תביעה לפסק דין הצהרתי לבעלות במקרקעין. התובעים טענו, כי רכשו את החלקה מהנתבע מס' 4, שרכש את החלקה מהנתבע מס' 1, והכל כפי שיפורט להלן. העובדות הצריכות לעניין, הנפשות הפועלות וטענות הצדדים 1. החלקה הידועה כגוש 8819 חלקה 8 (להלן: "החלקה"), הייתה בבעלותו של הנתבע 1, המנוח מחמד עלי חוסין ג'רה (להלן: "המנוח"). למנוח לא היו ילדים, ובנישואיו השניים, נשא לאשה את פאטמה יוסף ג'רבאן (להלן: "המנוחה") שמוצאה מג'סר אלזרקא, ואשר הביאה לנישואיה את ילדיה מנישואין קודמים, הם הנתבעים מס' 2 לעיל (להלן: "יורשי המנוחה" או "הנתבעים"). הנתבעת מס' 3, היא בת אחיו של המנוח, ויחד עם המנוחה, הייתה אחת מיורשותיו. הנתבעת מס' 3 נפטרה בשנת 1999, ויורשיה על פי דין, הם הנתבעים 3א-3ה לעיל. נתבעים מס' 3, התנגדו תחילה לתביעה, אך לאחר מכן הסירו את התנגדותם והסכימו שהתובעים יקבלו פסק דין לזכותם. מכאן, שיורשי המנוחה (הנתבעים מס' 2), הם היחידים שהתנגדו לתביעה, ולכן נתייחס רק אליהם כאל "הנתבעים". 2. לטענת התובעים, המנוח התקשר ביום 8.10.69 בהסכם עם הנתבע מס' 4 ולפיו, מכר לו את החלקה תמורת 2,400 לירות (להלן: "הסכם המכר"). כדרכם של פשוטי עם באותה תקופה, ההסכם לא נערך על ידי עורך דין, לא נעשה דיווח למס שבח, לא נרשמה הערת אזהרה, ובשנת 1970, כשנה לאחר עריכת הסכם המכר, אף נרשמה החלקה על שם המנוח לאחר הליכי הסדר. שנים מספר לאחר פטירתו של המנוח, חתמה המנוחה על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, בפני נוטריון בחדרה, אחד בשם זכריה שושני ז"ל, ובנוכחות שני עדים. ביפוי הכח נאמר, כי בהיות המנוחה היורשת היחידה של המנוח "שנפטר לפני 5 חדשים בערך", היא מוסרת יפוי כח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות בחלקה על שם הנתבע מס' 4. בסעיף 8 ליפוי הכח נכתב כי יפוי הכח הוא בלתי חוזר "הואיל וקבלתי את התמורה המלאה סך 2400 לי", דהיינו, אותו סכום שנזכר בהסכם המכר. המנוחה חתמה על יפוי הכח בטביעת אצבע, בנוכחות שני העדים. ביום 31.10.77, מכר הנתבע מס' 4 את זכויותיו בחלקה לתובעים. מסמך המכירה הוא יפוי כח בלתי חוזר לטובת התובעים, שנחתם בפני הנוטריון עו"ד חורש ז"ל. 3. לטענת התובעים, משנת 1977 ועד היום, הם נוהגים בחלקה מנהג בעלים, ועיבדו את החלקה, הן בעצמם והן באמצעות חוכרים מטעמם. מאחר שהחלקה נותרה רשומה על שם המנוח, עתרו התובעים בתביעה דכאן, להצהיר כי הם הזכאים להירשם כבעלים של החלקה. הנתבע מס' 4 תמך בתביעתם של התובעים לכל אורך הדרך, ולמרות שנכנה אותו מכאן ואילך "הנתבע", נזכור כי הוא ניצב לצדם של התובעים. מנגד, טענו יורשי המנוחה, שהמנוח לא חתם על הסכם המכר. ודוק: יורשי המנוח לא כפרו בהסכם שבין הנתבע לבין התובעים, אך טענו, כי הנתבע התיימר להעביר מה שלא היה לו. נקודת המחלוקת העיקרית, נסבה אפוא על האותנטיות של חתימת המנוח על הסכם המכר. טרם ניכנס לגופן של ראיות, נסלק מעל דרכנו טענות סף שהעלו הנתבעים. התיישנות ושיהוי 4. הנתבעים טענו להתיישנות התביעה, באשר ההסכם נחתם בשנת 1969, והתביעה הוגשה בשנת 2002, כחלוף 33 שנה. לטענת הנתבעים, משלא נרשם ההסכם בלשכת רישום המקרקעין, לפנינו התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, ולכן