1. רקע התובעת הינה חברה העוסקת בין היתר בביצוע עבודות עפר ופיתוח. בתאריך 1.8.02 נחתם הסכם בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ולפיו השכירה התובעת לנתבעת ציוד מכני כבד שבבעלותה מאותו תאריך ואילך למשך שנה ובין היתר, הושכר גם מחפר מסוג קטרפילר 330 (להלן: "הציוד/המחפר").כמו כן הוסכם, כי את הציוד יפעילו מפעילים מטעם התובעת באתרים שונים בארץ ובין היתר באגן החדרה מאגרי מנשה (להלן: "האתר"). בנוסף, הסכימו הצדדים כי הנתבעת 1 תישא בעלויות מימון השמירה על ציוד התובעת שהושכר לה. בבוקר 31.10.02, לאחר שהגיעו מפעילים מטעם התובעת לאתר וכשביקשו להפעיל את הציוד התברר, כי מהציוד שהושכר לנתבעת נעלמו משאבות הידראוליות ומנוע צידוד שהיו מורכבים על הציוד וזאת בשל גניבה שהתרחשה בלילה שבין 30.10.02 ל-31.10.02. במקור הוגשה התביעה כנגד הנתבעת, וכמו כן, כנגד הנתבעת 2 מבטחת הציוד מטעם התובעת, שסרבה לשלם את תגמולי הביטוח,בסכום כולל של 288,449 ₪ המתייחס לעלות תיקון הציוד, הוצאות לרבות חוות דעת, חילוץ, פיקוח וכן ימי עמידה של הציוד. הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה ובו טענה ,בין היתר,כי לא הפרה ההסכם שבינה לתובעת,ובמקביל הפנתה הודעת צד ג' כלפי חברת השמירה ששמרה על האתר,היא שירותי השומרים (1989) אבטחה, שמירה וניקיון בע"מ (להלן: "חברת השמירה") ובהמשך אף שלחה הודעת צד ג' מתוקנת, וצורפה גם חברת הביטוח שביטחה חברת השמירה בביטוח אחריות מקצועית. בתחילה, יוצגה חברת השמירה על ידי משרד עורכי דין מטעם חברת הביטוח. בשלב מאוחר יותר, ולאחר שנכנסה להליך של כינוס נכסים והוצא צו על ידי בית המשפט המחוזי לעיכוב הליכים ומינוי כונס זמני, עוכבו הליכים כנגד חברת השמירה. בהמשך ולאחר שמשרד עורכי הדין שייצג את חברת השמירה ביקש להתפטר מייצוגה בטענת העדר שיתוף פעולה עם חברת הביטוח, הועבר הייצוג למשרד עורכי הדין אמודאי ואף הוגש כתב הגנה להודעה המתוקנת לצד ג'. חברת הביטוח כלל טענה בכתב הגנתה לאי שיתוף פעולה מצד חברת השמירה ולפיכך להעדר כיסוי ביטוחי מתאים, כמו כן ולחלופין, טענה לחבות אך מעבר לסכום השתתפות עצמית בסך 45,000 דולר, מעבר לכך, הוכחש האירוע ונסיבותיו, נטען להעדר פגם או רשלנות בביצוע עבודת חברת השמירה, לרבות כפירה בהפרת התחייבות כלשהי, היות צד ג' 1 "שומר" וטענות נוספות כנגד התובעת ושולחת ההודעה. גם הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה ושלחה הודעה לצד ג', עם זאת, מאחר והתובענה כנגדה נדחתה וכך גם הודעת הצד השלישי, לא ארחיב מעבר לכך. בתאריך 4.2.07 התקיים דיון הוכחות קצר, בסופו הגיעו הצדדים להסכמות ולפיהן סולקה התביעה על ידי הנתבעת בסכום מוסכם של 215,920 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 40,000 ₪. כמו כן הוסכם, כי התביעה כנגד הנתבעת 2 תידחה ללא צו להוצאות וכך גם ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 2 כנגד הנתבעת 1 וכלל חברה לביטוח בע"מ, ובנוסף הוסכם, כי יוגשו סיכומים אך ורק לעניין המחלוקות שבין הנתבעת 1 לבין מבטחת חברת השמירה, היא כלל חברה לביטוח בע"מ. משהוגשו סיכומי הצדדים וכן סיכומי תשובה נפנה בית