ביטול פסק דין על סמך ראיות חדשות 1. בפניי בקשה לסילוק על הסף של התביעה שהגישו המשיבים, שעניינה ביטול פסק הדין שניתן בתיקי הסדר מקרקעין (מאוחדים) 392, 382, 272, 188, 187, 168, 167/עראבה, ביום 31.12.1961 (להלן: "פסק הדין"), ומתן פסק דין המצהיר על זכויות המשיבים במקרקעין. 2. הואיל ומדובר בסכסוך קרקעות המתפרש על פני עשרות בשנים, אפתח בתיאור העובדות. 3. שיח' עלי סעדי ז"ל היה בעליהם של מקרקעין המצויים באזור היישוב עראבה (להלן: "המקרקעין"). שיח' עלי סעדי ז"ל הלך לעולמו, כנראה בתחילת המאה העשרים (מועד מדויק לא הוברר בפניי), ומכל מקום, בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. נכסיו של המנוח, ובהם המקרקעין, הועברו ליורשיו, שהם ארבעת ילדיו; שלושה בנים - אחמד, מוחמד, עבד א-רחים, ובת אחת - אסמא. אף שלא הוצג צו ירושה, דומה כי מוסכם על הצדדים כי ארבעת הילדים זכו בירושת המנוח. 4. אין חולק כי מוחמד נפטר לאחר שנישא לעאישה, בלא שהותיר אחריו כל ילדים. כן מתברר כי בעת פטירתו של השיח' לא היו בניו אחמד ונכדו חאמד בין החיים, ולכן ירש אותם בנו של חאמד, הוא אחמד חאמד עלי סעיד ז"ל, שעיזבונו הוא המבקש בפניי. המשיב הינו עיזבונו של מוקדאד עבד א-רחים, שהיה נכדו של השיח' ז"ל, ואשר ירש את זכויותיו של אביו עבד רחים. עוד מתברר כי הבת אסמא נישאה לאיש, ובתהּ סעדה נישאה לחאמד וילדה את אחמד. משמע אחמד הינו צאצא של השיח' הן מצד אביו והן מצד אמו. 5. בתיק ההסדר שהתנהל בבית משפט זה בפני כב' השופט דורי נדון הסכסוך בין מוקדאד ז"ל לבין אחיינו אחמד בנוגע לזכויות במקרקעין. במסגרת זו טען מוקדאד כי הינו זכאי ל-3/4 מזכויותיו של השיח'. מוקדאד טען כי הבת אסמא ויתרה על חלקהּ בירושת השיח' (רבע) לטובת אחיה עבד רחים. כן טען כי את חלקו של מוחמד, אשר נפטר ללא ילדים, ירשו אשתו עאישה והאח היחיד שהיה בין החיים, עבד רחים. עאישה ויתרה אף היא על זכויותיה בירושה לטובת עבד רחים, וכך רכש עבד רחים 3/4 מהזכויות (1/4 על-פי צו הירושה המקורי, 1/4 לאחר ויתור מצד אסמא, 1/16 מירושת אחיו מחמד, ו-1/16 לאחר ויתור מצד עאישה). עוד טען באותו הליך כי בפועל חולקה החזקה בין היורשים על-פי חלוקה זו. לטענתו, הוא, מוקדאד, יחד עם אחיו, החזיקו כ-3/4 מהמקרקעין, ואילו אחמד (שהיה עדיין קטין) החזיק באמצעות אמו ב-1/4 נוסף. 6. בדיון שהתנהל בפני בית המשפט על-פי פקודת הסדר הזכויות במקרקעין, טען מוקדאד כי בפנקס המקרקעין נרשמו הזכויות כדלקמן: על שמו של אחמד נרשמו 4/16 חלקים, על שמו של עבד רחים ואביו של מוקדאד נרשמו 7/16 חלקים (4/16 מכוח ירושת השיח' ו-3/16 מכוח ירושת האח חאמד), על שם עאישה נרשמו 1/16, ועל שם אסמא נרשמו 4/16. מוקדאד לא הציג את מסמכי המרשם בפני בית המשפט. לאור הוויתורים של אסמא ועאישה ביקש כי יוכר כבעלים של 3/4 מהמקרקעין. לעומתו טען אחמד כי לא נעשו כל ויתורים על-ידי אסמה ועאישה. בהתאם טען כי הזכויות צריכות להתחלק בשווה בינו לבין מוקדאד. אחמד הבהיר כי בפועל חולקה החזקה בינו לבין מוקדאד בחלקים שווים. 