חשד לחור ברשתית - תביעת רשלנות רפואית: השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 3085/01) מיום 11.11.2007, במסגרתו נתקבלה תביעת הפיצויים של המערערים, עיזבון המנוחה הדיל מרמש ז"ל וקרובי משפחתה (להלן: העיזבון), כנגד המשיבות והמערערות שכנגד, ההסתדרות המדיצינית הדסה וד"ר שלזינגר (להלן: הרופאה. המערערות שכנגד להלן: המשיבות), לפיצוי בגין רשלנות רפואית, אשר הביאה למותה של הגב' הדיל מרמש ז"ל (להלן: המנוחה). העיזבון מבקש להגדיל את גובה הפיצוי ואילו המשיבות משיגות על עצם אחריותם למותה של המנוחה ולחלופין על שיעור הפיצוי. עובדות הפרשה 2. תיאור העובדות כפי שהוא עולה מפסק דינה של הערכאה הדיונית, מתחיל ביום 22.7.1993, עת חשה המנוחה כאבי ראש חזקים. יומיים לאחר מכן, היא החלה לסבול מטשטוש ראיה או בעיה כלשהי בעינה. בבדיקה של רופא עיניים אשר נערכה ביום 27.7.1993, עלה חשד לקיומו של חור ברשתית העין. בעקבות זאת, אושפזה המנוחה ביום 2.8.1993 בבית החולים "הדסה" עין כרם. 3. לאחר שנתקבלה במחלקת "עצבים" של בית החולים היא התלוננה על כאבי ראש, צלצולים באוזניים ובחילות, ואולם הייתה בהכרה מלאה. בדיקתו של רופא עיניים גילתה בצקת פטמות (Papilledema) ניכרת בעיניים ונשלחה לצילום C.T. ראש ועמוד שדרה. בדיקות אלה היו תקינות. כמו כן, בחדר המיון עלה חשד לקיומו של שיתוק חלקי קל מצד שמאל. ביום האשפוז - 2.8.1993 - עברה המנוחה הליך של ניקור מותני (Lumbar puncture). הנוזל הצריברוספינלי היה צלול עם פרמטרים תקינים וגובה הלחץ התוך גולגולתי בבדיקה היה 60 ס"מ מים. 4. ביומיים שלאחר האשפוז בוצעו מספר בדיקות במנוחה והוחל בטיפול תרופתי ואולם, מצבה הלך והחמיר. ביום 5.8.1993, המנוחה הידרדרה לחוסר הכרה עמוק. לאחר מתן "מוניטול" וביצוע אינטובציה והיפרוונטילציה, היא הועברה לטיפול נמרץ נוירו-כירורגיה, שם הוחלט להכניס לראשה בורג ICP למדידת הלחץ התוך גולגולתי. במהלך ה-6.8.1993 נמדדו ערכים גבוהים של הלחץ התוך גולגולתי ולשם ניקוז הנוזל הצריברוספינלי, בוצע הליך ונטריקולוסטומיה. 5. חרף הטיפולים, המשיך מצבה של המנוחה להידרדר. ביום 7.8.1993 עלה הלחץ התוך גולגולתי ל-70 מ"מ כספית וגם הטיפול בסטרואידים לא צלח. מיום ה-9.8.1993 לא חל כל שיפור במצבה וביום 10.8.1993 נפטרה המנוחה מדום לב. סיבת המוות לא הובררה בוודאות, מפני שבעלה של המנוחה סירב לנתיחת הגופה מטעמי דת. חוות דעת מומחים 6. בית המשפט המחוזי עיין בשתי חוות דעת רפואיות של מומחים אשר הוגשו מטעם העיזבון והמשיבות, ואף שמע את עדותם של המומחים ושל רופאים נוספים, ביניהם כאלה אשר היו מעורבים בטיפול במנוחה. מומחה מטעם העיזבון 7. מטעם העיזבון, הוגשה חוות דעתו של פרופ' י' גרושקביץ. הלה טען, כי המחלה ממנה סבלה המנוחה בהגיעה לאשפוז, היא Benign intracranial hypertension (או Pseudotumor Cerebri, להלן: פסוידוטומור צרברי). מחלה זו התפתחה לדעתו אצל המנוחה במשך כשישה חודשים והיא שיצרה לחץ תוך גולגולתי במוחה של המנוחה. בצקת הפטמות אשר נתגלתה בבדיקת העיניים חיזקה לדבריו מסקנה זו, מאחר שהיא לא יכולה הייתה להתפתח תוך תקופת זמן קצרה, והיא אף העידה על קיומו של לחץ תוך גולגולתי. אבחנות אחרות נשללו בבדיקות שבוצעו למנוחה - בדיקת ה-C.T. פסלה קיומו של גידול (תהליך תופס מקום) או שטף דם תת-עכבישי והיעדר סימנים של גירוי מנינגיאלי בצירוף האנמנזה של כאבי הראש מזה חצי שנה, שללו חשדות לדלקת קרום המוח. את האבחנה של פסוידוטומור צרברי ניתן היה לשיטת פרופ' גרושקביץ לגלות, מיד עם קבלת הבדיקות האמורות. 8. לדעתו, הטיפול בו צריך היה לנקוט מיד, היה מתן טיפול תרופתי לצד ניקור החדר הצדדי של המוח והחדרת נקז לתוכו, במטרה להקטין את הלחץ התוך גולגולתי. צעדים אלה אכן בוצעו במחלקה לטיפול נמרץ, אך בשלב זה כבר לא ניתן היה להציל את המנוחה. 9. ואולם, פרופ' גרושקביץ סבר, כי לא הפסוידוטומור הצרברי הוא שהביא להידרדרות המהירה במצבה של המנוחה. סיבת המוות היתה לדבריו, הרניאציה - צניחת גזע המוח, וזאת כתוצאה מהליך הניקור המותני שבוצע למנוחה. כאשר הליך הניקור המותני - קרי, משיכת נוזל צריברוספינלי מגופו של מטופל - מבוצע במטופל הסובל מפסוידוטומור צרברי, הדבר מביא ליצירת לחץ מסוכן על גזע המוח וגורם לאיבוד הכרה עמוק, שיתוק הנשימה, ירידה בלחץ הדם, לסימנים של דקומפנסציה של גזע המוח ובסופו של דבר לתוצאה קטלנית. 10. לשיטתו, מבוצע הניקור המותני לאחר התגלות סימנים לדלקת קרום המוח, זיהום או שטף דם תת-עכבישי. בהיעדר חשדות כאמור במקרה שלפנינו ולאחר שהיה ברור שהמנוחה סובלת מבצקת פטמות המעידה על לחץ תוך גולגולתי, אסור היה לנקוט בהליך זה. החדרת נקז לעומת זאת, הייתה מאפשרת להקטין את הלחץ התוך גולגולתי ואף להכניס מודד לראשה של המנוחה ולבדוק את גובה הלחץ מבלי לשנות את יחסי "מוח-נוזל", כפי שנעשה על ידי שאיבת הנוזל הצריברוספינלי בניקור המותני. 11. בנוסף הדגיש פרופ' גרושקביץ, גם את המיומנות הנדרשת לשם ביצועו של ניקור מותני. בעוד מומחה יכול לשלוט בכמות המדויקת של הנוזל אותו הוא מושך בניקור ולהוציא טיפות ספורות בלבד, מתמחה חסר ניסיון עלול לדבריו, למשוך כמות גדולה מן הנדרש ובכך לסכן את המטופל. במקרה שלפנינו, נמשכה לדבריו כמות גדולה אשר גרמה כאמור להרניאציה בשל שינוי הלחצים. פרופ' גרושקביץ העיר בנוסף, על התיעוד החלקי של ביצוע הליך הניקור המותני, כאשר לא נמצא רישום לגבי התנוחה בה בוצע ההליך, מהו נפח הנוזל שהוצא ומה היה גובה הלחץ לאחר הוצאת הנוזל בתום הבדיקה. מומחה מטעם המשיבות 12. פרופ' צבי ה' רפפורט, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי "רבין", חיווה את דעתו המקצועית לגבי המקרה לבקשת המשיבות. הלה לא הציג אבחנה חד משמעית למחלה ממנה סבלה המנוחה ואולם טען, כי סיבת המוות הייתה מחלה מוחית ממאירה אשר גרמה לנזקים חמורים במוח והתבטאה בין השאר בלחץ תוך גולגולתי. 13. אבחנתו של פרופ' גרושקביץ לפסוידוטומר צרברי נשללה על ידי פרופ' רפפורט באופן חד משמעי, בין השאר משום שאבחנה זו עולה בחולים הסובלים מהשמנת יתר. כמו כן, דחה פרופ' רפפורט את הסתמכותו של פרופ' גרושקביץ על סימפטום כאבי הראש הארוכים, מהם סבלה המנוחה כחצי שנה לפני האירוע, כראיה לקיומו של פסוידוטומור צרברי. הוא סבר, כי יש להבחין בין כאבי ראש ארוכים אלה, לבין כאב הראש בעשרת הימים עובר לאשפוז, הואיל והאחרון היה מלווה גם בכאבי עיניים, הקאה וטנטון באוזניים. תופעות נוספות אלה, העידו לדעתו על התפתחותה של מחלה חדשה שאיננה קשורה לכאבים הארוכים. 14. כמו כן טען פרופ' רפפורט, כי למנוחה לא נגרמה הרניאציה וממילא להליך הניקור המותני לא היתה כל השפעה על מותה. לדבריו, ניקור מותני יכול להיות מסוכן רק כאשר קיים תהליך תופס מקום במוח וכדי לשלול זאת, חובה לבצע צילום C.T. בטרם הניקור - מה שאכן נעשה במקרה שלפנינו. לאחר שחשד זה נשלל, ניקור מותני הינו הליך בטוח. 15. עוד הסביר פרופ' רפפורט, כי גם לו היה מתרחש תהליך של הרניאציה כתוצאה מן הניקור המותני והייתה צניחה של גזע המוח, הרי שהדבר חייב היה להתבטא במוות פתאומי, דקות לאחר הניקור, או בכניסה לקומה עם סימנים של אי תפקוד של גזע המוח העליון בתוך שעה-שעתיים לאחר הניקור. בהיעדר סימנים מידיים אלה, ניתן לטענתו לשלול באופן מוחלט מצב של הרניאציה. 16. יתר על כן, על פי עמדתו, לאחר גילויה של בצקת פטמות אצל המנוחה ולאחר ביצוע צילומי ה-C.T., חובה הייתה על הרופאה לבצע ניקור מותני. זאת קודם כל, מאחר שזו הייתה הדרך היחידה לגלות האם המנוחה אכן סובלת מלחץ תוך גולגולתי ובנוסף, כדי לשלול אפשרות של זיהום ולבסס את האבחנה של המחלה. מעבר לכך, כל זמן שהמנוחה הייתה בהכרה, לא היה לשיטתו כל מקום לנקוט בהליך הפולשני והמסוכן יותר של החדרת צינורית למוח לשם ניטור הלחץ. רק לאחר שמצבה של המנוחה הורע והיא איבדה את הכרתה, אכן הוחדר למוחה מנטר במחלקה לטיפול נמרץ ואולם, בשלבים הראשוניים, הניקור המותני היה ההליך המתאים לטיפול. בית המשפט המחוזי 17. ביום 11.11.2007, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא ע' חבש) את תביעת המערערים ופסק לטובתם פיצויים במתכונת הבאה: 300,000 ש"ח בעבור כאב, סבל וקיצור תוחלת חיים; 200,000 ש"ח בגין אובדן כושר השתכרות; 10,000 ש"ח בגין אובדן "שירותי אישה"; 6,000 ש"ח עבור הפסד משכורתו של בעל המנוחה בחודשים שלאחר מותה; ו-6,000 ש"ח נוספים עבור הוצאות קבורה ומצבה. 