1. מבוא לפני תובענה על דרך של המרצת פתיחה שבה עותרת המבקשת לכך שבית המשפט יצהיר - "א. (...) כלפי כולי עלמא, כי המשיבה (כך במקור! נראה שמדובר בטעות קולמוס וצריך להיות "המבקשת" ע.ג.) היא בעלת הזכויות הבלעדית בדירה. ב. כי זכויות המבקשת בדירה על פי הסכם יחסי הממון גוברות על הזכות המאוחרת של המשיבה מכח העיקול. ג. להורות על ביטול העיקול (...) אשר הוטל על זכויות מר שמעון X ת.ז. (...) בדירה, אצל כל גורם או גוף. ד. לחייב את המשיבה בהוצאות המשפט (...)". 2. השתלשלות העניינים על פי הנטען ע"י המבקשת בבקשתה א. המבקשת ומר שמעון X (להלן - "החייב") הינם זוג נשוי. ב. משהתערערו יחסיהם של שני בני הזוג הם ערכו, ביום 01.10.2003, הסכם יחסי ממון שבו הצהירו כי הם מעוניינים להסדיר את ענייני רכושם למקרה "שיחליטו להתגרש (...) נוכח ההתערערות בחיי הנישואין של הצדדים והעובדה כי הינם חיים בנפרד". להסכם האמור צורפה "תוספת" שעניינה הסכמתם של בני הזוג באשר לזכויות החייב בדירת המגורים שברחוב גוט לוין 11/25, חיפה הידועה כחלק מחלקות 49, 50 51 בגוש 11193 (להלן - "הדירה") (מחצית הזכויות בדירה). וכך נאמר בתוספת הנ"ל: "1. הצדדים מסכימים כי מלוא זכויות הבעל בדירה ברחוב גוט לוין 11, חיפה הידועה גם כחלק מחלקות 49, 50, 51 בגוש 11193 אצל החברה המשכנת שיכון עובדים בע"מ יועברו, ללא תמורה, לאישה. מובהר כי, כפוף לאמור, נוטלת על עצמה (...) האישה את מלוא חיובי הלוואת המשכנתא לעבר ולעתיד ותדאג להעביר את הלוואת המשכנתא אצל בנק טפחות בע"מ על שמה בלבד. 2. הצדדים מצהירים כי חתמו על התוספת הסכם מתוך רצון טוב וחופשי והם מבקשים מכבוד בית המשפט לאשר את ההסכם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג ואף ליתן לו תוקף של פסק דין על פי הוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה". הסכם הממון, יחד עם התוספת לו (ההסכם והתוספת יחדיו ייקראו להלן - "ההסכם"), אושר ביום 20.11.03 ע"י בית המשפט לענייני משפחה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן - "החוק"). ג. בתובענה שלפני נטען כי בני הזוג מצויים בהליכי גירושין וכי הם "עתידים להתגרש בקרוב בהתאם ליומנו של כבוד בית הדין הרבני בחיפה". ד. ביום 16.12.2003 פתחה המשיבה את תיק הוצל"פ מס' 8-03-10705-08 בלשכת ההוצל"פ בעכו כנגד החייב בגין חוב העומד על סך של כ- 270,000 ₪. בו ביום הוטל במסגרת התיק האמור עיקול על זכויותיו של החייב בדירה. 3. טענות המבקשת בבקשתה א. המבקשת, באמצעות בא כוחה המלומד עו"ד צדיקה עמוס, טענה כי הואיל ובית המשפט לענייני משפחה אישר את ההסכם ביום 20.11.2003 הרי ש"אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הסכם יחסי הממון והגירושין אושר מספר שבועות קודם להטלת העיקול על זכויות החייב בדירה". ב. המבקשת טענה כי לאור ההלכה שנפסקה ע"י בית המשפט העליון בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נגד מזל אהרונוב, פד"י נג(4) עמ' 199 הרי ש- "(...) דינו של העיקול שהטילה המשיבה על זכויות החייב להתבטל על מנת שתושלם העברת הזכויות בדירה על שם המבקשת על פי הסכם יחסי ממון אצל החברה המשכנת, תהליך המצוי בשלבי ביצוע. (...)". ג. לבקשתה של המבקשת צורף תצהיר שבו חזרה על האמור לעיל. 4. טענות המשיבה א. המשיבה, באמצעות בא כוחה המלומד עו"ד אליעזר קליין, טענה כי המבקשת אינה יכולה לעתור לסעד המופנה כלפי כולי עלמא כאשר המשיבה הינה משיבה יחידה בהליך. לטענתה, "שומה היה על המבקשת הנכבדה לצרף לבקשתה את בעלה - הנדיב ואת החבה וגם /או הגוף אצלו רשומים המקרקעין כצדדים הכרחיים לבקשתה". (ההדגשה במקור. ע.