בפניי תביעת פינוי. בתחילה נכלל סעד כספי בתביעה זו, אך בהסכמת ב"כ התובעת נמחק הסעד הכספי בהחלטת ביהמ"ש, כב' השופט גולדין, מיום 18.11.02, וניתן צו לפיצול סעדים. בהסכמת התובעת נמחקו הנתבעים 2-4 ונותרה לדיון תביעת הפינוי כנגד הנתבעת מס' 1. מבוא: התובעת הינה חברה עירונית-ממשלתית המחזיקה ומנהלת את נמל תל אביב. בסוף שנת 1996 פרסמה התובעת מכרז ובו הזמנה להציע הצעות ביחס לנכס שסומן כ- א-26. בנובמבר 1996 הגישה הנתבעת הצעה למכרז. הנתבעת זכתה במכרז, וביום 15.4.1997 נחתם בין הצדדים חוזה הרשאה, (להלן: "ההסכם"), לגבי המבנה א-26, בשטח של 499.09 מ"ר, הוא הנכס נשוא דיוננו, (ראה נספח ז' לתצהיר הגב' אנג'ל), (להלן: "המבנה"). ביום 1.1.98 צורפו בהסכמה לנכס שטח גלריה בגודל 167.94 מ"ר, שטח קרקע צמוד לנכס, שכונה על ידי הצדדים, האוהל, בשטח של 189.92 מ"ר, ושטח נוסף לשירותים, בגודל של 62.10 מ"ר, (השטחים הנ"ל יכונו להלן: "השטחים הנוספים"). ביום 7.7.99 נחתם בין התובעת לנתבעת חוזה הרשאה, לשטח פתוח הצמוד לנכס, עד ליום 15.10.99 בשטח של 1,072.5 מ"ר, (להלן: "השטח הפתוח"). ביום 1.1.00 נחתם בין הצדדים חוזה הרשאה נוסף למחסן בגודל 86.09 מ"ר, (להלן: "המחסן"). כל השטחים יחדיו יכונו להלן: "הנכס". הנתבעת החלה לנהל בנכס מועדון אירועים, דיסקוטק. ביום 13.9.97 הוגש כנגד הנתבעת כתב אישום על ידי עיריית תל אביב, בגין ניהול עסק ללא רישיון. בחודש מאי 1998 החלה הנתבעת בנקיטת הליכים לשם קבלת רישיון עסק. רישיון כזה לא התקבל. הנתבעת אינה משלמת את דמי ההרשאה הנקובים בהסכם מאז חודש מאי, ועל כך אין מחלוקת . ביום 13.3.02 הודיעה התובעת לנתבעת בכתב, על ביטול ההסכם, בשל הפרתו, (כך טענתה). ביום 11.6.02 הוגשה התובענה שבפניי. במקביל לניהול התובענה נוהלו מספר הליכים נוספים. הנתבעת עתרה לביהמ"ש המחוזי, במסגרת המרצת פתיחה, מספר 1119/00 כנגד עיריית תל אביב, בדרישה כי האחרונה תוציא לה רישיון לניהול עסק, ביהמ"ש המחוזי, מפי כב' השופט צפורה ברון נתן פסק דין ביום 11.7.04, נספח א' לתצהירו של מר X. בפסק דין זה הורה ביהמ"ש המחוזי לעיריית תל אביב להוציא לנתבעת רישיון עסק, אך כאמור לעיל רישיון כזה לא ניתן לנתבעת עד היום, ועוד יפורטו הדברים בהרחבה. בתובענה שבפניי, הגישה הנתבעת בקשה למתן רשות להתגונן, לאחר דיון בבקשה ניתנה החלטה על ידי כב' השופט גולדין, המורה על מתן רשות להתגונן. בר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחתה. התיק נקבע להוכחות בפניי, וההוכחות נשמעו בהקלטה. מטעם התובעת הובאו לעדות: מר משה הנדלס, הגב' אורנה אנג'ל, הגב' בלהה דריגון, הגב' חנה אבוטבול, ומר אלחנן משי. מטעם הנתבעת הובאו לעדות: מר X X, ומר איתן שרעבי. באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, לרבות סיכומי תשובה, ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים. במסגרת סיכומי ב"כ הנתבעת הוגש תצהיר של עו"ד דרשן, עד שלא התייצב לעדות, לא הוגש תצהיר מטעמו. כמו כן הוגשה בקשה מטעם התובעת לצירוף החלטת ביהמ"ש המחוזי, בבקשה לביזיון. טענות התובעת: התובעת טוענת בפשטות כי הנתבעת חדלה מלשלם לה דמי ההרשאה על פי ההסכם מאז חודש מאי 2000, משכך הרי הנתבעת מפרה את ההסכם, ולתובעת קמה הזכות לעתור לסילוקה מהנכס. התובעת טוענת כי שלחה מכתב התראה בחודש מרץ 2002, וכי ביטלה את ההסכם כדין לאור הפרתו על ידי הנתבעת. התובעת טוענת כי הנתבעת חייבת לה נכון למועד ביטולו של ההסכם סכום של כ- 1.2 מיליון ₪, והחוב הולך ומצטבר שכן הנתבעת אינה משלמת דבר. לפיכך, עותרת התובעת להורות על קבלת תביעתה ומתן סעד של פינוי וסילוק ידה של הנתבעת מכל השטחים נשוא התביעה. טענות הנתבעת: כאמור לעיל הנתבעת הגישה בר"ל, וניתנה לה רשות להתגונן במסגרת החלטתו של כב' השופט גולדין, מיום 29.4.03. במסגרת החלטתו ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בטענות הבאות: חוסר יריבות - לתובעת את זכויות בשטחי ההרשאה ולכן אינה זכאית לתבוע את פינוייה של הנתבעת - טענה שנזנחה על ידי הנתבעת לכן לא ניתנה בגינה רשות להתגונן. בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ע"א 3619/04, אימץ ביהמ"ש המחוזי את החלטת כב' השופט גולדין. הנתבעת אינה חייבת לתובעת כסף בגין דמי ההרשאה. לחילופין, התובעת היא שחייבת לנתבעת כספים בשל מעשיה ומחדליה, ויש לקזז כל חוב נטען בסכומים אותם חייבת התובעת לנתבעת, ומשבוצע קיזוז זה הנתבעת אינה חבה לתובעת דבר. במסגרת הטענות שהועלו בפניי, פורטו בהרחבה הטענות הנ"ל. הנתבעת טענה כי אי קבלת רישיון לניהול עסק, נבע ממחדלים ומעשים הקשורים בתובעת, ולכן סוכם עם מנכ"ל התובעת דאז, מר יאיר פלח ז"ל, כי כל עוד העסק סגור, ולא ניתן לנתבעת רישיון לניהול עסק, לא ישולמו דמי ההרשאה, (ראה סעיף 29 לתצהירו של מר X שצורף לבר"ל). העסק נסגר בינואר 2001. על פי חישובי הנתבעת, שפורטו בתצהיר התומך לבר"ל, עד למועד זה לא נותר כל חוב. בנוסף, ביחס לטענת העדר חוב - נטען כי באם תתקבל הטענה בעניין ההסכמה עם מר פלח ז"ל, הרי הנתבעת לא הייתה צריכה לשלם, ולכן לא שילמה את דמי ההרשאה, ואין לה כל חוב כלפי התובעת, וזאת כל עוד העסק סגור. ביחס לטענת הקיזוז - נטען כי התובעת סיכלה את אפשרות הנתבעת לקבל רישיון עסק, כל השקעותיה של הנתבעת ירדו לטימיון, ובנוסף נגרמו לה הפסדים עצומים, אותם היא מעריכה בסכום של 9,000,000 ₪. הנתבעת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה כספית כנגד התובעת בסכום של 9,000,000 ₪, ת.א. 1338.02, וזאת ביום 18.3.02. הנתבעת טוענת כי יש לראות בהודעתה מיום 4.4.01 כהודעת קיזוז כדין. עוד טוענת הנתבעת כי הוכיחה את טענות הקיזוז, ולכן יש לקבוע כי החוב סולק באמצעות קיזוז חובותיה של התובעת כלפיה, ולפיכך, הנתבעת לא הפרה את ההסכם ואין לקבל את התביעה. לפיכך, עותרת הנתבעת להורות על דחיית התביעה. בסיכומי באי כוחם של הנתבעת, עלתה בקשה נוספת, לחילופין, והיא לדחות את מתן פסק הדין בעניין עד להכרעה בתביעה שהגישה כנגד התובעת בביהמ"ש המחוזי, בת.א. 1338/02 הנ"ל. תגובת התובעת לטענות הנתבעת: בתשובה לטענות הנתבעת, טוענת התובעת כי מר פלח ז"ל מעולם לא הגיע להסכמות כנטען על ידה. התובעת לא ויתרה על דמי ההרשאה. התובעת לא סיכלה מתן הרישיון, לא הטעתה את הנתבעת, וכל המחדלים רובצים לפתחה של הנתבעת, והכל כפי שעוד יפורט בהמשך פסק דיני. דיון: חישוב דמי ההרשאה; בין הצדדים קיימת מחלוקת הנוגעת לגובה דמי ההרשאה בעבור כל השטחים שהועברו לחזקת הנתבעת, כמפורט בהסכם ובהסכמי ההרשאה הנוספים. בתצהירו מר X אינו מפרט מהם הסכומים שלטענתו היה צריך לשלם בגין כל אחד מהשטחים על פי הסכם ההרשאה. חישוב כזה פורט במסגרת התצהיר שתמך בבקשה למתן רשות להתגונן, ב"כ הנתבעת הודיע כי בכוונתו להסתמך על ראיות שהוגשו במסגרת הליכי הביניים, לפיכך, האמור בתצהיר התומך בבר"ל מהווה חלק מטיעוני הנתבעת. הנתבעת מפרידה בין יתרת החוב הנטענת כלפיה עד ליום 22.2.01, המועד בו על פי הטענה הגיע מנהל הנתבעת להסכמה עם מר יאיר פלח על הפסקת תשלומי ההרשאה, כל עוד העסק סגור, והחובות הנטענים כלפיה ממועד זה. האם היה קיים חוב במועד ההסכמה הנטענת 22.2.01? הטענות לעניין החישובים: סעיף 44 לתצהיר התומך בבר"ל, עמוד 15, מנהל הנתבעת מצהיר כי יתרת החוב נכון ליום 10.5.00 היה בסך של 55,795 ₪, כאשר חוב זה סולק עם מימוש הערבות בנקאית ביום 19.9.02 ונותרה יתרת זכות לטובת הנתבעת, בשיעור של 33,749 ₪. כיצד חושבה יתרת החובה עד ליום 22.2.01 על ידי הנתבעת? בדיקת חישוב מנהל הנתבעת תגלה, כי על פי האמור בתצהיר שתמך בבר"ל, סעיף 30 עמוד 8, חישוב דמי ההרשאה בעבור המבנה, נעשה על פי נספח ח' לתצהירו. אלא שעיון בנספח ח' זה מעלה כי בעוד שעל פי האמור בו דמי ההרשאה בעבור המבנה הינם בסכום של 286,576 ₪, לשנת 2000-20001, חושב החוב על ידי מר X, כאילו דמי ההרשאה לשנה זו עומדים על סך של 235,458 ₪. מדוע? עיון מעמיק יגלה כי ההבדל העיקרי נובע מהתעלמות מתוספת בגין הפרשי הצמדה. מה הנימוק לכך? סעיף 38ב' להסכם קובע את חובת הנתבעת לשלם הפרשי הצמדה. אם כך מהו הנימוק להתעלמות מהפרשי ההצמדה למדד? יותר מכך מר X בחקירתו העיד כי נספח ח' שצורף לתצהיר התומך בבבר"ל הוא המחייב את הצדדים, (ראה עדותו בפורוטוקול מיום 22.2.06 עמוד 113 ואילך). לא ניתן לקבל את חישוב הנתבעת, באשר אינו תואם את הסכמות הצדדים ומתעלם מתוספת הצמדה המפורטת בהסכם. חיוב בעבור הגלריה, אותה מכנה מר X בתצהירו הגלריה הקטנה. כאן נערך חישוב על נספח לחוזה ההרשאה, נספח ט' לתצהירו שתמך בבר"ל. כאמור לעיל מר X העיד כי נספח ח' הוא שמחייב את הצדדים, לכן כלל לא ברור כיצד הוא מפנה לנספח ט'? אבל גם כאן, עיון מעמיק בנספח ט' הנ"ל יגלה כי הנתבעת התעלמה מתוספת הריאלית 4.5% לשנה. מדוע? לא הייתה בפי הנתבעת כל טענה כי התובעת אינה זכאית לתוספת הריאלית. ניתן