת סבלה מנזקים אלו עוד קודם לקרות אירוע התאונה הנטען והמוכחש, כתוצאה ממחלות ו/או אירועים ו/או תאונות קודמים ו/או מאוחרים לאירוע התאונה הנטען והמוכחש וללא כל קשר אליו. מבלי לפגוע בכלליות ההכחשה דלעיל, הנתבעת טענה כי לא נתקבלה אצלה כל תלונה ו/או דיווח אודות אירוע התאונה הנטען והמוכחש ו/או אודות תקלות ו/או פגם ו/או מכשול ו/או ליקוי ו/או סיכון בכלל ו/או אודות תקלה ו/או פגם ו/או מכשול ו/או ליקוי ו/או סיכון כמפורט בכתב התביעה בפרט. שלישית, הוסיפה הנתבעת וטענה כי בנפילתה זו של התובעת כטענתה, אין על מה שיחובו בגינו, בהיות אירוע התאונה מקרה שהינו אופייני לחלק מהסיכונים היומיומיים ושאין להטיל בגינו כל חבות ו/או אחריות על הנתבעת זאת ועוד, המדובר באירוע אשר אירע אך בשל חוסר זהירותה ו/או חוסר תשומת ליבה ו/או הפעלת שיקול דעת מוטעה של התובעת ובנסיבות אלו, אין לתובעת אלא להלין על עצמה. הנתבעת טענה עוד כי מאחר שלכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית ערוכה כדין כנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי, מנועה התובעת מלהוכיח כל עניין שברפואה וגם מטעם זה יש לדחות את התובענה הנתבעת טענה, כי האירוע הנטען ומוכחש אירע אם בכלל בשל מעידת התובעת והחלקתה. לפיכך, באם נפלה התובעת ומעדה ארע הדבר בשל מעשיה ו/או מחדליה של התובעת אשר גרמו לקרות התאונה המוכחשת ו/או תרמו תרומה שבלעדיה לא הייתה מתרחשת התאונה המוכחשת. מעשי ו/או מחדלי התובעת ניתקו את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען והמוכחש לבין מעשי ו/או מחדלי הנתבעת הנטענים והמוכחשים. מעשיה הרשלניים ו/או מחדליה של התובעת באו לידי ביטוי, בין היתר, בשל כך : שהלכה בחוסר זהירות; לא שמה לבה ו/או לא נתנה דעתה לאופן הליכתה ו/או לנעשה מסביבה ו/או הלכה תוך פיזור הדעת; לא נזהרה כלל ו/או לא נזהרה כפי שאדם סביר ונבון אחר בגילה היה נזהר בנסיבות העניין; איבדה את שיווי משקלה, דבר שגרם לאירוע הנטען.;לא הבחינה מה מצוי בכיוון הליכתה; לא הסתכלה בכיוון הליכתה; הנתבעת טענה, כי לא נגרמו לתובעת הנזק הנטען והמוכחש כלל. עוד טענה הנתבעת להעדר כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין אירוע התאונה.הנתבעת הכחישה את הנזקים, האבחנות, ההגבלות, אי הכושר, הטיפולים, האשפוז והפגיעות הנטענות ולרבות כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין אירוע התאונה הנטען. הנתבעת טענה, כי גם אם נפגעה התובעת באירוע התאונה, היו הללו פגיעות קלות, שתוצאותיהן חלפו, ואף אם נגרמו לתובעת נזקים כלשהם, דבר שאף הוא מוכחש כשלעצמו, היו אלה נזקים מזעריים, זניחים, חולפים ובלתי משמעותיים. בנוסף טענה הנתבעת, כי התובעת במעשיה ו/או במחדליה הרשלניים גרמה לקרות האירוע או לחילופין תרמה תרומה שבלעדיה לא היה קורה האירוע. מעשי ו/או מחדלי התובעת ניתקו את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען והמוכחש לבין מעשי ו/או מחדלי הנתבעת הנטענים והמוכחשים. כמו כן טענה הנתבעת כי יש לנכות מדמי הנזק כל סכום תשלום גמלה ו/או טובת הנאה אחרת ממקור כלשהו שזכתה בהם התובעת ו/או תזכה בהם ו/או מוקנית לה הזכות בגין ועקב האירוע ו/או עפ"י הוראות כל דין ו/או עפ"י כל