חלים דיני ההתיישנות הרגילים, קרי, התיישנות כעבור שבע שנים, ולחילופין, כעבור 15 שנה. דין הטענה להידחות. הגדרת "מקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, היא הגדרה רחבה, הכוללת גם "זכות או טובת הנאה במקרקעין". הפסיקה קבעה כי אכיפת זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין, הינה תביעה "במקרקעין" - ראה, לדוגמה, ע"א 520/96 חוסין נ. מיר, פ"ד נד(3) 487, 494; דנ"א 2415/01 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ. סופיוב, דינים נט 339. לכן, הוראת החוק הרלוונטית לענייננו, היא סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובעת, כי הוראות חוק ההתיישנות לא יחולו במקרקעין מוסדרים. 5. גם טענת השיהוי דינה להידחות. על מנת לזכות בטענת שיהוי, על הטוען להוכיח שהשיהוי כמוהו כזניחה או ויתור על התביעה, וכי עקב השיהוי שינה מצבו לרעה. יש המוסיפים גם תנאי חלופי שלישי, שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע - ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ. הועדה המקומית, פ"ד נז(5) 433, 447-448. כפי שנראה בהמשך, התובעים והנתבע לפניהם, החזיקו במקרקעין עשרות בשנים, ובוודאי שאין לומר עליהם שזנחו תביעתם. מנגד, יורשי המנוחה לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי עקב השיהוי שינו מצבם לרעה. הליכי הסדר 6. החלקה נרשמה על שם המנוח בהליכי ההסדר. יורשי המנוחה טענו, כי תביעתם של התובעים ניגפת מכח הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נ"ח), הקובעת כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום". הסכם המכר נעשה בסוף שנת 1969, והליכי ההסדר נעשו בסמוך לאחר מכן, טרם היה סיפק למנוח להודיע לפקיד ההסדר אודות ההסכם. מכל מקום, יפוי הכח שנתנה המנוחה, מאשרר את התחייבות המנוח על פי הסכם המכר, מהווה הודאה בזכותו של הנתבע, ומהווה גם מסמך מכר העומד בפני עצמו. למיצער, וככל שעלי להידרש לכך, הרי שבנסיבות העניין, ניתן לראות את הרישום כאילו הושג במרמה על פי סעיף 93 לפקודה. וכעת, משסלקנו מעל דרכנו טענות של סף, ניכנס לטרקלינה של תביעה. הערה מקדימה על נטל ההוכחה 7. משהכחישו יורשי המנוחה את חתימתו של המנוח, על התובעים הנטל להוכיח את אותנטיות החתימה: "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אומנם חתימתו... כלל זה נובע מכך, שנטל השיכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע..." - ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ. שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261-262 והאסמכתאות שם. נטל ההוכחה בדבר אמיתות חתימה נותר בשטחו של התובע לכל אורך הדרך. עם זאת, יש והנטל המשני של הבאת הראיות יעבור אל הנתבע. במקרה שלפנינו, עלה בידי התובעים להרים את הנטל, ולמיצער, הם העבירו את נטל הבאת הראיות לשטחם של הנתבעים, ואלו לא עמדו בנטל. במאמר מוסגר: ברגיל, מאחורי כפירה באותנטיות של מסמך, מסתתרת טענה לזיוף ולתרמית. טענות תרמית וזיוף מצריכות תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי - ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589, 598; ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר ז"ל נ' ד"ר סבינה קריגר, פ"ד מב(4) 500, 504-505; ע"א 7424/96 בנק המזרחי נ' אליהו גרציאני בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 157; ע"א 6095/97 בנק דיסקונט נ' איטר, פ"ד נו(4) 721, 734. לכאורה, קיימת התנגשות בין הכלל המטיל על התובע נטל להוכיח את אותנטיות החתימה, לבין הכלל לפיו יש להניח תשתית ראייתית נכבדה להוכחת טענת זיוף. לכך יש להוסיף את הכלל הנגדי, לפיו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות - ע"א 296/82 נבנצאל נ. ג'רסי, פ"ד מ(3) 281; ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ. מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847. אותיר בצריך עיון את שאלת היחס בין שלושת הכללים הנ"ל. האם נמכרה החלקה לנתבע? ניתוח ראיות הצדדים 8. הסכם המכר המקורי הוצג בפני בית המשפט (המסמך בניילונית בתיק המוצגים). על פניו, נחזה הסכם המכר להיות מסמך נושן, מבויל בבולי הכנסה כמקובל באותם ימים, ועל בולי ההכנסה חתימה קשה לזיהוי, אך ניתן לזהות בה את המילים "מחמד עלי" בשפה הערבית (חלק משמו של המנוח). על ההסכם רשומים, או חתומים, שמותיהם של ארבעה עדים והם: ( - ) המנוחה - חתומה בטביעת אצבע. ( - ) מחמד מחמוד חג' מחמד ג'רה - העד שערך את ההסכם בכתב ידו (להלן: "מחמד ג'רה"). ( - ) חסן רג'ב ערו. ( - ) מחמד עבדאללה ח'ליל ג'רה. 9. לבקשת התובעים, וסמוך לאחר הגשת התביעה, הקדמתי את שמיעת העדים הנ"ל, נוכח גילם המתקדם. את מחמד ג'רה שמעתי באולמי, ואת שני העדים האחרים, שמעתי ב"בית הקשיש" בכפר ג'ת, באשר נוכח מצבם הבריאותי, התקשו להגיע לבית המשפט. נזכיר, כי מדובר באירוע מינורי של חתימת הסכם שנערך 33 שנה לפני שהעדים מסרו את עדותם, כך שהיה זה מפליא, אם היו זוכרים כל תג ותג של החתימה. עדותו של מחמד ג'רה, עורך ההסכם, שבעת מתן עדותו היה בן 82, הייתה מהימנה עלי, ולא מצאתי סיבה לפקפק באמינותה. מחמד ג'רה סיפר, שהנתבע פנה אליו וביקש שיערוך הסכם בינו לבין המנוח, והוא ערך את ההסכם בכתב ידו. העד סיפר, שכתב את ההסכם בביתו, אך הסיכום בין הנתבע למנוח, שעל פיו נערך הסכם המכר, לא נעשה בפניו. הוא שאל את המנוח אם קיבל את הכסף וזה השיב לו בחיוב. זאת אמר העד, לא מתוך שזכר את העסקה, אלא לאור נסיונו, שהיה נוהג לשאול את המוכר אם קיבל את התמורה. מחמד ג'רה זכר שהמנוח חתם בפניו, אך לא זכר אם העדים האחרים חתמו בפניו. העד נזהר בעדותו, ולמרות שעל המסמך נכתב כי המנוחה חתומה כעד, אמר שזכור לו שרשם גם זאת, אך אינו זוכר אם המנוחה חתמה בטביעת אצבעה בפניו. העד גם לא זכר מי הדביק את בולי ההכנסה על ההסכם. הנתבעים הצביעו בסיכומיהם על סתירות כאלו ואחרות בעדותו של מחמד ג'רה, אך מדובר בסתירות מלאכותיות או שוליות. כך, אמר העד שאינו מכיר את הנתבע, שהוא הקונה על פי הסכם המכר. בהמשך הסביר, שאין לו קשר משפחתי אל הנתבע, ולאחר מכן השיב כי הנתבע הוא שכן שלו. איני רואה בכך סתירה בדברי העד, שהסביר כי בינו לבין הנתבע "אין קירבה ראשונה אך כל הכפר בנוי על שלוש משפחות" (עמ' 7 ש' 13). גם הנתבע אישר, כי יש קשר משפחתי רחוק כלשהו בינו לבין העד. לטעמי, אין בקשר זה, להצביע על כך שלמחמד ג'רה היה אינטרס בעדותו. 