לעבור על כל אחד מחישובי הנתבעת אולם אין צורך בכך, שכן בפניי אין תביעה כספית. הנתבעת אומנם מפנה בתצהירה לנספח ח', והיא אומנם מאשרת על פי עדותו של מר X כי נספח ח', שצורף לתצהירה הוא המסמך המחייב בין הצדדים, אך בפועל כאשר מבוצעים החישובים הם מבוצעים בהתעלם מהאמור בו, תוך ביצוע הפחתות שונות, כגון, ללא התחשבות בהצמדה, או ללא התחשבות בתוספת הריאלית, ללא שהייתה טענה של הנתבעת ביחס לכך. בעניין זה יש להסביר, אין די בעריכת חישוב שונה על מנת שגרסת התובעת תופרך. חישוב, מבוסס על הנחות יסוד. הנחות יסוד אלה הן המבטאות את הסכמות הצדדים ומשמשות כבסיס לעריכת החישוב. כאשר יש מחלוקת ביחס להנחת יסוד מסוימת, יש לפרט מהי אותה מחלוקת, כפי שאכן פורט על ידי הנתבעת בעניינים אחרים, שעוד יובאו להלן. בהעדר כל נימוק להתעלמות מהפרשי הצמדה או תוספת ריאלית המופיעים בהסכם ההרשאה, בהעדר טענה לאי זכאותה של התובעת לקבל הפרשים אלה, אין מקום לקבל את חישובי הנתבעת. הטענות לעניין פינוי אשפה, תשלום בגין ניקיון שטחים ותברואה: על פי סעיף 38ג' להסכם התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת בנוסף לדמי ההרשאה סכומים נוספים: "38ג'. בנוסף לדמי ההרשאה השנתיים ישלם בעל ההרשאה לחברה תשלומים בגין פינוי אשפה, תברואה, ונקיון השטח הציבורי שבמושכר ו/או בסמוך למושכר והכל על פי תעריפים וזמני תשלום הנקבעים על ידי החברה ו/או מי מטעמה." הנתבעת טענה כי אינה חייבת בתשלומים אלה משום שלא קיבלה שירותי ניקיון, כהוכחה צרפה שני מכתבים שנכתבו לתובעת בעניין מכולות הזבל, וכד'. בניגוד להצהרת מר X, עיון במכתבים שצורפו יגלה כי המדובר בעניינים, שעולים כדבר שבשגרה, במערכת יחסים בין משכיר ושוכר, במיוחד כשמדובר במערכת יחסים עסקית וניהול מועדון. במה דברים אמורים? בקשה להזזת מכולה, טענה כי לא בוצע ניקיון מספק של המקום , וכיוצא באלה, עניינים שיגרתיים המטופלים נקודתית, ואינם מצביעים על תופעה והמטופלים במסגרת הטיפול השוטף. הנתבעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, להוכיח כי מעבר לתלונות נקודתיות, כגון שביום מסוים לא ניקו את הזבל לשביעות רצונה של הנתבעת, או למשל, המכולה לא הייתה בדיוק באמצע בינה לבין בעל ההרשאה הצמוד, וכד', התובעת הפרה את התחייבויותיה. שירותי ניקיון ניתנו, מכולות פונו, מכתבו של מר יאיר פלח, שצורף כנספח ז' לתצהיר התומך בבר"ל, מעלה כי הייתה התייחסות עניינית לכל הפניות, גם כאשר עלתה בעייה כלשהי, והנתבעת לא הוכיחה כי היא פטורה מתשלום התחייבויותיה על פי סעיף 38ג' להסכם הנ"ל. תשלום באמצעות ערבות בנקאית: בחישוביה מקזזת הנתבעת תשלום שנעשה באמצעות מימוש הערבות הבנקאית. הנתבעת התחייבה להעמיד ערבות בנקאית על פי ההסכם, על כך אין מחלוקת. ערבות זו לא אמורה להיות מחולטת, חילוטה מהווה אינדיקציה להפרת ההסכם על ידי הנתבעת, אשר לא שילמה את תשלומי ההרשאה, וכפי שהבהרתי לעיל חישוביה ביחס לחובותיה בגין דמי ההרשאה אינם מבוססים, נוגדים את ההסכם, נעשו תוך התעלמות מהוראותיו של ההסכם, וכמובן שלא הועמדה כל ערבות בנקאית נוספת. חישובי התובעת: קצפה של הנתבעת יצא על חישוביה של התובעת, אשר טענה במכתבה של הגב' אנג'ל, (נספח ב' תצהירה), כי יתרת החוב של הנתבעת עומדת על סך של כ-1.7 מליון ₪, במקום 1.2 מליון ₪. התובעת הודתה כי חישוביה במקרה זה היו שגויים. החישובים שפורטו בכתב התביעה לא הועמדו על הסכום הנרשם במכתבה של הגב' אנג'ל, אלה נרשם סכום של כ- 1.2 מליון ₪. אכן התובעת טעתה, לדעתי אין בכך כל רבותא, חישוביה כפי שפורטו על ידי הגב' אבוטבול בתצהירה משקפים נאמנה את המוסכם בין הצדדים. החישובים נעשו על יסוד הסכם ההרשאה, בהתאם לתוספות הריאליות, ובתוספת הפרשי הצמדה, ועל פי הסיכומים בין הצדדים. דמי ההרשאה בגין כל הנכסים לתקופה שבין 2000-2001 עמדו על הסך של 709,557 ₪, (ראה נספח ח'). דוגמא נוספת למופרכות החישוב שנערך על ידי הנתבעת, נמצא בחישוביה לדמי ההרשאה בגין האוהל. מניין שואבת הנתבעת את טענתה כי דמי ההרשאה ביחס לאוהל היו כפי דמי ההרשאה ביחס לשטח הפתוח? המסמך עליו מסתמכת הנתבעת, נספח ד' לכתב התביעה, נאמר כי: "4. אוהל יחוייבו בסך 30 ₪ למ"ר עבור כל תקופת השנה. לגבי תקופת העבר, בחודש הקרוב ינוהל מו"מ לגבי התעריף ... והשטח הפתוח." איך אם כך מגיעה הנתבעת למסקנה כי בגין האוהל עליה לשלם רק 18.5 ₪ למ"ר? הנתבעת לא פרשה את טענתה. טענתה מנוגדת להסכמה מפורשת בכתב, ולא זו אף זו, ההסכמה עליה היא מתבססת. אם כך מסקנתי היא כי יש לאמץ את חישוביה של התובעת שהוכיחה כי החישובים נעשו על פי האמור בהסכם ההרשאה ובהסכמות הנוספות הנילוות, על פי נספח ח' המחייב את הצדדים כפי הודאתו של מר X בחקירתו. העדר דרישת תשלום: הנתבעת הציגה את נספחים ח' וט', המהווים פירוט שנתי של דמי ההרשאה. המדובר במסמכים שנערכו על ידי התובעת בזמן אמת, ואשר עליהם נתבקשה הנתבעת לחתום, ועל פיהם לשלם. מסמכים אלה בנוסף לחיוביה של הנתבעת על פי ההסכם מהווים דרישת תשלום מספקת. זוהי טענה מקוממת, לא די שהנתבעת אינה משלמת, היא סבורה כי בהעדר דרישה לא קמה לתובעת זכות לבטל את ההסכם? גם אם לא הייתה כל דרישה, התובעת עדיין זכאית לבטל את ההסכם בגין החוב שכן אי תשלומו, והתנהלות הנתבעת, שהבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים שאין בכוונתה לשלם את דמי ההרשאה, מובילים למסקנה כי כבר ביום 22.2.01 הייתה התובעת זכאית להודיע על ביטול ההסכם, שכן כבר אז היה קיים חוב. סיכום ביניים: אין בפניי תביעה כספית, לכן אינני נדרשת לשאלה מה היה החוב המדויק ביום 22.2.01 הוא מועד ההסכמה הנטענת, די לי בדחיית טענות הנתבעת לעניין חישוביה שאינם מבוססים, כפי שפרטתי לעיל, על מנת להגיע למסקנה כי הנתבעת הפרה את ההסכם באי תשלום דמי ההרשאה, עוד בטרם ההסכמה הנטענת עם מר X. החוב מיום 22.2.01 ואילך: אין מחלוקת, כי למעט חילוט הערבות, מיום 31.12.00 לא שילמה כל תשלום. התשלום האחרון נעשה ביום 31.12.00 בשיק, שניתן למועד זה, בסכום של 120,000 ₪, (נעשו תשלומים זניחים ביותר, שחלק מהם נבע מחילוט שיק, ונוכח שיעור דמי ההרשאה אין להתייחס אליהם כלל). באותו מועד כבר היה קיים חוב, כפי שפרטתי לעיל, אינני צריכה להידרש לגובה החוב. טענתה המרכזית של הנתבעת, באמצעות מר X, הינה כי מר יאיר פלח ז"ל ששימש כמנכ"ל התובעת הגיע עימו להסכמה שכל עוד העסק יהא סגור לא תידרש הנתבעת לשלם את דמי ההרשאה. ראשית אציין כי הנטל להוכחת טענתה זו מוטל על הנתבעת, שכן המדובר בטענה לעניין הסכמה המאוחרת להסכם בין הצדדים, ואשר משנה את חיוביה של הנתבעת על פי ההסכם, משטענה זו מועלת על ידי הנתבעת הרי עליה להוכיחה. האם הנתבעת עמדה בנטל? התשובה לכך הינה שלילית. טענתה של הנתבעת הינה כי מר X ומר פלח הגיעו להסכמה כי בשל העובדה שעסקה של הנתבעת סגור, הואיל ולא הצליחה לקבל רישיון עסק, שלא באשמתה, נושא זה יפורט בהרחבה להלן, הרי הנתבעת לא תשלם דמי הרשאה כל עוד עסקה סגור. וכך אומר מר X במסגרת תצהירו התומך בבר"ל: "סעיף 49. בשל התביעה המתייחסת לחוב המבקשת, כביכול, החל מ-22 לחודש פברואר 2001 ועד ליום הגשת התביעה, המבקשת אינה חבה למשיבה דבר, בהתאם לסיכום שנעשה עם מנכ"ל המשיבה באותה עת, רו"ח יאיר פלח, שהודיע כי המשיבה מודעת לבעיה שאינה מאפשרת הוצאת רשיון עסק, לה אחראית גם המשיבה. לכן, סיכם איתי מנכ"ל המשיבה, בסמוך לאחר סגירת העסק, בצורה ברורה ביותר כי מרגע שהעסק נסגר ועד לקבלת רשיון עסק ופתיחתו מחדש, המבקשת לא תשלם דמי הרשאה למשיבה. בהתאם לכך, לא פעלה המשיבה, במשך כשנתיים, לאכיפת תשלום דמי הרשאה כלשהם, שלטענת המשיבה מגיעים לה מהמבקשת. רק לאחר פטירת מנכ"ל המשיבה, החליטה המשיבה, ככל הנראה לחזור בה מהתחייבויותיה כלפי המבקשת ולפעול כנגדה בכל האמצעים." כלומר, אליבא דגרסת הנתבעת ממועד סגירת העסק של הנתבעת, פברואר 2001, היא איננה חייבת לשלם לתובעת דמי הרשאה. לכן על פי הטענה לא קיים כל חוב, ולכן לא קמה עילה לסילוק ידה מהנכס. הנתבעת הפסיקה לשלם דמי הרשאה עוד במאי 2000. עסקה של הנתבעת נסגר בפברואר 2001. האם אכן הנתבעת הגיעה לסיכום דברים עם מר פלח ז"ל על פיו הנתבעת איננה חייבת בתשלום דמי ההרשאה כל עוד העסק סגור? התשובה לכך הינה שלילית באופן חד משמעי. כפי שאבהיר להלן, הטענה האמורה לא עלתה בזמן חיי המנוח, מר פלח ז"ל, ולראשונה הועלתה על ידי הנתבעת בתצהיר התומך בבקשה למתן רשות להתגונן, תצהיר שהוגש בשנת 2003. ונזכיר בעניין זה מעשה המופיע במסכת ברכות, כז עמוד ב', וכך נאמר שם: "תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושוע, אמר לו: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושוע אמר לי רשות. אמר לו : המתן עד שיכנסו בעלי התריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי התריסין, עמד השואל ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושוע לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות. אמר ליה: יהושוע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושוע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ויהושוע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד, ועמד." (הגדשה שלי, ר.