1. לבקשת הנושה (להלן: הנושה), ניתן ביום 25.10.04 צו כינוס נכסים נגד החייב, וב"כ הנושה - עו"ד אריאל גיז - מונה כמנהל מיוחד לנכסיו. הבקשה הוגשה בהסתמך על פסק דין שניתן ע"י בימ"ש השלום בירושלים ביום 20.7.04, ושלפיו חוייב החייב לשלם לנושה סך בשקלים השווה ל-150,000$. 2. במסגרת הבקשה דנן עותר המנהל המיוחד להורות על ביטול עסקת מכר לענין דירה ברח' האר"י 19, ירושלים (להלן: הדירה), שהזכויות בה הועברו למשיב (להלן גם: הרוכש), ולחילופין להורות למשיב להעביר לקופת הכינוס את מחצית ההפרש בין התמורה ששולמה על-ידו בגין הדירה לבין שוויה לפי חוות הדעת השמאית האחרונה טרם המכירה. עוד מבוקש כי ביה"מ יורה לכונסי הנכסים שמונו ע"י ביה"מ לענייני משפחה לצורך מכירת הדירה (להלן: כונסי הנכסים) להחזיר חלק מסכום שכה"ט ששולם להם, וכן להורות כי המחלוקות בין החייב לאחיו, שנדונו בביה"מ לענייני משפחה והועברו להכרעת בורר, יידונו בפני הכנ"ר, וכי המנהל המיוחד ייצג את החייב בסכסוך עם אחיו. ר ק ע : 3. עקב סכסוך שנתגלע בין החייב לאחיו שאול אברהמי (להלן: האח) הוגשו על-ידם, בשנת 1999, תביעות הדדיות לביה"מ לענייני משפחה בירושלים, בהן טען כל אחד מהאחים למלוא הזכויות בדירה. במסגרת תביעות אלו ונוכח משכנתא שרבצה על הדירה ושהבנק הנושה דרש לממשה (ואף פתח בהליכי הוצל"פ לצורך זה) מינה ביה"מ, בשנת 2001, את ב"כ הצדדים (עו"ד קדמי מטעם האח, ועו"ד שפירא - שבינתיים מונה כשופט ביה"מ המחוזי, ועו"ד שניידר בא במקומו - מטעם החייב), ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. הסכמת הצדדים - לה ניתן תוקף של פסק דין ביום 20.10.03 - היתה כי הדירה תימכר בסכום שלא יפחת מ-430,000$, כי התמורה שתתקבל ממכירת הדירה תופקד בידי כונסי הנכסים, שישלמו מתוכה את המשכנתא ואת המיסים וההוצאות החלים על הדירה, כי הסכסוך בין האחים יועבר להכרעת בורר, וכי יתרת התמורה שבידי כונסי הנכסים, לאחר תשלום שכר טרחתם, תועבר למי מהצדדים על-פי קביעת הבורר. 4. יצויין כי ביום 14.2.00 נרשמה הדירה בספרי רישום המקרקעין ע"ש האח, ובאותו מועד נרשמה על הדירה משכנתא בדרגה ראשונה לטובת בנק אמריקאי ישראלי בע"מ, וכן הערת אזהרה לטובת החייב, לפי סע' 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בגין התחייבות להימנע מעסקה. עוד יצויין כי בעקבות התביעה שהגיש הנושה נגד החייב לבימ"ש השלום בירושלים, בגינה ניתן פסק הדין נשוא הבקשה לכינוס נכסים, נרשם ביום 3.2.04, במרשם המקרקעין, צו עיקול על הערת האזהרה הרשומה ע"ש החייב בדירה. 5. כונסי הנכסים פעלו למכירת הדירה באמצעות משרדי תיווך ופרסומים בעתונים, עד שביום 18.3.04 נחתם הסכם עם הרוכש לפיו נמכרה לו הדירה תמורת סך של 431,500$. ההסכם אושר ע"י ביה"מ לענייני משפחה בהחלטה מיום 17.5.04, תוך שנקבע כי הדירה תועבר לרוכש כשהיא נקיה מכל שיעבוד, עיקול או הערת אזהרה, בהתאם להוראת סע' 34(א) לחוק המכר, תשכ"ח-1968, וכי רשם המקרקעין ירשום הבעלות כאמור ע"ש הרוכש. ואמנם ביום 19.5.04 נרשמה הערת אזהרה לטובת הרוכש. כ"כ נרשמה ביום 23.6.04 הערת אזהרה נוספת לטובת בנק ירושלים בגין התחייבות הרוכש לרישום משכנתא ע"ס 300,000. 