7. בית המשפט דן בטענות הצדדים ודחה את גרסתו של מוקדאד. בית המשפט הדגיש כי התובע לא הביא ראיות על הוויתורים הנטענים מצדה של אסמא ומצדה של עאישה. כן קבע כי לא הוכח שהחזקה בפועל חולקה כנטען על ידו. להפך, בית המשפט הפנה לעדותו של מחמד, אחיו של מוקדאד, שהעיד כי החזקה חולקה בשווה בין המשפחות, וכי רק סמוך לפני הדיון בבית המשפט תפס מוקדאד בכוח שטח נוסף מהחלקות. בית המשפט סמך גם על העובדה שברישומי מס רכוש, שנערכו לאחר בדיקה על-ידי ועדת שומה, נרשמו הזכויות בשווה בין מוקדאד לאחמד, וכי אחמד נשא בכל השנים במחצית ממסי הרכוש על המקרקעין. לאור כל זאת הורה בית המשפט על רישום הזכויות כך שמוקדאד נרשם כבעל מחצית מהזכויות, ואחמד כבעל המחצית השווה. ערעור שהגיש מוקדאד על פסק דין זה לבית המשפט העליון נדחה (ע"א 263/02, פסק דין מיום 24.6.2003). 8. בתביעתם בתיק זה, שהוגשה 42 שנים לאחר שפסק הדין הפך לחלוט, טוענים יורשיו של מוקדאד כי בפני בית המשפט בהליך הקודם לא הוצגו תעודות הרישום (הקושאנים), הואיל ואלו נמסרו לידי פקיד ההסדר, אך משרדו של זה עלה באש וכל המסמכים נשרפו. כן טוענים הם כי בשנת 2002 הגיע נכדו של מוקדאד לתורכיה, שם איתר במשרד רישום הקרקעות את ספרי הרישום שנשמרו במשרד הקרקעות התורכי. ממסמכים אלו ניתן ללמוד, כך נטען, כי במשרד הרישום נרשמו על שם עבד רחים 10.5/24 חלקים, על שמו של אחמד נרשמו 6/24 חלקים, על שמה של אסמא 6/24, ואילו על שמה של עאישה נרשמו 1.5/24 חלקים. רישום זה מחזק, לטענתם, את גרסתו של מוקדאד. כן טוענים הם כי הוויתורים מצדן של אסמא ועאישה לא נרשמו בפנקס הואיל ונעשו לאחר הרישום, אך די ברישום האמור כדי לחזק את גרסתו של מוקדאד. 9. המשיבים טוענים כי מסמכים אלו מצביעים על כך שפסק הדין ניתן על יסוד מעשה מרמה מצדו של אחמד. לחלופין טוענים הם כי הראיות החדשות מצדיקות ביטול פסק הדין ודיון מחודש בטענותיהם לגבי זכויותיו של מוקדאד במקרקעין. 10. בבקשתם שבפניי טוענים המבקשים כי דין התביעה להידחות על הסף. את טענתם משתיתים הם על טענות ההתיישנות, השיהוי והיעדר עילה. 11. בטרם אדון בטענות השונות אעיר מספר הערות לגבי טיבה של התובענה לביטול פסק הדין, ובהתאם אתייחס רק לאותן טענות הצריכות לעניין. 12. ככלל, עם מתן פסק דין סיים בית המשפט מלאכתו, ונוצר מעשה בי-דין. פרט להליכי ערעור על-פי דין, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין (ראה ש' לוין, תורת הפרוצדורה הכללית - מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 213; נ' זלצמן, מעשה בית-דין, עמ' 3). הביטחון המשפטי מצדיק את קביעת הכלל בדבר יצירת מחסום מפני התדיינות מחודשת עם מתן פסק דין סופי. מחד, זהו אינטרס ציבורי להימנע מהתדיינויות חוזרות ונשנות באותו עניין, התדיינויות שיכבידו על מערכת המשפט, יגררו עלויות מיותרות ויפריעו לאורחות החיים התקינים, ומאידך זהו גם אינטרס של הפרט, שלא יוטרד שוב ושוב באותו עניין. גם אינטרס ההסתמכות של מי שזכה בדינו, מצדיק את הכלל. 13. לעיקרון זה של סופיות הדיון ישנם חריגים. במשך השנים התפתחה בבתי המשפט ההכרה כי קיימות נסיבות שבהן מוצדק לסטות מהכלל האמור ולאפשר התדיינות מחודשת. אף שבדין האזרחי החָרוּת אין כל הוראה המאפשרת "משפט חוזר" בעניין שכבר נדון, פותחו בפסיקה כללים המאפשרים דיון שכזה. כך, במשך