18. בתחילה, דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההתיישנות שהעלו המשיבות. בפסק הדין נקבע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה במועד מסירת הרשומות הרפואיות בעניינה של המנוחה לידי המערערים, מאחר שקודם לכן בעלה של המנוחה לא יכול היה לגלות על הנזק שנגרם לו. מעבר לכך צוין, כי גם לו הייתה תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד פנייתו של הבעל לבא כוחו, התביעה לא התיישנה. 19. לגופם של דברים, קבע בית המשפט ראש לכל, כי הבחירה לבצע ניקור מותני בנסיבות מצבה של המנוחה, הייתה שגויה. מסקנה זו התבססה על העדפת חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ על פני זו של פרופ' רפפורט, תוך שבית המשפט מוצא סתירות רבות באחרונה (ראו פיסקה 70 לפסק הדין). ראיות נוספות וגם עדותם של ד"ר ישראל, נוירוכירורג, וכן של ד"ר בירמנס, אשר ריכזה את הטיפול במנוחה מיום 4.8.1993, נמצאו תומכות בעמדתו של פרופ' גרושקביץ. על בסיס חוות דעתו נקבע, כי בשל המחלה ממנה סבלה המנוחה, אסור היה לבצע לה ניקור מותני מחשש שהדבר יביא לצניחת גזע המוח. 20. בית המשפט התייחס גם למצב הקשה בו הגיעה המנוחה לחדר המיון, וכן לכך שהטיפולים התרופתיים שניתנו לה בתחילה, לא הועילו להורדת הלחץ התוך גולגולתי. בית המשפט הסיק נוכח נסיבות אלה, כי צריך היה לכל הפחות לשקול אפשרות של החדרת צינורית למוחה של המנוחה לשם הטיפול בלחץ, אך אין עדויות להתלבטות בעניין זה במסמכים הרפואיים. לאור זאת נקבע, כי למנוחה לא ניתן טיפול ראוי בזמן בו הוא נדרש. 21. כפועל יוצא מקביעה זו, קבע בית המשפט כי על הרופאה - אשר טרם סיימה שלב א' להתמחותה במועד האירוע - חלה חובה להתייעץ עם רופא בכיר בטרם ביצוע הניקור המותני. בפסק הדין נאמר, כי רופא נוירולוג לא היה מתעלם מכאבי הראש הארוכים של המנוחה והיה שוקל באופן מקצועי יותר את תמונת המחלה. עוד צוין, כי הליך הניקור המותני הינו הליך פולשני המחייב מיומנות. מעבר לכך, בית החולים לא סיפק הוראות ברורות בדבר המצבים בהם יש לבצע ניקור מותני, ודברים אלה מחזקים אף יותר את הצורך להיוועץ עם מומחה מתחום הנוירולוגיה. חרף זאת, על פי עדותה של הרופאה עצמה, רופא בכיר בדק את המנוחה רק ביום 4.8.1993. משכך נקבע, כי היוועצות עם נוירולוג מומחה בטרם הבדיקה הייתה מונעת את ביצוע הניקור המותני, ובהחלטתה שלא לקרוא לו עובר להליך, התרשלה הרופאה והפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המנוחה. 22. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הקשר הסיבתי בין הניקור המותני ממנו צריך היה להימנע, לבין מותה של המנוחה. בפסק הדין צוין, כי הטיפול הפולשני היחיד שבוצע למנוחה בימים שלפני כניסתה למצב של חוסר הכרה עמוק, היה הניקור המותני. בהסתמך על עדות בעלה של המנוחה, לפיה בהליך זה נמשכה כמות גדולה של נוזל צריברוספינלי, ציין בית המשפט, כי משיכת הנוזל גרמה להגברת הלחץ במוחה של המנוחה ולהרניאציה, אשר הביאה למותה. בית המשפט הוסיף וציין, כי ההיגיון וחוקי הפיסיקה מורים גם הם שמסה הנמצאת באזור של לחץ גבוה, תידחף לכיוון של לחץ נמוך יותר ומכאן ברור שמשיכת הנוזל הביאה לצניחת גזע המוח. 23. הנחה זו אכן התקבלה כממצא עובדתי לאחר שבית המשפט קבע, כי נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי בין הניקור המותני למות המנוחה עבר לכתפי המשיבות, וכי הן לא עמדו בנטל לשלילת קיומו של קשר סיבתי זה. הסיבה להעברת הנטל, הייתה הליקויים החמורים שנתגלו בניהול הרשומות הרפואיות של המנוחה ובייחוד היעדר תיעוד של פרטי ביצוע הניקור המותני, קרי כמות הנוזל שנמשכה במהלך הניקור המותני, מקום החזקת הנוזל ומקום ביצוע ההליך עצמו. קיומם של התרשלות בטיפול מצידה של הרופאה וקשר סיבתי בינה למוות, הביא את בית המשפט המחוזי לקבוע, כי כל יסודותיה של עוולת הרשלנות התגבשו במקרה דנן והאחריות על כך רובצת על כתפי המשיבות. 24. מלבד הליך הניקור המותני, קבע בית המשפט המחוזי, כי הרשומות הרפואיות של המנוחה לוקות בפגמים משמעותיים וחמורים, אשר לא אפשרו להתחקות אחר מצבה הבריאותי בזמן אמת ומנעו מתן טיפול ראוי. כך צוין בין השאר, כי הליך הניקור המותני לא תועד כראוי; חסר רישום בדבר הלחץ התוך גולגולתי של המנוחה ביום 3.8.1993 ואף ההתייעצויות בין הגורמים השונים בבית החולים אינם מתועדים; לא ברור מן הרשומות, האם עם אשפוזה של המנוחה בחדר המיון, היא נבדקה על ידי מומחה נוירוכירורג; התקנת הנקז והוצאתו, כמו גם זהות הרופא שביצע הליך זה אינם רשומים; לבסוף, בתיק הרפואי של המנוחה מופיעים שני סיכומי מחלה בעלי אבחנות שונות. ליקויים אלה ואחרים, פגעו על פי קביעת בית המשפט המחוזי בטיפול במנוחה ולפיכך, עולים גם הם כדי רשלנות רפואית. כמו כן נקבע, כי בית החולים כשל במתן הוראות ברורות לגבי מידת הדיוק הנדרשת בניהול הרשומות הרפואיות, ובנוסף הפר את ההוראות העולות מתקנות בריאות העם (הודעה על פטירה ורישומה) (תיקון), התשמ"ז-1987 ומחובתו כנושא באחריות לטיפול במנוחה, כאשר בחר להימנע מדיווח למשרד הבריאות אודות פטירתה. 25. עוד קבע בית המשפט, כי הרופאה לא מסרה למנוחה ולבעלה את המידע שהיה נחוץ לשם קבלת החלטה מדעת לגבי ביצוע הניקור המותני, ולפיכך פגעה באוטונומיה של המנוחה. בית המשפט המחוזי לא מצא בתיקה הרפואי של המנוחה כל ראיה לכך שניתן לה הסבר על הסיכונים הכרוכים בהליך הניקור המותני. אמנם בית החולים לא עשה שימוש בטפסי הסכמה לגבי הליך זה ואולם בית המשפט קבע, כי בשל הסיכונים הכרוכים בו, על הרופאה חלה על כל הפחות החובה לתעד את הסכמת המנוחה ברשומות הרפואיות. משנקבע, כי המידע המלא לא נמסר למנוחה, הוסק כאמור כי הרופאה פגעה שלא כדין באוטונומיה שלה. 26. לאחר שקבע, כי המערערים עמדו בנטל השכנוע הדרוש בדין האזרחי להוכחת הנזק שנגרם למנוחה, אמד בית המשפט את שיעורו. כאמור לעיל, הפיצוי עבור הנזק הלא ממוני - כאב, סבל וקיצור תוחלת החיים נפסק כראש אחד על דרך האומדנה, והועמד על סך של 300,000 ש"ח. באשר להפסד ההשתכרות של המנוחה "בשנים האבודות", על אף היותה של המנוחה עקרת בית שסיימה 11 שנות לימוד בלבד ולא עבדה מעולם מחוץ לביתה, קבע בית המשפט בהתחשב בגילה הצעיר במותה, כי אין להסיק מכאן שהיא לא הייתה מצליחה להשתלב בשוק העבודה גם בעתיד ולפיכך פסק על דרך האומדנה 200,000 ש"ח כפיצוי על השנים האבודות. בעלה של המנוחה נישא בשנית, ארבעה חודשים לאחר מותה. בגין תקופה זו, נפסקו לטובתו 10,000 ש"ח עבור אובדן שירותי רעיה. הפגיעה בכושר השתכרותו של הבעל בארבעת החודשים, הוכרה כראש נזק ואולם, בהיעדר מסמכים המוכיחים את גובהו, נפסק לטובתו סכום גלובלי של 6,000 ש"ח. לבסוף, קיבלו המערערים פיצוי בסך 6,000 ש"ח נוספים בגין הוצאות הקבורה, גם הם על דרך האומדנה. הטענות לפיצוי עבור אובדן שירותי אם לטובת ילדי המנוחה אותן העלו המערערים, נדחו מאחר שהילדים לא נפגעו כלכלית וטופלו על ידי אשתו החדשה של בעל המנוחה. בפסק הדין צוין, כי האישה החדשה לא תבעה פיצויים בגין הטיפול בילדים, אך לו הייתה מצטרפת לתביעה, הייתה זכאית להחזר. לבסוף, לא נמצא מקום לפסוק בנסיבות העניין פיצויים עונשיים. 27. מכאן הערעורים שלפנינו. טענות העיזבון מופנות כנגד גובה הפיצוי בלבד ואילו המשיבות בערעור שכנגד משיגות גם על הממצאים של בית המשפט המחוזי ועל הכרעתו בתיק. טענות הצדדים 28. לטענת בא כוח העיזבון, יש לפסוק לטובת הילדים גם פיצוי בגין אובדן שירותי אם, ואין זכותה העצמאית של אשתו החדשה של בעל המנוחה צריכה לפגוע בזכותם של הילדים לפיצוי בראש נזק זה. הוא סבור, כי הסכום שנפסק עבור המערערים בגין הנזק הלא ממוני איננו משקף את הסבל שנגרם לה ואת קיצור תוחלת חייה ומבקש לפסוק לטובתם גם פיצויים עונשיים בשל הפגמים שנפלו בהתנהלות המשיבות. 