10. הנתבע אישר בעדותו, שהוא אשר פנה אל מחמד ג'רה וביקש ממנו להכין את הסכם המכר, מאחר שהלה היה ידוע בכפר כמי שמיומן בעריכת הסכמים. עם הסכם המכר הכתוב בידו, פנה אל המנוח, והלה הביא את העדים לחתימה. עדותו של הנתבע ישרה בעיני. הנתבע אישר שבעת מתן עדותו, 36 שנים לאחר חתימת הסכם המכר, אינו יכול לזכור את "תמונת" המנוח או העדים, כשהם חותמים על ההסכם. הנתבע עצמו לא חתם על הסכם המכר. 11. שני העדים הנוספים להסכם, הכחישו את חתימתם עליו. העד חסן רג'ב ערו, כמעט עוד טרם נשאל, הזדרז להשיב "אני לא ראיתי ולא שמעתי ולא הייתי נוכח". כאשר הוצג בפניו ההסכם, כמעט ולא טרח להביט בו טרם השיב שהוא לא זוכר בכלל. העד הסביר כי עבד בשעתו במשמרות כל היום, כי אינו זוכר דבר, כי עבר הרבה ניתוחים ו"לא הייתי נוכח ולא יודע מי כתב ומי רשם ולא זוכר בכלל". העד ח'ליל עבדאללה, צעיר ובריא מהעד רג'ב ערו, היה זהיר יותר בדבריו, והשיב כי למיטב זכרונו לא היה קשור לעסקה, ולא ישב עם המוכר או הקונה בחתימת העסקה. עדותם של השניים, במיוחד עדותו של רג'ב ערו, נראתה לי מתחמקת, והתרשמתי שהשניים מבקשים שלא להיות מעורבים בסכסוך לא להם. אתקשה אפוא לקבוע ממצא על סמך עדותם. 12. נוכח עדותם של רג'ב ערו ושל ח'ליל עבדאללה, שהכחישו את חתימותיהם כעדים להסכם המכר, הגישו התובעים חוות דעת של הגרפולוגית אורה כבירי, שהגיעה למסקנה בסבירות גבוהה, שהחתימות בהסכם הן של שני העדים. מנגד, הגישו יורשי המנוחה את חוות דעתו של הגרפולוג יצחק חג'ג', שהשורה התחתונה בה היא, שקיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגה ראשונה) שחתימת העדים על ההסכם, לא נכתבה על ידם, וקיימת סבירות גבוהה (דרגה שנייה) שחתימת המנוח בהסכם, לא נכתבה על ידו. התובעים חדלו בכך שלא הגישו חוות דעת באשר לאותנטיות החתימה של המנוח, אך איני רואה לייחס משקל רב למחדל זה. זאת, באשר אני מתקשה לקבל את מסקנתו של הגרפולוג חג'ג'. בדיקת חתימת המנוח, נעשתה תוך השוואת חתימתו הנטענת על בולי ההכנסה בהסכם, מול חתימתו במסמך תזכורת התביעה בהסדר המקרקעין (נספח א/2 מול נספח ד/1 בחוות דעתו של הגרפולוג חג'ג'). בהסכם המכר, ניתן לזהות, גם אם בקושי מסויים, את המילים "מחמד עלי" ומילה שלישית שאינה ברורה. על סמך חתימה כה בלתי ברורה, על גבי בולי הכנסה, מול חתימה אחת להשוואה שלא על גבי מסמך מקורי, דומני כי קשה לבסס ממצא. אדרבה, מבלי להתיימר למומחיות בנושא, על פניו, ניכר דמיון של ממש במילים "מחמד עלי", בחתימה על הבולים בהסכם המכר, ובחתימה על מסמך תזכורת התביעה, וראה גם שתי הנקודות מתחת לאות "י" בערבית (ניתן לראות בכך סימן מאפיין, כי רבים נוהגים לרשום את האות "י" ללא נקודות תחתיה). 