הסכם. דיון האם האירוע התאונתי התרחש התובעת, ילידת שנת 1953, נפגעה לטענתה ביום 21/12/03 בשעה 23:00 כאשר נפלה לבור ביוב פתוח עת ביקשה להיכנס למכוניתה אותה החנתה, במקום המשמש כאזור חניה, ברחוב סעדיה גאון בת"א בסמוך לבית מס' 18. על נסיבות התאונה העידו בפני גב' ביאטריס טפר חברתה של התובעת והתובעת בעצמה. על פי תצהירה של גב' טפר, ביום א' 21/3/03 נסעה עם התובעת מרעננה לתל אביב במכוניתה של התובעת מסוג "פיאט פונטו". התובעת החנתה מכוניתה ברח' סעדיה גאון בניצב למדרכה כשמשני צדי המכונית חנו מכוניות נוספות. גב' טפר והתובעת יצאו מהמכונית והלכו ל"קפה נח". בשעה 23:00 חזרו למכונית החונה התובעת פנתה להיכנס למכונית מצדו של הנהג (צד שמאל של הרכב) לפתע שמעה גב' טפר צעקה ומיהרה לכיוונה של התובעת ומצא שרגלה הימנית של התובעת בתוך בור פתוח ליד המכונית. המדובר על פי עדותה בבור בקוטר של כ 30 ס"מ ורגלה של התובעת נפלה לתוכו עד לברך. תצהירה של גב' טפר לא נסתר ועדתה הייתה מהימנה עלי . לעניין זה, העידה גם התובעת עצמה אשר סיפרה כי חזרה בסביבות השעה 23:00 למכוניתה. כשהגיעה לפינה השמאלית אחורית של האוטו, רגלה הימנית נפלה לתוך בור שהיה פתוח, ממש ליד האוטו. גודלו של הבור להערכתה של התובע היה גדול יותר מ 30 ס"מ המדובר בקוטר הנוצר מעיגול שהיקפו כהיקף זרועותיה (גודל סטנדרטי של פתח ביוב). ביום שלמחרת, הלכה התובעת לראות המקום בו נפלה והתברר לה כי מכסה הביוב הוחזר למקומו . היא לא ראתה צורך לצלם את המקום. מסתבר שבמקום בו חנו התבצעו עבודות כלשהן שהתחילו, כך עולה מעדותה, לאחר שהיה החנתה את המכונית בסביבות שעה 19:30 בערב. לאחר האירוע היא הבחינה בציוד מכני הנדסי - טרקטורים שמבצעים עבודות באזור. ללא כל שילוט אזהרה ובלשונה: ש. בהתייחס לסעיף 3 ג' לכתב התביעה את מציינת שבמקום בוצעו עבודות זאת אומרת שראית שעושים עבודות באזור ובכל זאת החלטת לחנות ליד האזור בו עושים עבודות ת. כשאני הגעתי לשם בשעה 19:30 בערב לא היה שום טרקטור ושם כלי כבד שאחר כך ראיתי, אחרי התאונה. ש. לא ראית שום שילוט במקום שמראה על זה שמבצעים עבודות ? ת. לא היה שום סימון יותר מזה היה שם מלא מכוניות אחת על יד השנייה ואני ביניהן. ש. לאחר מכן שחזרת לאוטו ובעצם נפלת לבור לטענתך ראית איזה שהם שלטים על ביצוע עבודות? ת. אני ראיתי עשרה או עשרים מטר ברחבה שם, ראיתי טרקטור ענק עם שופל שעמד שם. ש. אז כבר היה איזה שהוא גידור מסביב? ת. שום גידור. (פרוטוקול מיום 10/7/05 ע'4 שורות 1-14). הנה כי כן, מסתבר כי התובעת חנתה במקום חניה מסודר שבו חנו מכוניות במאונך למדרכה, אחת בצמוד לרעותה. כשחזרה למכוניתה ורצתה להיכנס למושב הנהג משמאל, נפלה רגלה לבור פתוח. מהתיאור עולה כי הבור היה ברווח שנותר בין מכוניתה לבין המכונית שחנתה משמאל. לאור העובדה שהתובעת לא נפלה לבור כשהחנתה את המכונית בשעה 19:30 ובשל העובדה שבשעה זו לא בוצעו עבודות בסביבה, היא ראתה לקשור את הבור הפתוח, בעת חזרתה למכונית (23:30), בעבודות שבוצעו בסביבה באמצעות טרקטורים. מכל מקום על פי עדותה, לא היה כל סימון על בור פתוח. עדותה של התובעת לא הוזמה בחקירה נגדית . הנתבעת טוענת, כי התובעת לא הוכיחה תביעתה. וזאת משום שלא צרפה תמונות של המפגע הנטען, ולכן לא עלה בידה, כך לטענת הנתבעת, להוכיח את הארוע. כפי שיובהר להלן אינני תמים דעים עם הנתבעת. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. (ראה יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי הוצ' דיונון 2003 עמוד 1512) נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן עניין נוימן): "אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו..." נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע: "התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע." (שם, עניין נוימן בעמוד 291) נטל הבאת הראיות רובץ איפה על כתפי הנתבעת. משמעותו של הנטל שהועבר הוסברה בע"א 73/86 - לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3), 343, עמ' 348- 349 ("להלן: עניין שטרנברג"): "במקרה דנן לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה. כלל זה, כקודמו, מעביר על שכם הנתבע את נטל הבאת הראיות, ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או אי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית (ראה: ד"נ 4/69 הנ"ל, בעמ' 296; א. הרנון, דיני ראיות, הדפוס האקדמי, ירושלים, התשל"ב, עמ' 204)". לאור עדותן של גב' טפר והתובעת, בהן נתתי אמון, ניתן לקבוע גם בהעדר תמונות שהתובעת נפלה לבור פתוח כמתואר בכתב התביעה. המדובר בנפילה לבור פתוח במגרש בשעות הלילה 23:30 במקום מוסתר מן העין - במרווח שבין שתי מכוניות חונות באופן שבור פתוח כזה מהווה תקלה לציבור. כפי שהובהר לעיל, לאחר שעמדה התובעת בנטל הראשוני עובר נטל הבאת הראיות לכתפי הנתבעת. הנתבעת הביאה לעדות את מר בוריס קלינמן עובד במחלקת אחזקת רשת המים והביוב של עיריית תל אביב ומשמש בתפקיד מהנדס אזורי. מר קלינמן הצהיר כי למיטב ידיעתו, לא היה במקום האירוע הנטען כל מפגע או מכשול או בור ביוב פתוח שיכול להוות מפגע להולכי רגל. כך גם למיטב ידיעתו לא בוצעו במקום האירוע במועד הרלוונטי כל עבודות מטעם מחלקת אחזקת ביוב של עיריית תל אביב. במועד הרלוונטי לא דווח למוקד העירוני של העירייה על מפגע או מכשול או בור ביוב פתוח ללא מכסה. בהתאם להסדר הדיוני שבין הצדדים, לא נחקר מר קלינמן על תצהירו. אין בתצהירו של מר קלינמן כדי להזים את עדות התובעת. העובדה שלא התקבלו תלונות על בור ביוב פתוח אין בה להכחיש את הטענה כי במועד אירוע התאונה היה הבור פתוח. מה עוד שהנתבעת בעצמה העידה שביום שלמחרת היה הבור סגור. היה חשוב לקבל אינפורמציה ממר קלינמן אם יש בור ביוב בחניון שברחוב סעדיה גאון ליד בית מס' 18 אם לאו. אינפורמציה כאמור לא נמסרה. אין גם רבותא לשאלה אם בוצעו עבודות בשעות הלילה שכן לא ברור אם העובדים הם שפתחו את בור הביוב. עולה מהמקובץ כי התובעת הוכיחה כי במקום שבו נפלה, במגרש חניה מוסדר בחניון שברחוב סעדיה גאון ליד בית מס' 18, יש בור עליו מכסה של עיריית תל אביב אשר לא היה מכוסה ביום 21/12/03 בשעה 23:30. לא היה שילוט אזהרה המתריע בפני נפילה. התובעת נפלה עם רגלה לבור הפתוח. האחריות השאלה היה האם בנסיבות האמורות אחראית הנתבעת לנזק. הכלל הוא שחיי היום יום מלאי סיכונים ועל הולכי הרגל להיות מודעים לכך לפקוח עיניהם ולהיזהר שלא להיכשל בדרכם. הלכה היא