6. לטענת המנהל המיוחד נמכרה הדירה לרוכש בלא שהיתה מונחת בפני ביה"מ לענייני משפחה חוות דעת שמאית מעודכנת, מה גם שהתמורה ששולמה היתה נמוכה מהערכות השווי השמאיות שהובאו. עמדת המנהל המיוחד היא שמכר במסגרת כינוס נכסים, ללא חוות דעת שמאית מעודכנת, נגוע במהותו בבעייתיות היורדת לשורש העסקה. לשיטתו צריך היה לקיים התמחרות בין מציעים. בהקשר זה הפנה לפסיקה ממנה הוא מבקש להסיק כי דין עסקת המכר במקרה דנן להתבטל. עוד נטען ע"י המנהל המיוחד כי דין העסקה להתבטל אף מכוח הוראת סע' 96 לפקודת פשיטת הרגל, משלדידו הרוכש לא היה תם לב בעת ביצוע העסקה והעסקה בוצעה בתמורה שאינה בת ערך. לטעמו היה הרוכש נגוע בהעדר תום לב משידע בעת ביצוע העסקה על קיומו של העיקול שהוטל ע"י הנושה ושרבץ על הערת האזהרה שנרשמה לטובת החייב. לחילופין נטען כי יש לחייב את הרוכש להעביר לקופת הכינוס סכום מינימלי של 75,000$- המהווה כמחצית מן ההפרש בין הערכת השמאי גנני (שנערכה בשנת 1998 ושלפיה הועמד שווי הדירה ע"ס 580,000$) לבין התמורה ששולמה בפועל. לענין שכר הטרחה (המוסכם) שאושר ע"י ביה"מ לכונסי הנכסים - בסך כולל של 160,000 ₪ - נטען כי סכום זה מהווה 8.2% משווי העסקה, אף כי על-פי תקנה 258 ט"ז לתקנות סה"ד האזרחי, התשמ"ד-1984, שכר כונס לא יעלה על 4% מתקבולי המימוש. לפיכך לטענת המנהל המיוחד יש להפחית סך של 80,000 ₪ משכרם לטובת קופת כינוס הנכסים. עוד טוען המנהל המיוחד כי הדרך הראויה לבירור הסכסוך בין החייב לאחיו - שכאמור הונח לפתחו של ביה"מ לענייני משפחה והועבר על-ידו לבורר - הינה העברתו להכרעת כונס הנכסים הרשמי; זאת משבינתיים שני האחים הוכרזו פושטי רגל וממילא על הכנ"ר להכריע בתביעות החוב שהוגשו ע"י הנושים. עוד לטעמו של המנהל המיוחד, ייצוג אינטרס החייב במסגרת המשך בירור הסכסוך מן הראוי שייעשה על-ידו. 7. במענה לטעוני המנהל המיוחד, העלה הרוכש טענת סף לפיה מעולם לא היה החייב בעל הדירה וכי אך עקב טענותיו נגד אחיו נרשמה לזכותו הערת אזהרה, וממילא אין לראות בו מוכר הדירה ולא ניתן לבטל העסקה במסגרת הוראות פקודת פשיטת הרגל. לטעמו משמלכתחילה רשומה היתה הדירה על שם האח - תביעת החייב לא היתה לזכות קניינית בדירה אלא לתמורתה. עוד נטען על-ידו כי הערת האזהרה שהיתה לחייב על הדירה נרשמה בגין טענות כספיות, ומכל מקום אינה בעלת אופי קנייני. לגוף הענין טען הרוכש כי העסקה בוצעה בתמורה ראויה וכי התקיימה בו דרישת תום הלב. הוא הצביע על הקשיים הרבים שעמדו כאבן נגף בדרך למכירת הדירה, ובין היתר בניה לא חוקית בהיקף נרחב שבוצעה בה, תוך שהפנה לדברי כונס הנכסים (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.04) לפיהם המחיר שנתקבל היה המקסימלי שניתן היה להשיג. עוד הצביע ב"כ הרוכש על כך כי גם לפי החקירה שביצע המנהל המיוחד, ניתנה בסמוך לאישור העסקה חוות דעת שמאית שבה הוערכה הדירה במחיר שבמימוש מהיר הינו נמוך ממחיר העסקה בפועל. 