13. נוכח המחלוקת בין שני הגרפולוגים, חקרו אותם הצדדים על חוות דעתם, ואציין במיוחד את חקירתה הארוכה של הגרפולוגית כבירי על ידי ב"כ הנתבעים. גב' כבירי נחקרה ארוכות על אי התאמות לכאורה בין החתימות שבמחלוקת, לחתימות אחרות של העדים, כולל חתימותיהם בפני בית המשפט. ב"כ הנתבעים מתח בסיכומיו ביקורת על התשובות שניתנו על ידי גב' כבירי בחקירתה, וטען, כי תשובותיה אינן מובנות ולקוחות מתחום הפסיכולוגיה. איני סבור כי תשובותיה של גב' כבירי היו בלתי מובנות. בעוד מר חג'ג' שם יהבו על השוואה מדוקדקת של תבנית החתימה, גב' כבירי נתנה משקל לתכונות החתימה, כמו עוצמת החתימה, הדינמיות שלה, האם הקו "נזרק" מהעט או שמדובר בקו מוצק וברור וכיו"ב. איני סבור שיש לזקוף לחובתה של גב' כבירי את אי השימוש במקרוסקופ, להבדיל מזכוכית מגדלת. הגדלה רבתי של החתימה נשוא הבדיקה, לא תמיד נחוצה, ואף יכולה לטשטש את התמונה הכללית. הגרפולוגית כבירי אישרה שאינה יודעת קרוא וכתוב בשפה הערבית, אך אני נכון לקבל דבריה, כי לצורך השוואת כתבי יד, אין צורך בידיעת השפה - וראה, בדומה, מסקנת בית המשפט המחוזי, כפי שאומצה בע"א 4200/92 מעלוף נ. מעלוף, פ"ד מז(3) 780. 14. לא אכריע בין שני המומחים המכחישים זה את זה. חלפו למעלה משלושים שנה מאז נחתם הסכם המכר, ועד שהעדים חתמו בפני בית המשפט לצורך השוואת חתימתם (אם כי נבדקו גם מסמכים נוספים לצורך השוואה, משנים מוקדמות יותר). גם בהנחה שחתימתו של אדם מתעצבת ו"מתייצבת" בנקודת זמן מסויימת, מטבע הדברים, כתב-ידו של אדם משתנה במהלך תקופה כה ארוכה. מכאן, שקשה להסיק מסקנות נחרצות באשר לאותנטיות החתימות של העדים. אציין, כי הגרפולוג חג'ג' לא התייחס כלל לחלוף הזמן בהקשר של השוואת חתימות. 15. השורה התחתונה היא, שאף אחד מהגרפולוגים, לא שכנע אותי כי יש לבכר את חוות דעתו על זו של עמיתו. עם זאת, אציין כי לעיניו של הדיוט, נראה שיש שוני בחתימותיהם של שני העדים הנ"ל. כשלעצמי, אני סבור כי ייתכן ורג'ב ערו ועבדללה ח'ליל אכן לא חתמו על הסכם המכר, אך שמותיהם נרשמו בהסכם, באותו כתב יד בו נכתב ההסכם כולו. נלך אפוא צעד נוסף, ולצורך הדיון גרידא, נאמץ את חוות דעתו של הגרפולוג חג'ג. כפי שנראה להלן, גם אם העדים לא חתמו על הסכם המכר, ומדובר ברישום שמותיהם בלבד ללא חתימתם, אין בכך כדי לסייע ליורשי המנוחה. סביר להניח, כי מחמד ג'רה, שערך את ההסכם, כתב את שמותיהם של שני העדים, אך אלו לא חתמו לבסוף כעדים, ולכן התקשה מחמד ג'רה לזכור אם ראה את השניים חותמים אם לאו. לא למותר לציין, כי יורשי המנוחה לא ניסו כלל לסתור את האותנטיות של כתב ידו של מחמד ג'רה, שלבקשת בית המשפט, העתיק חלק מההסכם בכתב ידו (נ/1 עמ' 6 לפרוטוקול). רוצה לומר, שאין מחלוקת שמחמד ג'רה הוא שכתב את הסכם המכר בכתב ידו. לכך, בצירוף עדותו, ובצירוף האותנטיות הנחזית של ההסכם, יש ליתן משקל. 16. נוכח הראיות שהובאו על ידי התובעים, עבר הנטל המשני אל הנתבעים, להביא ראיות להוכחת טענתם, שהמנוח לא חתם על הסכם המכר. הנתבעים יכולים היו להביא ראיה ניצחת לטענתם, אילו היו מביאים חוות דעת מומחה הקובעת, כי טביעת האצבע של המנוחה על הסכם המכר אינה זהה לטביעת האצבע של המנוחה על יפוי הכח. לא כך נעשה, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעים. בהחלטתי מיום 4.11.2004, הוריתי לתובעים או לנתבע, להמציא לנתבעים את יפוי הכח המקורי של המנוחה, וקבעתי, כי אם בסופו של יום לא יתאפשר לנתבעים להגיש חוות דעת בשל אי המצאת יפוי הכח המקורי, אביא עובדה זו בחשבון ככל שיידרש. יפוי הכח המקורי הומצא ליורשי המנוחה באיחור, ולדברי בא כוחם בסיכומיו, היה עליו "לרדוף" אחרי המקור. לטענתו, משנתקבל המסמך