שנים הוכר העיקרון כי מקום שפסק הדין המקורי הושג במרמה, ניתן לתבוע את ביטולו ולקיים משפט חוזר. 14. בתי משפט שבו וחזרו על העיקרון כי "המִרְמה מבטלת הכול"FRAUS OMNIA) CORRUMPIT), וקבעו כי באיזון בין העיקרון של מעשה בי-דין והצורך ביציבות המשפט לבין עקרונות עשיית הצדק ומניעת טעויות יש לבכר את האחרון (ראה למשל ע"א 254/58 המ' 194/58 ישראל אינגסטר נ' איזאק לנגפוס, פ"ד יג (1) 449, 455; ע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח' נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה (2) 11, בעמ' 22; ע"א 3441/01 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', פ"ד נח (3) 1, בעמ' 14; דנ"א 4546/96 חוף גיא ו-16 אח' נ' חברת מקורות בע"מ ואח', ונ' זלצמן הנ"ל עמ' 590 ואילך). 15. הפסיקה הכירה גם באפשרות של סטייה מעיקרון הסופיות מקום שבשל כורח הנסיבות, ושלא באשמת בעל הדין, נמנעה ממנו האפשרות למצות את ההליכים, כגון במקרה שבו לאחר סיום ההתיידנות התגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פסק הדין מיסודו, ואשר לא ניתן היה להשיגן קודם למתן פסק הדין (ראה בהרחבה בעניין זה ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח', דינים עליון סד 237, ונ' זלצמן הנ"ל עמ' 630-633). 16. האפשרות לבטל פסק דין ולדון מחדש באותו עניין בשל גילוין של ראיות חדשות מוגבלת לאותם מקרים מיוחדים בהם מדובר בראיה חדשה שלא ניתן היה להשיגה בשקידה סבירה קודם לפסק הדין, ורק אם הראיה החדשה שהתגלתה הינה כזו שיש בה כדי לשנות את פני ההכרעה כולה. לא כל ראיה חדשה תספיק כדי לפתוח את הדין מחדש, אלא על הראיה לעמוד בשני התנאים המצטברים הללו (ראה למשל רע"א 109/99 ברונוביץ נ' ברונוביץ, תק' עליון 94 (2) 771). 17. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף יש לבחון אם בכתב התביעה כפי שהוגש יש כדי להצביע על עילות המצדיקות את ביטול פסק הדין, ונקודת המוצא לדיון הינה כי התובע יוכל להוכיח את טענותיו. 18. בכתב התביעה בתיק זה טוענים המשיבים כי המסמכים החדשים שנמצאו על-ידם במשרד המקרקעין בתורכיה מעידים כי פסק הדין הושג במרמה, או לחלופין יש בהם משום ראיה חדשה המצדיקה את ביטול פסק הדין. 19. כפי שציינתי לעיל, המסמכים החדשים הינם על-פי הנטען מסמכים המעידים על רישום הזכויות במקרקעין שמבחלוקת. לטענתם של המשיבים, במועדים הרלוונטיים, פרט לרישום שנעשה במשרד הרישום במחוזות השונים, נערך רישום מקביל גם במשרד הרישום של הממלכה העותמנית בתורכיה. 20. עיון בספרו של המלומד משה דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה שנייה (עמ' 365 ואילך), מלמד כי בתקופת השלטון העותמני בישראל לא הייתה שיטת רישום קרקעות מסודרת המבוסת על מדידה מדויקת. על-פי תיאורו, הקרקעות היו נרשמות על בסיס יומנים (יוקלמה) בהם נרשמו העסקאות. עם הרישום היו נותנים לבעלים שטרי-טאבו (קושאנים) זמניים, ואת השטר המהותי היו מקבלים כעבור זמן, עם ביצוע הרישום במרשם התורכי ב"דפתאר חאקני" המרכזי. יוצא לפיכך כי למסמכים המעידים על הרישום במשרד הרישום המרכזי בתורכיה יש ערך ראייתי, ויכולים הם להצביע על רישום זכויות במקרקעין. עם