8. כונסי הנכסים הבהירו בתגובתם כי מאז מינויים הם פעלו ללא הרף למכירת הדירה. הם פנו לשני משרדי תיווך שמצדם הפיצו את הדירה באמצעות שיר"ן (שירות ישראלי לרישום נכסים בו מאוגדים משרדי תיווך רבים), באופן שלמעשה טופלה המכירה ע"י כל משרדי התיווך בירושלים. כ"כ פורסמה הדירה בעתונים למעלה מ-18 פעמים. עוד צויין על-ידם כי מימוש הדירה נעשה עקב לחצי הבנק למימוש המשכנתא והליכי הוצל"פ שנפתחו על-ידו. עוד צויין ע"י כונסי הנכסים כי ההצעות שנתקבלו במהלך התקופה האמורה נעו בין 390,000 ל-445,000$, וכי אישור העסקה ע"י ביה"מ לענייני משפחה נעשה על אף התנגדותו של החייב. (בענין זה יצויין כי כפי שעולה מהחלטת ביה"מ לענייני משפחה מיום 11.5.04 (נספח י"ב למסמך ההבהרה שהגישו הכונסים) התנגד החייב לאישור המכר בטענה כי הוא זקוק לארכה, שכן לדבריו יש קונה פוטנציאלי נוסף שהציע סכום העולה בכ-10% על הסכום המוצע ע"י הרוכש דנן. דא עקא, ביה"מ לא נעתר לבקשתו בציינו כי אין בפניו מסמך המאשש רצינות של קונה פוטנציאלי, מה גם שקיימת משכנתא גבוהה והבנק לוחץ לשלמה). עוד נטען ע"י כונסי הנכסים כי העסקה הינה בבחינת מכר ע"י רשות, בהתאם לסע' 34(א) לחוק המכר, תשכ"ח-1968, והיא נרשמה אצל רשם המקרקעין ע"י הרוכש. לענין הפניית הסכסוך לכונס הרשמי טענו כונסי הנכסים כי נוכח המחלוקת העמוקה בין האחים דרך זו אינה מתאימה, שכן לא ניתן לדלג על שלב הראיות, וכי אם יחליט הבורר כי החייב זכאי לסכום כלשהו מהיתרה שנותרה ברשותם, הוא יועבר על-ידם למנהל המיוחד לטובת הנושים. באשר לשכר טרחתם נטען כי יש לקחת בחשבון את העובדה כי מינויים נעשה בתיק סבוך שבו כל אחד מהצדדים היה מיוצג ע"י אחד מהכונסים וכי מכירת הדירה מהווה אך חלק מהעבודה שבוצעה על-ידם, תוך שמינויים חסך לצדדים הוצאות נוספות. ד י ו ן : 9. שלושה עניינים דורשים הכרעה במסגרת הבקשה דנן: שאלת ביטול עסקת המכר (או חיוב הרוכש בתשלום יתרת סכום התמורה הנטענת), שכר כונסי הנכסים, ושאלת הדרך הראויה לבירור הסכסוך בין האחים - לרבות ייצוגם. 10. כפי שעולה מכל האמור הסכסוך בין האחים בענין הזכויות בדירה התברר בביה"מ לענייני משפחה בטרם ניתן פסק הדין בגינו הגיש הנושה בקשה לכינוס נכסים נגד החייב, וההסכמה אליה הגיעו לענין מכירת הדירה ומינוי כונסי הנכסים נבעה משיקולים שלהם ועקב לחצי הבנק הממשכן. יתר על כן, האישור שניתן ע"י ביה"מ למכירת הדירה לרוכש היה שלא על דעתו והסכמתו של החייב. ממילא, משמדובר בהסכמה בין בעלי הדין לענין מכירת נכס שלענין הזכויות בו הם חלוקים, לכללי ההתמחרות, הפרסום והצגת שומה עדכנית הנטענים ע"י המנהל המיוחד, אין תחולה. לא זאת אלא שבעלי הדין רשאים היו להגיע להסכמה למכירת הדירה בכל סכום שנראה להם, לקבוע כל דרך ולהסכים על שכרו של מי שימונה על ביצוע המכירה, כפי שנעשה בפועל וכפי שאושר ע"י ביה"מ לענייני משפחה. 