29. באי כוח המשיבות מעלים תחילה בערעור שכנגד, טענה לדחיית תביעת העיזבון על הסף, בשל התיישנות. לטענתם, התחלת תקופת ההתיישנות עם קבלת התיק הרפואי מאפשרת לתובע להאריך בלא הגבלה וללא כל הצדקה את פרק הזמן שניתן לו להגשת התביעה, באשר הוא יכול להמתין ככל שיחפוץ, ולא להגיש את הבקשה לקבלת המידע מבית החולים. לדבריהם, הרגע בו נודע דבר הנזק שנגרם למנוחה, הוא רגע המוות. מאחר שחוות דעת מומחה הוכנה זמן רב לפני תום תקופת ההתיישנות, הסיבה היחידה בגינה לא הוגשה התביעה במשך שבע השנים מאז מות המנוחה, היא התרשלותו של בעלה או בא כוחו. 30. טענות באי כוח המשיבות כנגד פסק הדין מופנות רובן ככולן כנגד ממצאי העובדה של הערכאה הדיונית או לחלופין מסתמכות על חוות הדעת שהוגשה מטעמם. ראשית טוענים הם, כי לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ לשם ההכרעה בתיק. הוא פרש לגמלאות בשנת 1991 ומאז היה מנותק מפעילות בבית חולים. מאחר שהוא לא היה במעמד של פרופ' חבר קליני בעת עבודתו, אין הוא יכול להתכנות בתואר "פרופסור" לאחר יציאתו לגמלאות והשימוש בתואר פוגע באמינותו. עוד לדבריהם, חוות הדעת שהוגשה מטעמם, מפריכה את מסקנותיו, ויש להעדיף דווקא אותה לשם קביעת אופן הטיפול הנכון בו צריך היה לנקוט בעניינה של המנוחה. מכל מקום, מאחר שבעלה של המנוחה סירב לבצע ניתוח שלאחר המוות, לא ניתן לבצע אבחנה חד משמעית באשר לסיבת המוות, ועל כן העיזבון חייב לשאת לפחות בחלק מן הנזק הראייתי שנגרם בעקבות כך. 31. כמו כן, אין לטענת באי כוח המשיבות קשר סיבתי בין הניקור המותני שבוצע במנוחה, לבין מותה, זאת מאחר שעל פי עדותו של פרופ' רפפורט, צניחת גזע המוח - ממנה נפטרה המנוחה על פי קביעת בית המשפט המחוזי - גורמת למוות פתאומי תוך לכל היותר שעה או שעתיים, ואילו במקרה דנן נפטרה המנוחה כשבוע לאחר הניקור המותני. באי כוח המשיבות מתייחסים גם לקביעתו של בית המשפט, לפיה ניתן להסיק שהניקור המותני הביא לצניחת גזע המוח על פי "ההיגיון והחוק הפיסיקאי" וטוענים, כי לשם קביעת ממצאים בשאלות הנוגעות לתחום הרפואה, ניתן להסתמך אך ורק על חוות דעת מומחה ולא על השערות. 32. באי כוח המשיבות משיגים גם על הקביעה, כי הרופאה התרשלה בטיפולה במנוחה. הם מביאים כראיה את עדותה במסגרתה הוצג לבית המשפט ה"text-book" - ספר הלימוד ברפואה - שהיה בשימוש בשנת 1993 ובו מצוין, כי בנסיבות בהן הגיעה המנוחה לבית החולים, יש לבצע במטופל ניקור מותני. עוד סיפרה הרופאה, כי הליך זה איננו מסוכן יותר מבדיקת דם שגרתית, והוא מבוצע לעיתים תכופות בחדרי המיון. לטענת באי כוח המשיבות, היא עשתה את כל הבדיקות הנחוצות ואף בערכאה הדיונית נקבע, כי היא התייעצה עם רופא עיניים, רדיולוג מומחה, מומחה בנוירורדיולוגיה ורופאים נוספים לגבי הטיפול הראוי. עוד לטענתם, עדותם של ד"ר ישראל וד"ר בירמנס אינן תומכות בחוות דעתו של פרופ' גרושקביץ ומראות, כי הניקור המותני איננו הליך מסוכן, וכי במצבה של המנוחה עם אשפוזה, ביצועו של הליך זה היה הדרך הנכונה לטיפול בה. 33. באשר לפגיעה באוטונומיה של המנוחה טוענים באי כוח המשיבות, כי בהתאם להוראות משרד הבריאות והפרקטיקה הנהוגה בכל בתי החולים בישראל, אין צורך בהחתמת החולה על טופס הסכמה נפרד לניקור מותני. הם מציינים, כי הפרשה אירעה לפני חקיקתו של חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 ואולם, גם אם היה חל, הרי שכל חולה סביר היה מסכים לביצוע הניקור המותני ומכאן שאין קשר סיבתי בין אי מתן ההסברים הנאותים לתוצאת המקרה. בין כך ובין כך, הפיצוי שיש לפסוק בגין הפגיעה באוטונומיה של החולה על פי ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (להלן: עניין דעקה) - אשר ניתן גם הוא לאחר המקרה שלפנינו - הינו נמוך ביותר ואיננו מצדיק לכשעצמו את גובה הפיצויים שנפסקו לטובת המערערים. 34. עוד נטען בערעור שכנגד, כי אי הדיווח בדבר פטירתה של המנוחה למשרד הבריאות איננו מגבש אחריות נזיקית כלפי העיזבון, באשר אין קשר סיבתי בינו לבין ההתרשלות בטיפול, ובית החולים אף ניסה לעמוד על סיבת המוות אך הדבר לא צלח בשל התנגדות בעלה של המנוחה. לטעמם של באי כוח המשיבות גם ניהול הרשומות הרפואיות לא לקה בחסר והפגמים עליהם הצביע בית המשפט המחוזי לא מנעו את היכולת להעניק למנוחה טיפול ראוי. כך למשל לעניין תיעוד הניקור המותני, מפנים הם לעדותם של הרופאה ופרופ' רפפורט לפיהן אין צורך לתעד את כמות הנוזל המוצא או את הלחץ לאחר הוצאתו. בדומה טוענים הם, כי לא היו בתיק הרפואי שני סיכומי מחלה, מאחר שהעותק השני היה רק טיוטה לסיכום הסופי. 35. לחלופין, טוענים באי כוח המשיבות כי לא היה מקום לפצות את העיזבון בגין ראשי הנזק שפורטו בפסק דינה של הערכאה הדיונית, כי אם בגין הקטנת סיכויי הריפוי בלבד. זאת, מאחר שלשיטתם הגיעה המנוחה לבית החולים עם מחלה מוחית חריפה עליה לא הצליחו הרופאים להשתלט. הם מבקשים בנוסף, לנכות מסכום הפיצוי את קצבאות הביטוח הלאומי אותם מקבלת המשפחה בעקבות מות המנוחה ולחייב את העיזבון בהוצאות משפט. לבסוף, דוחות המשיבות את טענות המערערים לגבי הגדלת גובה הפיצוי שנפסק בערכאה הדיונית. דיון 36. לאחר בחינת נימוקי הערכאה הדיונית להטלת אחריות על המשיבות בגין עוולת הרשלנות ופגיעה באוטונומיה של המנוחה, אינני מוצא מקום להתערב בתוצאות פסק הדין וזאת, גם בשאלת גובה הפיצויים שנפסקו לטובת העיזבון. טענת סף - התיישנות התביעה 37. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 1.3.2001. המשיבות סבורות, כי מרוץ ההתיישנות החל ביום 10.8.1993, מועד פטירתה של המנוחה - קרי, עם קרות הנזק - ולפיכך התביעה התיישנה. אין בידי לקבל טענה זו, מפאת ההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) ולפיו: התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 38. בפסיקתו של בית משפט זה התקבלה הפרשנות, הכוללת בין "העובדות" אליהן מתייחס סעיף 8, גם את רכיב ההתרשלות שבעוולת הרשלנות (ראו 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.2008) בפיסקאות י"א-י"ב, וע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם, 31.8.2008) בפיסקה 17 (להלן: עניין טבע)). אשר על כן, באם הציג בעלה של המנוחה במקרה דנן די ראיות, לכך שהוא לא היה ער - בפועל או בכוח - במועד מותה של המנוחה, לטיפול הלקוי אותו היא קיבלה, הרי שמניין תקופת ההתיישנות איננו מתחיל ביום 10.8.1993. 39. בעניין טבע התייחסתי למספר שיקולים העומדים בבסיס היישום של סעיף 8 על רכיב ההתרשלות, ולאינדיקציות שיכולות לסייע במענה לשאלה, מתי נקט התובע "בזהירות סבירה" כדי למנוע את הסיבות שמנעו ממנו לגלות קיומה של התרשלות בטיפול: "אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף "בזהירות סבירה" לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. קביעת היקף החובה המוטלת על הניזוק על מנת לעמוד בסטנדרט זה אינה פשוטה ונגזרת מתכליות דוקטרינת ההתיישנות. עלינו להיזהר ולקבוע את הגבול כך שלא יוטל נטל בלתי סביר על הניזוק. אין זה מן הרצוי כי כל אדם שעבר טיפול רפואי יפנה מייד לקבל חוות דעת מומחה מפאת החשש שמא הייתה התרשלות בטיפול אף ללא יסוד אמיתי להניח כך... מן העבר השני, ברי כי אין בשיקולים אלו בכדי להפחית את החובה המוטלת על הניזוק לחלוטין ויש לבחון את התנהגותו בהתאם לפרטי המקרה הקונקרטי. אך מובן הוא, כי ככל שהנזק חמור יותר וככל שהנסיבות בהן נגרם הנזק מעוררות חשד הן, כן תגבר הציפייה ממנו לפעול לבירור זכויותיו (השוו לע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 24.11.2005) בפסקה 12 לפסק הדין (להלן: עניין צורף)). שאלה נפרדת היא לגבי טיב הגילוי הנדרש. בעבר, רווחה בפסיקה הגישה כי די בגילוי קצה קצהו של הרכיב העובדתי בכדי שתחול חובה על הניזוק לפעול. כך, לא נדרש כי יתגבש מלוא נזקו של הניזוק ודי היה בראשית הנזק (ראו למשל, ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פ"ד נב(1), 857 (1998)). עם זאת, בפסיקה המאוחרת נקבע מבחן מקל מעט יותר עם הניזוק, מבחן על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו... מבחן זה, בהתאמות הנדרשות, הוא הראוי בעיני גם בנוגע לרכיב ההתרשלות (ראו למשל, עניין המאירי, בעמודים 549-548 והאסמכתאות המופיעות שם; עניין צורף, בפסקה 9 לפסק הדין; עניין ארג'י, בפסקאות 17-16)" (שם, בפסקה 18, ההדגשות לא במקור). 