ע.). כאשר אדם מעלה טענה כלפי מנוח, ביהמ"ש יבחן הטענה זהירות רבה, שאין המת יכול להכחיש החי. ולענייננו; מר X העיד כי ביום 6.8.01 שלח מכתב שנוסח בשיתוף עם מר פלח ז"ל, ועל פיו התובעת מוחלת לנתבעת על דמי הרשאה כל תקופת היות העסק סגור, (נספח כד' לתצהיר עדות רשאית של מר X). מה נאמר במכתב זה? "... לאור הנסיבות האמורות לעיל, ומתוך הכרה כי אנו שותפים לאותן מטרות, אנו רואים לנכון לבקש ממך, ע"מ שנוכל עם פתיחתו המחודשת של העסק לעמוד על הרגלים ולהתחיל לבנות את המוניטין מחדש (עקב הפסד כל הלקוחות והשם שצברנו בעמל רב) את הדברים הבאים: החל מקבלת צו הפסקת העיסוק ועד לפתיחתו המחודשת של העסק, כמובן, לא לשלם דמי שכירות על המקום. לאשר לנו את השטח הפתוח חופף לחוזה ההרשאה ע"פ תכניות העסק האחרונות שהוגשו לעריית ת"א ואושרו על ידכם. לבטל את החוב הכספי שהצטבר עד לסגירת העסק. לתת לנו גרייס לשנה מיום פתיחתו המחודשת של העסק. לא להחשיב את תקופת צו הסגירה כחלק מחוזה ההרשאה ביננו." אין זכר להסכמה, אין זכר לכך שהדברים נאמרים על דעת מישהו אחר למעט מר X. בתצהירו הפך מכתב זה, שכל כולו פנייה ותחינה למכתב הסכמות. לא רק זאת, אלא שנטען כי המכתב נכתב בניסוחו של מר פלח. הכיצד? בחקירתו הסתבך מר פלח עם טענה זו, כלומר, מר X בניסיונו להוכיח כי המכתב מהווה הסכמה, העלה גרסה, שוב, גרסה שלא נשמעה ממנו כל עוד מר פלח היה חי, אלא עלתה לראשונה במסגרת תיק זה, טען שהמכתב "נוסח ביחד עם מר פלח". כלומר, לא רק על דעת מר פלח, או על פי סיכום הדברים עימו, אלא שהניסוח היה משותף. ברי שבחקירה הנגדית גרסה זו התמוטטה כליל. מה הייתה תגובתו של מר פלח ז"ל למכתב זה? הגב' בלהה דרינגד, שימשה כמזכירתו של מר פלח ז"ל. למרבה הצער, קוננה בגופו של מר פלח ז"ל מחלה קשה, ובתקופה זו, אוגוסט 2001, שהה במיטת חוליו ממנה לא קם. מכתבו של מר X, נספח כד' הנ"ל, שוגר על ידי הגב' דרינגד, למר פלח, ותגובתו הייתה, מתן הוראה לגב' דרינגד : "לעו"ד שרון עזרא להוציא מכתב פינוי (להעביר טיוטה קודם) יאיר פלח 20.8.01." (ראה כתב ידה של הגב' דרינגד על נספח ל'1 לנספחי הנתבעת). בא כוחה המלומד של הנתבעת לא חסך מאמצים על מנת לקעקע את גרסתה של הגב' דרינגד, ואת אמינותה, אלא שלא עלה הדבר בידו. הגב' דרינגד, העידה באורח קוהרנטי, על עניננים הקשורים קשר ישיר לתפקידה, מזכירה, היא שלחה למר פלח מכתב לביתו, הואיל והיה חולה והוא הכתיב לה טלפונית את הוראותיו. ב"כ המלומד של הנתבעת ניסה לטעון כי במסגרת מעשי המרמה של התובעת, הומצא הכיתוב על נספח ל1', על מנת כביכול להראות שתגובתו של מר פלח ז"ל אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמה הנטענת. לא מצאתי ביסוס לטענה כזו, שהינה חמורה ביותר. יותר מכך, עדותה של הגב' דרינגד, הייתה עדות אמינה, המדובר במזכירה, מלאכתה היא לדווח לבוס שלה, במקרה הזה מר פלח ז"ל, על מכתבים ולקבל ממנו הנחיות, המכתב אכן נשלח על ידי הנתבעת כנטען על ידה, מר פלח ז"ל אכן שהה באותה עת במיטת חוליו, מדוע שנסבור כי המזכירה ששרתה אותו בנאמנות בתקופת עבודתו אינה ממשיכה לעשות כן, כאשר הוא חולה, מדוע נסבור כי לא שלחה למר פלח ז"ל את מכתבה של הנתבעת? דבריה של הגב' דרינגד היו סבירים, משכנעים וניכרו בהם סמני האמת, במיוחד כאשר השיבה לשאלה (דוגמא): "ש. את רצית שדברו של מר פלח יקויים, לא? ת. לא, אני לא אחראית על קיום הדברים, זה לא תפקידי, אני צריכה למלא את ההוראות, לרשום את מה שהוא אמר לי ולשלוח לשרון עזרא, היה מזכיר החברה, היה עו"ד לחברה, היה יאיר פלח, הם צריכים לדאוג לדברים האלה." (פרוטוקול מיום 8.2.06 עמוד 176). אכן דברים שמצופה שמזכירה תאמר, היא מקבלת הנחייה ומבצעת את ההוראות שניתנות לה. למרות החקירה הנגדית הממושכת על כל תו ותג העדה עמדה על טענתה כי ההוראה שקיבלה ממר פלח ז"ל בעקבות מכתבה של הנתבעת (נספח כד' הנ"ל), היה להעביר העניין לטיפול משפטי לשם הגשת תביעת פינוי. הנה כי כן, תגובה זו של מר פלח ז"ל אינה עולה בקנה אחד עם ניסוח המכתב במשותף עם הנתבעת. נמצא אם כן, שהמכתב האמור, ועליו מבססת הנתבעת את מרבית טיעוניה בעניין ההסכמה, לא היה מכתב הסכמה, ומר פלח ז"ל לא הגיב אליו כמי שנתן הסכמתו לאמור בו. אך לא די. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה נוספת, בשנת 2004, וטענתה באותה תביעה, כי תקופת ההרשאה על פי ההסכם הסתיימה. הנתבעת העלתה טענה כי בהתאם להסכם בכל פה שהתגבש בין מנכ"ל המשיבה, דאז מר פלח ז"ל לבין מר X, הוסכם כי התקופה בה העסק יהיה סגור לא תיחשב כחלק מתקופת ההרשאה, זאת נוכח אי קבלת רישיון להפעלת העסק עקב מחדלי המשיבה. (ראה פירוט הטענות בהחלטת ביהמ"ש, כב' השופט טובי מיום 21.5.06, ת.א. 52831/04). כלומר, הנתבעת טענה כי לא רק שסוכם עם מר פלח ז"ל שבתקופת היות העסק סגור לא תידרש לשלם דמי הרשאה אלא שהתקופה כלל לא תימנה כחלק מתקופת ההרשאה, ותקופת ההרשאה תוארך בתקופה נוספת, הזמן בו העסק היה סגור. מדוע מלוא ההסכמה לא פורטה במסגרת הדיון טענות הנתבעת בפניי? כנגד הנתבעת הוגשה תביעת פינוי, והתביעה במקורה הייתה תביעה כספית, אם כך, מדוע כאשר נדרשה הנתבעת להתגונן בתביעה שנדונה בפניי, והעלתה טענה לעניין סיכום בעל פה עם מר פלח ז"ל, לא הזכירה גם את ההסכמה הנטענת בתביעה המקבילה להארכת תקופת ההרשאה? על כך משיב מר X בחקירתו כי: "ש. מר X בפעם האחרונה. ש. שנייה אני אענה לך, אני אענה לך תן לי לענות, פה מפורט כל ההסכמות שהיו כל מה שהוא דרש ממני, מה שאתה מדבר אתה מדבר על שתי תביעות שונות, למה אני בתביעת פינוי איפה שנגמר לי הזמן לדבר על כסף, ואיפה שפה אנחנו מדברים על כסף למה אני צריך לדבר על זה שנגמר לי החוזה, זה לא מה שנשאלתי לא הייתי אמור כלל להעיד על זה, בשביל זה זה לא צוין." (פרוטוקול מיום 22.2.06 עמוד 135). כנגד הנתבעת מוגשת תביעה לפינוי, כאן, הנתבעת מעלה טענות לעניין הסכמה שהייתה לה עם מר פלח ז"ל, ההסכמה לעניין הארכת תקופת השכירות לא עולה. מוגשת תביעה נוספת בטענה שתקופת ההרשאה הסתיימה, רק אז, למעלה משלוש שנים לאחר שהעסק נסגר, מועלית בפעם הראשונה הטענה החדשה כי הייתה הסכמה נוספת עם מר פלח ז"ל. התנהלות כזו מטילה צל כבד על אמינותה של הטענה. יותר מכך, במסגרת חקירתו הנגדית של מר X, עלתה טענה נוספת, והינה, כי לא רק שסוכם עם מר פלח ז"ל כי הנתבעת לא תשלם דמי הרשאה בתקופה שהעסק היה סגור, ולא רק שהתקופה הזו לא תחשב במניין תקופת ההרשאה, אלא שניתנה לה שנה גרייס. כלומר, לאחר קבלת רישיון תקבל שנה נוספת ללא תשלום דמי הרשאה. מתי נולדה טענה חדשה זו? רק על דוכן העדים במסגרת החקירה הנגדית, כאשר השאלות היו קשות למר X, והוא הסתבך בתשובותיו, (ראה פרוטוקול מיום 22.2.06 עמוד 144). בכל פעם 'משתפר' הסיכום בין הנתבעת לבין מר פלח ז"ל, בהתאם לעניין, לתביעה המוגשת, לשאלה, או לצורך של מר X, לא ניתן לקבל את עדותו בעניין כמיהמנה. הנתבעת הביאה לעדות את מר שרעבי על מנת להוכיח כי היו מקרים של הסכמות בעל פה. אכן יתכן וכך, אלא שבענייננו, השאלה הינה האם הייתה הסכמה קונקרטית בין הנתבעת לבין מר פלח ז"ל, ולכן אין לעדותו כל רלוונטיות. זאת ועוד, הנתבעת הגישה שתי תביעות, תביעה כספית, ביהמ"ש מחוזי, 1338/02, (נספח ב' לתצהיר אנג'ל). בתביעה זו פורטה על ידי הנתבעת השתלשלות העניינים, הפוך בה והפוך בה ולא ימצא זכר להסכמה הנטענת עם מר פלח ז"ל. יותר מכך, הנתבעת הגישה תביעה נוספת תביעה למתן סעד של צו למניעת מימוש הערבות הבנקאית, (נספח נט' לתצהיר אנג'ל). לא רק שלא מוזכרת בו כל הסכמה עם מר פלח ז"ל, אלא ששם נאמרו על ידי מר X, בתצהיר, דברים אחרים ביחס למכתב מיום 6.8.01, (נספח ל1' לתצהיר הנתבעת), וכך נאמר שם: "בתאריך 6.8.01 שלחתי מכתב למשיבה 1, בו חזרתי על כך, שחרף מאמצי המבקשת, לא התקבל רשיון לעסק, בין היתר בגין מחדלי המשיבה 1 המפורטים לעיל. במכתב זה פרטתי את דרישות המבקשת מהמשיבה 1." (סעיף 93 לתצהיר מר X, נספח נט' לתצהיר אנג'ל). לא הסכמה, לא ניסוח משותף, מכתב דרישה!! מר X, באותו תצהיר מוסיף ומפרט מה ארע בעקבות אותו מכתב. " בעקבות מכתבי הנ"ל, התקיימה פגישה בתאריך 29.8.01, פגישה במשרדו של ב"כ המשיבה 1, בנוכחות יו"ר דירקטוריון המשיבה 1, מר משה הנדלס, מנכ"ל המשיבה 1, מר יאיר פלח (ז"ל), ב"כ המבקשת ואנוכי. בפגישה פרטתי עם ב"כ המבקשת בפני נציגי המשיבה 1 את מחדליה. בסיום הפגישה סוכם כי לאחר שיתקיים הדיון באישור השמוש החורג בעסק, שהיה קבוע באותו עת ליום 9.9.01, ישובו הצדדים להיפגש." (סעיף 94 לתציר X הנ"ל). תצהיר זה נחתם על ידי מר X, ביום 