עניינו של הסכסוך בחוקיותה של בנייה על קרקע מאדמות כפר קרע. טענות התובע 1. על פי הנטען בכתב התביעה מר אחמד מוחמד אסעד דעייף, להלן: "התובע", הוא הבעלים והמחזיק כדין "של חלק" מהזכויות בחלקה 28 בגוש 12132 מאדמות כפר קרע, להלן: "חלקה 28", ומר אניס מוחמד זייד, להלן "הנתבע", הוא מהבעלים והמחזיק "של חלק" מהזכויות בחלקה 27 בגוש 12312 להלן: "חלקה 27". עוד נטען כי סמוך ל- 1980 בנה הנתבע גדר, להלן: "הגדר", לאורך קו הגבול בין החלקות בגובה מטר אחד, ו"בהמשך" השלים הנתבע את בניית הגדר לגובה של כ- 3 מטרים, וכי הנתבע החל בחודש אפריל 1994 בבניית תוספת לבית מגוריו, להלן: "התוספת". 2. על סמך חוות דעת מודד מטעמו, טען התובע כי הגדר נבנתה בתוך חלקה 28 ובכך הסיגה את גבול חלקה 28 ואילו התוספת נבנתה בחלקה 27 אך בתוך מרווח הנסיגה של שלוש המטרים בין גבול החלקות, להלן: "מרווח הנסיגה", שעל פי תוכנית המיתאר המקומית החלה על החלקות, אסור לבנות בו. בסיכומיו טען התובע גם לעניין בניית מחסן בשטח חלקתו, ובמרווח הנסיגה, עניין שלא הועלה במפורש בכתב התביעה. על יסוד טענותיו לעיל עתר התובע לסעדים הבאים: להחזיר לתובע לאלתר את הקטע של חלקה 28 שבבעלות התובע ואשר אליה פלש הנתבע בהיותו מסיג גבול. להרוס כל מבנה ולסלק כל חפץ שהוקם, נמצא ונבנה בשטח שבבעלותו של התובע. להרוס כל מבנה ולסלק כל חפץ שהוקם, הנמצא ונבנה במרחק של פחות מ - 3 מטרים מקו גבול חלקתו של התובע. לחילופין, לשלם לתובע את השווי הכספי של המקרקעין אליהם פלש הנתבע שלא כדין וזאת כפי שיקבע שמאי מקרקעין אשר ימונה על ידי בית המשפט. לקיים את תנאי הועדה המקומית שצויינו בהיתר הבניה המותנה שהוצא לנתבע ו/או לחילופין, להרוס כל מבנה שהוקם על ידי הנתבע, כל עוד לא מילא את התנאים שנקבעו על ידי הועדה לתכנון ובניה עירון (ערה). בס' 1 לסיכומיו חזר ב"כ התובע ופירט את הסעדים כמפורט לעיל, אך בסוף ס' 4 הוסיף "לעניין זה הסכימו הצדדים כי השמאי לא ישום את הקרקע". לתוספת זו אתייחס בהמשך. טענות הנתבע 3. בכתב הגנתו הכחיש הנתבע את טענות התובע המייחסות לו את עצם הבנייה שבמחלוקת, את מועד הבניה את מיקומה ואת היקפה, ומנגד הוסיף וטען כי "טרם ביצוע כל פעולה" פעל לקבלת היתר לביצוע אותה פעולה. כן טען כי לא רק שעבודות הבניה בוצעו "כדת וכדין" אלא הן בוצעו אף "תחת עיניו הפקוחות של התובע ולאחר קבלת הסכמת וברכת אביו שחתם על הסכם בנוכחות מזכיר המועצה המקומית כפר קרע", להלן: "ההסכם", מכוחו, כך טען הנתבע, ניתנה לו האפשרות "לבנות את הגדר ואת הדירה במקומם הנוכחי". בהמשך טען הנתבע, "לצורך הבהרה", כי "עבודות הבניה הראשונות" בוצעו לפני למעלה מ- 25 שנה, שעה שמרווח הנסיגה בין החלקות היה שונה ובהסכמת אביו של התובע. עוד נטען בכתב ההגנה כי בהתאם לחוות דעת מודד מסתבר כי "הבנייה החדשה" שהוסיף הנתבע היא במרחק של 3.16 מ' מצפון ו - 3.40 ממערב ובמידה זו אין בבנייה הסגת גבול חלקתו של התובע ואין היא גולשת אל תוך מרווח הנסיגה. אסקור ואנתח להלן את השתלשלות הענינים ואת טענות ב"כ הצדדים. ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת. מינוי מומחה וסמכויותיו 4. בתחילה הוגשה התובענה בבית משפט השלום בחדרה ונדונה בפני סגן הנשיא כב' השופט סברי מוחסן. כבר בקדם המשפט הראשון ביום 2.11.98, הצהיר ב"כ הנתבע כי "עפ"י המדידה שלנו הפלישה שלנו היא 2-3 מטר". בהחלטתו מאותו היום קבע כב' השופט מוחסן, להלן: "ההחלטה", כי: "מאחר וגם התובע, (כך במקור, צריך להיות הנתבע - ר.ג') אינו מכחיש את עצם הפלישה לשטח התובע, אם כי טוען שהפלישה הינה מזערית ונעשתה בהסכמת התובע, אני מחליט למנות מומחה שהינו מודד מוסמך, אשר יבקר במקום ויקבע את שיעור הפלישה, אם קיימת כזו, מצד הנתבע לחלקתו של התובע. כמו כן יקבע המודד את מרחק הנסיגה של כל אחד מהצדדים מקו הגבול המשותף בין שתי החלקות. מאחר וקיימת הצעה חלופית של התובע, לפיה יבקש הוא את ביהמ"ש לחייב את התובע בתשלום שוויו של השטח שהנתבע פלש לשטחו, אני מחליט כי המודד שימונה יהיה גם שמאי מקרקעין, אשר ישום את ערכו של שטח הפלישה, באם קיים ..." בהמשך להחלטה מינה כב' השופט מוחסן ביום 14.12.98 את המודד, מר אברהם כליפה, וקבע את סמכויותיו שלא כללו עריכת שומה. מתיק בית המשפט לא ברור מה עלה בגורלו של מינוי זה. עם זאת, דומה כי המינוי בוטל מהטעם שמר כליפה היה המודד שביצע עבור התובע