ג.). ב. המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקשת לא מילאה אחר הוראות תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות") בכך שלא צירפה לבקשתה מפת מקרקעין מאושרת ו/או נסח רישום או אמצעי זיהוי אחר. ג. המשיבה צירפה, כחלק בלתי נפרד מן התגובה לבקשה, העתק מן התגובה שהגישה לפנייתה של המבקשת לביטול העיקול בלשכת ההוצאה לפועל. ד. בכתב התגובה שהוגש ללשכת ההוצל"פ טענה המשיבה ש"כל הסכם הממון הינו פיקציה וניסיון להערים ולהבריח את רכוש החייב מנושיו (...)". ה. המשיבה טענה כי עוד ביום 14.10.03 נעשתה פניה לחייב ובה הוזהר כי במידה ולא יסלק את החוב בגין השיקים שבידי המשיבה כי אז ינקטו נגדו הליכי הוצל"פ, לרבות עיקולים. לאחר שהחייב לא סילק את החוב הגישה המשיבה (שלא היתה מיוצגת אז בידי עו"ד א. קליין), ביום 29.10.03, תביעה במסגרת ת.א. 4961/03. במסגרת התביעה האמורה ניתנה החלטה בדבר עיקול כספים. משנטל עו"ד קליין את ייצוגה של המשיבה לידיו, הוא נקט בהליכי הוצאה לפועל לביצוע השיקים בלשכת ההוצל"פ ועתר למחיקת התביעה. ו. המשיבה טענה כי - "ממילא ברור כי החייב אשר ידע על כוונת הזוכה לנקוט נגדו בהליכים ועל נקיטת ההליכים נגדו רץ במהרה לאשר הסכם פיקטיבי במטרה להמלט מאית הנושה. אף צורת "ההסכם" ודרך "אישורו" יותר ממעוררים תמיהה שכן "בהסכם" המרכזי מצהירים "הצדדים" כי הם מעוניינים להסדיר ענייני רכושם "במקרה שיחליטו להתגרש...". ועוד נאמר שם "והעובדה כי הינם חיים בנפרד" זאת בשעה שכתבי בי הדין הומצאו לחייב אף לאחר מועד "ההסכם" באותו מען". (ההדגשה במקור. ע.ג.). ז. המשיבה טענה כי נסיבות הסדרת ענייני הרכוש של המבקשת ובעלה ועיתוי הגשת הבקשה לאישור ההסכם לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות העובדה שעל הבקשה לאישור הגירושין לא מצויינת כתובתו של החייב "כל אלה ועוד מעלים ספק ניכר בתום הלב של המבקשת ובעלה החייב ואת חוקיות ונפקות ההסכם שערכו בפרוסות, לאמור, עם תוספת המציינת את תכולת הדירה כאשר הדירה שהיא נכס מרכזי לכאורה לא נזכרת כלל בהסכם המקורי, אלא "בתוספת"". (כך במקור. ע.ג.). המשיבה הוסיפה וטענה ש"כל הליך כריתת ההסכם ואישורו נובעים מהתנהגות חסרת תום לב ותרמית". 5. לאף אחת משתי התגובות, היינו, לא לתגובה שהוגשה בלשכת ההוצל"פ ולא לתגובה שהוגשה לבית משפט זה, לא צרפה המשיבה תצהיר. המבקשת נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה. במהלך החקירה הנגדית הגישה המשיבה באמצעות המבקשת את המוצגים מש/1 - מש/5. הנה כי כן, הראיות היחידות המונחות לפני באו מן המבקשת, אם בתצהירה, אם בחקירתה הנגדית, ואםבמוצגים שהוגשו באמצעותה. הצדדים סכמו את טענותיהם בכתב. 6. העובדות שעלו מחקירתה הנגדית של המבקשת א. המבקשת ובעלה לא דיווחו על העברת הזכויות