18.3.02, בטרם הוגשה התביעה כאן. האמור בתצהיר זה של מר X, אינו מתיישב עם הטענה כי עוד בפברואר 2001 הגיע להסכמה עם מר פלח ז"ל על פיה אינו צריך לשלם בעבור דמי ההרשאה כל עוד העסק סגור, וכי תקופה זו לא תיכלל במניין תקופת ההרשאה. זאת ועוד, מר X, בתצהיר הנ"ל, מציין בסעיף 94, שצוטט לעיל, כי בעקבות מכתבו התקיימה פגישה בה נכח מר הנדלס. מר הנדלס חי וקיים, והעיד על אותה ישיבה, בתצהירו. מר הנלדס העיד כי בפגישה זו לא עלתה כל טענה בדבר סיכום עם מר פלח ז"ל, למרות שהפגישה נערכה בנוכחותו של מר פלח ז"ל, ובנוכחות בא כוח הנתבעת, ומר X. וכך אומר מר הנדלס בתצהירו: " בפגישה זו לא נשמעה כל טענה, מפי מר X או בא כוחו עו"ד בומבך, לפיה לכאורה הובטח לשאי מועדונים או סוכם עימה, כי היא תהיה פטורה מביצוע תשלומים איזה שהם, במהלך התקופה שעסקה סגור ו/או עד למועד קבלת רשיון עסק, ואף לא נשמעה על ידה כל טענה שהוסכם עימה שתקופת ההרשאה תוארך בתקופה בה העסק היה סגור." (סעיף 9 סיפא לתצהירו של מר הנדלס). מר הנלדס נחקר בפניי. חקירתו שמרביתה כלל לא הייתה רלוונטית, לא הצליחה להפריך את העובדה החשובה, והינה כי בפגישה שנערכה בעקבות אותו מכתב, לא נטען על ידי מר X, כי הייתה קיימת הסכמה כנטען על ידי הנתבעת בפניי כיום. מסקנתי, כי ההסכמה הנטענת על ידי מר X, לא הייתה ולא נבראה, מתחזקת כאשר בוחנים את הפרוטוקלים של ישיבות התובעת. שני הצדדים הפנו לפרוטוקולי הישיבות של הנהלת התובעת, וכל אחד ניסה לגזור מהם תמיכה לטענתו. עיון בפרוטוקולים, נספח לא' לתצהיר אנג'ל, נספח כז' לתצהיר אנג'ל ילמד אותנו כי לא הייתה קיימת כל הסכמה כזו. בפרוטוקול ישיבת דרקטוריון התובעת מיום 12.6.01, (נספח כז' לתצהיר אנג'ל), נאמר: "יאיר פלח : יש לנו בעלי הרשאה שהעירייה הוציאה נגדם צויי סגירה מינהליים אחד מהם סגור לחלוטין ו-3 מהם נמצאים בהליכים משפטיים, בשלב זה הם מתנגדים להעביר תשלומים לחברה עד לבירור המצב. רוני גרסטנר: אם הם לא יקבלו רשיון אז לא נקבל כסף? יאיר פלח: אם זה ימשך כך נצטרך לפעול נגדם משפטית." בפרוטוקול ישיבת דירקטוריון מיום 9.9.01, (נספח לא' לתצהיר אנג'ל), לאחר מכתבו של מר X, מיום 6.8.01, דיווח מר הנדלס על הפגישה שהייתה עם הנתבעת, כך: "משה הנדלס: לגבי זום במהלך הישיבה הם דרשו 2 דברים: האחד למחוק החוב והשני לקבל 11 חודשי גרייס. אני מבחין ב-2 מצבים. אם הוא לא יקבל רישוי עסק ולדעתי הסיכויים לכך גבוהים, אז הסיכוי לגבות את החוב קלוש. יותר מכך טוען העו"ד שלו עו"ד אילן בומבך שהוא עומד להגיש תביעה נגדנו, בהנחה והוא יקבל רישוי לעסק וירצה להמשיך לעבוד כאן הבהרתי לו חד משמעית שהוא יצטרך לשלם תשלום מלא, על חובות העבר יהיה אפשר לדבר, אפשר אפילו לקבל החלטה כעת איך עמי צריך להתייחס לחוב הזה אם הועדה תאשר או לא תאשר רישוי לעסק." הנה כי כן, גם הפרוטוקולים של התובעת, אינם מתישבים עם הסכמה כביכול עם מר פלח ז"ל. השתשלות העניינים: זה המקום לפרט את השתלשלות העניינים מבחינת הליכי הרישוי בהם נקטה הנתבעת. הנתבעת פתחה את עסקה בשנת 1997. בספטמבר 1997, הוגש כתב אישום כנגד הנתבעת בגין ניהול עסק ללא רישיון, ביהמ"ש הרשיע את הנתבעת, והורה על סגירת העסק, לא יאוחר מיום 24.9.99. במהלך חודש מאי 1998 הגישה הנתבעת בקשה לקבלת רישיון עסק. היה על הנתבעת להגיש בקשה לשימוש חורג, וביום 26.1.00, לאחר דרישות שונות שנדרשה הנתבעת, לרבות בניית קירות אקוסטיים, ניתן לנתבע היתר לשימוש חורג לתקופה בת שנתיים. (ראה מכתב הוועדה המקומית, מיום 3.2.00, נספח 8 לתצהירו של מר אלחנן משי). כלומר, ביום 26.1.00 מאשרת הוועדה המקומית לנתבעת שימוש חורג, לצורך ניהול דיסקוטק בנכס. על החלטה זו הוגש ערר, וביום 4.12.00 החליטה וועדת הערר המחוזי על קבלתו, וביטול הרשות שניתנה לנתבעת לשימוש חורג. (ראה נספח 22 לתצהירו של מר אלחנן משי). ביום 20.2.01 הגישה הנתבעת בקשה מתוקנת לרשיון עסק. ביום 22.2.01 מומש צו סגירה השיפוטי. ביום 5.6.01 סרבה הוועדה לאשר לנתבעת קבלת רשיון. ביום 3.7.01 הוגשה בקשה מתוקנת למתן רשיון, בקשתה נדחתה, אלא שלבקשת חברת מועצה, התקיים דיון בעניין במליאתה הועדה וביום 17.2.02 אושר לנתבעת שימוש חורג בתנאים שנקבעו בהחלטת הוועד. (כל האמור לעיל, שאוב הן מתצהירי הצדדים ובמיוחד מהחלטת ביהמ"ש המחוזי, בה"פ 1119/00). אדרש להשתלשלות העניינים בהמשך, אלא שלצורך הדיון בשאלה המונחת בפניי כעת, האם הייתה או לא הייתה הסכמה, די לי בפירוט הנ"ל. כאמור לעיל, הנתבעת הגישה בקשה למתן היתר לשימוש חורג בשנת 1998, וקיבלה היתר כזה, שבוטל בערר. העסק של הנתבעת נסגר בפברואר 2001. הנתבעת חדלה לשלם דמי הרשאה במאי 2000. כלומר, אין כל קשר בין אי התשלום לבין אי קבלת ההיתר. אלא שלדעתי מהשתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל, ביקשה הנתבעת להמתין עד להחלטת העירייה בעניין רישיון העסק. הדברים עולים כך גם מהאמור בתצהירו של מר X, (סעיף 94 לתצהיר התומך בבקשה לצו מניעת מימוש הערבות הבנקאית, לעיל). כאשר נסגר עסקה של הנתבעת כבר היה קיים חוב, ופרטתי העניין לעיל, מנגד הייתה תלוייה ועומדת בקשתה למתן היתר לשימוש חורג, וניסיונותיה לגרום לעירייה לאשר את בקשתה, ולאפשר לה לנהל עסק של דיסקוטק במקום. במקביל, העירייה קיבלה תלונות מתושבים בגין מטרדי הרעש, על כך אין מחלוקת, וסרבה לאור מטרדי הרעש לאפשר היתר לשימוש חורג, (ראה נימוקי וועדה המקומית, נספח 29 לתצהירו של מר אלחנן משי, לדוגמא, אינני נדרשת לשאלה, בשלב זה, האם אכן התלונות הם שהובילו את העירייה שלא ליתן לנתבעת היתר או רשיון). במצב זה, הייתה הנתבעת כלואה בין שניים, מחד היא חייבת לשלם דמי הרשאה, מאידך עסקה סגור. דומני כי מר פלח ז"ל, הבין היטב את המצב, והתובעת המתינה להכרעה בעניין נושא הרישיון. אולי התובעת המתינה אך מהמתנתה לא ניתן להסיק כי היה ויתור על החוב, או ויתור על תשלום דמי הרשאה. יותר מכך, מפרוטוקול ישיבת התובעת, (נספח לא לתצהיר אנג'ל), שצוטט לעיל, עולה בבירור כי התובעת אכן המתינה להחלטת העירייה בעניין הרשיון. בפועל התובעת לא הסכימה, לא הוכח בפניי שהייתה הסכמה כזו, כפי שפרטתי באריכות לעיל, נראה לי כי מר פלח ז"ל, הבין את מצוקת הנתבעת, והמתין לראות מה יקרה עם בקשתה של הנתבעת. לכן לא ננקטו הליכים לפינוייה של הנתבעת בזריזות, מה גם שלא מדובר בתקופה כה ארוכה. לכן התובעת גם הסכימה לחתום על הבקשות לשימוש חורג שהוגשו על ידי הנתבעת, בעקבות דרישות העירייה. יותר מכך, וזוהי הנקודה החשובה, עד למכתבו של מר X, נספח ל1' הנ"ל, הנתבעת כלל לא הפנתה את חיציה כלפי התובעת, והתובעת כלל לא הייתה מודעת, (אין כל אינדיקציה שהיא), שהנתבעת קושרת את התנהגות העירייה כלפיה בכל הנוגע למתן היתר לשימוש חורג, ולקבלת רישיון עסק במחדל של התובעת. טענות הנתבעת כלפי התובעת, שצויינו על ידה בתביעה שהוגשה על ידה כנגד העירייה, במסגרת ההליכים השונים, המרצת הפתיחה, 1119/00, הליך בפני כב' השופט שעיה במחוזי, והליך אחר בפני כב' השופט קלינג ואשר נוגעים להתנהלות הוועדה המקומית הועדה המחוזית והעירייה, כל אלה כלל לא נשלחו לתובעת, והיא לא הייתה צד להליכים. אם כך, התובעת שהמתינה להחלטת העירייה בעניין רישיון עסקה של הנתבעת, לא הייתה מודעת לכך, שהנתבעת טוענת כלפיה טענות כלשהן, הנוגעות לאי קבלת היתר לשימוש חורג, כפי שהיא מעלה כעת. כאשר מר X, פנה לתובעת במכתבו הנ"ל, וטען כי מחדלי התובעת הם שהובילו לאי מתן רישיון עסק לנתבעת, או אז התגובה לא אחרה לבוא. המכתב מיום 4.4.01: הנתבעת טוענת כי מכתב זה מהווה הודעת קיזוז, ולכך אדרש בהמשך. ביחס לסוגייה העומדת בפניי כעת, קיומה או העדרה של הסכמה עם מר פלח ז"ל, מכתב זה סותר את טענות הנתבעת, ואבאר. ביום 4.4.01, פנתה הנתבעת לתובעת במכתב, (נספח מח' לתצהירו של מר X), ובו נאמר: "1. לאחרונה דרשתי על ידכם לשלם חוב נטען בגין שכירות המקום. 