המשפט ליתן פסק הדין. 2. הפלוגתאות שבין הצדדים: הצדדים העמידו המחלוקות שביניהם כדלקמן: א. מהי חבותה של חברת השמירה בנסיבות? ב. האם אי שיתוף הפעולה שבין חברת השמירה לחברת הביטוח ככל שייקבע,שולל חבות חברת הביטוח לשלם לניזוק תגמולי הביטוח ? ג. האם התחייבויותיה החוזיות של חברת השמירה כלפי הנתבעת מונעות חבות ביטוחית מצד חברת הביטוח על פי פוליסת הביטוח? ד. האם חבות המבטחת הינה רק מעבר להשתתפות עצמית והאם ההשתתפות העצמית הינה 30,000 דולר או 45,000 דולר? 3. חבותה של חברת השמירה בנסיבות טוענת חברת הביטוח, כי חבות חברת השמירה הינה על פי הסכם ולחלופין על פי חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן:"חוק השומרים"). עם זאת, הנתבעת אינה טוענת לרשלנות של שירותי השומרים ולפיכך, יש לראותה כמי שויתרה על טענת הרשלנות בסיכומיה. כמו כן, הוסיפה כי חוק השומרים אינו חל בנסיבות המקרה לפי ההלכה שנקבעה ברע"א 270/01 תמנון נ' אליהו, פ"ד נ"ז (2)817, ולפיה מאחר ושומר חברת השמירה נדרש לשמור על פני שטח גדול מאוד כשומר יחיד, בשטח שאורכו מאות מטרים ורוחבו אינו ידוע ובו צינורות פלדה וכלי עבודה שמספרם אינו ידוע, יש לקבוע,כי לא נתכוונו הנתבעת וחברת השמירה להחיל על היחסים שביניהם את חוק השומרים, ומאחר וחברת השמירה אחראית רק ברשלנות וטענה זו נזנחה על ידי הנתבעת, כי אז יש לדחות את ההודעה כנגדה. הנתבעת טענה מנגד, כי חברת השמירה מחויבת בפיצוי מכח ההסכם שביניהם. לפי ההסכם נטלה על עצמה חברת השמירה אחריות מלאה לכל נזק או אובדן לגוף או לרכוש אשר יגרמו לאדם כלשהו, לרבות מקורות (סעיף 9 (ב) להסכם), וכמו כן, התחייבה חברת השמירה לפצות את מקורות עבור כל תביעה שתוגש נגדה בקשר עם ביצוע עבודות השמירה ( סעיף 9 (ג) להסכם), בנוסף התחייבה חברת השמירה לבטח הן עצמה והן את מקורות בכל סוגי הביטוח הנוגעים לביצוע העבודות (סעיף 9 (ד) להסכם), ולבסוף, התחייבה חברת השמירה להיות אחראית לכל נזק ישיר או עקיף שיגרם למקורות או לקבלני משנה או לנכסים של מקורות או של קבלני משנה בשל אובדן או גניבה או פריצה תוך זמן השמירה וכן התחייבה חברת השמירה, לפצות את מקורות על כל נזק או הפסד להם אחראית חברת השמירה לפי החוזה. לטעמה של הנתבעת, פסק הדין בעניין תמנון מחייב בחינת מערכת היחסים החוזית שבין מזמין השמירה לחברת השמירה, ובחינה שכזו מעלה את היקף אחריות חברת השמירה לכל נזק שיגרם, ומכאן גם את היותה של חברת השמירה "שומר שכר" לפי חוק השומרים ולפיכך חבה גם באחריות מוגברת. הנתבעת הוסיפה, כי לא זנחה מעולם טענת הרשלנות כלפי חברת השמירה המופיעים בתצהירים שהוגשו מטעמה. קביעת בית המשפט העליון, בתמנון, נועדה למעשה להביא להקלה בחבות, בכל אותם מקרים, בהם ההתחייבויות החוזיות לא היה בהם כדי להעלות לכדי מחויבות של "שומר שכר", כפי שזו מופיעה בסעיף 2 (ב) לחוק השומרים ולפיה: "שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן;..." לפיכך, חברת הביטוח עושה שימוש לא מדויק בהלכת תמנון בנסיבות העניין, באשר בחינת החוזה שבין הצדדים מעלה, כי הצדדים בחרו להעמיד את חבות חברת הביטוח על חבות כמעט מוחלטת, ולפיכך, מקום שמתרחש נזק באתר הנתבעת, עליו מופקד מי מטעם חברת השמירה באותה עת, כי אז אין מנוס מקביעה, כי קמה חבותה של חברת השמירה על פי החוזה שבין הנתבעת לבינה. 