מדידה. אעיר כאן כי בכתב התביעה צויין כי חוות דעתו מצורפת, אך בפועל לא צורפה. בהחלטה נוספת, מיום 21.1.99, מינה כב' השופט מוחסן את מר בן חיים, שמאי מקרקעין ומודד מוסמך, להלן: "בן חיים", והעניק לו בדיוק את הסמכויות כמפורט בהחלטה, לרבות עריכת שומה "לערכו של שטח הפלישה אם קיים". עריכת חוות דעתו של בן חיים השתהתה בשל עיכוב מצד הנתבע להעביר לעיונו מסמכים עליהם ביסס המומחה מטעם הנתבע את חוות דעתו. נדרשה ישיבת קדם משפט נוספת שבפיתחה פסל כב' השופט מוחסן את עצמו מלשבת בדין עקב היכרותו עם התובע. התיק הועבר, אפוא, בפני כב' השופט מנהיים ביום 20.12.99, שקבע קדם משפט בפניו ליום 8.3.00. כפי שיובהר בהמשך, ישיבה זו לא התקיימה, ובהחלטותיו של כב' השופט מנהיים לאחר מכן לא היתה התייחסות לחוות הדעת. בין לבין הגיש מר בן חיים ביום 29.2.00, את העתק חוות דעתו לבית המשפט ולצדדים. ביום 25.5.00 קבע כב' השופט מנהיים ישיבת קדם משפט נוספת ואחרונה ליום 21.9.00 בה אמור היה לדון, בין השאר, "בסוגית המומחה", אך הישיבה האמורה נסובה סביב שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתביעה. בסופו של יום החליט כב' השופט מנהיים ביום 7.1.01 כי הסמכות לדון בתובענה מוקנית לבית המשפט המחוזי וכך הגיע הסכסוך לפתחו של כב' השופט גרשון בבית משפט זה. ביום 11.2.01 הגיש ב"כ התובע "בקשה למתן החלטה בהסכמה - ובהעדר", היא בש"א 2705/01, ובמסגרתה העלה טענתו לפיה חוות דעתו של בן חיים "אינה חוות דעת ולמעשה המומחה לא עשה דבר". כן נטען בבקשה כי ביום 8.3.00 התייצבו באי כוח הצדדים לדיון בפני כב' השופט מנהיים אך בשל שביתת הקלדניות לא התקיים דיון והצדדים הגישו, על פי הצעת בית המשפט, הסכם דיוני לפסול את המינוי של בן חיים, לקבוע שלא מגיע לו שכר טירחה ולמנות מומחה אחר תחתיו. כב' השופט מנהיים לא החליט בהסכם הדיוני והורה על העברת התובענה לבית משפט זה. בהתאם, התבקש כב' השופט גרשון, בפניו הובאה הבקשה, "ליתן החלטה בהסכם הדיוני". בהחלטתו מיום 21.2.01 בוטל המנוי. 5. בישיבת קדם המשפט הראשונה בפני, ביום 31.10.01, הודיע הנתבע כי עורך דינו התפטר וכי אינו מיוצג עוד. ב"כ התובע הפנה להסכם הדיוני, ביקש למנות מומחה "בדיוק כפי שהוסכם וכפי שהוחלט" - בהתאם להחלטת כב' השופט מוחסן מיום 14.12.98 - דהיינו מומחה שאינו שמאי, והדגיש כי הוא מתנגד שהמודד יהיה גם שמאי מאחר והתובע מתנגד, כעיקרון, לתשלום פיצויים ועומד על כך שתהיה הריסה. הנתבע התנגד למינוי מודד שאינו שמאי אך מאחר ולא היה מיוצג, אפשרתי לו להגיש השלמת טיעון בכתב בעניין, באמצעות עו"ד שימנה, וזאת תוך 21 יום ממועד מתן ההחלטה. ביום 29.6.03 שלחו ב"כ הצדדים הודעה מוסכמת למינוי המומחה המוסכם, "המודד ושמאי המקרקעין", מר זוהר עירון. ביום 10.7.03 מיניתי את המודד - השמאי מר זוהר עירון כמומחה מטעם בית המשפט וקבעתי את סמכויותיו, שכללו, בין היתר, "קביעת ערכו של שטח הפלישה". אינני מקבל את עמדת ב"כ התובע כי הוסכם למנות מודד אך לא מודד שהוא שמאי. מעיון בפרוטוקול הדיונים שהתנהלו בפני כב' השופט מוחסן עולה כי הוא נתן שלוש החלטות בעניין מינוי מומחה וקביעת סמכויותיו: הראשונה מיום 2.11.98 היא ההחלטה בה קבע כי "מאחר וקיימת הצעה חלופית... לפיה יבקש... תשלום שוויו של שטח הפלישה", המודד יהיה גם שמאי. בהחלטה זו לא נקב בית המשפט בשמו של השמאי. בהחלטה השניה מיום 14.12.88, שהיא למעשה המשך להחלטה מיום 2.11.88, מונה המודד אברהם כליפה. בהחלטת המינוי לא התייחס כב' השופט מוחסן לעניין השמאות אך ברור כי ההחלטה הזו היא המשך להחלטה הקודמת. בהחלטה השלישית מיום 21.1.99, מינה כב' השופט מוחסן את המודד מר בן חיים, שהינו "שמאי מקרקעין ומודד מוסמך", והוסיף כי "המומחה ישום את ערכו של שטח הפלישה באם קיים". בשתי ההחלטות כמפורט לעיל, קבע כב' השופט מוחסן, בין השאר, כי על המודד לשום את שטח הפלישה. העובדה כי עניין זה נשמט מהחלטתו ביום 14.12.98 אינה מלמדת כי המודד לא התבקש לשום את שטח הפלישה, אם קיים. טענתו של ב"כ התובע בסיכומיו לפיה הסכימו הצדדים כי המודד שימונה יאמוד רק את היקף הפלישה, אינה יכולה, אפוא, לעמוד משאין לה תשתית ראייתית. במידה זו לא היה כל טעם בהתנגדותו של ב"כ התובע לבקשתו של הנתבע בישיבת קדם המשפט בפני כי על המודד שימונה להיות גם שמאי, וממילא לא היה טעם, להגשת בקשה למתן החלטה למנות מומחה