11. לענין מעמדו וסמכויותיו של כונס נכסים המתמנה על-פי הסכמת הצדדים - שלא במסגרת הליכי חדלות פרעון - נאמר בספרו של Kerr -On the Law and Practice as to Receivers and Administrators (London, 17th ed., by R. Walton, (1989) בעמ' 327): “There are many cases in which the appointment of a receiver, or a receiver and manager, is effected without resort to the courts. Such appointments are made, under an agreement between persons interested in the property over which the appointment is made, or under the provisions of a statute. A receiver so appointed is the agent of the parties or one of them, according to the terms of the agreement or statute under which the appointment is made… … The adavantages of the appointment of a receiver out of court are that the costs of an action, and such formalities as affidavits of fitness and provision of security, are obviated. Additional powers may be conferred, either directly, or by enlargement of the statutory powers, upon a receiver appointed out of court… It goes without saying, however, that there is no obligation on the person with the power to make such an appointment to make it: he is fully entitled to resort to such other remedies he may have as he chooses” (ההדגשות כאן ולהלן לא במקור) 12. כאמור, פסק הדין נשוא הבקשה לכינוס נכסים שהוגשה נגד החייב ניתן לאחר אישור הסכם המכירה ע"י ביה"מ ומכל מקום הסכסוך בין החייב לאחיו החל שנים רבות קודם ואף מינוי כונסי הנכסים לצורך מימוש הדירה נעשה כשלוש שנים קודם. בנסיבות אלו והאחרות שפורטו, נראה בעליל כי לא היה כל קשר בין פסק הדין נשוא הבקשה לכינוס נכסים שהוגשה נגד החייב לבין מכירת הדירה ע"י האחים, ובכפוף לאישור שניתן ע"י הבנק, כנושה מובטח, הם רשאים היו לממש הדירה, כפי שעשו וכפי שאושר הדבר ע"י ביה"מ. 13. למעלה מן הצורך יוער כי גם אילמלא כן, דין הטענה לביטול העסקה מכוח סע' 96 לפקודה להידחות. סע' 96(א) לפקודה מורה: "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן" עם זאת, קובע סע' 96(ג) תנאים בהם הענקה תהיה תקפה: " "הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - ... (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך". לפיכך, הענקה שנעשתה בתום לב ובתמורה בת ערך תהא תקפה כלפי הנאמן, אפילו נעשתה לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה. 14. כאמור, בענין דנן העלה הרוכש טענת סף לפיה משלא היה החייב מעולם הבעלים של הדירה - לא נעשתה כל עסקה שאת ביטולה יכול המנהל המיוחד לדרוש. סע' 1 לפקודה מגדיר מהם "נכסים", כדלקמן: "מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, ובכלל זה כספים וְנִשְׁיָים, בין בישראל ובין מחוצה לה, ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם" מאחר שכל שהיה רשום לזכות החייב בדירה היה הערת אזהרה שאלה היא האם ניתן לראות בהתחייבות להמנע מעשיית עסקה "נכס". בענין זה יש להיזקק לסע' 