4. שיתוף הפעולה שבין חברת השמירה לחברת הביטוח: טענה חברת הביטוח, כי לפי סעיף 23 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, על המבוטח לעשות כל שבידו על מנת לסייע למבטחת להשיג את מלוא המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותה, כך גם על פי סעיף 7 לתנאים הכללים שבפוליסת הביטוח. כאשר אי מילוי תנאי זה יש בו כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי. עו"ד גנות, שייצג את חברת השמירה קודם התפטרותו בשל העדר שיתוף פעולה, פירט במכתב שערך את הפעולות שבוצעו על מנת ליצור קשר עם חברת השמירה לצורך קבלת תצהירים ואף עו"ד קוסובסקי ממשרדו ,בפרוטוקול הדיון מ-19.3.06, מציינת, כי בוצעו עשרות פניות בכתב ובעל פה למנהלי חברת השמירה אך ללא הועיל.מאחר ועורך דין גנות לא נחקר ביחס למכתבו,כך נטען, יש לראות בטענת חברת הביטוח להעדר שיתוף פעולה טענה מוכחת השוללת את חבות חברת הביטוח. הנתבעת ציינה בסיכומיה, כי מדובר בטענה סתמית שלא הוכחה, לא הוגש כל תצהיר להעדר שיתוף הפעולה, מה גם שעו"ד גנות או מי ממשרדו לא העיד על כך ולא נמנע מהם להעיד, מה גם ששיתוף פעולה היה קיים לכל אורך הדרך עד שחברת השמירה נקלעה לקשיים כספיים שהביאו לפירוקה, כשעד לאותה עת נעזרו במידע שמסרה לצורך הכנת שני כתבי הגנה מפורטים ובהם טענות הגנה ספציפיות לרבות קנוניה, אירוע מבוים ויזום ואף מענה על שאלונים ולפיכך, משעומדים לרשות חברת הביטוח גרסת הגנה מפורטת, פרטים מתצהירי תשובות לשאלונים, מסמכים וחוות דעת, לרבות חקירת קב"ט מקורות, כל אלה יש בהם כדי להראות אינפורמציה מספקת לניהול ההגנה,ולפיכך עתרה לדחיית טענה זו של חברת הביטוח. לא אחת קבעתי, כי חברת הביטוח תתקשה עד למאוד לטעון טענה של חוסר שיתוף פעולה, מקום בו שמורים בידיה כלים משפטיים רבים לקבל האינפורמציה הנדרשת לצורך הגנתה. כך תוכל למשל לזמן לביהמ"ש הפונקציונרים המתאימים אצל המבוטחת לצורך מענה על שאלונים, מצב שלא נדרש בנסיבות תיק זה, כמו גם לזמנם לצורך מתן עדות, זימון שלא בוצע בנסיבות תיק זה, למרות שאפשרות לכך היתה קיימת. בנסיבות התיק דנן, שיתוף פעולה בין חברת הביטוח למבוטחת היה למעשה לאורך שלבים ניכרים במהלך ניהול התיק וזה הופסק בשלב שבין מעבר התיק משלב ההליכים המקדמיים להוכחות, ולכן לא יכולה חברת הביטוח לטעון לחוסר שיתוף פעולה כאשר היא עצמה לא עשתה שום צעד לזימונו של מי מטעם חברת השמירה לבית המשפט למתן עדות על מנת לגבות עמדותיה כאמור בכתב ההגנה. לפיכך, דין טענה זו להידחות. 5. האם ההתחייבות החוזית סותרת האמור בפוליסת הביטוח? טוענת חברת הביטוח, כי על פי פוליסת הביטוח, בפרק "חריגים נוספים", סעיף 4, נקבע כך: "פוליסה זו לא תשפה את המבוטח בקשר כלשהו עם... התחייבות או אחריות שהמבוטח קיבל על עצמו בהסכם אלא אם כן התחייבות או אחריות כזו היתה מוטלת עליו גם בהעדר הסכם כזה". לפיכך טענה, כי הפוליסה לא מכסה התחייבויות שנטלה על עצמה חברת השמירה מכח ההסכם שבינה לבין הנתבעת ולכן אין כיסוי ביטוחי לטענות אלה