40. בהתייחס להיקף חובת ההתנהגות ב"זהירות סבירה" במקרה שלפנינו, הנזק שנגרם הינו אמנם החמור ביותר - מותה של המנוחה - ואולם מאידך, בזמן הטיפול או בסמוך לאחריו, לא הייתה לבעלה של המנוחה כל דרך לגלות, כי הרופאה התרשלה בטיפול בכך שלא הזמינה רופא בכיר להיוועצות בטרם ביצוע הניקור המותני (על טיב התרשלותה של הרופאה, ראו בהרחבה להלן). סביר בהחלט להניח, כי הוא כלל לא הבחין בכך שהרופאה המטפלת במנוחה איננה רופאה מומחית אלא מתמחה, ולא היה לו יסוד לחשוד באיכות הטיפול שהוענק לה. 41. ההחלטה לברר את החשדות בדבר התנהלות לא תקינה של בית החולים, גמלה בליבו של בעל המנוחה תוך זמן לא רב - הוא פנה לעורך דין לשם בירור זכויותיו כשנה, עד שנה וחצי לאחר האירוע (ראו פסקה 35 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). לטעמי, התנהלות זו סבירה בהחלט ואינה חורגת מן "הזהירות הסבירה" שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. משכך, גם אם אלך בדרך המחמירה עם העיזבון ואניח, כי הפנייה לעורך הדין נעשתה כעבור שנה בלבד לאחר מות המנוחה (ביום 10.8.1994), וכן כי טיב הגילוי של עובדות הפרשה גיבש כבר בפגישה הראשונה עם עורך הדין סיכוי ממשי להצלחת התביעה, הרי שתביעת העיזבון בגין רשלנות המשיבות לא התיישנה. מיום הפנייה הראשונה ועד ליום הגשת התביעה לא חלפו שבע שנים ומשכך, דין טענות ההתיישנות להידחות. התערבות בממצאי עובדה 42. באשר לדיון בסוגיה גופא, אתייחס תחילה לטענות שהועלו בערעור שכנגד, מאחר שהן מופנות כנגד עצם הכרעתו של בית המשפט המחוזי. מרבית טענות המשיבות מופנות כאמור כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית ואין בהן אלא ניסיון לפתוח מחדש את בחינת שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים ולבנות את תמונת ההתרחשות בהתאם לעמדתו של פרופ' רפפורט - המומחה מטעם המשיבות. 43. לעניין זה ידועה ההלכה, כי בית המשפט שלערעור לא מתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו, ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית נ' מזרחי (לא פורסם, 2.2.06); ע"א 3923/06 סקו-סיסטם בע"מ נ' סופרקום בע"מ (לא פורסם, 1.11.07)). כלל זה מקבל משנה תוקף עת מתבססות הקביעות העובדתיות על חוות דעתו של מומחה, אותה העדיף בית המשפט על פני חוות דעת נוגדת (ראו ע"א 2027/96 מרדכי נ' בית חולים ביקור חולים, פ"ד נד(2) 849, 854 (2000); ע"א 4158/99 דדון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 20.5.02); ע"א 10776/06 בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 30.9.2009)). 44. המקרה שלפנינו איננו מהווה חריג לכלל זה. חוות דעתו של המומחה מטעם העיזבון, פרופ' גרושקביץ, נתקבלה על דעת בית המשפט המחוזי לאחר העלאת מספר אי בהירויות לגבי עמדתו הנוגדת של פרופ' רפפורט באשר למצבה של המנוחה עם הגיעהּ לאשפוז, ולדרך הטיפול הראויה בה צריכה הייתה לנקוט הרופאה. גם בעדותם של ד"ר ישראל וד"ר בירמנס נמצאו תימוכין דווקא לתמונה שהוצגה על ידי המומחה מטעם העיזבון, ובית המשפט המחוזי ציין, כי קביעותיו עקביות ועולות בקנה אחד עם השכל הישר. 45. נוכח זאת, אינני מקבל את הטענות בדבר פגמים באמינותו של פרופ' גרושקביץ או את התהיות שהועלו לגבי ידיעותיו המקצועיות. לפרופ' גרושקביץ ניסיון של 40 שנות עבודה בנוירוכירורגיה. עובדת יציאתו לגמלאות איננה פוגמת בהכרח במשקל עדותו. אין חולק, כי מאז פרישתו חלו התפתחויות רבתי בעולם הרפואה ואולם, המשיבות לא הצביעו על חידוש כלשהו בתחום המרכזי הרלוונטי לענייננו והוא, הליך הניקור המותני או ביתר דיוק, הנסיבות בהן יש לעשות שימוש בהליך זה והאופן שבו הוא מבוצע. על כן, החשש לכך שפרופ' גרושקביץ איננו מעורה במתרחש כיום בחיי הרפואה, איננו ממשי במקרה דנן. יתר על כן, לחוות דעתו של רופא גמלאי אשר רכש ניסיון מקצועי עשיר, קיימים לעיתים יתרונות המתבטאים בכך שאין הוא מחויב למערכת הבריאות או מוגבל בהוראות התקשי"ר (ד"ר עדי אזר וד"ר אילנה נירנברג רשלנות רפואית 191 (מהדורה שנייה, 2000) (להלן: רשלנות רפואית)). בנסיבות אלה, השימוש בתואר "פרופ'" ולא "פרופ' אמריטוס" גם לאחר פרישתו, איננו פוגם באמינותו, בייחוד לנוכח ההסבר שהציג באשר למידת ההקפדה על נוהג זה בפרקטיקה (ראו עמ' 143 לפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי). 46. אכן, קשה להתעלם מן הפערים המשמעותיים שנתגלו בחוות הדעת של שני המומחים. חילוקי הדעות לגבי ניתוח הסימפטומים של המנוחה, היחס לתלונותיה, ואבחון המחלה ממנה היא סבלה אינם בעייתיים וברי, כי מקצוע הרפואה איננו מדע מדויק. התהייה העמוקה ביותר מתעוררת דווקא לאור העמדות ההפוכות בתכלית לגבי הליך הניקור המותני, המקרים בהם יש להיזקק לו, הדרך בה יש לבצע אותו, הסיכונים הכרוכים בו והשפעותיו האפשריות על המטופל. גם על פי עמדתו של פרופ' גרושקביץ שדחה מכל וכל את טענות המשיבות בדבר שגרתיותו של הליך זה, לא נראה כי מדובר בהליך נדיר שאין ידוע בדיוק מתי יש להשתמש בו. 47. במקרים כגון דא מתייצב השופט היושב בדין בפני הכרעה קשה המחייבת אותו להשתמש בכלים המשפטיים העומדים לרשותו, כדי להעריך טענות מקצועיות סותרות בתכלית, הנוגעות לפרקטיקה רפואית שאין הוא יודע עליה דבר מלבד האמור במסמכים ובעדויות העומדים לרשותו. למרבה הצער, לא פעם אין חוות הדעת המוגשות לבית המשפט נקיות מכל אינטרס זר. חברי השופט א' רובינשטיין עמד לאחרונה בע"א 4330/07 אוריאל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות - בית חולים רמב"ם בחיפה (לא פורסם, 5.3.2009) על הבעייתיות שבשיטה הנוהגת בתביעות של רשלנות רפואית, בהן מוגשות לבית המשפט לעיתים קרובות חוות דעת שאין ביניהן כל הסכמה או שביב מידע משותף, ועל הדילמה בפניה ניצבים בתי המשפט: "בכגון דא מתעורר רצון עז כמעט להתעלם מחוות הדעת... ואכן, בית המשפט מצוי בכגון דא במבוכה, דווקא מכיון שעסקינן בנושאים החופשים חדרי בטן... ונוגעים בנימים עמוקים של התנהגות מקצועית. אין תחום כמו הרפואה שבו מפקיד אדם את כל כולו בידי הרופא, תוך מתן אמון והישענות על ידע מקצועי שאינו נחלת המטופל. ובגלל אופיין של הסוגיות הנדונות מתחדד הקושי יותר מאשר בסוגיות בעלות אופי טכני, בהן מתנצחים ומתווכחים המומחים זה עם זה. חוות הדעת הרפואיות הנוגדות יוצרות את המבוכה... מסופקני אם יש שופט הדן בתיקי רשלנות רפואית שלא חלפה בו מחשבת כפירה באשר למומחים רפואיים הנשכרים על-ידי הצדדים, ובלא לפגוע בפלוני או אלמוני אישית בתיק זה או אחר, הריהם לא אחת שכירי חוות דעת; ומכל מקום על בית המשפט להציב "מקדם חשדנות" - מבלי לפגוע - באשר לחוות הדעת, אך יכולתו לבור את הבר מן התבן מוגבלת." 48. יחד עם זאת, בהסתמך על החיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי במקרה שלפנינו לעמדתו של פרופ' גרושקביץ כפי שפורט לעיל, ובהתחשב בכך שמלבד העיון בחוות הדעת, שמעה הערכאה הדיונית באופן בלתי אמצעי את העדויות מטעם הצדדים, אינני סבור כאמור, כי החלטתה להסתמך על חוות דעתו, לוקה בפגמים במידה המצדיקה את התערבותנו. 49. בדומה, לא מצאתי עילה להתערבות גם בממצאים האחרים שנקבעו בערכאה הדיונית קרי, לגבי חובת ההיוועצות של הרופאה עם נוירולוג בכיר בטרם ביצוע הניקור המותני, לגבי העובדה שרופא בכיר לא היה מאפשר לבצע את ההליך, וכן לעניין הליקויים הרבים בניהול הרשומות הרפואיות בעניינה של המנוחה. התרשלות 50. משקיבלתי את ממצאי בית המשפט המחוזי, אשר מסתמכים על עמדתו של פרופ' גרושקביץ, נקודת המוצא לניתוח המשפטי של יסודות עוולת הרשלנות הינה, כי במצבה הייחודי של המנוחה - לאור כאבי הראש של כחצי שנה עליהם היא התלוננה עם אשפוזה ולאחר קבלת תוצאות הבדיקות - על ההחלטה לטפל בה באמצעות ניקור מותני להתקבל במשנה זהירות. כמו כן, על פי הממצאים העובדתיים, הליך זה הינו חודרני וכדי להחליט האם יש מקום לבצעו, נדרשים ניסיון ומיומנות. במקרים בהם סובל החולה מלחץ תוך גולגולתי מוגבר, בהליך קבלת ההחלטה לבצע ניקור מותני, יש לערב נוירולוג מומחה אשר ישקול את נחיצותו של טיפול זה ואת הסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים בשימוש בו. 51. חרף ההיסטוריה הרפואית של המנוחה וכאבי הראש הארוכים מהם היא סבלה, הרופאה - על אף היותה מתמחה בשלביה הראשונים במחלקה הנוירולוגית - לא מצאה לנכון לזמן מומחה שיסייע לה בקבלת ההחלטה על דרך הטיפול הראויה. ד"ר בירמנס העידה בבית המשפט המחוזי, כי בית החולים לא סיפק למתמחים במחלקה תדריך או הנחיות ברורות באשר למקרים בהם יש לבצע ניקור מותני