שאינו שמאי. אילו היה מדייק ב"כ התובע בדבריו בדיון לפני הייתה נחסכת הגשת בקשה היא בש"א 18272/01 ומתן החלטה בה וכפועל יוצא, היה נחסך זמן שיפוטי יקר. משהעלה ב"כ התובע טענה תמוהה זו שוב, גם בסיכומיו, הרי הוסיף והתעלם מההחלטה שנתן בית משפט זה ביום 21.5.03 בשאלה זו אשר, כאמור, לא הייתה במחלוקת אמיתית. על פי ההחלטה האמורה קבעתי כי על המומחה שימונה בהסכמת הצדדים יהיה, בין השאר, לשום גם את שטח הפלישה, אם זו התקיימה - ראה בש"א 18272/01, בע' 5, פסקה 10(3). ביום 29.6.03 הגישו הצדדים הודעה לפיה הם מבקשים למנות את מר עירון כמומחה. בהחלטתי מיום 10.7.03 מיניתי את מר עירון כמומחה מוסכם, וקבעתי כי עליו "לבקר בחלקות, לקבוע את הגבול ביניהן ואת שטח הפלישה אל חלקתו של התובע, אם זו קיימת, ולשום את ערכו של שטח הפלישה. כן קבעתי כי על המודד לקבוע את מרחק הנסיגה בפועל של כל אחד מהצדדים מקו הגבול המשותף בין שתי החלקות לפי מפת הגוש, וכי חוות דעתו תהיה מכרעת במובן זה שהצדדים לא יהיו רשאים להעיד מומחים מטעמם. ביום 20.10.03 הגישו הצדדים בקשה בהסכמה לבטל את מינויו של מר עירון ולמנות תחתיו את מר זייד, להלן: "המומחה", מהנימוק כי השכר שדרש מר עירון עבור חוות הדעת, הינו גבוה. לבקשה זו צירפו הצדדים את הצעת המומחה, ובה תיאור העבודה ופירוט עלויות עריכת חוות הדעת. ההצעה מופנית לאחד, עו"ד מילמור, ונכתב בה כי "המחיר המבוקש לעבודה הינו 5,000 ₪. לדו"ח שמאות אם יידרש, שכ"ט מבוקש הנו 2,500 ₪". בהתאם, עתרו הצדדים למינוי המומחה ולקביעת שכרו על סך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. הבקשה הובאה בפני סגן הנשיא, כב' השופט יעקבי-שווילי שהחליט בה "כמבוקש". חוות הדעת הוגשה לבית משפט ביום 19.4.04, להלן: "חוות הדעת". בשני דפיה האחרונים כלל המומחה תחשיבי שווי של שטח הפלישה. הבקשה לצמצום סמכויות המומחה 6. ביום 30.5.04 הגיש ב"כ התובע בקשה, בש"א 8834/04, להוצאת שני הדפים האמורים מהנימ וק שהמומחה חרג מסמכותו. לטענתו "הצדדים שקלו בעניין והודיעו לו (למודד - ר.ג') כי הם מוותרים על השמאות ובוחרים בתשלום של 5,000 ₪", ובהתאם, פנו לבית המשפט וביקשו לקבוע את שכרו של המומחה על סך 5,000 ₪ בלבד, בקשה "שמשמעה ויתור על השמאות (מאחר והמבקש עומד על כך שהשטח שנבנה יפונה)". הבקשה הוגשה כאמור ביום 30.5.04. לא ביקשתי את תגובת הנתבע לבקשה מאחר והתיק העיקרי היה קבוע ליום 21.6.04 וקבעתי כי אדון בבקשה בישיבת קדם המשפט. בישיבה זו ובהסכמת הצדדים, נקבע שלא תינתן החלטה נפרדת בבקשה אלא הם יתיחסו אליה בסיכומיהם בכתב ובית המשפט יחליט בה בפסק הדין. בסיכומיו חלק ב"כ הנתבעת על עמדתו של ב"כ התובע בעניין זה. עיינתי בסיכומי ב"כ הצדדים אך אינני מקבל את עמדתו של ב"כ התובע. כפי שהסברתי לעיל בפירוט רב, המומחה מונה, בין השאר, כדי לשום את שטח הפלישה אם יגיע למסקנה כי זו אמנם קיימת ויעמוד על היקפה. עניין השמאות עלה, כפי שציין כב' השופט מוחסן, לאור הסעד החלופי שבכתב התביעה. התמדתו של ב"כ התובע לחתור תחת עמדה שהסכים לה וחמור מכך - לחתור תחת החלטות קודמות של ערכאות שונות בעניין אינה מובנת לי והיא גררה עיכובים מיותרים בהליך. אעיר עוד כי אף בקשת המינוי של המומחה שהוגשה לסגן הנשיא, כב' השופט יעקבי-שווילי, ואושרה על ידו כמבוקש, אינה מלמדת בהכרח על ויתור הדדי של הצדדים על שירותי השמאות של המומחה. בין כך ובין אחרת, סמכויותיו של המומחה נקבעו בהחלטתו של כב' השופט מוחסן ושוב בהחלטתי מיום 10.7.03, בעקבות מחלוקת בין הצדדים אם נדרשת שמאות. אמנם, ככלל, זכותו של בעל דין לחזור בו מהסעד החלופי שתבע בכתב התביעה, בעניננו, תשלום פיצוי, אך לדעתי אין התובע רשאי לעשות כן בענייננו, מאחר ולאור הסעד החלופי מינה בית המשפט, בהסכמת הנתבע, מומחה כדי לשום שווי הפלישה, אם תוכח. בנסיבות אלה אין מקום לבקשתו של ב"כ התובע להתעלם מהשומה שערך המומחה ולקבוע כי השכר המגיע לו הוא על סך 5,000 ש"ח בלבד. ב"כ הצדדים ביקשו את המינוי על פי הצעת המחיר שקיבלו מהמומחה. בית המשפט מינה את המומחה וביקש ממנו לערוך שומה. המומחה פעל על פי החלטת בית המשפט. אם ב"כ התובע רצה שהמומחה לא יערוך שומה בהתאם להחלטה, עליו היה לבקש, לפני שהמומחה סיים את עריכת חוות הדעת, ביטול ההחלטה או תיקונה. הוא לא עשה זאת ולכן אין מקום, ולא מקובל עלי לבקש ביטול חלק זה מחוות הדעת לאחר שכבר נערכה והמומחה סיים את מלאכתו מה גם, ובעיקר, הנתבע, שהוא צד להחלטה, מתנגד לכך. השאלות השנויות במחלוקת והממצאים העובדתיים הדרושים להכרעה בהן 7. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי השאלות הנתונות במחלוקת בין הצדדים הן: אם קיימת פלישה מצד הנתבע לשטח התובע ומה היקפה? האם קיים הסכם בין הנתבע לבין אביו של התובע בדבר מרווח הנסיגה מגבול חלקותיהם? האם בנה הנתבע בהתאם להיתר כחוק? ב"כ הנתבע השיב בס' 12 ו-13 לסיכומיו כי "לצורך הדיון" הוא נכון להסכים לכך שאלו הן אמנם השאלות השנויות במחלוקת, והוסיף כי מרשו לא התכחש, הן בכתב הגנתו והן בישיבת קדם המשפט הראשונה, לקיומה של פלישה בת מטרים ספורים, לתוך חלקתו של התובע. לדעתי שאלה נוספת השנויה במחלוקת היא שאלת הסעד לו זכאי התובע וזאת נוכח הודאת הנתבע כי הסיג את גבול חלקה 28 ועל רקע ממצאי חוות הדעת בדבר היקף הפלישה ושוויו של שטח המריבה. בהתאם, עלי לקבוע את הממצאים העובדתיים ולנתח את טענותיהם של הצדדים אף לעניין הסעד לו זכאי התובע. הממצאים העובדתיים 8. לאחר עיון בחוות הדעת, בתשריט שצורף אליה ובממצאי המומחה בחוות דעתו, אני קובע את המימצאים העובדתיים הבאים: 1) חלקה 27 בשטח של 9771 מ"ר וחלקה 28 בשטח של 2591 מ"ר. שתי החלקות גובלות אחת בשניה, כשחלקה 27 נמצאת מערבה לחלקה 28. המגרשים של התובע ושל הנתבע ממוקמים באיזור מרכז החלקות. כל אחד מבעלי הדין מחזיק ב"חלק" מהחלקה, כפי שהוגדר בתשריט שצורף לחוות דעת המומחה, להלן: "המגרש", כשהמגרשים גובלים אחד עם השני וממוקמים באזור מרכז החלקות. 2) הגדר שבנה הנתבע מצויה מעבר לגבול חלקתו, והיא נבנתה בתוך חלקה 28. שיעור ההסגה הוא בין כ- 50 ס"מ בצפון לבין כ- 20 ס"מ בדרום, בשטח כולל של 7.60 מ"ר. השווי של שטח הפלישה הוא 640$ לפי הערכה של 80$ למ"ר. 3) המחסן שהקים הנתבע, מצוי בחלקה 27. חלקו בתוך מרווח הנסיגה, חלקו המערבי בשטח חלקה 27 וחלקו מסיג את גבול חלקה 28 בכ- 20 ס"מ. 4) התוספת נבנתה בתוך חלקה 27 והיא מסתיימת בחלק הצפוני של החלקה. התוספת נבנתה במרחק של כ-2.52 מטר בצפון ובחלקה הדרומי, במרחק של כ-2.81 מטר מגבול החלקות. במידה זו יש בה חריגה ממרווח הנסיגה הקבוע בהוראות תכנית המתאר. 5) השווי של שטח הפלישה הוא 640$ לפי הערכה של 80$ למ"ר. כאן המקום לציין כי התובע לא צירף לכתב תביעתו את נסחי הרישום של החלקות ומסיבות השמורות עימו, העלים מבית המשפט את זהותם של בעלי זכויות אחרים בחלקות. העלמת נסחי הרישום אינה מתיישבת עם חובתו של תובע לצרף לכתב תביעתו כל מסמך מהותי, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, להלן: "התקנות". זאת ועוד, לדעתי בנסיבותיו של תיק זה, הסתרתם של נסחי הרישום מעיני בית המשפט אינה מתיישבת עם עיקרון תום הלב החל גם על כוחותיו הדיוניים של בעל דין. זכויות הצדדים בחלקות וטענותיהם 9. התובע לא תמך את טענותיו לעניין זכויותיו וזכויות הנתבע בחלקות בראיות כלשהן, אלא הסתפק, בסעיף 2 לסיכומיו, בטענה הסתמית כי "אין מחלוקת שהתובע הינו הבעלים של חלקה 28 בגוש 12132 ... אין חולקין שהנתבע הינו הבעלים והמחזיק של חלקה 27", והנה, בא הנתבע והעלה בסיכומיו, בחצי פה, את הטענה לפיה התובע כלל אינו בעליה של חלקה 28 ואילו "הנכס עדיין רשום ע"ש אדם זר לחלוטין". יש להצטער על כך שהטענה האמורה עלתה לראשונה רק בסיכומי הנתבע, על אף כל הדיונים המקדמיים שנערכו בתיק, רובם בערכאה קמא. בנסיבות אלו דעתי נטתה להתעלם ממנה מאחר והועלתה לראשונה בסיכומים. עם זאת, כיוון שעסקינן בתביעה הנשענת גם על זכויות במקרקעין, אינני מוכן להניח כי לתובע זכות בעלות בחלקה ובמגרש, שלא הוכיחה בראיות של ממש. אמנם, בכתב הגנתו לא כפר הנתבע באופן ספציפי באמור בסעיף 1 לכתב התביעה לפיו "התובע הינו הבעלים והמחזיק של חלק מהזכויות בחלקה 28 ..." אלא הסתפק בהכחשה גורפת וכללית, בניגוד לתקנות ובלשונו בכתב ההגנה: "טענה שלא הוכחשה במפורש, מוכחשת בזה". הכחשה זו אינה הכחשה מספקת לעניין הנדון ואינני מוכן לקבלה ולקבוע על פיה כי לתובע זכות בעלות בחלקה ובמגרש. לתמיכה בטענתו האמורה בדבר מעמדו של התובע בחלקה 28, הסתמך הנתבע על נסח רישום שעל פי האמור בסיכומיו, צורף להם. ברם, נסח הרישום לא צורף כנטען. מיותר לציין כי על התובע, עת הגיש את תביעתו, הייתה מוטלת החובה לתמוך אותה בראיה אודות זכויותיו בקרקע. כפי שציינתי לעיל, נסח