המקורי בשלב מאוחר של הדיון, כבר לא היה בידי מרשיו אמצעים כספיים לבחון את האותנטיות שלו. אכן, המסמך המקורי הומצא לנתבעים בשלב מאוחר יותר, אולם לטעמי, לא היה בכך כדי למנוע בעדם, מלהמציא חוות דעת מומחה לגבי זהות טביעות האצבע. ובכלל, ספק אם מומחה לטביעת אצבע, היה נדרש למסמך המקורי עליו הוטבעה טביעת האצבע, ושמא ניתן היה להסתפק גם בהעתק. חמיסה חמיס, אחת מבנותיה של המנוחה, העלתה במהלך עדותה סברה, כי לא ייתכן שמדובר בטביעת אצבע של אמה המנוחה. זאת, לאור כיוון טביעת האצבע, ממנו ניתן להסיק כי מי שהטביע את אצבעו עשה זאת כשהוא יושב או עומד בצד המחתים, ולא מולו. בסברה זו, עם כל שנינותה, אין ממש. מה לי כיוון טביעת האצבע, אם הטענה היא שלא המנוחה חתמה אלא מישהו אחר. אם רצה מאן דהוא לזייף את טביעת האצבע של המנוחה, מדוע בחר להטביע טביעת אצבע בכיוון "הנגדי" כביכול? 17. יורשי המנוחה עמדו בסיכומיהם על שורה של פגמים ביפוי הכח. למעשה, אין מדובר ביפוי כח נוטריוני רגיל, באשר לא צורף אליו דף המזהה את המנוחה על פי תעודת זהות. כמו כן, קשה לזהות את שמות העדים לחתימה, וגם לא נכתב התאריך בו נחתם המסמך. התאריך לא נכתב בחותמת שהוטבעה על ידי הנוטריון, אך ניתן להסיק כי יפוי הכח ניתן בשנת 1970. זאת, מאחר שידוע לנו כי המנוח נפטר בשנת 1970 (תעודת הפטירה ת/7) וביפוי הכח עצמו נאמר כי המנוחה ירשה מבעלה "שנפטר לפני 5 חדשים בערך". אני נכון לקבל הטענה שאין מדובר ביפוי כח נוטריוני, ולכן, אין להפעיל את החזקה לפיה, בהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק - ע"א 7303/01 הנ"ל בעמ' 859-860 והאסמכתאות שם. אולם אין בכך, כדי לגרוע מתוקפו של המסמך כיפוי כח בלתי חוזר. מכל מקום, מסמך זה, שיורשי המנוחה לא הביאו בדל ראיה כדי לכפור באותנטיות שלו, מהווה חיזוק של ממש לראיות התובעים. ובכלל, דווקא ריבוי העדים על הסכם המכר, וחתימת המנוחה בטביעת אצבע על הסכם המכר, מעידים על האותנטיות שלו. קשה להלום, כי פלוני יסתכן בזיוף חתימות של מספר עדים, שעדיין בחיים, ובטביעת אצבע הניתנת להשוואה. מטבע הדברים, כאשר בזיוף עסקינן, מגמתו של הזייפן היא לצמצם ככל שניתן במספר החתימות המזוייפות. 18. התובעים החזיקו בחלקה ועשו בה שימוש משך עשרות בשנים, ללא מחאה מצד מי מהנתבעים. קשה להפריז בחשיבותה של החזקה בחלקה, באשר היא מוכיחה את טענת התובעים, כי היה ידוע לכולם שהמנוח מכר את החלקה. יורשי המנוחה טענו, כי התובעים לא הוכיחו את החזקה והשימוש בחלקה. טענה זו, נטענה מן הפה ולחוץ, באשר הנתבעים לא השכילו להסביר, לשיטתם שלהם, מי עיבד את החלקה משך עשרות בשנים. מנגד, עלה בידי התובעים להוכיח פוזיטיבית, כי עיבדו במהלך השנים את החלקה, ומאז שנת 1977, עת רכשו את החלקה מהנתבע, שילמו את המיסים החלים עליה. העד חוסין ותד, מנהל מחלקת ארנונה ומיסים בג'ת, אישר במכתבו מיום 17.9.2002 (ת/5) שעל פי רישומי המועצה, החלקה הועברה מהמנוח על שם הנתבע, ולאחר מכן, מהנתבע אל התובעים. חוסין ותד זומן לעדות, והציג מסמכים שונים על פיהם אישר את החזקתם של התובעים בחלקה משך שנים. מהמסמכים עולה, כי עד לשנת 1977 שילם הנתבע את המיסים והתשלומים שחלו על החלקה (ת/8) ולאחריו, שילמו התובעים (ת/13). עוד נמצאנו למדים מהמסמכים שהוצגו, כי ההעברה מהמנוח אל הנתבע, וממנו אל התובעים, נרשמה בספרי המועצה. ראה ת/9 - מסמך בשפה הערבית, הנושא את שמו של הנתבע, ובו נכתב כי רישום החלקה הועבר מהמנוח על שמו ביום 12.5.73. שמו של הנתבע נרשם "מחמד חסן סעיד עבודי" אך כפי שהוסבר על ידו, הוא מתקרא בשם ג'רה, אך גם בשם עבודי, על שם סבו. מסמכים נוספים מעידים על כך, שבשנת 1978, הועברה החלקה ברישומי המועצה מהנתבע אל התובעים (ת/12). 19. לכך יש להוסיף את עדותם של התובעים עצמם, ובמיוחד את עדותו של התובע מס' 1 שהייתה מהימנה עלי. התובעים סיפרו, כי במהלך כל השנים עשו שימוש בחלקה ועיבדו אותה. כך, סיפר התובע מס' 1, שהוא הדמות הדומיננטית בין האחים, שבנו אבראהים אף הקים חממות על החלקה. התובעים ביקשו להגיש תצהיר של אבראהים, כעדות הזמה לאחר עדויותיהם של יורשי המנוחה, אך לא התרתי הגשת התצהיר, באשר היה על התובעים להגישו במסגרת תצהירי עדות ראשית (בש"א 8616/05). 20. לא התרשמתי, בלשון המעטה, מהעדויות שהובאו מטעם יורשי המנוחה. עדותן של נעמה חמיס וחמיסה חמיס, בנותיה-יורשותיה של המנוחה, הייתה פתטית. העדה נעמה חמיס, ילידת 1945, אשה פשוטה, שניכר היה עליה שתודרכה לחזור ולומר שוב ושוב שהחלקה לא נמכרה, לא ידעה לספר מה נעשה עם החלקה במהלך השנים. העדה לא ידעה אפילו לומר מתי נפטר המנוח, אביה החורג. העדה טענה תחילה, כי לא ביקרה בחלקה משך 10 השנים האחרונות, אך בחקירה הנגדית נתברר שלא הייתה בחלקה ב-40 השנים האחרונות, ומאז נישואיה היא מתגוררת בכפר ג'סר אלזרקא. גם חמיסה חמיס, מתוחכמת יותר מאחותה, אישרה שגרה בג'ת רק עד שנת 1972, שאז עברה להתגורר בג'סר אלזרקא, ולא יכולה הייתה לומר דבר וחצי דבר על החלקה. נשאלת מאליה השאלה, היכן היו שתי האחיות משך כל השנים. 21. בישיבה שלאחר מכן, הובא לעדות מוערק, אחיהן של חמיסה ונעמה, שלמרות היותו אחד הנתבעים, בחר שלא להתגונן בפני התביעה. התובעים היו מעוניינים בזימונו של מוערק לעדות, ובא כוחם הצהיר פעמים מספר, לפרוטוקול ושלא לפרוטוקול, כי הוא משוכנע שמוערק יאמר את האמת. אלא שמוערק הפתיע את ב"כ התובעים ואמר דברים אחרים, והכחיש כי החלקה נמכרה לנתבע. יורשי המנוחה טענו בסיכומיהם כי עדותו של מוערק הייתה עדות אמינה שיצאה מהלב. צר לי לקבוע כי לא כך התרשמתי. עדותו של מוערק הייתה מתפתלת ולא אמינה. לאחר שהצהיר "אני לא יודע כלום" הוסיף ואמר מייד "האדמה שלנו. אנחנו לא מכרנו לאבו עסבה לא מכרנו לגרה מחמד ולא מכרנו לאף אחד". העד טען שהיה בחלקה בפעם האחרונה בשנת 1977, אך לא הצליח להשיב תשובה הגיונית, היכן היה משך כל השנים, ומדוע לא מחה ולא טען לזכותו בחלקה, למרות שראה וידע שאחרים מעבדים אותה ומשתמשים בה. מוערק התחמק גם מלהשיב על השאלה אם קיבל את מסמכי התביעה. בהמשך החקירה, יצא המרצע מן השק, כאשר התפרץ לעבר התובע מס' 1. או-אז, נתברר שהתובע 1, שכיהן בשעתו כראש מועצה, פיטר את מוערק מתפקידו כשרת בבית ספר, לאחר שלושים שנות עבודה (עמ' 64 לפרוטוקול שורות 19-25). דומה שיש בטינה הגלויה שהפגין מוערק כלפי התובע 1, להסביר את דבריו המגמתיים. לפני סיום 22. וכעת, נקבץ אל-יד את כל העובדות התומכות בגרסת התובעים, ובגרסתו