למטופלים, וכפי שהעיר בית המשפט המחוזי, הדבר הגביר אף יותר את חובתה של הרופאה להיוועץ במומחה ולהציג בפניו את מצבה הרפואי של המנוחה. בהחלטתה שלא לעשות כן על אף אופיו של הליך הניקור המותני והאנמנזה של המנוחה, הפרה הרופאה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המנוחה ובכך התרשלה בתפקידה (ראו למשל ע"א 1892/95 אבו-סעדה נ' שירת בתי הסוהר - משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704, 711-710 (1997); ע"א 2222/98 אגודת בית החולים מקאסד ירושלים נ' מרוואני, פ"ד נד(4) 395, 401-400 (2000); רשלנות רפואית, בעמ' 355-354). קשר סיבתי 52. שאלת הקשר הסיבתי בין הטיפול במנוחה לבין מותה המצער, הוכרעה בבית המשפט המחוזי לאחר שנטל השכנוע בסוגיה זו הועבר לכתפי המשיבות, עקב הנזק הראייתי שנגרם לעיזבון בשל הליקויים בניהול הרשומות הרפואיות. קביעה זו מבוססת על ההלכה, לפיה בנסיבות המתאימות יש מקום לחרוג מן הכלל הבסיסי המטיל את חובת ההוכחה בתביעה אזרחית על התובע. בפסיקה הובהר פעמים רבות, כי התרשלות הרופאים המטפלים בעריכת הרשומות הרפואיות נמנית עם המקרים בהם הלכה זו עלולה להיות מופעלת: "מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד, שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים." (ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 260-259 (1985). וראו גם ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001); ע"א 10344/05 אבו שארב נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 18.1.2009)). 53. אמנם, אין בכך כדי לקבוע, כי כל חוסר או ליקוי במסמך רפואי משמעו העברת נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. היעדר הרישום צריך להשליך על לב השאלה שבמחלוקת ויישום הכלל איננו מביא להעברה גורפת של נטל הראיה אל הנתבע, כי אם להעברה נקודתית לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית (ראו ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 46 (2003); ע"א 1/01 שמעון נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד נו(5) 502, 517 (2002); ע"א 9249/06 יונתני נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 8.12.2008)). 54. ואולם, מבחן זה מתקיים בנסיבות המקרה שלפנינו. הקשר הסיבתי בין הניקור המותני למות המנוחה עומד ביסוד התביעה, ובין הרישומים החסרים אותם מציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ניתן להדגיש מספר פרטים מרכזיים אשר היו יכולים להסביר את ההידרדרות המהירה במצבה של המנוחה ולאשר או לשלול את השפעת הניקור המותני על מצבה הבריאותי. גובה הלחץ התוך גולגולתי של המנוחה לאחר שאיבת הנוזל הצריברוספינלי לא תועד ברשומות הרפואיות, ועל כן לא ניתן לדעת כיצד ההליך השפיע עליה. בהתאם לקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, אין כל רישום של שיעור הלחץ התוך גולגולתי, מצבה של המנוחה, תלונותיה, הסימפטומים שנתגלו אצלה ומה היה טיב הטיפול בה, ביום 3.8.1993 - היום שלמחרת אשפוזה. מידע נוסף שיכול היה לספק את הפרטים לגבי תגובת המנוחה לניקור המותני - ביקור הבוקר של רופאים בכירים, הרשומה הרפואית בדבר בדיקת הנוזל הצריברוספינלי ופניית הקלינאי למעבדה לשם קבלת התוצאות של בדיקה זו - חסרים גם הם בתיק הרפואי. 55. נתונים על עליית הלחץ התוך גולגולתי לאחר הניקור המותני ועל סימפטומים של הידרדרות במצבה של המנוחה ביום שלאחר ביצועו של הליך זה, יכלו לספק לעיזבון את המידע הדרוש לגיבוש התביעה. משלא נמצא תיעוד להתפתחויות אלה, קיימת הצדקה להעברת נטל השכנוע בשאלת הקשר הסיבתי - הן העובדתי והן המשפטי - שבין הניקור המותני לבין מות המנוחה על כתפי המשיבות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הליך הניקור המותני היה ההליך הפולשני היחיד שבוצע במנוחה בשלושת הימים הראשונים לאשפוזה והמשיבות לא הרימו במקרה דנן את הנטל להוכיח, כי ההידרדרות המהירה במצבה לא נגרמה כתוצאה מהליך זה. 56. לסיכום סוגיית הרשלנות, על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, יש לראות בניקור המותני כגורם שהביא למותה של המנוחה. עם זאת, מאחר שהרופאה נעדרה את המומחיות והניסיון הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה בדבר ביצועו של ניקור מותני לאור נתוני האנמנזה של המנוחה, התרשלותה לא התבטאה בעצם הנקיטה בהליך זה, כי אם באי זימונו של רופא בכיר לשם היוועצות לגבי הסכנה שבביצוע ניקור מותני למנוחה. על כך יש להוסיף את קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, לפיה בחינת מצבה של המנוחה בעת אשפוזה על ידי רופא בכיר, הייתה לבטח מביאה לבחירה בתכנית טיפולית אחרת. לנוכח אופיו של ההליך והשפעותיו האפשריות כמתואר לעיל, אינני מוצא כאמור מקום להתערב בקביעה זו. 57. משהוברר קיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הרופאה למות המנוחה, ומשהגעתי למסקנה כי המשיבות נושאות באחריות לפיצוי העיזבון בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך, אינני רואה צורך להידרש בנסיבות המקרה לשאלת ההסכמה מדעת של המנוחה לביצוע הניקור המותני ולהכריע האם כתוצאה מכך פגעו המשיבות באוטונומיה שלה. הפיצוי על נזק לא ממוני בעוולה זו הינו מוגבל ומכל מקום נפסק על דרך האומדנה (ראו עניין דעקה, בעמ' 583; ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (לא פורסם, 3.1.2010), בפיסקה י"ט לחוות דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין. ראו גם הערתו של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין, שם, לעניין ייעוד השימוש בעוולה של פגיעה באוטונומיה). לנוכח פיצוי העיזבון בגין ראשי הנזק בעוולת הרשלנות ושיעורו של פיצוי זה, גם אם האוטונומיה של המנוחה אכן נפגעה, הפיצוי בגינה נבלע בסכומים שקיבל העיזבון (וראו להלן ההתייחסות להתערבות בפיצויים שנפסקו על דרך האומדנה). ראשי הנזק ושיעור הפיצוי 58. כפי שכבר ציינתי לעיל, לא מצאתי עילה להתערב גם בסוגיית הפיצוי שנפסק לטובת העיזבון. כפי שצוין בע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.2005): "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים... אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ראו גם עא 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אבילפזוב (לא פורסם, 7.9.2009)). קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי ראשי הנזק בגינם יפוצה העיזבון, משקפים את הנתונים והמסמכים שהוגשו לפניו. מאחר שבעלה של המנוחה נישא בסמוך לאחר פטירתה ואשתו החדשה החלה לטפל בילדיו, אין האחרונים זכאים לפיצוי בגין אובדן שירותי אם. כמו כן, בנסיבות העניין אינני רואה כלל מקום לפסוק פיצויים עונשיים לטובת העיזבון. 59. אין להתערב גם בשיעור סכום הפיצוי בגין ראשי נזק אלה, אותו קבעה הערכאה הדיונית על דרך האומדנה. הלכה ידועה ומושרשת היטב היא, כי: "אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25 (1984)). ובמקום אחר: "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(3) 337, 345 (1982). וראו גם ע"א 8022/00 רז נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 19.3.2006); ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי (לא פורסם, 23.1.2007)). הערכתו של בית המשפט המחוזי איננה חורגת ממתחם הסבירות, ועל כן יש לדחות בסוגיה זו את טיעוני שני הצדדים. 