הנובעות מההסכם. כמו כן הוסיפה,כי מאחר ולא נטענה טענת רשלנות של חברת השמירה בסיכומי הנתבעת ואין כיסוי להתחייבותה החוזית לפי הפוליסה, כי אז גם אין חבות לחברת הביטוח. מנגד,הנתבעת טוענת, כי גם ללא ההסכם שבין הצדדים יש להטיל על חברת השמירה את אותה אחריות בשל "הפקרת שמירה" או "שמירה רשלנית" ולפיכך, אין חברת הביטוח יכולה להתנער מחבותה. לאחר שקראתי טענות הצדדים בעניין זה הגעתי למסקנה, כי חברת הביטוח אינה יכולה לתפוס החבל משני קצוותיו, מצד אחד לתמוך טענותיה בפסק דין תמנון ככזה הקובע כי אין מחויבות לחברת השמירה לפי חוק השומרים,ומצד שני להתעלם מההסכם שבין מזמין השמירה לחברת השמירה. פסק דין תמנון מפנה למעשה להסכם שבין הצדדים וקובע כדלקמן: "נמצא, כי אחריות מוגברת לשומר בשכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל עמדת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת. כאשר הקשר בין הצדדים, אשר מהווה בסיס לשמירה ולאחריות מקורו בחוזה שבין הצדדים, יש לבחון את הוראות החוזה ואת ההסדרים שנקבעו בין הצדדים לעניין הפיקוח על הנכס, מהם לעניין היקף האחריות שהשמירה גוררת אחריה... בהעדר הוראות (מפורשות או משתמעות) בחוזה בעניין זה, יש להשיב על שאלה זו על פי העיקרון הכללי של תום הלב (כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973)." זהו העיקרון. על פי החוזה שבין הנתבעת לחברת השמירה מובן מאליו כי מוטלת על חברת השמירה אחריות מוגברת, קובעים זאת במפורש סעיף 9 (ב) וכן סעיף 10 (א) להסכם וכלשונם: "9 (ב) הקבלן מקבל על עצמו אחריות מלאה לכל נזק או אובדן מכל סיבה שהיא, הן לגוף והן לרכוש, אשר יגרמו לאדם כלשהו... ולרבות מקורות ו/או אובדיה ו/או לרכוש כלשהו". "10 (א)... יהיה הקבלן אחראית לכל נזק ישיר או עקיף שיגרם למקורות ואו לקבלני משנה שלה ו/או לנכסים של מקורות ו/או קבלני משנה שלה כתוצאה מאובדן ו/או גניבה ו/או פריצה בנכס ו/או לנכס ו/או של נכס מקורות ו/או של קבלן משנה שלה - תוך זמן שמירה / הבטחה המבוצעת על ידי הקבלן כמוזמן על ידי מקורות. הקבלן מתחייב לפצות את מקורות על כל נזק ו/או הפסד להם אחראי הקבלן לפי החוזה, וזאת בין אם יגרמו ישירות למקורות ובין אם יגרמו לצד שלישי כלשהו שיתבע פיצויים ממקורות בגין הנזקים ו/או ההפסדים הנ"ל". ההתחייבות החוזית לפיצוי בגין כל נזק מעידה למעשה על האחריות המוגברת שהוטלה על חברת השמירה. גם ללא ההסכם עדיין קיימת אחריות מוגברת על פי העיקרון הכללי של תום הלב. אמנם בפנינו שומר אחד, שאמור לשמור על האתר פתוח, עם זאת, תיאור מלא של האתר אין לנו, ברור מעדותו של מר יוסי פישר כי "אין סיכוי" כלשונו, ששומר באתר "יפספס" התרחשות כפי שהתרחשה בפועל, היינו פירוק משאבות מהמחפר, רכיב השוקל מאות קילוגרמים, הדורש כוח, תאורה, מספר אנשים ומלגזה, ולפיכך, מדובר באירוע "מרעיש", ששומר המצוי במקום בודאי שיכול להיות ער לו. לפיכך, אין לשלול אפשרות ולפיה תהא מוטלת אחריות מוגברת גם על שומר יחיד בנסיבות המקרה דנן, כאשר החפץ היקר ביותר עליו הינו נדרש לשמור לכאורה, הינו אותו מחפר, ולכן ניתן לטעון, כי מדובר בשליטה כמעט מוחלטת על אותו ציוד, וזניחתו למעשה על ידי