הרישום המצביע על זכויותיו בקרקע הוא "מסמך מהותי" שהיה עליו לצרף לכתב התביעה. עולה מהאמור כי בהעדר ראיה על זכות הבעלות של התובע בחלקה 28, לרבות במגרש, דין תביעתו להידחות, עד כמה שהיא נסמכת על זכות זו. אולם, כאמור, הנתבע לא טען בסיכומיו אלא כנגד בעלותו של התובע בחלקה 28 מחד גיסא והודה בישיבת קדם המשפט הראשונה בקיומה של פלישה לחלקה 28, מאידך גיסא. יוצא, כי אף שאין בפני ראיה פוזיטיבית בדבר זכויות החזקה של התובע במגרש שבחלקה 28 דעתי היא כי בנסיבות העניין, משלא התעוררה מחלוקת סביב חזקת התובע וזכותו להחזיק במגרש, הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לתמיכה במעמדו של התובע כמחזיק במגרש ולזכותו לעתור לחלק מהסעדים להם עתר בכתב תביעתו. יש להדגיש כי שתי החלקות הן בשטח גדול וכעולה מטענות הצדדים יש בעלים נוספים בכל חלקה. לא ברורה מערכת היחסים בין הבעלים לבין עצמם, מי הם וכיצד ועל סמך מה קיבלו התובע והנתבע את זכויות החזקה במגרשים. היחס בין ההגנות על זכויות הקניין לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, להלן: "חוק המקרקעין" לבין ההגנות על אינטרסים קניינים באמצעות העוולות שהוגדרו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן: "הפקודה", נדון ברע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח', פ"ד נה(1) 199, להלן: "עניין רוקר". על פי דעת הרוב שם, בתביעה שתשתיתה הנורמטיבית מעוגנת בחוק המקרקעין יש לדון על פי ההסדרים שנקבעו בחוק המקרקעין. עם זאת, אותם הסדרים אינם גורעים, כאמור בסעיף 20 לחוק המקרקעין, מכל תרופה אחרת העומדת לבעל הזכות הקניינית על פי כל דין, לרבות הפקודה. לשון אחר, בענייננו, הדין הרלוונטי הוא זה הקבוע בסעיפים 16 ו- 17 לחוק המקרקעין והסעדים על פיהם. אביא כאן את נוסחם המלא של הסעיפים הרלוונטיים: "16. תביעה למסירת מקרקעין בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לגרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. 17. תביעה למניעת הפרעה המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת. ... 20. שמירת תרופות אין בהוראות הסעיפים 16 עד 19 כדי לגרוע מזכות לפיצויים או מכל תרופה אחרת או סעד אחר על פי דין." רק פגיעה בזכות קניינית שאינה מוצאת מענה במסגרת חוק המקרקעין, יכול ויימצא לה מענה באחת מהעוולות הקבועות בפקודה ובסעדים מכוחה. על רקע זה אבחן את טענותיו של התובע לעניין הסעד לו הוא זכאי מכוח חוק המקרקעין. ראשית לעניין הבניה בחלקה 28 ורק לאחר מכן לעניין הבניה במרווח הנסיגה. 10. דיון 1) חלקה 28 - הגדר והמחסן הגדר כולה נבנתה, כאמור, בתוך חלקה 28, כמו גם חלק מהמחסן. ב"כ התובע לא הבהיר, לא בכתב תביעתו ולא בסיכומיו את התשתית הנורמטיבית המקימה את הסעד המבוקש בגין בניה זו. לא ברור אם הזכויות הנפגעות, לטענתו, הן זכויות הבעלות בחלקה או זכויות החזקה בה. בהיעדר ראיה על בעלותו של התובע בחלקה או במגרש, נותר לי לבחון את זכותו לסעד מכוח היותו בעל חזקה במגרש. ב"כ התובע טען לפגיעה בזכויות קנייניות, המוגנות על פי חוק היסוד כך ש"בשום צורה לא ניתן לפגוע בהם", ס' 6.4 לסיכומיו ועל יסוד נימוק זה ניסה לחזור בו מטענתו החלופית לעניין הסעד הכספי, ניסיון אותו דחיתי, כאמור לעיל. כאן אוסיף כי הטענה בדבר פגיעה בזכות חוקתית של התובע היא מעורפלת, לאקונית, גורפת ובנוסף לכל, חסרת תשתית ראייתי מספקת. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להידרש לה. סעיפים 16 ו - 17 לחוק המקרקעין מקנים לבית המשפט סמכות ליתן סעדים בגין פגיעה בחזקה במקרקעין ובזכות להחזיק במקרקעין. עם זאת, שיקול דעתו של בית המשפט לעניין זה מצומצם הוא וככלל ייעתר לבקשת מחזיק, או זכאי להחזיק, המוכיח הפרעה למימוש זכותו להחזיק, שעה ששיקול הדעת מוגבל רק מכוח דיני השימוש לרעה בזכות או דיני תום הלב, עד כמה שהם חלים על עתירתו של התובע את ההגנה על זכותו. לעניין ההגבלות מכוח דינים אלו, המוטלות על היקף הסעדים בהם יזכה התובע בגין הפגיעה בזכותו הקניינית, קבע כב' השופט טירקל, בע' 242 - 243 לפסק דינו בעניין רוקר, רשימה לא סגורה של שיקולים בגדר דיני הקניין, על פיה: "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין. לענין שיקולים אלה, תיראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עוצמה גדולה מזכות שכירות; פגיעה בזכות על ידי תפיסה