60. לסיכום הדברים, אם תתקבל דעתי, יישאר פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו בכל רכיביו וכלל טענות הצדדים - הערעור שכנגד של המשיבות בדבר אחריותן למות המנוחה בעוולת הרשלנות, כמו גם טענות שני הצדדים בדבר שיעור הפיצוי לעיזבון - יידחו. בנסיבות העניין, אין מקום לתת צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן. עילתה של התביעה נשוא הערעור ברשלנות רפואית שהסבה, על-פי הנטען, את מותה של המנוחה. המנוחה נפטרה ביום 10.8.1993 ואילו התביעה הוגשה ביום 1.3.2001, למעלה משבע שנים לאחר מועד הפטירה. התובע 1, בעלה של המנוחה, טוען כי בזמן מתן הטיפול הרפואי ברעייתו לא ידע ולא יכול היה לדעת כי הרופאה המטפלת התרשלה בטיפול. ההחלטה לברר את החשדות גמלה בליבו בשנה לאחר הפטירה ורק בפגישה הראשונה עם עורך-הדין נתגבשה העמדה כי יש סיכוי ממשי להצלחת תביעה שתוגש כנגד הרופאה. חבריי נחלקים בדעותיהם באשר לשאלה החל ממתי יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות. 2. מקום בו מדובר בתביעת נזיקין עשויות לחול לעניין הפסקת מרוץ ההתיישנות שתי הוראות חוק נפרדות; האחת - סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) והאחרת - סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). האחרונה מורה על עצירת מרוץ ההתיישנות בתנאים מסויימים, מקום בו לא נתגלה הנזק ביום שאירע. הראשונה מורה כי במקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות, ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הוראה זו נוגעת ליסודות האחרים של העוולה - שאינם יסוד הנזק. כיוון שהשאלה הצריכה בירור כאן נוגעת ליסוד ההתרשלות שבעוולה - חלה עליה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ראו ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2002)) ומשכך - אמת המבחן להפסקת מרוץ ההתיישנות מבוססת על מבחן הגילוי האובייקטיבי. התובע כאן מקיים את התנאי הראשון - חוסר מודעות סובייקטיבי לעובדות המהוות את עילת התביעה. במקרה זה, הוא מקיים גם את התנאי האחר בדבר חוסר יכולת אובייקטיבית לגלותן מבעוד מועד: התובע פנה לקבלת מידע בדבר הטיפול ברעייתו המנוחה אל המוסד הרפואי הצריך לדבר - וזאת בתוך מספר חודשים לאחר הפטירה. זהו בהחלט מועד סביר בהתחשב בהתרחשות הטרגית שארעה ובעובדה שהתובע לא היה ער, תחילה, לעצם האפשרות שמות רעייתו נגרם ברשלנות. פנייתו לא נענתה אלא לאחר זמן - וגם זאת רק לאחר שפנה לערכאות בתובענה נפרדת לחייב את המוסד הרפואי להמציא לידיו את התיק הרפואי המלא הנוגע לפטירת רעייתו. במקרה זה מתחיל מרוץ ההתיישנות במועד בו קיבל התובע לידיו את התיק הרפואי, שעל בסיסו הוגשה תביעתו. התוצאה היא שאין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את טענת ההתיישנות. בעניין זה מצטרף, איפוא, אני לפסק-דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן. אכן, כפי שציינה בצדק, חברתי השופטת א' פרוקצ'יה, אין להותיר את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ללא מסגרת מתאימה ואין להותיר בידי התובע את הבחירה מתי להתחיל במרוץ ההתיישנות. הוראת סעיף 8 כוללת בתוכה, כאמור, גם תנאי אובייקטיבי לתחילת מרוץ ההתיישנות ותנאי זה - כפי שמדגישה חברתי - יש למלא בתוכן ברור. עם זאת, אין להתעלם מכך שמוסד ההתיישנות נועד לאזן בין זכותו של התובע לקבלת פיצוי בגין נזקיו מחד, לבין זכות הנתבע שלא לשמור על ראיותיו לתקופה בלתי מוגבלת מאידך. נראה לי כי בנסיבות המיוחדות של המקרה - בהתחשב בעובדה שהנתבעים בתיק תרמו לעיכוב באיסוף החומר הרפואי, ובכך שהיה צורך בנקיטת הליך משפטי כדי לקבל מידיהם חומר זה - נוטה המאזן לטובת הניזוק. 3. אשר לפסיקת הפיצויים בגין הפסדי הממון שנגרמו לתובעים בגין אבדן שירותי אם (ראו ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673 (1994)) - גם בעניין זה מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן, הסבור, גם כאן, שלא נדרש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. התובע נישא מחדש בחודש ינואר 1994, כארבעה חודשים לאחר פטירת רעייתו ועובדה זו צריך שתשפיע על זכאות ילדי המנוחה לפיצוי בגין ראש הנזק האמור (השוו: ע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון פורמן, פ"ד מו(1) 133 (1991)). הנחה זו שימשה את הפסיקה מאז ומתמיד - בלא עוררין. התובנה כי נישואיו מחדש של בן-הזוג של מי שמצא מותו במעשה נזיקין משפיעה על עצם הזכאות לפיצוי בראש נזק זה, שימשה את בתי המשפט, על כל ערכאותיהם, במשך שנות דור ויותר. תובנה זו, כשהיא מצטרפת לעקרונות ששימשו לחישוב סכומי הפיצוי כפי שהם נוהגים, וכפי שעודכנו על-פי הנדרש, אפשרו פסיקה אחידה, וודאות בהלכה - וממילא שימשו תנאי להשגת פשרות מושכלות - קודם לדיון המשפטי או במהלכו. ואכן, נוהג הוא בבית משפט זה להרים מבט אל עבר העושים במלאכה - שופטי הערכאות הראשונות - על מנת לבחון את דרכי העבודה שנתגבשו באלה ועל מנת להביאם בחשבון כשיקול נוסף וחשוב בין השיקולים המשמשים אותנו לבחינת הצורך לשנות מהן - אם בכלל. כך עשינו, למשל, בע"א 10990/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, (טרם פורסם, 11.4.2006) כאשר נתנו תוקף של הלכה מחייבת לפרקטיקה שהייתה משותפת לשופטי הערכאות הראשונות - רובם ככולם - בשאלה מהו שיעור הפיצוי שיש לפסוק לקטין בגין הפסד השתכרותו ב"שנים האבודות". 4. כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן - ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן - מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו - מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג - בסכומים שבין 200,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח. המטוטלת נעצרת במקום הגיאוגרפי הנבחר על-ידי שופט הערכאה הראשונה, לאחר שהוא בוחן, לצורך השוואה, נתונים שונים ובהם שכר מטפלות, גיל הילדים הנזקקים לטיפול ומספרם (כאשר הפיצוי אינו מהווה בהכרח מכפלה הנקבעת על-ידי מספר הילדים). אכן, היו מקרים בפסיקה, לאחרונה, בהם פסקו שופטי הערכאות הראשונות, או הציעו בפשרה סכומים העולים או יורדים מטווח הפיצוי האמור (בשיעור של כ-10% כלפי מעלה ומטה) - אך הוודאות החיונית לניהול ההליכים האלה נשמרה. כפי שכבר נאמר וְכפי שעוד יובהר, בכלל השיקולים האמורים מביאים בחשבון הפיצוי גם את נישואיו מחדש של בן הזוג שנותר. 5. לא נעלמה ממני פסיקת בית המשפט העליון בע"א 4579/07 בעניין עזבון נוואל נ' קופת חולים כללית (טרם פורסם, 24.6.2009) שם נפסק סכום חריג ביותר של 800,000 ש"ח בגין אבדן שירותי אם - במקום בו נשא בן זוגה של המנוחה שנפגעה בתאונה, אישה - מספר חודשים לאחר מות המנוחה. ניתן היה לסבור כי בית המשפט ביקש שם ליתן ביטוי לנזק הלא-ממוני שנגרם לשאירים, משקבע באותו עניין כי "הורה חורג - מעשית ומשפטית - אינו מהווה, ככלל, תחליף להורה המנוח" וכי "מימות עולם ניתנה לא אחת משמעות לאבדן אֵם כמקור רגשי לאדם". אכן, לא ימצאו חולקין על כך שאין כאהבת אב ואין כאהבת אם ואין כאהבתו של ילד להוריו, ואין שיעור לחסך הרגשי הנגרם לילד כתוצאה ממות ההורה. אולם משביקש בית המשפט שם להעניק פיצוי, בשיעור שהעניק בגין הנזק הממוני, נוצר קושי. מקובל בידנו כי אין מפצים במסגרת ראש הנזק הממוני של אבדן שירותי אם ואב אלא משהוכח קיומו. יצוין כי בית המשפט העליון - עוד בתחילת הדרך - מצא כי הדרך האחת והיחידה להתגבר מרתיעת הדין ממתן פיצוי בעבור "אבדן שירותיו של בן הזוג" - או הורה - פיצוי שיש בו קושי מוסרי - היא בדרך של ייחוד הפיצוי בראש נזק זה לנזק של ממון "נטו" בגין מרכיב אחד ויחיד באבדן - פיצויים הנמדדים על-ידי ברור מחירה של עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים. בהיעדר הוצאה לעזרה במשק הבית ובהיעדר הוצאה לטיפול, לא פסקנו, ככלל, בגין הנזק הממוני הכרוך באבדן שירותיו של בן-הזוג, ובוודאי שלא פסקנו סכומים בשיעור דומה. לפיכך, כפי שציין חברי השופט ס' ג'ובראן, ומן הטעמים שהוא מביא, לא נמצאה לנו עילה להתערב בסכום הפיצויים הכולל שנפסק בבית המשפט המחוזי. כמוהו, ומטעמיו, גם אני סבור כי יש לדחות גם את הערעור שכנגד. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: לצערי, לא אוכל להצטרף לעמדתו של חברי, השופט ג'ובראן, בסוגיית ההתיישנות, ככל שהיא נוגעת לתביעת המערערים 1 ו-2 (להלן גם - העזבון והבעל). דעתי היא כי אין מנוס מן המסקנה כי תביעת העזבון והבעל התיישנה. כמו כן, דעתי היא כי דין תביעת התלויים לאובדן שירותי-אם להתקבל, חרף העובדה כי האב נישא בשנית, ואשתו החדשה מנהלת את משק הבית של המשפחה. תביעת העזבון והבעל 1. על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים בשאינו מקרקעין (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. בתביעות נזיקין חל סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), הקובע הוראה מיוחדת ביחס לתחילת ההתיישנות בעוולות נזיקין. סעיף זה קובע: "תחילת ההתיישנות 89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ענייננו בתביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית. יש להיצמד, אפוא, להגדרת "תחילת ההתיישנות" שבפקודת הנזיקין לצורך בירור תחילת מירוץ ההתיישנות. 