כי נפילה הינה תופעה רגילה בחיים ההולך בדרך עשוי למעוד. "חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. סיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק- "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59, בעמ' 108) אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ", (ע"א 145/80 ועקנין נ' עירית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן: "עניין ועקנין") כך גם בע"א ע"א 90 / 371 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל מז (3) 345, עמוד 351 שעניינו אמנם חבות מעביד נכתב כי : ..אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום לפלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט.... לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית.... ...יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק ...". בע"א 417/81 מלון רמדה נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) 72, שגם ענינו תביעה בגין בחבות מעביד כתב בית המשפט (להלן: "עניין מלון רמדה"): "אכן מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים...אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי יום יום ." אמנם אין לצפות כי רחובות הערים יהיה ישרים ללא מתום ללא בליטות שקעים סדקים הפרשי גבהים במידה זו או אחרת. המדובר בקילומטרים רבים של מדרכות וכבישים השאלה היא האם יש להטיל על הרשות ובמשמע על ציבור משלמי הארנונה את הנטל לתקן כל פגם ולו הקטן ביותר. עניין לנו כאן עם מדיניות שיפוטית. חיוב הרשות באחריות בשל נזק שנגרם מפגם כל שהוא, יביא לכך שיושקעו תקציבים גדולים בתיקון הפגמים הללו. תקציבים שיבואו בהכרח על חשבון משלמי הארנונה העירונית. בעניין זה נכתב בע"א (י-ם) 4344/97 - ג'ני כהן נ' עירית ר"ג בזו הלשון: "רחובות ומדרכות עיר אינם משטח סטרילי ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות וגלים של שיפועים כאלו ואחרים .... זו מציאות הכרחית... מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש ע"י עשרות אלפי אנשים .... מצרך המוני כזה נועד להקל על מעבר אנשים סחורות וכלי רכב ממקום למקום ולא להיות מודל גאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס..."- מרצפות בולטות פה ושם במדרכות הן תוצאת שימוש המוני בדרך בצירוף ארועי טבע (טמפרטורה , לחות , גשם , יובש). ספק אם הציבור עצמו היה מוכן לממן עלויות ההשגחה והתיקון הצפויים לגבי זוטי פגעים מסוג זה . בדומה נפסק גם בת"א 556/92 (ים) בוסקילה נ' עירית ירושלים (לא פורסם): "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם שקערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי מהמבנה ... אינו יכול לגבות מהרשות הציבורית את מחיר אי תשומת ליבו". בת"א (עכו) 2877/96 פלאח סלמאן נ' מועצה מקומית ג'וליס, תקדין שלום 98(2) נקבע כדלקמן: "סיווג מקרה הנפילה ככזה שיש בו או אין בו להטיל אחריות על המחזיק במקרקעין או על הרשות, תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע וגובהו או עומקו של המכשול בגינו אירעה הנפילה. אין להשוות בור בעומק 20 ס"מ לשקערורית בעומק 20 מ"מ . לא דומה שקערורית / מהמורה או