2. הריני להודיעכם כי בשל מחדליכם שנעשו בניגוד למצגים הברורים שעשיתם לנו לגבי אפשרויות הפעילות במקום, נגרמו לנו נזקים וייגרמו גם בעתיד בשיעור העולה עשרות מונים על החוב הנטען על ידכם. 3. בשל מחדליכם האמורים נגרמה בין היתר סגירת העסק. אנו מאמצים לפתיחתו מחדש ורק עם פתיחתו, נבוא אתכם בדברים לגבי החוב הנטען." באמור במכתב זה אין כל זכר לטענות בעניין שיתוף פעולה בין התובעת לעירייה לסילוקה של הנתבעת מהמקום. אין כל איזכור לטענה בעניין הכשלת התובעת את נסיונותיה של הנתבעת לקבלת היתר כדין, וכד'. כל שנטען הינו לעניין מצגים בדבר אפשרות לקבלת היתר. בנושא זה אדון בהמשך. אך החשוב לענייננו הוא שני דברים העולים מהכתב, הראשון, בניגוד להצהרת הנתבעת בפניי, הרי נדרשה לשלם את דמי השכירות, שהרי המכתב במפורש אומר כי הנתבעת נדרשה לשלם. והשני, מכתב זה הינו מיום 4.4.01, כיצד יתכן והנתבעת בתגובה לדרישה לתשלום דמי הרשאה, אינה כותבת מיד כי הייתה הסכמה, מדוע אינה מעלה את הטענה כי חודשיים קודם לכן, פברואר 2001, לטענתה סיכמה עם מנכ"ל התובעת דאז, מר פלח ז"ל, שלא תידרש לשלם דמי הרשאה. על כך נאמר, אחוז בזה ומזה אל תנח ידך. באותה נשימה הנתבעת טוענת כי הגיעה לסיכום עם מר פלח ז"ל על פיו לא תידרש לשלם ולכן אין כלל חוב, יחד עם הטענה כי החוב סולק בשל קיזוז חובות של התובעת כלפי הנתבעת בגין מחדליה. אם היה סיכום מדוע לא נכתב במכתב, יש סיכום דברים עם המנכ"ל על פיו הנתבעת אינה צריכה לשלם, הודעת קיזוז מטבעה וממהותה מניחה קיומו של חוב, אותו היא מבקשת לשלם באמצעות הקיזוז, אין הטענה בדבר הודעת קיזוז מתיישבת עם הטענה בדבר הסכם עם מר פלח ז"ל. סיכום ביניים: מסקנתי לאור כל האמור לעיל, הינה כי הנתבעת לא הוכיחה שהייתה הסכמה כלשהי עם מר פלח ז"ל, כי התובעת ויתרה על דמי ההרשאה, או כי הייתה הסכמה אחרת בעניין. אציין עוד כי באי כוח הצדדים האריכו בטענותיהם, והתמקדו בכל פרט ופרט, במיוחד בא כוח התובעת בסיכומיו, ולמרות אריכות הדברים עד כה, לא התייחסתי לכל פרט ופרט בטענותיהם, אלא לחלקים המשמעותיים שסברתי כי הם בעלי המשקל. טענות הנתבעת בעניין הסכמה נטענת עם מר פלח ז"ל לעניין פטור מתשלום דמי הרשאה בתקופת היות עסקה של הנתבעת סגור, נדחות. תצהירו של עו"ד דרשן: הנתבעת בקשה לזמן את עו"ד דרשן לעדות. ביום 24.11.05 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט גולדין בה אישר כב' השופט גולדין את זימונו של העד. הנתבעת לא טרחה להוציא הזמנה לעד זה. ביום 22.2.06 לאחר סיום שמיעת ההוכחות, עתר ב"כ הנתבעת להורות על מועד נוסף בטענה כי עו"ד דרשן לא יכול היה להתייצב. לא נעתרתי לבקשה, שהוגשה באיחור, בעל פה, ללא שהיה בה כל נימוק מדוע לא הוצאה הזמנה לעד ומה הייתה הסיבה לאי ההתייצבות. במסגרת סיכומי בא כוח הנתבעת צורף תצהירו של עו"ד דרשן, בניגוד לכל כללי הראיות, וההלכה הקובעת כי אין לצרף ראיות לסיכומים, במיוחד כאשר מדובר בראייה כזו, תצהיר עד, שלא נחקר כלל ועיקר. ב"כ הנתבעת ביקש כי ביהמ"ש יראה באמור בסיכומים בקשה להוספת ראייה. לא זו אף זו, ב"כ הנתבעת מתייחס לתצהיר עו"ד דרשן, ושואל : " האומנם יתן עו"ד בישראל, ובכיר לשעבר בתובעת עצמה, אשר אין לו כל אינטרס בנדון, תצהיר שקר בעניין??" (ראה עמוד 5 לסיכומי ב"כ הנתבעת). בענייננו, הייתה לנתבעת הזדמנות מלאה לזמן את עו"ד דרשן למתן עדות במסגרת הדיון. מדוע לא עשתה כן. ביהמ"ש נתן החלטה המתירה לנתבעת לזמנו, אך הנתבעת לא טרחה להוציא הזמנה לעד ולזמנו לדיון. יש לאמר את הדברים בפה מלא, ובאופן שלא ישתמע לשני פנים. הנתבעת נקטה באסטרטגיה מכוונת, ולא זימנה את עו"ד דרשן מתוך מודעות מלאה. לא הייתה כאן כל שכחה, כיצד ניתן לשכוח עד שלכאורה מעיד כי אכן מר פלח ז"ל אישר באוזניו את ההסכמות הנטענות על ידי הנתבעת? אלא שעד לקבלת תצהירו של עו"ד דרשן לא ידעה הנתבעת מה יעיד, ולכן לא זימנה אותו. הנתבעת ביקשה להותיר לה את האפשרות, באם תצליח לקבל מעו"ד דרשן תצהיר המניח את דעתה, להגישו בדיעבד, בפניי או במסגרת ערעור במידה וטענותיה לא יתקבלו. רק לאחר שהסתיימו ההוכחות, בקול ענות חלושה, נתבקש ביהמ"ש ללא שניתן הסבר מדוע לא התייצב עו"ד דרשן לדיון, מדוע לא יצאה אליו הזמנה, לזמנו להעיד. כלומר, הנתבעת ביקשה להותיר העניין באופן עמום, לראות מה ילד יום, ובהתאם למצב כפי שייווצר להחליט מהי דרך פעולתה, במקום לפעול באופן המתבקש מצד המנהל הליכים בביהמ"ש, הפורס בפני ביהמ"ש את מסכת הראיות שבפניו, נקטה בערמומיות. אינני נדרשת לתצהירו של עו"ד דרשן, עו"ד דרשן לא נחקר, ותצהירו לא עמד בחקירה הנגדית, לכן אין כל רלוונטיות לשאלה האם עו"ד דרשן אומר את האמת או לא. קבעתי על יסוד מיצבור של ראיות, מסמכים ועדויות כי לא הייתה הסכמה, לא היה כל ויתור על חוב, ואם עו"ד דרשן היה מעיד בפניי, הייתי מתייחסת גם לעדותו, ולא בהכרח מסקנתי הייתה משתנית, שכן עדות הינה רק חלק ממכלול ראיות, התנהגות, מסמכים נסיבות, ואינה עומדת באורח בלעדי ועצמאי. לפיכך, אינני מקבלת את הבקשה להוספת ראייה, ואינני נדרשת לתצהירו של עו"ד דרשן. טענת הקיזוז: טענתה הנוספת של הנתבעת הינה כי התובעת במחדליה, ובמעשיה, גרמה לכך שהנתבעת לא תוכל לקבל רישיון עסק. כתוצאה מכך עסקה של הנתבעת נסגר, ולנתבעת נגרמו נזקים אדירים אותם היא מבקשת לקזז מהחובות הנטענים כלפיה. בעניין זה נטען על ידי הנתבעת כי נזקיה התגבשו שלושה חודשים קודם להגשת התביעה שבפניי, שהרי הנתבעת הגישה תביעה כספית כנגד התובעת בביהמ"ש המחוזי, לתשלום 9,000,000 ₪ בת.א. 1338/02. הנזק: הנתבעת כלל לא הוכיחה מהו נזקה. בעניין זה ב"כ הנתבעת לא דק פורתא. בסיכומיו הוא מרבה לצטט את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בע"א 3619/04, ממנו עולה לכאורה כי טענות הקיזוז שנטענו בבר"ל הינן מפורטות. יתכן וכך. אלא שדרישת הפירוט הינה דרישה העומדת בפני אדם המבקש כי ביהמ"ש יעתר לבקשת רשות להתגונן, ויתיר לו להתגונן בפני תביעה, אין דרישה זו ממצה את חובתו של המבקש והטוען בפירוט להוכיח את נזקיו. ב"כ הנתבעת בסיכומיו, הבין הבן היטב את ההבדל ועותר כי ביהמ"ש ימתין עד להכרעת ביהמ"ש המחוזי, בתביעה שהוגשה על ידי הנתבעת, ת.א. 1338/02 הדן בטענות הנתבעת לעניין הנזקים שנגרמו לה. בקשה שלא היה מקום כלל להעלותה, ובוודאי שאין לקבלה. מתוך כך, ברי הוא כי גם בא כוחה של הנתבעת סבור שהנתבעת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה מהם נזקיה. זאת ועוד, בתצהירו מפרט מר X, את נזקיו, ובסעיף 82 לתצהירו אומר: "סיכום משוער של הנזקים לעניין הקיזוז." אם מר X אינו יכול להגדיר את נזקיו אלא רק מעריכם באופן משוער, כיצד ביהמ"ש אמור לקבוע מה היו נזקיו. כאמור לעיל, ב"כ הנתבעת היה ער לכך, ובסיכומיו, סעיף 87 אומר: " ויודגש, בכל מקרה, לא יכול להיות כל חולק כי אם יש צדק בטענת הקיזוז של הנתבעת, ממלא סכום הנזק שבסגירת העסק הינו גבוה מסכום דמי ההרשאה, כך שאין כלל צורך להזקק לתחשיבים מורכבים במיוחד אשר יוכיחו את הידוע לכל דרדק: עסק אמור להרוויח יותר מאשר דמי השכירות המשולמים בגינו." אמת ויציב, עסק אמור להרוויח יותר מדמי השכירות, אך כידוע לא כל העסקים מצליחים. ובענייננו, אפילו לא הובאו בפניי מאזני התובעת לתקופה בה העסק היה פתוח, ונוהל, על מנת שנוכל לראות כי אכן הרוויחה. כיצד ביהמ"ש אמור לקבוע מה שיעור גובהם של נזקים שנגרמים, באם לא מוגשים לו מסמכים המצביעים על כך? לא חוות דעת חשבונאית, לא חשבוניות, לא מאזנים, מאומה לא הוגש, ואין לאמר כי הנתבעת נמנעה מלצרף מסמכים, הנתבעת כמו גם התובעת בתיק זה הגישה עשרות מוצגים. מדוע לא הוגש מסמך ולו אחד, הנוגע לעניין הנזק? ביהמ"ש אינו יכול לקבוע כי נזקי הנתבעת עולים על גובה דמי ההרשאה, רק משום שזו הנחה אותה מניח בא כוחה המלומד של הנתבעת, טענה זו הינה טענה עובדתית שיש להוכיחה, לו לפחות היו מוגשים מאזני הנתבעת, ניתן אולי היה לדלות מהם, מהם הרווחים שנימנעו מהנתבעת, אם אכן היו רווחים כאלה. זה המקום להזכיר כי הנתבעת הפסיקה לשלם דמי הרשאה כשבעה חודשים לפני שעסקה נסגר. מדוע? אין זאת אלא שמצבה הכספי של הנתבעת עוד בטרם סגירת עסקה היה בכי רע, והראייה הטובה ביותר הוא המנעותה מלהמציא את מאזניה, לתקופה בה היה העסק פתוח ועבד. הנתבעת מפרטת את ההוצאות שהוציאה לטענתה לשם הכשרת המקום לניהול דיסקוטק, אך אינה מצרפת ולו קבלה אחת. הנתבעת טוענת לפגיעה במוניטין, אך אינה מצרפת חוות דעת, או אסמכתא אחרת. הנתבעת פשוט לא טרחה להוכיח מה היו נזקיה, ולכן די בכך כדי לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעת. פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן למרות האמור לעיל אדרש בקצרה, לטענת הקיזוז לגופה. מכתב הקיזוז: הנתבעת טוענת כי מכתבה מיום 4.4.01, (נספח מח' לתצהיר מר X) מהווה הודעת קיזוז כדין. התובעת טוענת כי אין לראות במכתב זה הודעת קיזוז. שני הצדדים ציטטו מפסק דינו המאלף של ביהמ"ש העליון בעניין ע"א 5795/90 - דר' אנדור סקלי נ' דורען בע"מ ו-2 אח' . פ"ד מו(5), 811 ,עמ' 832-833, שם קובע כב' השופט לוין כי: "כמו כן מסכים אני לדיעה, שהודעה זו אינה חייבת להימסר על פי פורמולה נוקשה מסויימת. היא יכולה להימסר בכתב או בעל-פה, ומספיק שהדברים משתמעים באופן סביר ממה שנכתב או ממה שנאמר על ידי הצד התובע את הקיזוז, או מטעמו. אולם עם זאת דרושה ראיה מוחשית כלשהי ממנה ניתן להסיק, שאכן מתכוון הצד לקזז חוב ספציפי ומוגדר, שהצד השני חייב לו, כנגד חוב מסויים אחר שהוא נתבע לשלמו לצד השני, ושמסר על כך באופן כלשהו הודעה לצד האחר. העובדה בלבד, שהוא תובע סכום מסויים מהצד השני אינה יכולה לספק דרישה זו, כאשר אינו מוזכר הקשר (ה-LINKAGE) בין שתי התביעות ההדדיות." האם ניתן לקבוע לאור המבחן שפורט בע"א 5795/90 הנ"ל, כי בפנינו הודעת קיזוז? התשובה לדעתי הינה שלילית. מדוע? הודעת קיזוז אינה חייבת להיות