2. על ההליך שלפנינו חל סעיף 89(2) לפקודה, שכן עילת התובענה היא נזק שנגרם, המתבטא במות המנוחה, והוא הארוע עליו נסמכת התובענה. לצורך מירוץ ההתיישנות, עילת התובענה מתגבשת, אפוא, ביום שבו ארע הנזק - קרי: במועד פטירתה של המנוחה, כאמור ברישא לסעיף 89(2) לפקודה. מאחר שמועד פטירת המנוחה חל ביום 10.8.93, והתביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 1.3.01, עולה, לכאורה, כי התביעה התיישנה. אלא שכאן טוענים המערערים, כי מירוץ תקופת ההתיישנות נקטע מאחר שנעלמו מהם עובדות מהותיות לעילת התביעה, הנוגעות להתרשלות בית החולים והרופאה המטפלת, וזאת מסיבות שאינן תלויות בהם, ושאף בזהירות סבירה לא ניתן היה לגלותן. לטענתם, מירוץ התקופה מתחיל מהיום שבו נודעו להם אותן עובדות. 3. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו (פסקה 35), כי התביעה לא התיישנה, מאחר שיש למנות את תחילת מירוץ התקופה ממועד מסירת הרשומות הרפואיות בעניינה של המנוחה לידי התובעים. הוא הוסיף, כי אפשר וניתן לראות את פניית המערער 2 לעורך דינו - כשנה וחצי לאחר פטירת המנוחה (באוגוסט 1993) - כמועד אשר בו נודע לו לראשונה על אפשרות קיומה של עילת תביעה, וגם על פי חלופה זו לא חלפה תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה. 4. חברי, השופט ג'ובראן, מאמץ את החלופה השניה המוצגת בפסק הדין קמא, וקובע כי בנסיבות מקרה זה, הפנייה לעורך הדין עשויה לשמש נקודת התחלה למירוץ ההתיישנות. זאת, מאחר שבעת ארוע הנזק או בסמוך לאחריו לא היתה למערער 2 דרך לגלות כי הרופאה התרשלה בכך שלא הזמינה רופא בכיר להיוועצות בטרם בוצע הניקור המותני במנוחה, ולא היה לו יסוד לחשוד באיכות הטיפול שניתן. פניית הבעל לעורך הדין לבירור אפשרות התביעה בתוך שנה עד שנה וחצי ממועד פטירת המנוחה היא התנהגות סבירה לענין חובת בירור העובדות הנדרשות לעילה, ולפיכך ניתן לראות במועד זה נקודת פתיחה למירוץ ההתיישנות. ואם כך, כי אז התביעה לא התיישנה. אתקשה להסכים לקביעות אלה של בית משפט קמא ושל חברי, השופט ג'ובראן. 5. נקודת המוצא בענייננו היא, כי לצורך התיישנות, ניתן לשלב את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר התיישנות שלא מדעת, עם הוראות סעיף 89(2) לפקודה, ככל שהענין מתייחס לעובדות המהוות את עילת התובענה שאינן נוגעות לנזק, אשר לגביו ישנן הוראות מיוחדות לענין תחילת ההתיישנות בסעיף 89(2) הנזכר. יוצא, אפוא, כי לגבי עובדות המהוות חלק מעילת התובענה בנזיקין, שאינן נוגעות לנזק, פתוחה בפני תובע טענת הגנה, ביחס לטענת התיישנות הנטענת כלפיו, לפיה עובדות אלה נעלמו ממנו מסיבות שאינן תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות. עובדות הנוגעות להתרשלות או לקשר הסיבתי בעוולת הנזיקין נמנות על עובדות שלגביהן ניתן להעלות טענת התיישנות שלא מדעת (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 545-546 (2000)). 6. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מורה: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 7. מבחן הגילוי על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא אובייקטיבי. מבחן זה אינו מסתפק באי ידיעה סובייקטיבית של התובע בדבר העובדות הרלבנטיות לעילת התובענה. הוא מתנה את עיכוב תחילת מירוץ ההתיישנות בכך שהעובדות לא היו בידיעתו בכוח (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 8 (לא פורסם, 24.11.2005) (להלן - פרשת צורף); ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531-532 (1986)). מדובר בעובדות הזמינות לגילוי, שניתן לגלותן במאמץ סביר. רק אם הגילוי אינו ניתן להגשמה גם בהשקעה של מאמץ סביר, תחול הגנת ההתיישנות שלא מדעת. קנה המידה הוא זה של האדם הסביר (השופט ג'ובראן בע"א 2387/06 פלונית נ' טבע, תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פסקה 18 (לא פורסם, 31.8.2008)). סבירות המאמץ שעל התובע להפעיל לצורך בירור העובדות הינה תלויית-נסיבות, וקשורה, בין היתר, בטיבו ובחומרתו של הנזק שנגרם, ובהשלכתו על מידת היוזמה שהתובע מצופה לנקוט לצורך בירור נסיבות התרחשותו. 8. נקודת המוצא בהתיישנות שלא מדעת הינה כי מדובר בעובדות מהותיות לעילת התובענה, שאינן ידועות לתובע, ואשר במישור האובייקטיבי גם נקיטת מאמץ סביר לגילויין לא היה מביא לחשיפתן. נדרש קיומו של גורם אובייקטיבי, אשר בעטיו גם מאמץ סביר הננקט לצורך גילוי לא היה נושא פרי. קיומו של גורם אובייקטיבי כזה אינו מותנה בשאלה מתי ובאיזו נקודת זמן החליט התובע להתחיל לפעול לצורך איסוף הנתונים העובדתיים הנדרשים לצורך בירור עילת התביעה, בין בכוחות עצמו ובין בעזרת איש מקצוע, לרבות עורך דין. כאשר אין מחסום אובייקטיבי לאיסוף הנתונים, וניתן בזהירות סבירה ובמאמץ סביר לאתרם ולבררם בכל שלב לאחר ארוע הנזק הידוע, לא קמה הגנת ההתיישנות שלא מדעת. מועד החלטת התובע לפתוח בפעולה לאיתור נתונים הזמינים בכוח, בין בכוחות עצמו ובין בעזרת עורך דין או מומחה מקצועי, אינה פועלת לעיכוב מירוץ ההתיישנות כל עוד לא התקיים מחסום אובייקטיבי חיצוני לבירור הנתונים, שגם בפעולת איתור זהירה וסבירה לא ניתן היה לגלותם. 9. וזאת יש להדגיש: במרבית המקרים בהם שוקל אדם להגיש תביעה, הוא נדרש לאתר נתונים ולברר עובדות הצריכות לגיבוש עילת התביעה. במיוחד כך הדבר בעילות נזיקין שמערך הנתונים והעובדות בהן מורכב, ולא תמיד פרוש כולו בפני הניזוק. הפעולה לאיתור הנתונים והעובדות הנדרשים לגיבוש העילה אמורה להיעשות בתחומי תקופת ההתיישנות, הנפרשת על פני שבע שנים. לתובע עצמאות מלאה להחליט מתי, ובאיזו דרך פעולה ינקוט לצורך איסוף הנתונים ואיתור המסמכים, ובלבד שיגיש את תביעתו בתוך שבע שנים מתחילת ההתיישנות. הצורך באיתור עובדות אינו משמש עילה לעצירת תקופת ההתיישנות מטעמי "התיישנות שלא מדעת", אלא אם פעולת איתור העובדות נחסמת או נמנעת בשל גורמים שלתובע אין שליטה עליהם, ושגם בזהירות ובמאמץ סביר הוא אינו יכול להגיע לחשיפתם. רק בנסיבות כאלה עשויה לקום הצדקה להפסקת מירוץ ההתיישנות בשל אי ידיעת העובדות, ובשל קושי אובייקטיבי לגלותן. הדבר הובהר בפרשת צורף: "סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצדו, עלינו להתחשב במגוון גורמים, כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית" (השופט גרוניס, בפסקה 12). (ראו גם: ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה, פסקה יג (לא פורסם, 24.3.2008) (השופט רובינשטיין)). 10. בענייננו הנזק שארע התבטא, למרבית הצער, במות המנוחה. ארוע זה אמור היה לשמש מניע, במסגרת חובת הזהירות הסבירה, לברר את טיב האירועים והטיפול שקבלה המנוחה בבית החולים, ולרכז את הנתונים בקשר לכך, כדי לבחון אם התגבשה עילת תביעה בנזיקין. וכדברי ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק (חלק ראשון)" משפטים יט 81, 128 (1989): משנתגלה נזק, צומח לו (לתובע) נטל נוסף: על התובע לעשות מאמץ ממשי ויעיל במטרה לאתר את מקורות הנזק כדי להקטינו ולמנוע את הישנותו. עומס החקירה והדרישה צריך שיעמוד ביחס ישר לעוצמת הנזק וחשיבות איתור מקורותיו... ככל שגדלים ההסתברות האובייקטיבית של קיום עילת תביעה וחשיבותה לתובע, כך יש להגדיל את עומס החקירה והדרישה לגבי רכיבים אלה". נטל החקירה והדרישה בדבר גורמי הנזק הוא כבד במקרה זה לאור חומרתו של הנזק, שאין גדולה ממנו - פטירת המנוחה. משעה שהנזק ארע, והיה ידוע, קמה חובת החקירה והדרישה הזו, ומכלול הנתונים בהקשר לכך היו זמינים בכוח בידי המערערים. 11. בענייננו, ארוע הנזק, שהתבטא בפטירתה של המנוחה, פתח את מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ממועד זה, ובמהלך שבע שנים, היה בידי המערערים לאסוף את הנתונים הנדרשים לצורך ביסוס העובדות המרכיבות את טענת ההתרשלות והקשר הסיבתי. לא נטען ולא הוכח כי נתקיים מחסום אובייקטיבי כלשהו שבעטיו לא ניתן היה לגלות עובדות כלשהן הנוגעות לעילת התובענה (ושאינן קשורות בנזק) גם אילו פעלו המערערים בזמן סביר לאיתור הנתונים. ואכן, משפנה המערער 2 לעורך דין, הוחל בבדיקת הנתונים ובאיתור העובדות שהיו מצויות בהישג יד כל העת, ולאורך כל התקופה מאז התרחש המאורע נשוא התביעה. העובדות והנתונים היו ידועים אפוא בכח, אם לא בפועל, וניתן וצריך היה להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. 