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע: "נרשמה הערת אזהרה ולאחר מכן הוטל עיקול על המקרקעין או על הזכות במקרקעין נשוא ההערה, או שניתן צו לקבלת נכסים בפשיטת-רגל או צו-פירוק נגד בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, או שנתמנה כונס נכסים על רכושו, הרי כל עוד לא נמחקה ההערה, לא יהיה בכל אלה כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה, ובלבד שטענה לביטול העיסקה מחמת פשיטת הרגל או הפירוק שהיתה עומדת אילו בוצעה העיסקה במועדה, תעמוד גם נגד ההתחייבות האמורה" על כן, אף מבלי לקבוע מהו מעמדה של אותה התחייבות להמנע מעשיית עסקה, ניתן לראות בהתחייבות כבעלת ערך (בין אם היא מקנה זכות לתמורה בגין ויתור על ההערה ובין אם היא מקנה כוח למי שלזכותו נרשמה, בשליטה על עבירות הנכס). לענין האפשרות לראות בהערת האזהרה זכות קניינית, יפים דברי המלומד י' וייסמן במאמרו "'זכות קניין' בפסיקה: התיאוריה בשירותי הפרקטיקה", (עיוני משפט טו (תש"ן) 53), בעמ' 60: "כלום אין העובדות שזכות מסוימת מוגנת מפני צדדים שלישיים, כך שבעל הזכות אינו נפגע מפשיטת רגלו של החייב, מספקת כדי לאפיין את הזכות כקניינית? מדוע נדרש שמעבר למעמד של עדיפות בפשיטת רגל ובפירוק, יהיו תכונות נוספות, שרק בהתקיימן תיחשב הזכות לקניינית? וכי מה יש לו לבעל זכות עיכבון או משכון מעבר למעמד המיוחד בפשיטת-רגל, מעמד ההופך זכויות אלה לקנייניות?". על כן, לצורך ענייננו, די באנלוגיה לענין הערת האזהרה בדבר התחייבות להימנע מעסקאות לזכות העכבון, כדי להסיק כי הערת האזהרה תחשב נכס לענין בקשת ביטול ההענקה. 15. דא עקא, אף כך דין טענת המנהל המיוחד להידחות: את טענתו לפיה לא נמכרה הדירה "בתמורה בת ערך" מבסס המנהל המיוחד על שתי חוות דעת: חוות הדעת השמאית מטעם השמאי יואל גנני, שנערכה בחודש דצמבר 1998 (כשש שנים לפני מכירת הנכס), בה הוערך הנכס בשווי 580,000$, וכן חוות דעת שמאית שניתנה, לבקשת הרוכש, בסמוך למועד אישור העסקה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בה הוערך שווי הדירה לצורך בטוחה לבנק ב-490,000$. במהלך הדיון בבקשה דנן הגיש הרוכש "הודעה דחופה ביותר" לה צורפה חוו"ד שניתנה על-ידי השמאי חזקיה העצני ביום 16.6.04, לפיה הוערכה הדירה בסך של 620,000$. (ה"הודעה", יש לומר, הוגשה לצורך ביטול צו מניעה שהוצא ע"י ביה"מ לפיו נאסר על הרוכש להעביר הזכויות בדירה לאחרים, וחוות הדעת ניתנה לצורך נטילת משכנתא, לאחר שיפוצים רבי היקף שבוצעו בדירה). לטענת המנהל המיוחד שווי הדירה על-פי כל ההערכות דלעיל גבוה מהתמורה שהתקבלה בגינה בפועל, דבר שיש בו כדי ללמד שהתמורה שנתקבלה אינה "תמורה בת ערך". 16. ב"כ הרוכש מצידו העלה טענות לענין פרשנות דרישת התמורה בסע' 96 לפקודה. כ"כ הצביע על כך כי אין לקבל את הערכות השווי כפשוטן, כך לטענתו - הערכת השווי בסך 580,000$ אינה מתחשבת בחריגות הבניה הנרחבות שבוצעו, ההערכה בסך 490,000$ - מתייחסת ל"מימוש רגיל", כשצויין מפורשות שבמימוש מהיר יש להפחית 20% מהשווי, ובאשר להערכה בסך 620,000$ נטען כי זו אינה רלוונטית לערך הדירה במועד המכירה, מאחר שמאז רכישת הדירה הושקעו כספים רבים בשיפוצה. 