של הנתבע שתמך בתובעים. א. הסכם המכר המקורי נחזה על פניו כהסכם נושן ואותנטי, שעליו הודבקו בולי הכנסה של אותה תקופה, והצדדים חתמו על גבי הבולים. על ההסכם, הוטבעה טביעת אצבע ליד שמה של המנוחה. ב. הסכם המכר נכתב בכתב ידו של מחמד ג'רה ועל פי עדותו נחתם על ידו כעד. גם בהתעלם מהמחלוקת, אם שני העדים האחרים חתמו על ההסכם אם לאו, ברור כי הסכם המכר נערך על ידי מחמד ג'רה לפני הרבה שנים. לטעמי, די בעובדה זו, כדי להשמיט הבסיס מהגנתם של יורשי המנוחה. שאם הסכם המכר לא היה ולא נברא, אלא חלום ומשל היה, מדוע נערך ההסכם מלכתחילה על ידי מחמד ג'רה? ג. יפוי הכוח הבלתי חוזר המקורי, הנחזה כמסמך נושן, נחתם בטביעת אצבע של המנוחה בפני נוטריון ועדים. ד. הכחשת יורשי המנוחה את הסכם המכר, משמעה שבהסכם מזוייף עסקינן. אם כך, קשה להלום שהזייפן היה מהין לאמת את ההסכם בארבעה עדים, כולל טביעת אצבע, שניתן לבדוק את אמיתותה בהשוואה לטביעת האצבע ביפוי הכח. לא זו דרכו של הזייפן הסביר. ה. עדותו של הנתבע הייתה מהימנה עלי. ו. הנתבע מכר זכויותיו בחלקה לתובעים בהסכם משנת 1977. קשה להלום, כי התובעים היו רוכשים מהנתבע את החלקה, אילולא ידעו כי הנתבע רכש את הזכויות מהמנוח. ז. שורה של מסמכים המעידים על כך, שרישום החלקה במועצה המקומית הועבר משמו של המנוח, ולאחר מכן, לשמם של התובעים ששילמו המיסים עבור החלקה. ח. חזקה ושימוש רצופים של הנתבע ולאחריו של התובעים, משך עשרות שנים, ללא מחאה או טענה מצד יורשי המנוחה או מצד יורשי המנוח. 23. מול כל אלו, העמידו יורשי המנוחה קו הגנה של כפירה סתמית באותנטיות של הסכם המכר ובאותנטיות של יפוי הכח הבלתי חוזר, תוך הישענות על חוו"ד גרפולוג לגבי חתימת המנוח וחתימות שניים מהעדים על הסכם המכר. ליורשי המנוחה, שהתגוררו בג'סר אלזרקא, לא היה מגע עם החלקה משך עשרות בשנים. הם ואחיהם מוערק, המתגורר בג'ת, ידעו כי החלקה מוחזקת עשרות שנים על ידי התובעים ולא עשו דבר בנדון. רק משהוגשה התביעה, הכחישו את חתימת המנוח, ומכאן ואילך נתנו לתובעים "להזיע" כדי להוכיח תביעתם. התרשמתי, כי יורשי המנוחה נקטו בשיטת "מצליח", בבחינת, מה יש להפסיד. שמא, תוך כדי ניהול התביעה, ניתן יהא להיבנות ממחדלים של התובעים, או להיתפס באמירה של עד פלוני, או להיבנות מזכרונו הנחלש של עד אלמוני. שיטה זו לא צלחה בידיהם. סוף דבר 24. החלקה נמכרה בשנת 1969 על ידי המנוח לנתבע מס' 4, על פי הסכם המכר. כעבור שנים חתמה גם המנוחה, כיורשת של המנוח, על יפוי כח בלתי חוזר להבטחת העברת הזכויות. יפוי כח זה, עומד הן כמסמך המאמת את הסכם המכר, והן כמסמך עסקה העומד בפני עצמו, מאחר שהוא מכיל את כל הפרטים הנדרשים על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. הנתבע מכר את החלקה בשנת 1977 לתובעים אשר מחזיקים ומעבדים את החלקה מאז רכישתה. 25. אשר על כן, אני מצהיר כי התובעים זכאים להרשם כבעלים של חלקה 18 בגוש 8819. אני מחייב הנתבעים מס' 2 שהתנגדו לתביעה, לשלם לתובעים הוצאות המשפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ניתנה היום ג' בתשרי, תשס"ו (6 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים. י. עמית, שופט זיוףנוטריוניםייפוי כוח