בליטה /גבשושית בדרך ציבורית , לגבשושית או שקערורית בגובה זהה בקניון מרוצף, שם ניתן לצפות ל"יושר" מוחלט או כמעט מוחלט של מפלס ההליכה." לעיתים אף מכשול בולט מעל פני הקרקע לא יחייב את הרשות - כך נפסק בת"א 1391/93 (שלום חיפה) - בת שבע דוד נ' עירית חיפה - נדחתה תביעתו של תובע שנתקל בחצי כדור בטון שהותקן למנוע חנית רכבים על המדרכה . בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פ"ד לז (3) 757ב בעמ' 766 נקבע כי פקודת העיריות [נוסח חדש] מסמיכה עירייה לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומיה ונוצרת תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק, כי העירייה צריכה לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם ואף לפגוע בחיי אדם. בבחינת השאלה, אם הגוף השלטוני נקט את כל האמצעים הדרושים אם לאו, יש להתחשב בסדרי העדיפויות שקבע לעצמו אותו גוף לאיתור המבנים המסוכנים ולטיפול בסיכונים שבהם, ואין להתעלם מהנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מבחינת מבחני מדיניות משפטית, יש לבחון את חובת הצפיות לעניין הפעלתה של סמכות שלטונית בזהירות, תוך צעידה ממקרה למקרה ותוך בחינת מכלול השיקולים הרלוואנטיים. יש להימנע מקטגוריזציה מיותרת, ומיצירתן של הבחנות שקשה להצדיקן ולהפעילן, כמו ההבחנה בין מעשה למחדל, בין סמכות שלטונית שעניינה מדיניות לסמכות שלטונית שעניינה ביצוע לבין פעילות שהיא אולטרה-וירס לפעילות אחרת. הלכה זו היא הלכה מקדמת דנא וכבר בע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר ת"א-יפו פ"ד יא 1110 בעמ' 1117-1116 נכתב : "לא הרי אחריותו של הפרט ביחסיו אל חברו כהרי חובה ציבורית המוטלת על גוף ציבורי בתור שכזה. חובה כזאת, יש עמה, בדרך כלל, שיקול-דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכלתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה. לדברים אלה משנה תוקף לגבי רשויות מקומיות, הפועלות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על-ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום מיד עם היווצר הצורך". בע"א 145/80 עניין ועקנין בעמ' 123 קובע כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו... הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות". ובע"א (חי') 4564/98 סלמאן נ' המועצה המקומית ג'וליס (לא פורסם) בפיסקה 4 לפסק-הדין נקבע: "צודק ב"כ המערער בטענתו, כי 'אין בבחינת שיקול הדעת התקציבי המוקנה לרשות, בבחינת היתר לרשות להמר על שלומם וביטחונם של תושביה ו/או הבאים בתחומה', אך... שיקולי תקציב וסדר עדיפות הם שיקולים לגיטימיים, ועל כל רשות ציבורית לשקול אותן. הקופה הציבורית מוגבלת ודרישות הציבור אינסופיות, במצב כזה אין מנוס, אלא לקבוע סדר עדיפות באשר לעבודות פיתוח וביצוע פרוייקטים שונים. קיימים שיקולים נוספים, בנוסף לתקציבים, שרשות ציבורית ראוי שתשקול אותן בבואה לבצע את סמכויותיה וחובותיה, השיקולים הם כמו זמן, מקום, אופן ביצוע וסדר עדיפות. טול מקרה בו רשות מקומית מוגבלת בתקציבה ורוב הרחובות שבתחומה אינם תקינים, אך בדרגות שונות, האם הרשות המקומית מתרשלת אם היא מבצעת עבודות בכבישים שתיקונם אינו סובל דיחוי, ומשאירה את תיקון הרחובות שבמצב פחות רעוע, לזמן מאוחר? לא נראה לי הדבר. על הרשות לקבוע סדר עדיפות בהתחשב במגבלות השונות". לא הייתה מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת באשר למניעת מפגעים אשר יסכנו את שלומם של העוברים והשבים ועל הנתבעת היה אפוא לצפות באופן אובייקטיבי וסביר את התרחשות הנזק שנגרם כאשר בור ביוב פתוח במקום בו חונות מכוניות ויש בו תנועה של הולכי רגל. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבדוק אם מדובר בסכנה רגילה או בלתי רגילה לגבי הניזוק ובהתייחס למבחן הצפיות כפי בפסקי הדין שאוזכרו לעיל. כאשר אני בוחן את זירת האירוע אופיו ועומקו של המכשול בגינו אירעה הנפילה. ניתן לקבוע כי בהיות מגרש החניה מקום המיועד למעבר הולכי רגל, הבור הפתוח בין שתי מכוניות חונות היווה סיכון בלתי סביר לנפילה ובכך הפרה הנתבעת גם את חובת הזהירות הקונקרטית. לא מצאתי בנסיבות העניין שיש לתובעת תרומת אחריות כלשהי להתרחשות האירוע. התובעת חזרה למכוניתה, לאחר בילוי בבית קפה ולא הייתה לה כל סיבה לחשוד שסמוך לדלת המכונית פעור בור אליו היא יכולה ליפול. כאמור בעניין שטרנברג דלעיל, משהועלו נסיבות המצביעות לכאורה על רשלנות מצד העירייה, עליה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין. סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה הייחודית של העירייה על הנעשה במערכת הביוב אשר על הטיפול בה היא מופקדת. (ראה גם ע"א [ת"א] 4195/98 שי נ' עיריית נתניה ואח' [לא פורסם]. התוצאה היא שהנתבעת לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים כדי שתוכל לעמוד על קיומם של מפגעים הקיימים בתחומה. ולכן לאור הכתוב לעיל, בנסיבות דנן הנתבעת חבה בנזקה של התובעת. הנזק התובעת טוענת כי נפגעה ברגלה הימנית ונחבלה בברך ימין בשוק ימין וסבלה מנפיחות בברך משפשופים עמוקים בשוק מרגישות וכאבים. התובעת אינה טוענת לנכות צמיתה כלשהי ועותרת לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין כאב וסבל. נזק ממוני בסך של 1,730 ₪ שעיקרם סייעת לפעוטון אותו היא ניהלה ועלות זוג מגפיים שהושחתו לטענתה. הוצאות רפואיות ונסיעות בשיעור של 500 ₪ הנתבע טוענת לעניין הנזק, כי מדובר בנזק מינורי וחולף, וזאת יש ללמוד ממסמך רפואי בודד מיום 23/12/03, כיומיים לאחר האירוע הנטען, אותה צירפה התובעת, ובו אובחן כי לתובעת שריטה לאורך שוק רגל ימין ורגישות מקומית בברך ימין. אין אישורים או אסמכתא על כך שהנתבעת לקחה סייעת לפעוטון בעלות של 1,200 ₪ כנטען. כך גם אין כל אסמכתא להוצאות רפואיות ונסיעות בסכום גלובלי של 500 ₪, ללא אסמכתאות בצידן. לכן מציעה הנתבעת לפצות את התובעת בסכום גלובלי של 1,000 ₪ עבור כאב וסבל. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים לעניין זה הפיצוי הנאות לכיסוי נזקי של התובעת הוא סך של 7,000 ₪ במרכיב של כאב וסבל ו-1,000 ₪ נזק ממוני. הסכומים נכונים ליום מתן פסק הדין. אשר על כן הנתבעת תשלם לתובעת סך של 8,000 ₪, בנוסף לכך תשלם הנתבעת הוצאות משפט אליהן יתווסף שכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלה יהיו צמודים למדד וישאו ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל. רכב