זאת אינני סבור שכתב התביעה בתיק כפי שהוגש מגלה עילה. 21. הטענה העיקרית שטוענים המשיבים הינה כי מהראיות החדשות שהתגלו ניתן ללמוד על מרמה מצדו של אחמד, שהמבקשים הם יורשיו. לא ברור כיצד הרישום הנטען מעיד על מרמה. 22. כפי שניתן לראות, הרישום מעיד על כך כי בשנת 326 להיג'רה, דהיינו בשנת 1903, נרשמו מקרקעין כלשהם על שם הצדדים הרלוונטיים כדלקמן: 7/16 על שם עבד א-רחים (4/16 מכוח ירושת השיח' עלי סעיד ו-3/16 מכוח ירושת אחיו חאמד), 4/16 על שם אחמד, 4/16 על שם אסמא, אמו של אחמד, ו-1/16 על שם עאישה. אין במסמכים שמץ ראיה כי אחמד ידע על הרישום שנעשה בעת שהיה תינוק. זאת ועוד, אין במסמכים כדי להצביע על ויתור של אסמא על זכויותיה (4/16) לטובת עבד רחים או על ויתור מצדה של עאישה על זכויותיה (1/16) לטובת עבד רחים. מפסק הדין עולה כי אחמד העיד שכל הטענות בדבר ויתורים מצד אסמא ועאישה אינן נכונות (סעיף 4 לפסק הדין). במסמכי הרישום אין כדי ללמד שגרסה זו אינה אמת. מפסק הדין עולה גם כי אחמד טען שקיבל את מלוא חלקהּ של אמו, בתה של אסמא (4/16) (עמ' 3-4). הואיל ובמרשם הנטען רשומות הזכויות על שם אסמא, ואין ראיה על ויתור מצדה, הרי ברי שבמסמכים הנטענים אין כדי להעיד על מרמה מצדו של אחמד, שהעיד כי קיבל את כל חלקהּ של אמו, שירשה את אסמא. 23. חשוב עוד להדגיש כי קיומה של ראיה הסותרת עדות שנתן עד או בעל דין במשפט, אינה מלמדת בהכרח על מרמה בקבלת פסק דין. הוכחת המרמה מחייבת הצגת ראיות כי אותו עֵד ידע בעת מתן עדותו כי גרסתו אינה אמת (ראה דנ"א 79/01 עין-גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, דינים עליון ס 668). כך, למשל, ניתן לבסס טענת מרמה, אם מובאת ראיה שעד הורשע במתן עדות שקר, או שמסמך שהוגש והיווה ראיה על-פיה ניתן פסק הדין, זויף, וכיוצא באלה (ראה ש' לוין הנ"ל עמ' 213). נזכיר גם כי הטוען תרמית צריך לפרט את טענותיו בכתב התביעה, ואין די באמירה כללית כי פסק הדין הושג בתרמית. על התובע מוטל להציג לפני בית המשפט תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, [...] יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". אפילו היה במסמכים החדשים המוצגים כעת כדי לסתור את גרסת אחמד בדיון, הרי שאין בכך די כדי להצביע שאחמד ידע כי גרסתו אינה אמת. נזכיר כי אחמד טען כי בפועל חולקה החזקה בחלקה בשווה בין הצדדים, ועל כך העיד גם אחיו של מוקדאד. טענה זו לא נסתרת במסמכים הנוספים, ואין בכתב התביעה כל טענה הסותרת אותה. יוצא שככל שאחמד סמך על התנהגות הצדדים בפועל, אין בכתב התביעה כל טענה שנפל פגם בגרסתו זו. 24. גם הטענה כי הראיות החדשות שהתגלו מצדיקות קיומו של משפט חוזר, דינה להידחות. כפי שראינו, הטוען לביטול פסק דין בעקבות גילוין של ראיות חדשות, צריך לשכנע כי התקיימו שני תנאים: הראיות החדשות משנות את יסוד ההכרעה; ולא ניתן היה להשיג את הראיה בשקידה סבירה קודם לפסק הדין. המסמכים החדשים שהוצגו אינם עומדים באף אחד משני תנאים אלו. 25. כפי שראינו, אין ברישום במשרד הקרקעות בתורכיה כדי להעיד על העברת זכויותיהן של אסמא ועאישה למוקדאד, ובהיעדר ראיה על העברות אלו, דהיינו על ויתור מצדן על