17. גם בענין זה הדין עם הרוכש: גם בהנחה שעל מימוש הדירה חלים היו דיני הפש"ר ונחוצה היתה הערכה שמאית עדכנית לא ניתן להסתמך על איזו מהערכות השווי דלעיל כראיה לערך השוק של הדירה משלא נחקר מי מהשמאים על חוות הדעת שניתנה על-ידו באופן המאפשר את קבלת ההערכה כראיה: כך למשל אין בפני ביה"מ כל דרך לקבוע אם הדירה מומשה במימוש מהיר, לא הוברר מה נפקותן של זכויות בניה עתידיות ואם וכיצד יש לשום אותן ולא הוכחו הטענות בענין עליית שווי הדירה עקב השיפוצים שבוצעו בה. כל שהובא בפני ביה"מ הן טענות הצדדים ביחס לפרשנות הנכונה שיש לתת להערכות השווי. בענין זה ראויים דברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד פ"ד נה (4) 925: "נושאי תפקיד מטעם בית המשפט ככונסי נכסים, מפרקים, נאמנים בפשיטת רגל ומנהלי עזבון פועלים במסגרת תפקידם תחת פיקוחו של בית המשפט. בהליכים שהם יוזמים לקבלת הוראות, ההנחה היא כי הם מביאים בפני בית המשפט תשתית עובדתית מוסמכת, שלעיתים קרובות אינה מצריכה חקירה ודרישה נוספת בדרך של הגשת תצהיר וחקירה עליו, כמצופה מנושא תפקיד הפועל תחת חסותו של בית המשפט. יחד עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי קיימים מצבים בהם נדרש נושא תפקיד לתמוך את בקשתו בתצהיר לאימות עובדות שהוא טוען להן, ונדרשת גם בחינה של טיעונים עובדתיים כאמור". מקובלות עלי גם טענות כונסי הנכסים לפיהן ניסו במשך זמן רב למכור את הדירה, והדבר לא צלח בידם. המנהל המיוחד לא הצביע על קיומם של קונים פוטנציאלים אחרים באותה העת, ודומה כי לא בכדי. המנהל המיוחד אף לא טען לקנוניה בין כונסי הנכסים לרוכש או לחייב ואחיו שהביאה לכך שהדירה תימכר בפחות ממחיר השוק. ואף זאת, אפילו נקבל את טענת המנהל המיוחד, לפיה הערכת השווי שניתנה בסמוך לאישור עסקת המכר בבית המשפט לענייני משפחה - שהועמדה על 490,000$ - הינה קבילה, הרי שאין בפער שבין שווי זה למחיר שהתקבל בפועל - 431,500$ - להצדיק התערבות בעסקה ומתן הוראה לביטולה. (מה גם שכפי שציין המנהל המיוחד הצעות המחיר שהתקבלו במשך כל התקופה מאז מינוי כונסי הנכסים עמדו על טווח שבין 390,000$ ל-445,000$). כב' השופט זמיר עמד על טבעה של דרישת תמורה בת ערך, בע"א 5779/92 בנק הפועלים בע"מ (סניף נס ציונה) נ' אירון חברה לניהול והחזקות בע"מ דינים עליון, כרך לז, 410: "אשר לשאלה העקרונית, מהי תמורה בת-ערך בהקשר זה, הסתמך בית המשפט המחוזי על דברים שנאמרו בספר ש' לוין, פשיטת רגל (1984). שם אומר המחבר המלומד (בעמ' 275), על יסוד פסיקה אנגלית, כי "אין צורך לבדוק את שקילות התמורה. די בכך שבמובן המסחרי ניתנה בעד ההענקה תמורה .quid pro quo" ואכן, אין הפקודה דורשת כי המחיר ששולם עבור הנכס יהיה בדיוק או לפחות לפי שוויו, כפי שנקבע בהערכת שמאי או כפי שהוצע על-ידי קונה אחר. בחיי המסחר המחיר הינו שיקול מרכזי, אך לא בהכרח שיקול