השומר. כפי שעולה מ-נ/2, שהינה בדיקת פוליגרף ותאור עובדתי של הארוע בכללותו,שנתקבל כראיה, השומר לא נכח באתר השמירה בין השעות 24:00 ל-01:00 לפנות בוקר, לפי הודאתו, ולפיכך הפקיר הנשמר, מחדל היכול לעלות כדי הטלת אחריות כפי זו העולה מחוק השומרים לשומר שכר,וזאת יש לזכור,יתכן כי שומר אחד אינו מספיק לשמור על אתר בסדר גודל שכזה,אך זאת כאשר שמירה אמנם קיימת וכאשר לא יכל השומר להיות בכל רגע נתון בכל מקום ומקום באתר השמירה,עם זאת הפקרת השמירה,מביאה להזנחתה כשאז תתקשה עד למאד חברת השמירה לטעון להעדר החזקה של החפץ הנשמר ולכן לחבות מופחתת כאשר בחרה להפקיר את עמדת השמירה לחלוטין. אפילו לא תאמר כן, עדיין ניתן לבחון רשלנות מצד חברת השמירה, כאשר הנתבעת מציינת מפורשות בסיכומי תשובתה כי לא זנחה טענת הרשלנות למרות שאינו מופיע בסיכומיה הראשיים. הנני מתקשה לראות כיצד הנתבעת "זונחת" את טענת הרשלנות כשזו מופיעה בסיכומי תשובתה ובמיוחד לאור האמור בתצהירו של מר יוסי פישר, מה גם שמציינת בצדק הנתבעת כי גם חברת הביטוח מתייחסת בסעיף 32 לסיכומיה לרשלנות נטענת בשל עזיבת המקום ואף מטעם זה יש לראות בנתבעת כמי שעומדת על טענת הרשלנות, ולפיכך, שומר העוזב את מקום שמירתו ובאותה עת נגנבים חלקים ממחפר השייך לתובעת, הינו מתרשל רשלנות רבתי בביצוע עבודתו ואף מטעם זה, לאחר שנגרם נזק ועזיבת השמירה היא זו למעשה שמביאה לגניבה, בהעדר כל אפשרות אחרת שכן מדובר ב"גניבה מרעישה" כאמור, כי אז אין אלא לקבוע שחברת השמירה התרשלה ואף מכח רשלנותה הינה מחויבת לפיצוי הנתבעת, ולא רק מכח החוזה שבין מקורות לחברת השמירה או דיני השומרים. 6. חבות חברת הביטוח האם מעל השתתפות עצמית ובאיזה שיעור: לטענת חברת הביטוח, וככל שתימצא חבותה על פי הפוליסה, כי אז אין מוטלת עליה החובה לשלם תגמולי ביטוח אלא מעבר לסכומי ההשתתפות העצמית. במסגרת פוליסת הביטוח קיימים שני סכומי השתתפות עצמית, האחד בן 30,000$ והאחר בן 45,000$, כאשר לטענת חברת הביטוח בנסיבות העניין ההשתתפות העצמית עומדת על 45,000$. לטענת הנתבעת, חובת חברת הביטוח לתשלום תגמולי הביטוח הינה מהשקל הראשון ולא מעבר לשיעור ההשתתפות העצמית, ובכל מקרה סכום ההשתתפות העצמית לטעמה עומד על 30,000$. שני הצדדים תמכו טענותיהם בפרשנות הראויה של פוליסת הביטוח, במדיניות משפטית ראויה ובעמדת הפסיקה. לאחר שקראתי טענות הצדדים וסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין אומנם חבות חברת הביטוח הינה מעבר לשיעור ההשתתפות העצמית בלבד ושיעור ההשתתפות העצמית בנסיבות עומד על 45,000$ ואסביר. סעיף 3 לפרק התנאים הכללים בפוליסה קובע כדלקמן: "השתתפות עצמית המבוטח ישא בהשתתפות העצמית כנקוב ברשימת הפוליסה בקשר לכל תביעה שתוגש נגדו, והחברה תהיה אחראית לפצותו רק בסכום העולה על השתתפות זאת". זוהי למעשה, התניה חוזית שבין חברת השמירה לבין חברת הביטוח, וממנה יש לצאת לפרשנות הראויה של הפוליסה. אין חולק למעשה, כי הפסיקה הכירה כעקרון בחבותן של חברות הביטוח לשלם תגמולי הביטוח מעבר לשיעור ההשתתפות העצמית (ראה ת.