12. גם הטעם החלופי שהועלה להחלת עקרון ההתיישנות שלא מדעת, הנעוץ בהעברת המסמכים הרפואיים למערערים באיחור, אינו יכול לעמוד. אין צריך לומר, כי נתונים המצויים במסמכים רפואיים הם לעיתים קרובות מהותיים לצורך גיבוש העובדות המרכיבות את עילת התביעה. יחד עם זאת, השגת מסמכים רפואיים היא חלק משגרת הליך איתור נתונים וראיות לצורך הכנת תביעה בעילה של רשלנות רפואית. בידי תובע מצויים אמצעים סבירים למימוש דרישתו להשגת מסמכים רפואיים - בין בדרך של פנייה לרשויות, ובין באמצעים משפטיים. עצם הצורך להשיג מסמכים רפואיים לשם ריכוז נתוני המקרה, לרבות הזמן והטרחה העשויים להיות כרוכים בכך, אינם יכולים לשמש עילה להפעלת עקרון ההתיישנות שלא מדעת, כל עוד לא קם מכשול אובייקטיבי המונע את השגתם, שגם בהפעלת מאמץ סביר לא ניתן היה להתגבר עליו. להבנתי, עקרון "ההתיישנות שלא מדעת" לא התכוון לעצור את מירוץ ההתיישנות במצב שבו תובע פועל לריכוז הנתונים והעובדות הצריכים להגשת תביעתו, גם אם פעולת ריכוז זו צורכת זמן, ואפילו אם הוא נתקל בקשיים, ביורוקרטיים ואחרים לקבל מסמכים ואף נזקק לתביעה משפטית למימוש זכותו לנתונים. תקופת ההתיישנות של שבע שנים לוקחת בחשבון את צורכי ההיערכות להגשת התביעה, ובכלל זה את הזמן הרב הנדרש, לעיתים, לצורך ריכוז הנתונים, המוביל, פעמים, גם לפתיחת הליך משפטי שמטרתו לאכוף על הצד המחזיק בחומר למוסרו לתובע. מהלכים אלה הם בגדר המאמץ הסביר שעל התובע לנקוט בו כדי להיערך להגשת תביעתו, ואין הם בגדר נסיבות יוצאות דופן המצדיקות החלת עקרון "ההתיישנות שלא מדעת", היפה למקרים בהם עובדות מהותיות לעילת התביעה אינן מצויות בידיעת התובע גם "בכח", ואשר גם בזהירות סבירה הוא אינו יכול להשיגן. אכן, לצורך איתור עובדות ונתונים, ניתנה בידי תובע שהות ארוכה של שבע שנים להיערך להגשת תביעתו, וכל עוד לא קיימת מגבלה אובייקטיבית שבשלה גם בזהירות סבירה לא ניתן לאתר את העובדות המהותיות לעילה, לא יחול עיכוב במירוץ ההתיישנות. 13. לאור האמור, הפנייה לעורך דין, והמאמצים לקבל רשומות רפואיות, ופעולות נוספות שנעשו לצורך איסוף נתונים הנדרשים לצורך בירור עילת התביעה, לא עיכבו במקרה זה את מירוץ ההתיישנות. לפיכך, לגישתי, לא הוכחו התנאים לתחולתה של הגנת ההתיישנות שלא מדעת שנטענה כנגד טענת התיישנות התביעה שהועלתה כלפי המערערים. מכאן, שתביעת העזבון והבעל (המערערים 1 ו-2) התיישנה, מאחר שהוגשה לאחר שחלפו שבע שנים ממועד ארוע הנזק. אין מנוס, אפוא, מקבלת הערעור שכנגד של המשיבות בענין ההתיישנות, המביא לדחיית תביעתם של המערערים 1 ו-2. תביעת התלויים 14. המערערים 3, 4 ו-5 הם ילדיה של המנוחה, שהיו קטינים בעת פטירתה. מירוץ תקופת ההתיישנות בעניינם נעצר בשל קטינותם, ונפתח בעת הגיעם לגיל 18 (סעיף 10 לחוק ההתיישנות). בעת הגשת התביעה, ביום 1.3.01, טרם הגיעו הקטינים לבגרות. לפיכך, התביעה לא התיישנה לגביהם. 15. התיישנות תביעתו של עזבון ניזוק כנגד מזיק אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את זכותם של התלויים (יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 688 (גד טדסקי עורך, מהדורה שנייה, 1976)). לכל אחד מהתלויים זכות נפרדת ועצמאית משלו לפיצוי. עיקר תביעתם של הילדים נגעה לאובדן שירותי-אם - תביעה אשר נדחתה בבית המשפט המחוזי בנימוק כי הילדים לא סבלו פגיעה כלכלית ממות המנוחה, שכן הם טופלו על ידי אשתו השניה של אביהם, לה נישא לאחר מות האם, והיא דאגה לכל צרכיהם. אני מתקשה לקבל תוצאה זו, ומציעה לסטות מקביעת בית המשפט קמא, וגם מעמדת חברי, השופט ג'ובראן, בנקודה זו. ראשית ייאמר, כי אני מצטרפת לקביעות בדבר קיום רשלנות המשיבים אשר גרמה למות המנוחה, כפי שפורטו בפסק דינו של השופט ג'ובראן. עם זאת, לא נראית לי המסקנה כי יש לשלול מהילדים כל פיצוי על אובדן שירותי-אם בשל נישואיו השניים של האב ודאגת האשה החדשה לצורכי הבית. 16. הפיצוי הניתן בעבור אובדן שירותי-אם לטובת ילדי המנוחה נועד, ביסודו, לכסות הן את הטיפול הפיסי היומיומי שנמנע מהילדים, והן את הערך המוסף - האנושי - שקרבת האם לילדיה תורמת לגידולם, לחינוכם, להתפתחותם ולאושרם. באובדן שירותי-אם אין מדובר רק באובדן שירותים פיסיים, המתבטאים בדאגה למשק הבית - הכנת אוכל, כביסה, נקיון, ודאגה לילד בעת מחלה. האובדן הוא רחב ועמוק מזה. ילד מאבד את דאגת האם לצרכיו הפיסיים, הנפשיים והרוחניים כאחד, כשכל אלה מלווים באהבת אם, במסירות, ובמחוייבות פנימית, בלא תנאי, לדאוג לטובתו ולרווחתו. אחריותה של האם כלפי המשפחה משלבת, בלא יכולת הפרדה, את פן הדאגה הפיסית ופן הדאגה הנפשית לילדיה, וכל אלה ארוגים יחדיו במושג העמום הקרוי "שירותי-אם". נתינה מורכבת זו של אם לילדיה, שמקורה בזיקת הדם, היא בעלת אופי יציב וקבוע שאינו חשוף לתמורות הזמן ולשינויים. היא מהווה גורם בעל משקל מכריע בהתפתחותו של הילד, בעיצוב אישיותו, ובאושרו. אין לה תחליף הניתן להירכש בכסף או במעשים של חסד בידי הזולת. 17. מציאותה של אשה חדשה בבית, לאחר פטירת האם, עשויה לענות באופן חלקי בלבד על הצרכים הפיסיים המיידיים של הילדים. אולם אלה אינם חופפים ל"שירותי-האם" במובן הכולל והאמיתי של מושג זה. אין דמיון בין שירותי אם לשירותי אדם אחר אפילו במישור הפיסי גרידא. רמת הטיפול והדאגה, והמחוייבות להגשמת טובת הילד בכל המישורים אינם בני תחליף כשמדובר באם טבעית לעומת אדם אחר - בין מטפלת בשכר ובין אשה חדשה של האב. בהעדר קשר דם בין הילדים לאשה החדשה, נעדר גם גורם הוודאות והבטחון כי הנתינה הפיסית של השירותים תימשך בעתיד דרך קבע. בכל מקרה, לא נילווית לה אחריות טבעית ומחוייבות בלא תנאי המאפיינים נתינה של אם לילדיה. גם כאשר ניתנים שירותים פיסיים לילדים על ידי האשה השניה, המפחיתים מן הפגיעה בהם במישור הפיסי-תיפקודי, גם אז אין בכך פיצוי מלא על החסך העמוק בדאגת אם טבעית, על מלוא היבטיה, שאין לה תחליף בשום דרך וצורה. לא ניתן, אפוא, להניח, כי נישואין שניים של אב, ומציאותה של אשה חדשה בבית, מהווים תחליף מלא לאובדן שירותי-אם, גם אם עשוי להיות בכך משום מענה חלקי לשירותים הפיסיים שהילדים זקוקים להם. ברוח זו פסק בית משפט זה בע"א 4579/07 עזבון בחירי נ' קופת חולים כללית (לא פורסם, 24.6.2009), בעקבות ניתוח מקיף של הסוגיה הנוגעת לאובדן שירותי-אם, לרבות התייחסות למשפט משווה: "סבורני, כי בכל הנוגע ליתומים, יש לקבוע שנישואין בפועל של ההורה הנותר אינם מספקים תחליף להורה המנוח, ואין הם מפחיתים את שיעור הפיצוי. זאת, כיון שהורה חורג - מעשית ומשפטית - אינו מהוה ככלל תחליף להורה המנוח, גם אם לא אחת יש מסירות אין קץ של הורה חורג לילדו החורג. השקעתו של ההורה החורג בילדיו של בן זוגו (ככל שזו קיימת, וניתנת ללא תמורה) ניתנת לילדים - ולא למזיק - במתנה... בנסיבות מסוימות, יתכן שתהיה השלכה כלכלית מסוימת בת-הכרה לנישואין השניים... מטבע הדברים תהיה זו מוגבלת" (השופט רובינשטיין, בפסקאות נג-נד). באותו ענין, נפסק פיצוי בסכום של 800,000 ₪ בעילה של אובדן שירותי אם, חרף נישואיו השניים של האב, בעבור שבעה ילדים שנותרו יתומים מאימם. לסוגיה זו התייחס גם קציר, בספרו פיצויים בשל נזק גוף (2003): "במסגרת הפיצויים לילד נשקלו, וראויים להישקל, גם צרכים אחרים, כגון אובדן טיפול הורה, עם כל הנילווה אליו, כגון חינוך, לימוד אורחות חיים, והקניית ערכים חברתיים" (שם, בעמ' 1208). 18. ראוי, אפוא, להעניק לילדי המנוחה פיצוי אשר יבטא נכונה את החסר הממשי שנגרם להם עקב פטירת האם, ששוב אינה יכולה לדאוג לצרכיהם בכל המישורים וללוות את גידולם והתפתחותם, תוך סיפוק צרכיהם הפיסיים, הנפשיים והרוחניים במשולב. עם זאת, בחישוב שיעור הפיצוי, יש לקחת בחשבון את העובדה כי שירותים פיסיים ניתנו בבית על ידי האשה החדשה. יש לציין, לצורך שיעור הפיצוי, כי הילדים היו צעירים מאד בעת פטירת האם. שתי הבנות היו בנות שנתיים ושלוש, והילד היה בן חמש בעת הפטירה. עינייםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשתית (עין)רשלנות