יחיד. למשל, גם אם הערכת השמאי לעניין שווי הנכס נכונה, אפשר שבפועל לא ימצא קונה במחיר זה; ואפשר גם שקונה המציע סכום גבוה יותר, יהיה בלתי-אמין, או שתנאי התשלום שלו יהיו פחות טובים, או שלא יהיה מקובל על המוכר מטעם אחר. במצב כזה עשוי מוכר להעדיף, על יסוד שיקולים ענייניים ונכונים, קונה אחר המציע מחיר נמוך יותר... ... באופן עקרוני, כדי לצאת ידי חובת הדרישה בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, אין צורך שהתמורה תהיה שוות-ערך לערך הנכס. לשון אחרת, אם הנכס נמכר, אין צורך שהמחיר אשר נתקבל ישקף בדיוק את שווי הנכס". בהמשך הדברים, עמד בית המשפט על נוסחה המקורי של פקודת פשיטת הרגל: "בנוסח המקורי של פקודת פשיטת הרגל משנת 1936 נאמר (אז היה זה סעיף 42): "valuable consideration". מכאן שדי בכך שהתמורה היתה סבירה, כלומר, שהיתה זאת תמורה ריאלית אשר היתה עשוייה להתקבל, בנסיבות בהן נערכה העיסקה, על דעתו של מוכר סביר". לאור דברים אלה, סיכם בית המשפט (שם): "במקרה זה, אף כי קיים פער בין המחיר ששולם על-ידי המשיבה לחייב לבין הערכת השמאי, וכן בין המחיר ששולם לבין המחיר שהוצע על-ידי אדם אחר, אין הפער גדול, בהשוואה לסכום ששולם בפועל, עד כדי כך שיש לומר כי המחיר ששולם לחייב לא היה סביר". בית המשפט הוסיף ובחן את פרשנות דרישת תמורה בת ערך לאור תכלית סע' 96: "הסעיף מורה על ביטול הענקה על-ידי אדם שנעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, בעיקר כדי למנוע הברחה מכוונת של נכסיו מן הנושים" 18. המורם מכל האמור הינו כי אף בהנחה שהיתה מתקבלת הערכת השמאי העצני מיום 25.5.04, לפיה שווי הדירה הינו 490,000$, התמורה שנתקבלה בפועל (431,500$) הינה סבירה ומהווה תמורה בת ערך. הערכת השווי המאוחרת יותר, שנערכה לאחר שנערכו שינויים בדירה, והערכת השווי המוקדמת, שנערכה ב-1998, ושבה לא נשקלו חריגות הבניה, אינן מעלות ואינן מורידות, ואין ללמוד מהן לענין שווי הדירה בסמוך למועד ביצוע העסקה. 19. גם הטענות שהעלה המנהל המיוחד לענין תום ליבו של הרוכש דינן להידחות: ראשית, נטען כי הרוכש לא היה תם לב בעת ביצוע העסקה, היכן שידע על קיומו של עיקול לטובת הנושה. יש לדחות טענה זו - סע' 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968, שכותרתו "מכירה על ידי רשות", קובע במפורש מה דינו של שעבוד, עיקול, וזכות אחרת הרובצים על הנכס: "נמכר נכס על ידי בית-משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי". על כן, מי שרוכש נכס במכירה המאושרת בידי בית המשפט, רוכש אותו כשזה אינו כפוף לזכותו של אחר בנכס. מוסיף החוק וקובע, בסע' 34ב': "שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס המשמשים ערובה לחיוב כספי ולפי סעיפים 34 או 34א אין להיזקק להם נגד הקונה, יחולו על הפדיון מן המכירה". כלומר, פרעון חובו של מי שלזכותו רשומים עיקול, שעבוד או זכות אחרת, הינם מתמורת הנכס. לכן, רשאי היה בית המשפט לענייני משפחה לאשר את עסקת המכר כפי שעשה, על אף עיקול שנרשם ע"י הנושה על הערת האזהרה שהיתה רשומה לטובת החייב. 