ירושתן, אין ברישום להועיל למשיבים. נזכיר שוב כי בית המשפט בפסק הדין סמך גם על הרישום במס רכוש, רישום שלא נסתר. זאת ועוד, כבר נפסק כי המרשם בספר הקרקעות בתורכיה אינו מדויק. כבר בע"א 87/50 דוד ליבמן נ' ברטה ליפשיץ, פ"ד ו 57, בעמ' 91, אומר השופט אגרנט: "השלטון העותמני התיימר להנהיג בארץ ישראל שיטת רישום מהסוג השני - דהיינו, הטומנת בחובה גם רישום שטרות (או עסקות), גם רישום זכויות (עיין בגודבי ודוכן עמ' 271), ולכאורה היה זה הגיוני איפוא, כי המחוקק התורכי יורה לבתי המשפט לפסוק בזכויות בעלות על סמך "הקושאן" והרישום שבספרי האחוזה 'וללא הוכחה נוספת', באופן שתביעת זכות שיסודה במסמכים בלתי רשמיים לא תוכל לעמוד נגד הוכחה מהמין הרשמי הנ"ל [...] ברם, בפועל לא השיגה שיטת הרישום הנ"ל את מטרתה - דהיינו, במקרים רבים לא שיקפו ספרי הארנונה העותמנים אל נכון את מצב הבעלות". (ראה גם ע"א 472/60 מדינת ישראל נ' פאיז כאלד סלאמה יונס ו-9 אח', פ"ד טו (3) 1495, בעמ' 1499, וע"א 7210/00 רפאל דנה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז (6) 468, בעמ' 475). משמע הצגת מסמכי הרישום מתורכיה אינה ראיה נחרצת להוכחת אמינותם, ובפני בית המשפט הובאו ראיות אחרות רבות עליהן סמך את פסק דינו. עוד אציין כי לא ברור טיבם של הרישומים הנטענים, ועל אף שהוריתי כבר על הגשת תצהירי עדות ראשית של המשיבים, לא הובאה כל עדות על מקורם של מסמכי הרישום. המסמכים שהוצגו אינם אלא העתק שאושר על-ידי גורם כלשהו שאינו ברור. אין ראיה כי אכן מדובר בהעתק של ספרי הרישום המרכזיים בתורכיה, ולא צורפה כל תעודה של גורם רשמי המאשרת את הרישום. 26. עוד אציין כי אין בפניי שמץ ראיה מדוע לא ניתן היה, בשקידה סבירה, להמציא את המסמכים עוד לפני מתן פסק הדין המקורי. מדובר במרשם רשמי בתורכיה שהיה ידוע גם בשנת 1960, ולא הייתה כל מניעה לנסוע ולקבל את המסמכים גם במסגרת ההליך המקורי. נטען כי שטרי הקושאן המקוריים נמסרו לפקיד ההסדר, אך אלו אבדו בשרֵפה. מאותו מועד יכלו מוקדאד ובא כוחו לפנות למשרד הרישום המרכזי ולקבל עותקי הרישום לידיהם. בפרוטוקול הדיון בתיק שעניינו סכסוך אחר, שאל עווד מוקדאד, בנו של מוקדאד, מדוע לא הובאו המסמכים מתורכיה, והעיד כי עורך הדין שטיפל בתיק המקורי רצה לשלוח מישהו לתורכיה, אך עקב סכסוך על שכר לא נעשה הדבר (פרוטוקול בת.א 10533/96, עמ' 9, ישיבה מיום 19.10.1998). משמע לא הייתה כל מניעה להשיג את המסמכים לפני שנים ארוכות, והמשיבים ידעו על האפשרות לקבל את המסמכים מהמרשם התורכי. 27. אפילו הטענה בדבר שרֵפת ספרי פקיד ההסדר אינה מגובה בראיות, ובפסק הדין המקורי אין כל התייחסות לטענה שכזו, לא כל שכן לטענה כי הקושאנים המקוריים נמסרו על-ידי מוקדאד לפקיד ההסדר. 28. מכל האמור עולה כי אפילו אקבל את גרסת כתב התביעה במלואה, לא יהיה בה להואיל למשיבים, שהרי אין בה כדי להצביע על עילה ראויה לקיומו של "משפט חוזר" בנוגע לזכויות במקרקעין. 29. אשר על כן הנני מקבל את הבקשה ומורה על דחייתה של התביעה. הדיונים שנקבעו בתיק זה מתבטלים. המשיבים ישלמו למבקשים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ראיות חדשותביטול פסק דיןראיות