של שטח גדול תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר; פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך ארעי". בעניינו הגדר מסיגה את גבול חלקה 28. פלישת הגדר לחלקה 28 אינה משמעותית, גם בהתחשב בבניה הצפופה בכפר קרע: בחוות דעתו קבע המומחה כי שטח הפלישה הוא לכל היותר 50 ס"מ, לאורך כל קו הגבול. שטחה הכולל של הפלישה הוא 7.60 מ"ר. כאמור, השווי של שטח הפלישה נקבע על סך של 640$. בנסיבות אלו, על רקע השיקולים שנקבעו בעניין רוקר, דעתי היא כי שלילת החזקה בשטח האמור, אף אם בדרך קבע, אינה מהווה פגיעה חמורה בזכותו של התובע להחזיק בשטח, פגיעה כזו המחייבת להורות על הנתבע להרוס את הגדר, לאחר שעמדה על תילה למעלה משני עשורים. לדעתי, ניתן לפצות את התובע על הסגה זניחה זו בפסיקת פיצויים. מהאמור עד כה עולה כי עמידה על הריסת הגדר בנסיבות הקיימות, לאחר תקופה כה ממושכת שהיא קיימת ובשל הסגה שאינה הסגה של ממש, המגבילה זכות שהיא חלשה מזכות בעלות, גובלת בחוסר תום לב. אשר לחלק המחסן המסיג אף הוא את גבול חלקה 28, אף שטחה של הסגה זו בטל בשישים. חרף זאת, לטעמי, צו הריסה הוא הסעד הראוי לעניינו. טעם הדבר נעוץ בעובדה כי המחסן נבנה בחלקו בחלקה 27 עצמה, בחלקו בתוך מרווח הנסיגה ובחלקו מעבר לגבול המפריד בין החלקות. סעד זה נשען על מסקנתי, כפי שאפרט להלן, כי חלקו של המחסן המצוי במרווח הנסיגה נבנה ללא היתר וכי דינו להיות מסולק. 2) הבניה במרווח הנסיגה לטענת התובע התוספת, כמו גם המחסן, בנויים בתוך מרווח הנסיגה, בניגוד לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, להלן: "חוק התכנון" ולתוכנית המתאר החלה על החלקות. מכאן עתירתו לסעדים כמפורט בס' 2(3) לפסק הדין. ניתן לסכם את טענות הגנה של הנתבע בעניין זה כדלקמן: 1: הנתבע הסתמך על ההסכם שנחתם לפני כ-25 שנה עם אביו של התובע ובו הוסכם כי השכנים ישמרו על מרווח נסיגה הדדי - רוצה לומר, אם שכן אחד יבנה במרחק של 2 מטרים מהגבול יראה בכך השכן השני הסכמה מצידו של השכן הראשון לכך שאף הוא ייבנה כך. התובע כפר בכוחו המחייב של ההסכם כלפיו בתואנה כי הסכם שנחתם עם אביו אינו מחייבו, שהרי הוא בעליו של הקרקע ולא אביו, טענה שאין לה תשתית ראייתית. עיינתי בהסכם ושקלתי בטענות הצדדים. אינני מוכן לקבל את ההסכם כראיה על קיומו של מנגנון מוסכם ובעל תוקף, בין התובע לבין הנתבע, לשינוי מרווח הנסיגה מגבול החלקות, בעיקר בהיעדר ראיה על זכויות הבעלות של התובע מצד אחד והעובדה כי לא צויין בהסכם פרטי החלקות אליהן הוא מתייחס. אין בפני כל ראיה שהוא מתייחס לחלקות 27 ו- 28 דווקא. זאת ועוד, אין בהסכם דבר המלמד על זכויותיהם בחלקות של החתומים עליו, במועד החתימה, וממילא אין בו כדי ללמד דבר על זיקה בין הזכויות האמורות לבין זכויות בעלי הדין שלפני. לדעתי, די באלה כדי לבסס את המסקנה כי ההסכם אינו מהווה ראיה להוכחת קיומו של מנגנון מיוחד הבא במקום הוראות תוכנית המתאר. 2: הנתבע טוען כי בידיו היתר המתיר לו בניה בתוך מרווח הנסיגה ועל כן התוספת והמחסן נבנו בהתאם לדיני התכנון והבניה. התובע מצידו טען בסיכומיו כי ההיתר "הינו מסמך מהותי שיש חובה לצרפו עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי", ומשלא הציגו הנתבע "יש לדחות את תביעתו". סבורני כי התובע לא דייק. כנראה התכוון שיש לדחות את הגנתו של הנתבע. מצד שני, התובע עצמו צירף את ההיתר לכתב תביעתו. בנסיבות אלה ההיתר נמצא בפני בית המשפט ואין מקום לעמידה דווקנית על מצוות התקנות במקום שתכליתן הוגשמה. גם אם נפל פגם בכתב ההגנה בשל אי צירוף ההיתר, במסגרת שיקול דעתי לפי תקנה 526 לתקנות לא אייחס לו, בנסיבות העניין, כל נפקות. לדעתי, הדין מטיל על התובע להוכיח את הטענה לפיה המחסן והתוספת בחלקה 27 נבנו ללא היתר כדין ותוך חריגה מתוכנית המתאר, שהרי הוכחת הטענה העובדתית האמורה היא יסוד מיסודות עילת התביעה מכוח עוולת היפר חובה חקוקה, עליה נשען ב"כ התובע, בלאקוניות, בסיכומיו. אכן, הלכה פסוקה היא כי "הפרות של דיני התכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר או מכוח היתר שאינו חוקי או בניגוד לתכנית המיתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של 'השכן' (משמע - הבעלים או המחזיק של מקרקעין שכנים) כנגד הבונה-המפר" ראה ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה ואח', פ"ד מו(5) 