פורמאלית בניסוחה, אך הצד המקבל את הודעת הקיזוז, או את ההודעה שנטען כי הינה הודעת קיזוז, צריך שיבין ממנה כי השולח של ההודעה מבקש לבצע קיזוז. האם ניתן להסיק זאת ממכתבו של מר X? לכאורה הוא כותב כי נגרמו לנתבעת נזקים בשיעור העולה עשרות מונים על החוב הנטען, אך מאידך הוא כותב כי לאחר שהעסק יפתח מחדש יבוא בדברים ביחס לחוב הנטען. לא רק שאין פירוט של נזק, כלומר, פירוט סכום, או פירוט מהות הנזקים, או פירוט איפיון הנזקים, אלא שגם אין אמירה מפורשת שלא קיים חוב. אין אמירה מפורשת או ברורה כי הנתבעת סבורה כי אינה חייבת לתובעת דמי הרשאה. עמימות המכתב, עומדת לנתבעת לרועץ, מקבל מכתב זה יכול להניח כי לנתבעת טענות שונות, וכי היא ממתינה לראות כיצד יפול דבר בנסיונותיה לקבל היתר לשימוש חורג, ופתיחת העסק, שאז, אולי תדרוש שלא לשלם דמי הרשאה, או להפחיתם, או אולי תגיע להסכמה אחרת. יותר מכך, הנתבעת כתבה גם את מכתב נספח ל1', שאליו התייחסתי לעיל, ובו העלתה בקשות שונות, מהנתבעת. אם אכן נספח מח' הינו מכתב קיזוז, כיצד יתכן שהנתבעת מבקשת מהתובעת לפטור אותה מתשלום דמי הרשאה, אותם היא לא חייבת משום שכבר קיזזה אותם בגין החובות הנטענים כלפי התובעת? עמימות זו, אינה רק באמור במכתב, לא ברור ממנו האם עסקינן בהודעת קיזוז, מילה זו לא מוזכרת בו כלל, האם עסקינן בהודעה לתובעת כי עליה להמתין עם דרישות התשלום עד שחשרת העננים בדמות תשובת העירייה לבקשותיה לקבלת רישיון עסק יתבהרו. עמימות זו עולה לא רק מהאמור במכתב ומהמכתב הנוסף נספח ל1' הנ"ל, אלא גם מהתנהגותה. הנתבעת הגישה כאמור לעיל, בקשה ובה עתרה כי ביהמ"ש יורה על צו המונע מימוש הערבויות הבנקאיות שנתנה במסגרת הסכם ההרשאה, ה"פ 175297/02. השכל הישר מחייב, כי הנתבעת, באם הינה עותרת להורות על צו המונע מימוש הערבות בנקאית, דרישה שהנתבעת בעצמה מציינת כי הגיעה בשל חוב נטען בגין אי תשלום דמי ההרשאה, תטען כי לא קיים חוב כזה לאור טענות הקיזוז שלה, ותעלה את קיומה של הודעת הקיזוז. אין צורך לאמר כי הנתבעת לא עשתה כן. מסקנתי היא כי מכתבה של הנתבעת מיום 4.4.01, לאור עמימותו, העדר כל אזכור המילה קיזוז, בקשתה לויתור על חוב דמי השכירות ארבעה חודשים לאחר מכן, אי איזכור קיומה של הודעת קיזוז במסגרת המרצת הפתיחה, אי פירוט מהם הנזקים שאותם היא מבקשת לקזז, אי איזכור טענת קיזוז בפגישה שהתקיימה לאחר מכתבה מאוגוסט 2001, כל אלה מובילים אותי למסקנה שאין בפנינו הדעת קיזוז כדין. יחד עם זאת נניח לטובת הנתבעת כי אכן מכתבה מהווה הודעת קיזוז, שכן אין בכוונתי להימנע מדיון לגופו של עניין בטענות הנתבעת. טענות הנתבעת לעניין אחריות התובעת בנושא קבלת היתר לשימוש חורג: פסק דינה של כב' השופטת ברון, בביהמ"ש המחוזי, ה"פ 1119/00. התובעת לא הייתה צד להליך זה. למרות זאת קבע ביהמ"ש מימצאים הנוגעים להתנהלותה של התובעת, כמו גם להתנהלות העירייה. בנוגע לעיריית תל אביב, העירייה לא הייתה צד להליכים שבפניי, אומנם מר אלחנן משי נחקר, ובהמשך אתייחס לעדותו, יחד עם זאת, הואיל והעירייה לא הייתה צד להליכים שבפניי, אגביל עצמי להתייחסות לתובעת בלבד. ביחס למימצאים שנקבעו על ידי כב' השופטת ברון בנוגע לתובעת שבפניי, בכל הכבוד הראוי הואיל והתובעת כלל לא הייתה צד להליכים אלה, אינני מסתמכת על קביעות ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע אליה. דווקא פסק דינה של כב' השופטת ברון מצביע כי לא התובעת הייתה הגורם שמנע מהנתבעת לקבל רישיון. עיון בפסק דינה של כב' השופטת יגלה כי העירייה הציבה תנאים מיוחדים אך ורק לנתבעת, וכב' ביהמ"ש קובע כי כוונת העירייה הייתה לסכל מתן ההיתר. וכך נאמר בפסק הדין: "לאור זאת עולה בבירור כי אגף הרישוי המשיך לנהוג במבקשת באופן שאינו מתיישב עם אמות המידה הנדרשות מרשויות ציבוריות, עת הטעה אותה והמציא לה מסמך המדבר על מתן היתר לשימוש חורג, בעוד לעניין זה אין לו כל סמכות." (עמוד 11 לפסק הדין). ובהמשך: "הראיות המהימנות עלי, הביאוני למסקנה כי שני התנאים הנוספים הינם תנאי 'מיוחדים', שרק המבקשת 'זכתה' בהם. ... בהמשך דבריו ציין מנהל אגף הרישוי כי גם מדיסקוטק בהאנגר 18 העירייה דרשה את הסכמת המנהל, מה שהתברר לבסוף כלא נכון, כך שקיבלתי את הרושם, כי העירייה לא יכלה להצביע על אף לא על עסק אחד אחר, שהוצבו לו שני התנאים הנוספים, שהוצבו למבקשת. יתרה מזאת, המשיבים גם לא הביאו בפניי כל עיגון חוקי המראה כי הם מחוייבים להעמיד את שני התנאים בפני עסקים כדוגמת העסק של המבקשת, וכלל - בכל טיעוניהם לעניין זה רב הנסתר על הגלוי." כלומר, מפסק דינה של כב' השופטת ברון, עולה כי העירייה פעלה בחוסר תום לב עת הציבה בפני הנתבעת תנאים למתן רישיון עסק, תנאים שהומצאו רק בעבורה, ורק בשבילה, ונועדו למנוע ממנה את האפשרות לקבל רישיון עסק. מכאן נלמד כי לא חיבור לביוב ולא נימוק אחר הם שהובילו לכך שהנתבעת לא זכתה לקבל את הרישיון הנכסף, אלא הנהלותה של העירייה. מחומר הראיות שבפניי עולה, כי סירובה של העירייה ליתן רישיון לנתבעת, נבע בין היתר ממטרד רעש, ומתלונות התושבים. הנתבעת ניהלה בנכס דיסקוטק, העירייה שככל הנראה קיבלה תלונות מתושבי הסביבה, שינתה את מדיניותה באמצע שנת 2000 בעניין דיסקוטקים פתוחים בנמל תל אביב. כאמור לעיל, ביהמ"ש המחוזי, סבר כי העירייה פעלה בחוסר תום לב, ומקרא החומר שבפניי, מעלה, כי העירייה פשוט לא רצתה שבנמל תל אביב ינוהל דיסקוטק, משום מטרד הרעש, ותלונות התושבים, לכן לא בחלה בשום אמצעי למנוע מהנתבעת מתן רישיון. ביהמ"ש המחוזי, עמד על כך בהרחבה, אך מדברים אילו עולה, כי לא התובעת היא שגרמה לכך שהנתבעת לא תוכל לקבל רישיון, ולא התנהלות התובעת, כגון נושא הזבל או נושא הביוב הם שעמדו לנתבעת לרועץ בבקשותיה לקבלת רישיון והיתר לשימוש חורג. יש להבהיר, נושא הביוב נוגע לרשיון העסק, אלא שהואיל ובנמל כלל לא הייתה תב"ע, היה צורך בקבלת היתר לשימוש חורג. העירייה נתנה לנתבעת היתר לשימוש חורג, בישיבת מליאת הוועדה המקומית בתנאים, שהנתבעת טענה כי הם בלתי אפשריים , שכן מאלצים אותה להשקיע השקעות בלתי סבירות בנכס, (ראה סעיף 44 לתצהיר מר משי לעניין התנאים, וראה סעיף 178 לסיכומי בא כוח הנתבעת). ביהמ"ש המחוזי, כאמור לעיל, פרט בהרחבה את התנהלותה של עיריית תל אביב, כך למשל, הנתבעת נדרשה להקים מיגונים אקוסטיים, בעוד שכאשר מיגונים אלה הוקמו הגישה כנגד הנתבעת כתב אישום בגין בנייה ללא היתר כדין. אם כך, לא התנהגותה של התובעת היא שמנעה קבלת רישיון עסק או היתר לשימוש חורג לנתבעת. טענת ההטעייה: בתצהירו מר X מפרט באריכות את טענתו לענייין הטעייה, ואומר, בין היתר, כי: "4 הטעיית הנתבעת 142. ראה לעיל פרקים א-ג, תיאור מפורט בעניין מעשיה החמורים של התובעת וחוסר תום ליבה הזועק לשמים." אלא שבסיכומי בא כוח הנתבעת אומר בא כוחה כי: "144. התובעת מתפרסת על פני עמודים רבים החוזרים על עצמם שוב ושב, בהם היא מנסה לטעון שהתנהגותה אינה עולה לכלל "טעות והטעייה בחוזה" מסיבות שונות ומשונות. 145. אך התשובה לכל המלל הרב והמיותר בנושא זה, הוא בשמונה מילים: מעולם לא טענה הנתבעת טענת "טעות והטעייה בחוזה." אם כן נניח כי הנתבעת אינה טוענת טענת הטעייה. תשתית ביוב: טענתה המרכזית של הנתבעת כלפי התובעת הינה כי הייתה מודעת עובר לפרסום המכרז, כי לא ניתן לקבל רשיון עסק בשל אי חיבור העסק לרשת הביוב. יש לציין כי העסקים בנמל באותה תקופה לא היו מחוברים לביוב. כאמור לעיל, לנמל לא הייתה תוכנית מאושרת לכן כל בקשה למתן רשיון עסק, הייתה מחייבת קבלת היתר לשימוש חורג, וכפי שהבהרתי לעיל, היתר כזה ניתן, בתנאים, שביהמ"ש המחוזי בה"פ 1119/02 קבע כי היו בלתי סבירים. לעניין רשיון העסק; וביתר פירוט החיבור לביוב. הנתבעת הגישה, כאמור לעיל, בקשה לרשיון עסק, (נספח טו1 לתצהיר מר X). על גבי הבקשה מופיעה חתימת מהנדס המחוז, אשר מתנה את הרשיון בתנאי: "תוך שנה יש לחבר את העסק למערכת הביוב העירוני. (15.7.99). נושא הביוב היה ידוע לצדדים, והתובעת ניסתה לסייע לנתבעת לקבל רשיון , למרות העדרו של חיבור למערכת הביוב העירוני. מר עובדיה הראל, מנהל המתקנים בנמל, במכתבו לעיריית תל אביב כותב: "הננו להודיעכם בזאת כי עם סיום עבודות הביוב בחלק הדרומי של הנמל, יצאה החברה במכרז לעבודות ביוב בחלק הצפוני של הנמל ואשר בסיומן תותקן מערכת ביוב תיקנית אשר תחובר לביוב העירוני." (נספח יט לתצהירו של מר X). ביום 14.3.01 כותב מר פלח ז"ל לנתבעת כי בימים אלה מושלמות התוכניות למכרז, וכי לדעת יועצי התובעת עבודות חיבור הביוב תושלמנה תוך מספר חודשים. (ראה נספח כ' לתצהירו של מר X). כלומר, העירייה, התנתה את מתן רשיון העסק בחיבור העסק למערכת הביוב, אך הסכימה לדחות את מועד החיבור לביוב לתקופה של שנה, ממועד מתן הרשיון. מר אלחנן משי העיד בתצהירו כי נושא הביוב לא היווה המכשלה בנוגע למתן רשיון עסק. כלומר, המצב היה כי העסק לא היה