20. המנהל המיוחד הוסיף טענות מן היקב ומן הגורן, באשר לחובות מחובות שונות, שלשיטתו היו מוטלות על המשיב: כך, לטענתו, היה על הרוכש להציג בפני בית המשפט, מיוזמתו, הערכת שווי עדכנית לגבי הדירה; להודיע לנושה על עסקת המכר; להציג בפני בית המשפט לענייני משפחה פסיקה לפיה נדרש בית המשפט לחוות דעת עדכנית וכיו"ב. טענות אלה מוטב היה שלא היו מועלות כלל - לא הובהר מהו הבסיס לחיוב קונה מרצון להמציא חוות דעת שמאי באשר לערך הנכס, גם לא ברור מדוע תוטל על רוכש חובה להודיע את דבר המכירה למעקל של המוכר (אפילו בהנחה כי החייב הוא המוכר); ודומה שאין צורך להרחיב את הדיבור לגבי הטענה התמוהה, לפיה על הרוכש היה להביא בפני בית המשפט לענייני משפחה פסיקה לפיה על בית המשפט לדרוש חוות דעת עדכנית. 21. גם הטענות שהעלה המנהל המיוחד לענין שכ"ט כונסי הנכסים דינן להידחות. כונסי הנכסים הבהירו כי שכרם סוכם מראש וכי בהיותם גם ב"כ הצדדים הם השקיעו עמל רב בהליכים שהתנהלו ואף הביאו להפחתת התשלום לבנק. כאמור מונו כונסי הנכסים בהסכמת בעלי הדין ואף שכרם נקבע בהסכמה ואושר ע"י ביה"מ קודם למתן צו כינוס הנכסים נגד החייב. ממילא התקנה אליה הפנה המנהל המיוחד אינה רלוונטית לענין. אף אילמלא כל אלה השאלה אם השכר שנקבע ואושר לכונסי הנכסים מהווה תמורה ראויה לעמלם לא נדונה לעומקה וממילא לא נמצא מקום להתערב בענין. (לענין הדרך לקביעת שכר ראוי ר' ע"א 136/92, ביניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114). 22. עוד טען המנהל המיוחד כי את הסכסוך בין החייב לאחיו בענין יתרת התמורה המופקדת בידי כונסי הנכסים יש להעביר להכרעת הכנ"ר. דא עקא, לא זאת שכונסי הנכסים הבהירו כי לצורך ההכרעה במחלוקות בין הצדדים יש צורך בשמיעת ראיות אלא שבתגובת הכנ"ר צויין כי בהיות שלשני האחים מונו מנהלים מיוחדים עקב צוי כינוס נכסים שניתנו נגדם, "אין לו התנגדות" לקביעת ישיבה במשרדי הכנ"ר לשמיעת הצדדים במטרה להציע להם הצעה לסיום ההליך על דרך הפשרה. ממילא, גם לכנ"ר ברור כי באם לא תושג פשרה בדרך זו, אין מנוס מלהמשיך הליכי הבוררות עד תום. נוכח האמור, אני מורה כי הכנ"ר יבדוק לאלתר האפשרות להביא להסכמה במחלוקת בין האחים. היה ולא יעלה הדבר בידיו תימשך הבוררות תוך שהחייב יהיה מיוצג במסגרתה ע"י המנהל המיוחד. 23. מאחר שכפי שנאמר בהחלטה מיום 28.11.04 "לאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים כולם נראה לי לכאורה כי לא הוכחה ולו תשתית תחילית מספקת לכך כי ההליכים שתחילתם במכירת הדירה יעוכבו בדרך כלשהי על מנת שטענותיו של ב"כ הנושה שלבד מ"ספקולציות" ערטילאיות לכאורה לא נמצא להן בסיס", ומאחר שהמנהל המיוחד (שמא בהיותו ב"כ הנושה) אף לאחר שחקר ובדק, מצא לנכון להגיש בקשה שמטבע הדברים גרמה לנזק ולהוצאות לרוכש, אני מחייבת את המנהל המיוחד לשלם, מקופת הכינוס, הוצאות הרוכש בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ מהיום. תמורה בת ערךכינוס נכסים