727, 744 והאסמכתאות שם. לעניין זה ההלכה הפסוקה התחשבה בקושי הנעוץ בהוכחת טענה עובדתית שלילית בכך שקבעה כי הנטל להוכחתה הוא בדרך כלל קל יותר מזה הנדרש להוכחתה של טענה עובדתית חיובית, ובית המשפט יסתפק בכמות פחותה ולעיתים אף זעירה למדי של ראיות, לצורך העברת נטל הבאת הראיות לכתפי הצד שכנגד, ראה ע"א 296/82 נבנצאל ואח' נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק., פ"ד מ (3),281, 301. בענייננו, על רקע הממצאים העובדתיים והעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי על פי תוכנית המתאר החלה על החלקות מרווח הנסיגה המתחייב מגבולן המשותף של החלקות הוא 3 מטר, אין ספק עוד, על פי חוות הדעת, כי חלק מן התוספת והמחסן נבנו בתוך שטח הנסיגה. אך בכך אין אף בדל של ראיה לתמיכה בטענה כי לנתבע לא היה היתר בניה לבנות את התוספת והמחסן הנתונים במחלוקת. לעניין זה טען ב"כ התובע כי בניית המחסן והתוספת בתוך מרווח הנסיגה מהווה סטייה ניכרת מתוכנית מתאר, כמשמעותה בסעיף 151 לחוק התכנון והבניה ותקנה 2(6) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתוכנית), תשס"ב-2002, להלן: "התקנות החדשות". לטענת ב"כ התובע, המקובלת עלי, מחוקק המשנה ראה חשיבות גדולה לשמור על מרווח צידי בין בניינים. על כן, בין שאר הסטיות שקבע בתקנה 2 כסטיות ניכרות לצורך סעיף 151 לחוק התכנון והבניה, קבע אף כי בניית קיר בין עם פתחים ובין ללא פתחים, שאינה מותירה מרחק של 2.70 מטר לפחות מהגבול הצדדי של המגרש, תיחשב לסטייה ניכרת מתוכנית. במידה זו, כך לטענת התובע, "הנחת היסוד הינה שבשום מקרה לא אושרה ולא אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה את בנייתו של הנתבע המתבצעת בסטייה ניכרת". דא עקא, מהבקשה להיתר הבניה ומהיתר הבניה שניתן לנתבע - שהעתקיהם צורפו לסיכומיו - עולה כי הבקשה להיתר הוגשה בשנת 1995, עובר לכניסת התקנות החדשות לתוקפן ובמידה זו חלות עליהן הוראות תקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), התשכ"ז - 1967, להלן: "התקנות הישנות", כאמור בתקנה 8(ב) לתקנות החדשות. טענות התובע אינן מתייחסות בכלל ליחס שבין הענקת ההיתר לבין התקנות הישנות וממילא אין בהן כדי להצביע על פגם לכאורי בהיתר שיש בו כדי לסתור את חזקת החוקיות ממנה נהנית כל רשות מינהלית, השוו ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749. אין לי כל יסוד, וב"כ התובע לא הביא כל ראיה שהיא, להרהר אחר חוקיות פעולתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה שהעניקה רישיון לחריגות הנתבע בהתאם לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 ולתקנות הישנות שהיו הדין הרלוונטי באותה עת. אין בפני גם כל ראיה לכך שהנתבע לא קיים את הוראות התקנות האמורות או את התנאים הקבועים בהיתר. אם כך הם פני הדברים לעניין התוספת, לא כך הם לעניין המחסן. עיון בהיתר הבניה שצורף לסיכומי הנתבע, מגלה כי לנתבע ניתנה רשות לבנות חניה. לעומת זאת, המודד, שהיה בשטח המריבה, התייחס בחוות דעתו למבנה כאל מחסן וכך אף התייחס אליו התובע בסיכומיו. ראיות לכאורה אלו העבירו לשכמו של הנתבע את נטל הבאת הראיות לכך שהמבנה האמור איננו מחסן, אלא חניה, כאמור בהיתר, אך הוא לא עשה כן. בכתב הגנתו, כמו גם בסיכומיו, התייחס באופן סתמי וללא פירוט כמתחייב, ל"בניה ישנה" ו"בניה חדשה", עת טען כי שתיהן גם יחד בוצעו בהתאם להיתרים. מההיתר ברור על פניו כי לנתבע לא ניתן היתר לבניית מחסן אלא רק לבניית חניה והמסקנה היא כי המחסן נבנה בניגוד להיתר, והוא, אפוא, מבנה בלתי חוקי שהוקם ללא היתר, בתחום מרווח הנסיגה ותוך פלישה לשטח חלקה 28. 11. בפסיקה נקבע כי "מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה פגיעה כדי מטרד. די לו שיראה שנגרמה לו 'אי נוחות'", ראה בר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן ואח', פ"ד לח(283 ,281 (1). כאמור, ב"כ התובע עמד על קבלת צו שיורה על הנתבע להרוס את המבנים שנבנו בניגוד לדין ואף שבכתב תביעתו עתר לחילופין לקבלת סעד כספי ויתר בסיכומיו על סעד זה. בין כך ובין אחרת, אין מחלוקת כי הסעד הראשון והעיקרי לו עתר התובע הוא סילוק ידו של הנתבע משטח חלקה 28 וצו המורה על הנתבע להרוס את המבנים המצויים על חלקה זו כמו גם אלו המצויים בשטח מרווח הנסיגה בחלקה 27, ועלי לבחון אם זכאי הוא לסעדים אלו קודם