מחובר למערכת הביוב העירונית, בעוד שהעירייה דרשה כתנאי למתן רשיון חיבור של העסק למערכת הביוב העירונית. אלא שמהמסמכים עולה, כי התובעת פעלה לשם ביצוע חיבור הנמל כולו, ובכלל זה העסק למערכת הביוב העירונית, ומאידך, העירייה, הסכימה להמתין, וביחס לחלק זה אישרה כי תנאי למתן הרשיון הינו התחייבות שהעסק יחובר למערכת הביוב, תוך שנה. הואיל והנתבעת לא קיבלה רשיון מנימוקים אחרים, עליהם עמדה כב' השופטת ברון, בפסק דינה הנ"ל, לא ידוע מה היה קורה אילו אכן הנתבעת הייתה מקבלת את הרשיון לרבות התנאי הזה, והאם העירייה הייתה מסכימה להארכת המועד לחיבור העסק למערכת הביוב. מפסק דינה של כ' השופטת ברון, נראה בעליל כי ביהמ"ש המחוזי, לא השתית את ממצאיו לעניין אי קבלת רשיון עסק על ידי הנתבעת בשל העדר חיבור למערכת הביוב, אלא מנימוקים אחרים, נהפוך הוא, בציטוט המופיע בסיכומי בא כוח הנתבעת, סעיף 164, בהמשך עמוד 10 לפסק דינה של כב' השופטת ברון נאמר כי: "הבקשה המתוקנת למתן רשיון לא נתקלה בקשיים מיוחדים אצל המשיבים, אך בכל מקרה נאלצה לקבל אישור לשימוש חורג." גם בא כוח הנתבעת בסיכומיו, עמוד 41 סעיף 178, כותכ כי: "כאשר בכל פעם נמנע רשיון העסק מנימוק אחר, אם בגלל תשתיות ביוב אשר "דרך המקרה" לא סודרו למרות כל הבטחות התובעת כי "בקרוב ממש" העניין יוסדר, אם הקירות האקוסטיים אשר כדברי כב' השופטת ברון " מצד אחד נדרשה המבקשת להציב מיגון אקוסטי... אך מנגד התברר לה כי הקמת מיגון אקוסטי טעון היתר בנייה שכמעט בלתי אפשרי לקבל ובכך הכניסו המשיבות את המבקשת למילכוד שאין ממנו מוצא", אם הדרישות המיוחדות אשר "נתרפו" לכבוד הנתבעת דוגמת אישורים מיוחדים ממינהל מקרקעי ישראל וממינהל רשות התעופה בכדי שהמועדון לא ירעיש למטוסים החולפים באויר או משהו דומה (סעיף 12) לפסק הדין ואם דרישות דרקוניות של הרשות לאיכות הסביבה ועוד ועוד." אמירות אלה בסיכומים מבהירות את העירבוב שעורכת הנתבעת בין התובעת לבין העירייה. טענות הנתבעת משמשות לה בעירבוביה כלפי התובעת גם כאשר הן נטענות כלפי העירייה. מדברי בא כוח הנתבעת בסיכומיו עולה, כי העירייה העמידה לנתבעת דרישות בלתי סבירות, וכך קבע ביהמ"ש המחוזי. לכן נשאלת השאלה, אם העירייה העמידה דרישות 'יחודיות' לנתבעת, דרישות דרקוניות, דרישות בלתי סבירות, מה הטעם מצאה לטעון כלפי התובעת, כי הינה אחראית להתנהלות העירייה? דווקא לעניין הביוב אינני סבורה כי נושא זה היווה את המכשלה האמיתית לקבלת רשיון עסק. העובדה כי מהנדס המחוז נתן אישורו לרשיון, למרות העדר חיבור למערכת הביוב, תוך התנאת העניין בחיבור תוך שנה, מצביעה על כך כי לא נימוק זה היה לנתבעת לרועץ בבואה לקבל רשיון עסק. הסכמה בשתיקה -החטא הקדמון: העניין הוא שהנתבעת טענה כי התנהלות העירייה, אי מתן רשיון עסק, נושא זה היה ידוע לתובעת עוד בטרם פרסום המכרז והחתימה על הסכם ההרשאה, ולמרות זאת, התקשרה בהסכם ההרשאה, ללא שהדבר הובא לידיעתה של הנתבעת. כלומר, שתי שאלות בפניי: האם אכן התובעת הייתה מודעת לכך שהעירייה מערימה קשיים בנושא מתן רשיון עסק, ולעיתים כלל אינה מאפשרת הוצאת רשיון כזה? האם העניין הועלם מעיניה של הנתבעת. התנהלות עירייה, כפי שפרטתי לעיל, אינה מצביעה על נימוק אמיתי זה או אחר לאי מתן רשיון העסק, כב' השופטת ברון כבר קבעה זאת בפסק דינה, ואינני נדרשת לערער על תוכנו והאמור בו, ביחס להתנהלות העירייה. אלה שכפי שפרטתי לעיל, מפסק דינה של כב' השופטת עולה כי בכל פעם הועלתה סיבה זו או אחרת למניעת מתן רשיון העסק או שימוש חורג. עיון במסמכים ובעדויות שהובאו בפניי מעלה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי התובעת הייתה מודעת היטב להתנהלות זו של העירייה. הדברים מצאו ביטויים בפרוטוקולי ישיבות התובעת. ראה נספח נה' לתצהיר הגב' אנג'ל, ישיבת ועדת הפיתוח של התובעת מיום 6.2.97 שם נאמר: "... אריה רונה: מנהלים את זה בברדאק, אתם לא תקבלו... יהושוע פינצי: אי אפשר פה, כולם יודעים שיש בעיות קרקעיות לנמל, שאי אפשר להוציא היתר לשום דבר, ש... אריה רונה: ... ובהסכמה בשתיקה, יהושוע פינצי: ... בהסכמה, ברגע ש... זה שעיריית ת"א תבעה זה לא בסדר כי יש הבנה עם מנכ"ל העירייה... אריה רונה: שלא תובעים כלום. יהושוע פינצי: ולא ניתן להוציא היתר לכלום ואני מזכיר לכולנו פה כמה מאמצים עלה לנו להוציא היתר לשיפוץ למחסן מספר 2. ולכן בכל ההסכמים אנחנו כותבים שכל אחד חייב להוציא היתר ןבולי, והוא צריך לעשות את כל זה ולהגיש בקשה... אי אפשר פה להוציא היתרים. לא היתר ולא רישיון עסק. לכל העוסקים בנמל ללא יוצא מהכלל אין פה עסק אחד שיש לו רישיון עסק ואין פה. אריה רונה: אז? אז אל תשכיר. יהושוע פינצי: ואז מה? אריה רונה: תסגור את העסק." דומני כי הדברים מדברים בעד עצמם. התובעת הייתה מודעת ידוע היטב כי העירייה אינה נותנת רשיונות עסק, שיש צורך בהגשת בקשה להיתר לשימוש חורג, והעירייה מערימה קשיים בענייין. קטונתי מהבין את הליכי הנפש של עיריית תל אביב, מה מניע אותה שלא ליתן היתרים לבעלי העסקים בנמל, כב' השופטת ברון קבעה את שקבעה, וגם היא הזדעזעה מהתנהלות העירייה. המציאות מראה, כי התובעת הייתה מודעת להתנהלות זו של העירייה, ומודעות זו הייתה חייבת להוביל אותה למסקנה כי אינה רשאית להתיר לבעלי הרשאה לקבל נכסים שלא ניתן לקבל בגינם רשיון להפעלת עסקם, או לכל הפחות לדאוג להסדרת המצב התיכנוני, בכל אופן היה על התובעת לטפל בנושא זה ולא לטמון ראשה בחול ולהשכיר הנכסים ביודעה כי בעלי ההרשאה לא יוכלו לקבל היתרים, כדברי מר יהושוע פינצי: לא היתר ולא רשיון. השאלה הבאה שעלי להכריע בה הינה האם הנתבעת הייתה מודעת אף היא למצב עניינים זה בטרם חתמה על הסכם ההרשאה: האם הנתבעת לא ידעה כי לא ניתן להוציא רישיון עסק: גם התשובה לכך הינה פשוטה, הנתבעת ידעה גם ידעה. במכתבו מיום 7.4.97, נספח לז' לתצהירו, כותב מר X בשם הנתבעת: "בעקבות הודעתכם על זכייתנו במכרז 12/96א' ולקראת חתימת חוזה ההרשאה ביננו לבינכם, הרינו הזוכים ש.א.י. מועדונים בע"מ מבהירים בזאת: למרות הכתוב בסעיף 26ב' לחוזה ההרשאה, וזאת ע"פ בדיקתינו, יתכן שלא יתקבלו ההיתרים הדרושים להפעלת המיזם העסקי מטעם הרשויות הנוגעות בדבר, או שיתקבלו, אך לא לפי הזמנים המוקצבים על ידכם לפי חוזה ההרשאה (והעיקר שלא באשמתינו). ... כפי הידוע לכם, עד היום אין לשום מיזם עיסקי בתחום נמל ת"א הישן, אשר בניהולכם, ומושכר על ידכם ליזמים שונים, רישיון בר תוקף לניהול עסק." מר X בתצהירו ניסה לתת הסבר כל כך מופרך, וכל כך לא מתקבל על הדעת, משל הדברים נכתבו בעידודה ובהמלצתה של התובעת, ובמיוחד כי הדבר נוגע לשינוי ייעוד. אכן בהסכם הייתה התובעת רשאית לעתור לסילוקה של הנתבעת בשל שינוי יעודו לקצר את תקופת ההרשאה, אך ברי מתוך המכתב כי הדברים נאמרים על מנת להבטיח את זכויותיה של הנתבעת ולא של התובעת, ובכל מקרה החשוב לענייננו, הדברים מצביעים על כך באופן חד משמעי כי הנתבעת הייתה מודעת היטב למצב העניינים בנמל מבחינת אפשרויותיה, או למעשה היעדר האפשרות לקבלת רישיון עסק. יש להוסיף, כי כעת אין מחלוקת שמכתב זה, נספח לז' לתצהירו של מר X, לא היה מונח בפני כב' ביהמ"ש המחוזי, בעת נותנו את פסק דינו בה"פ 1119/02. יחד עם זאת, אין מקום לערוך ספקולציות מה הייתה השפעתו באם אכן ביהמ"ש המחוזי היה שוזף עיניו במכתב זה. לכך יש להוסיף את התפתלויותיו של מר X על דוכן העדים בניוסנותיו להסביר מכתב זה. סיכום ביניים: מסקנתי הינה כי התובעת הייתה מודעת לקושי בקבלת רשיון עסק עובר לעריכת המכרז, ולמעשה להעדר האפשרות לקבל רשיון עסק, ומאידך הנתבעת הייתה מודעת למצב העניינים לאשורו, הדברים האמורים במכתבה הנ"ל, מוציאים את הספק מכך, הנתבעת מאשרת כי ביצעה בדיקות ומצאה כי לא רק שלא ניתן לקבל היתר אלא שלאף עסק אחר בנמל אין רישיון. נפקות מסקנה זו על תביעת הפיצויים ועל תביעת הפינוי: כאמור לעיל מסקנתי הינה כי הצדדים שניהם היו מודעים לקשיים שמערימה העירייה בפני מבקש רשיון עסק בנמל. מחדלה של התובעת כעולה ממסקנתי הנ"ל הינה בעצם עריכת מכרז והתקשרות עם בעלי עסקים לצורך בפתיחת עסקים בנמל, כאשר לכתחילה קיים סיכון משמעותי שלא יוכלו לקבל רשיון או היתר לשימוש חורג. מנגד, בענייננו, הנתבעת נכנסה לנמל בעיניים פקוחות ומתוך מודעות מלאה לקושי זה. יתכן והיה מקום לקבוע כי הנתבעת זכאית לפיצויים בגין כך, אלא שלא ניתנה לביהמ"ש האפשרות לפסוק פיצויים אלה. כפי שהבהרתי לעיל, לא הוגשה כל ראייה, אפילו ראייה אחת קלושה ביותר לעניין גובה הנזק שנגרם. אם הדברים הנ"ל נראים לקורא בלתי סבירים, אציין כפי שכבר ציינתי לעיל, כי לא הוגשה ולו קבלה אחת, לא הוגשו מאזני החברה, לא הוגשה חוות דעת מומחה. פשוט כלום. יותר מכך, בנסיבות הנ"ל, לא ניתן להטיל את מלוא האחריות על התובעת, שכן כאמור לעיל הנתבעת הייתה מודעת היטב לקושי העומד בפניה בעניין קבלת או ליתר דיוק חוסר היכולת לקבל