א. (נצ') 403/89 צבי גיטר נ' חוף גולן - לא פורסם, בר"ע (חי')1808/04 כלל נ' תום זערור-(לא פורסם-6.3.2005), וכן ע"א (חי') 602/94 קופלוביץ' יהודית נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)), כאשר בתמצית ניתן לקבוע כי חבות חברת הביטוח, גם ביחס לצד השלישי, אינה יכולה להיות גדולה יותר מההתחייבות כלפי המבוטח, ומשמציינת הפוליסה מפורשות כי חבות חברת הביטוח הינה מעבר לשיעור ההשתתפות העצמית, אין הצד השלישי יכול לדרוש מעבר לכך. גם פסק הדין שצרפה ב"כ הנתבעת לסיכומי התשובה מטעמה בת.א. (נצרת) 5449/01 סאלח חסן סאלח נ' קדמני קורפוריישן בע"מ ואח'(לא פורסם), שנמסר מפי כב' השופט עיילבוני, מתיישר אף הוא, עם הפסיקה הקיימת אלא שלטעמו, יש תחילה לברר את הסכמות הצדדים כעולה מפוליסת הביטוח ולעניין זה קיימות מספר אפשרויות. היינו, ככל שניתן לפרש את ההתניה החוזית בפוליסה ככזו שקובעת מפורשות חבות מעבר לשיעור השתתפות עצמית כי אז גם כב' השופטת עיילבוני יכבד קביעה זו. ראו לעניין זה גם ש' ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (כרך שני, 2007), 381, המציין כך: "... היקף זכאותו של הניזוק לתגמולים זהה להיקף זכאותו של המבוטח. לכן, כשם שהמבטחת רשאית לנכות מהתגמולים המשולמים למבוטח את סכום ההשתתפות העצמית, כך היא זכאית לנהוג כשהתגמולים משולמים ישירות לניזוק". בסיפת הערה 55 באותו עמוד וביחס לפסק דינו של השופט עיילבוני (ת.א. (נצרת) 5449/01 סאלח נ' קדמני) מציין המחבר כך: "קשה לדמות מצב שבו מבטחת תסכים מראש שלא לנכות מהתשלום את שיעור ההשתתפות העצמית, אלא אם כן מדובר בפוליסה שכלל לא מחייבת את המבוטח בתשלום השתתפות עצמית". לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי בנסיבות העניין חובתה החוזית של חברת הביטוח הינה לפצות את הצד השלישי-הנתבעת-, כפי הקבוע בפוליסה, היינו, מעבר לשיעור ההשתתפות העצמית. שיעור ההשתתפות העצמית בנסיבות הינו 45,000 $ וזאת מאחר ופוליסת הביטוח מציינת ברשימה כדלקמן: "המבוטח יישא ב- 30,000 הראשונים מכל אובדן או נזק, או הסך הנקוב בתנאי הפוליסה הגבוה משניהם. מוצהר ומוסכם בזה כי לגבי מקרים בהם השומר/מאבטח נטש, עזב, נרדם, ההשתתפות העצמית תהא 45,000$". בנסיבות, הוכח, דווקא על פי מסמכים שנמסרו על ידי הנתבעת, כי השומר נטש את עמדת השמירה בין השעה 24:00 ל- 01:00 (נ/2) ואף מתצהירו של מר יוסי פישר (נ/1) מדובר בפירוק מחפר שיכול להתבצע לאורך מספר שעות ומחייב שימוש באנשים מיומנים,כרוך ברעש ואף נדרשת תאורה טובה לרבות מלגזה שלצורך הבאתה נדרשת משאית, ולפיכך, יש תמיכה באמור בדו"ח הפוליגרף (נ/2) ולפיו השומר ,לפרק זמן מסויים ,כלל לא נכח במקום השמירה, ומכאן, שיעור ההשתתפות העצמית המוגדל. 7. סיכום. לאור כל האמור לעיל, תשלם כלל חברה לביטוח בע"מ לנתבעת 1 כל סכום בו נשאה כלפי התובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום שבוצע על ידי הנתבעת 1 לתובעת ועד למועד התשלום המלא בפועל ע"י חברת הביטוח ובניכוי 45,000$, שיעור ההשתתפות העצמית הקיים על פי הפוליסה. כמו כן, תשלם חברת הביטוח הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 15,000 ₪ + מע"מ כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין. חוזה שכירותחוזהשכירות