שאפנה לדון בסעד הכספי הוא הסעד החלופי. לעניין הסעד, מורה סעיף 74 לפקודה: "מקום שאין ליתן ציווי בית המשפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים" הצדדים טענו לעניין הסעד הראוי בנסיבות העניין: הנתבע סבר כי לבית המשפט שיקול דעת בדבר הענקת הסעד ומן הראוי כי אורה על תשלום פיצוי, ואילו ב"כ התובע טען כי משהעוולה הזיקה לזכות קניינית אין לבית המשפט שיקול דעת כלל ולתובע זכות מוגנת לקבל צו הריסה. שקלתי את טענות הצדדים לאור העיקרון בדיני הנזיקין המורה על השבת המצב לקדמותו. סבורני כי לבית המשפט שמור שיקול הדעת לעניין הסעד, אם להורות על מתן ציווי אם להסתפק בפיצויים והרי אין עוררין כי סעיף 74 מקפל בתוכו שיקול דעת כאמור. דומני כי אף שהנזק או הפגיעה שנגרמו לתובע בגין בניית המחסן במרווח הנסיגה ניתנים להערכה בכסף, לא ניתן להסתפק בעניינם בסעד כספי. המחסן "נוגס" בכל מרווח הנסיגה ואינו מותיר ממנו זכר ואף מגדיל לעשות וגולש אל תוך חלקה 28. בנסיבות אלה, הריסתו אינה מהווה התעמרות בנתבע ואולי ההיפך הוא הנכון - הותרתו על כנו מהווה התעמרות בתובע. לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בטענת התובע כי הנתבע עבר עבירת גניבה ובכך הפר חובה חקוקה. אעיר רק כי אין מקום לטענה זו בשלב הסיכומים במיוחד לאור העובדה שלא הועלתה בכתב התביעה. כן מתייתר הצורך לדון בקיום יסודותיה של עוולת המטרד ליחיד. מעבר לדרוש אציין כי לעניין זה היה על ב"כ התובע לשכנעני כי הגדר והמחסן או מי מהם, מפריעים הפרעה של ממש לשימוש שהתובע עושה במקרקעיו או להנאתו הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, הכל כאמור בסעיף 44 לפקודה. מסופקני אם בראיות שהובאו בפני היה די כדי לבסס עילה זו. 12. סעדים נוספים בכתב התביעה ובסיכומיו עתר ב"כ התובע לסעדים נוספים, המפורטים בס' 2(3) ו- 2(5) לפסק הדין. לביסוס זכותו לסעדים אלה לא הניח התובע תשתית ראייתית ולכן אני דוחה את תביעתו בעניינם. קבעתי כבר שפרט למחסן, המבנים שהקים הנתבע בחלקה 27 ואשר נגסו במרווח הנסיגה (התוספת) קיבלו היתר. לא הוכח בפני כי הנתבע לא מילא אחר תנאי ההיתר. כמו כן, לא הוכח בפני איזה תנאים מתנאי ההיתר לא קויימו, אם בכלל. 13. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מחליט כדלקמן: 1) לחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכום של 640$, לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום בפועל. אם הסכום לא ישולם תוך 30 יום מיום המצבאת פסק דין זה לבא-כוח הנתבע, יישא הסכום בשוויו השקלי לפי שערו ביום מתן פסק הדין, ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת חוות הדעת לבית המשפט, הוא יום 19.4.2004 ועד לתשלום המלא בפועל. למען הסרת כל ספק, אני קובע בזה כי הגבול בין שתי החלקות הוא הגבול המקורי, כמפורט בתשריט שצורף לחוות הדעת של המומחה, וכל נסיגה בעתיד, בהתאם לתוכנית המתאר, תיחשב מנקודת גבול זה. הגדר שהוקמה תוך הסגת גבול, לא תיחשב כקו הגבול בין החלקות. 2) אני מחייב את הנתבע להרוס את חלק המחסן הנמצא בשטח חלקה 28 וכן את אותו חלק מהמחסן, המצוי בתחום מרווח הנסיגה, כשהגבול בין שתי החלקות הוא הגבול המקורי, כמפורט לעיל. 3) בהתחשב בכך שהתובע הגיש שתי בקשות, האחת לביטול הסמכות שהוענקה למומחה בעניין שומת שטח הפלישה השניה, להתעלם מהשומה שערך המומחה, על פי הסמכות שהוקנתה לו על ידי בית המשפט, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע באמצעות בא-כוחו, הוצאות משפט בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום הוצאתן ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪ להיום בצירוף מע"מ כחוק. ביחס להוצאות המומחה, כל צד ישא בהוצאותיו. 4) משדחיתי את הבקשה בבש"א 8834/04 בעניין תשלום שכרו של המומחה, ישלמו באי כח הצדדים בחלקים שווים ביניהם את יתרת הסכום שקבע המומחה על סך 2,500 ₪ להיום, בצירוף מע"מ. אם הסכום לא ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה לידי באי כח הצדדים, ישא הסכום ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום כ"ג באלול, תשס"ה (27 בספטמבר 2005) בהעדר ב"כ הצדדים. המזכירות תמציא להם ולמומחה, ש. זייד ובניו בע"מ, הנדסה ומדידות, רחוב ישעיהו 17, הכרמל הצרפתי, חיפה, מיקוד 31070, העתק פסק דין זה בדואר רשום כמקובל. ר. ג'רג'ורה, שופט מחסן