רישיון עסק. עוד יש לציין כי הנתבעת בעצמה אינה טלית שכולה תכלת. הנתבעת בנתה ללא היתר, שני קירות ענקיים, (ראה תמונות נספח סד' לתצהיר אנג'ל, ראה גם בקשה להיתר מתוקנת המציינת את הבנייה הבלתי חוקית, נספח 29 לתצהירו של מר אלחנן משי). כנגד הנתבעת הוגש כתב אישום בגין הבנייה הבלתי חוקית, (נספח 28 לתצהירו של מר אלחנן משי). כלומר, בבוא ביהמ"ש לקבוע האם הנתבעת זכאית לקבלת פיצויים, עליו לקחת בחשבון הן את התנהלות התובעת, אשר כאמור לעיל, פרסמה מכרז למתן הרשאה לשימוש בנכס, בעוד שידעה כי קיים קושי בקבלת רישיון, דבר שאינו מצופה מחברה ממשלתית- עירונית, בעוד שהנתבעת, הייתה מודעת לכך, ובנתה ללא היתר קירות התוחמים שטח פתוח ללא היתר. וקיימות טענות נוספות כלפי הנתבעת, כגון שהשתלטה על שטח פתוח נוסף. טענות שאינני נדרשת אליהן, שכן אין בפניי כל נתון ממנו אוכל לגזור את שיעור הפיצויים המגיעים לנתבעת. ביהמ"ש המחוזי, קבע כי באם תוכיח הנתבעת את טענת הקיזוז, הרי יהא בכך כדי להוות הגנה ראויה בפני התובענה. משמעות הדבר הינה כי טענת קיזוז כמוה כתשלום, ולכן באם אכן התובעת חייבת לנתבעת כספים בגין התנהלותה, פיצויים בגין נזקיה, הרי יש לקזז כל סכום שיפסק מדמי השכירות, ובכך יוביל הדבר למעשה, לקיום ההסכם על ידה, במובן זה שהפיצויי שיפסק יהווה תשלום דמי ההרשאה. כאמור לעיל, בהעדר כל ראייה, כלשהי לעניין הנזקים שנגרמו לנתבעת, לא ניתן לקבוע את שיעור הנזק ולכן אינני נדרשת גם להתייחס לשאלה מהו היקף הפיצוי, האם מלוא הנזקים, האם חלקם, מהו היחס הנכון בחלוקת הנזקים, באם היו נזקים, בין הצדדים שבפניי, שכן לא הובאו בפניי כל ראיות בעניין זה. מעבר לצורך אבהיר, אינני סבורה כי יש מקום לבצע קיזוז בין נזקים שנגרמים, בהנחה שנגרמו, לנתבעת, שכן כאמור לא הוכחו, לבין דמי ההרשאה. חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע כי: "15. פטור מחובת התשלום (א) היה הנכס המושכר מקרקעין ונמנע מן השוכר להשתמש בו למטרת השכירות מחמת נסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו והשוכר לא ביטל את החוזה בשל כך, פטור הוא מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור; המשכיר רשאי, כעבור זמן סביר בנסיבות הענין, לבטל את החוזה, זולת אם הודיע לו השוכר לפני כן שהוא מוותר על הפטור מתשלום דמי השכירות. (ב) הפטור האמור יחול רק אם בעת כריתת החוזה לא ידע השוכר על הנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) ולא היה עליו לדעת עליהן, או לא ראה אותן ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען." כלומר, הפטור מתשלום דמי שכירות, מקום שקיימת מניעה לשימוש בנכס, כפי המצב הנטען בענייננו, ניתן לשוכר, אך במקרה כזה, המשכיר רשאי לבטל את הסכם השכירות. ביהמ"ש העליון ע"א 240/77 - שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי . פ"ד לד(1), 701 ,עמ' 711-712, קובע כי: "בהבדל מחוזה מכר. מיועד חוזה שכירות להעניק לשוכר את ההנאה המוסכמת מן הקשר במשך כל תקופת ההתקשרות, והמשכיר אינו נקי מכל התחייבות.כלפיו, כבמכר. אם מסר לשוכר נכס שבעת המסירה היה מתאים למטרת ההשכרה. אבל במשך תקופת ההתקשרות, אפילו לא באשמת המשכיר, איבד את התכונות הדרושות כדי לשמש את המטרה המוסכמת, טול לדוגמה, את ההוראה הנודעת בסעיף 478 למג'לה הפוטרת את השוכר מחובת תשלום דמי השכירות, אם נפסקו מי הטחנה ששכר, אשר על כן הנאתו המוסכמת מן המושכר פסקה, באורח זמני או לצמיתות. אין הוא חייב לשלם דמי שכירות במשך תקופת ההפסקה, אך הקשר נשאר בעינו. סעיף 15 לחוק אינו אלא הנצחת הדין כפי שנקבע בסעיף 478 הנ"ל. וכדי למנוע פגיעה במשכיר. נאמר עכשיו בסעיף 15, שהוא רשאי לבטל את השכירות. יושם אל לב: סעיף 15 חל כשהשוכר לא ביטל את החוזה על אף הפסקת הנאתו, אבל אין הוא רשאי להחזיק בנכס לעולמי עד בלי לשלם דמי השכירות. שכן המשכיר רשאי לבטל את הקשר. ראה גם צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל, שער שני, ע' 191." כלומר, ביהמ"ש העליון קובע, כי לא ניתן לקבל מצב שבו שוכר אינו משלם דמי שכירות, מחמת מניעה לשימוש בנכס. ואומר דברים כדורבנות: אין הוא רשאי להחזיק בנכס לעולמי עד בלי לשלם דמי שכירות. קבלת הטענה כי ניתן לשלם דמי שכירות במסגרת קיזוז נזקים שנגרמו, גם אילו היו אלו מוכחים, כאמור לעיל, מרוקנת מתוכן את הוראותיו של סעיף 15 הנ"ל. בפניי מתברר תיק לפינוי כאשר הנתבעת הפסיקה לשלם דמי שכירות מאז חודש מאי 2000, העסק במקום סגור, הנתבעת אינה עושה שימוש בנכס, התובעת מנועה מלעשות שימוש בנכס כל עוד הנתבעת מחזיקה בו, גם אם כיום המצב השתנה, ועסקים אחרים יכולים לקבל רישיון, (לא עסק של דיסקוטק), ואנו מצויים לאחר שש שנים ממועד הפסקת תשלום דמי ההרשאה. מצב זה של , לא לי לא לך יהיה, ביקש המחוקק למנוע, ובענייננו, לא צלח הדבר, ושש שנים המקום עומד בשממונו, ללא שהתובעת מקבלת דמי ההרשאה, ובלא שהנתבעת עושה בו כל שימוש. התובעת ביצעה שינויים בנמל, שיפצה, שיפרה את המקום, אך לא את הנכס שהנתבעת מחזיקה, וכך בתוך הנמל המשופץ עומד לו נכס הרוס וריק. לפיכך, גם אם הייתה מוכחת בפניי טענת הקיזוז, על מלוא רכיביה, היינו, שיעור הנזקים, מהי החלוקה הנכונה והראוייה בין הצדדים באשר לנזקים שנגרמו, לא היה מקום לקבוע כי יש לקזז את הנזקים מדמי ההרשאה. אבל דברים אלה נאמרים אגב אורחא, שכן כפי שהבהרתי לעיל, הנתבעת לא הביאה בפניי כל ראייה, ומנעה מביהמ"ש את האפשרות ליתן דעתו לנזקים שנגרמו לה, כידוע בין הצדדים מנוהלים הליכים נוספים והנושאים הכספיים יתבררו שם. אי הסכמת התובעת למתו הרשיון: הנתבעת טוענת כי התובעת מנעה ממנה את האפשרות לקבל רישיון עסק, הואיל ופנתה בכתב לעירייה והודיעה על חוסר הסכמתה, במכתב של הגב' אנג'ל 5.11.02, למתן הרישיון, (נספח ט' לתצהירו של מר X). התובעת טענה כי לא התנגדה למתן ההיתר לשימוש חורג, או למתן רישיון עסק, וזאת בהתאם למכתב שנכתב על ידי הגב' אנג'ל מיום 10.7.02, (נספח נ' לתצהיר אנג'ל). מתוך מכלול הדברים עולה, כי גם לאחר שהוגשה תביעת הפינוי שבפניי, ביום 11.6.02, וגם לאחר שהסכם ההרשאה בוטל על ידי התובעת, במכתבה מיום 13.3.02, לא פעלה התובעת על מנת למנוע מהנתבעת לקבל רישיון עסק, והעובדה היא כי ההליכים בין הנתבעת לבן העירייה נמשכו, הן בביהמ"ש, והן במסגרת הוועדות השונות שדנו בענייניה, בעירייה. זאת ועוד, הנתבעת כאמור לעיל פסקה מלשלם דמי הרשאה, עוד במאי 2000, כפי שיובהר להלן, הרי בכך הפרה את ההסכם ולתובעת קמה הזכות לבטל את ההסכם. עוד יש לציין כי התובעת הודיעה לביהמ"ש המחוזי, על התנגדותה למתן ההיתר, אך זאת, בשנת 2004, לאחר שהנתבעת אינה משלמת שתלום כלשהו למעלה מארבע שנים. לפיכך, בנסיבות הללו, אין מקום לקבוע כי התובעת ניסתה למנוע מהנתבעת קבלת ההיתר. בכלל התובעת, הן במכתבים שצויינו לעיל, בעניין הביוב, והן בחתימתה על בקשות הנתבעת לקבלת רישיון עסק או בקשה לקבלת היתר לשימוש חורג, ניסתה לסייע לנתבעת לקבל רישיון עסק. מעבר לכך שהדברים עולים באופן פשוט מהעובדות כפי שהתבררו בפניי, לתובעת היה אינטרס ברור שהנתבעת תקבל רישיון עסק, שכן במצב עניינים כזה כל תביעת הנתבעת כלפיה , וטענותיה לעניין הפרת ההסכם עימה היו מושתקות. לכן אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובעת פעלה יחד עם העירייה על מנת למנוע מתן רישיון עסק לנתבעת. סיכום: קבעתי כי לא הייתה כל הסכמה בין הנתבעת לבין מר פלח ז"ל. דחיתי את הבקשה להוספת ראייה מטעם הנתבעת. קבעתי כי התובעת הייתה מודעת עובר לעריכת המכרז לקשיים העומדים בפני מבקש הרישיון עסק בנמל ת"א. קבעתי כי הנתבעת הייתה מודעת לכך באופן מלא. קבעתי כי הנתבעת לא הוכיחה את נזקיה. מכל האמור לעיל עולה כי יש לקבל את התביעה ולהורות על סילוק ידה של הנתבעת מהנכס. הואיל והנכס ריק, והוא ריק מזה כשש שנים יש להורות על סילוק ידה של הנתבעת, והחזרת הנכס לתובעת לאלתר. הוצאות: בתיק זה נוהל הליך ממושך, החקירות בוצעו בהקלטות, הוגשו סיכומים בהיקף עצום, ותצהירים בהיקף גדול מאוד, ובכלל ניכר בבאי כוח הצדדים שהקדישו את מיטב מאמציהם ושעותיהם לשם ניהול ההליך שבפניי. רק בשל העובדה כי התובעת הגישה סיכומיה ללא כל פרופורציה , 130 עמודים, למרות שלא הגבלתי את מספר העמודים, עדיין יש בכך טעם לפגם, ורק בשל כך אני פוסקת את שכ"ט בתיק זה בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. ברי כי הוצאות שכ"ט האמיתיות היו גבוהות לאין שיעור מהסכום שפסקתי. הנתבעת תשלם את ההוצאות בתיק, היינו, האגרה, זימון העדים, ההקלטות וכולה. כמו כן תשלום הנתבעת לתובעת הוצאות בסכום של 30,000 ₪ + מע"מ. מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים. ניתנה היום כ"ז באב, תשס"ו (21 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים. ערקובי רחל, שופטת דיוןמסמכיםתביעת פינויחקירה (בבית משפט)פינוי