בדירה לשלטונות מס שבח ומיסוי המקרקעין. (עמ' 1 - 2 לפרוטוקול). ב. המבקשת והחייב כתבו מכתב משותף לבנק טפחות, אצלו נטלו הלוואה המובטחת במשכנתא, והודיעו לו על כך שהחייב העביר את זכויותיו בדירה למבקשת (עמ' 2). ג. חשבון הבנק המשותף שהיה למבקשת ולחייב בבנק לאומי סניף הדר בחיפה, שבמסגרתו ניתנה הוראת קבע לסילוק תשלומי המשכנתא, אינו פעיל. (עמ' 2). לאחר שבני הזוג לא עמדו בתשלומי המשכנתא, "התחלנו לשלם במזומן בתוך בנק טפחות וככה שלמנו תקופה קצרה, אחרי זה המשכנתא לא שולמה". (עמ' 3). מחודש יוני 2003 ועד למועד חקירתה הנגדית של העדה תפח חובם של בני הזוג לבנק טפחות לכדי כ- 40,000 ₪. (עמ' 3). ד. החייב היה חבר מועצת העיר חיפה במשך 5 שנים. הוא רץ בבחירות לראשות העיר חיפה שהתקיימו בשנת 2003 כסיעת יחיד ובעקבות כך נקלע לחובות כבדים לאנשים שונים במאות אלפי שקלים. החייב שיתף את המבקשת במהלכיו רק לאחר מעשה. הוא לא סיפר לה על כך ששיקים שנתן חזרו מבלי שכובדו. לדברי המבקשת - "הוא לא אמר לי את זה. רק אחרי שהשיק חזר אני שמעתי שהוא נתן שיקים והשיק חזר. הוא לא אמר לי את הסכום המדויק ולא נכנסתי לזה. אני התנגדתי בכל תוקף למהלך שהוא עשה, בבחירות, הוא בא לשאול אותי אחרי שהוא החליט את ההחלטה הגורלית שלו ואני התנגדתי חריפות ואני חטפתי על הראש שאני לא עומדת מאחוריו ואני לא תומכת בו כאשה. הוא רצה שאני אלך אשתו לבחירות, ידעתי שהמצב לא טוב. (...). ידעתי שהמצב ביני לבינו לא טוב". (עמ' 7). ה. המבקשת עבדה אצל חיים X בתקופה שמיום 1.1.03 ועד 31.12.03 (אין קשר משפחתי בין חיים X לבין משפחת המבקשת. עמ' 16).. בתקופה זו השתכרה כ- 4,000 ₪ לחודש. בעלה, החייב, השתכר באותה תקופה סך של 1,000 ₪ לחודש "כי הוא לא תפקד כל כך" (עמ' 6). בתקופה שמיום 1.1.04 ועד סוף חודש מאי 2004 קבלה המבקשת דמי אבטלה בסכומים שבין 2,500 ₪ ל - 3,200 ₪ (עמ' 6). המבקשת העידה שהחל מחודש יוני 2003, כשראתה כי היא לא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, "רציתי למכור את הדירה". ובתקופה שבין יוני 2003 לאוגוסט 2003 החלה המבקשת "לטפל" בנושא מכירת הדירה. (עמ' 8). לדבריה - "כשאני החלטתי לפרסם את הדירה, אחרי שראיתי שנקלענו למצב בינינו שאנו לא יכולים להמשיך יותר, וזה כבר היה ממזמן וזה החריף מיד אחרי הבחירות, ולפני שידעתי שיש עיקול, אני הגעתי להסכמה עם בעלי, והוא נתן לי את הדירה כדי שאני אמשיך ושתהיה לי קורת גג אחרי 30 שנות נישואין. אני עבדתי כל חיי, והשקעתי כל חיי, ואף פעם לא חזרה לי משכנתא בדירה הקודמת. הגענו להסכמה שהדירה הזו עוברת אלי בגלל שהוא ידע שהוא יסתדר בחיים. הוא יודע שאני אם לשני ילדים בוגרים נשואים, בגלל שהוא יודע שאני מובטלת כי התחלתי לעבוד אחרי שהוא נסעא, הוא ידע שבגילי יהיה לי קשה למצוא עבודה. (...). בעניין העיקול, בא אלי בן אדם, רצה לקנות את הבית. אני הסכמתי למכור את הבית ב-15 אלף דולר פחות כי ראיתי שהזמן לוחץ ואני לא משלמת משכנתא ויקחו לי את הבית. אז פניתי לשיכון עובדים שיתנו לי חוזה שאנ י מעבירה את הדירה, ואז התקשרו אלי מת"א ואמרו לי שיש לי עיקול על הדירה". (עמ' 8 - 9). ו. בתשובה לשאלת בא כח המשיבה אישרה המבקשת כי ביום 1.10.03 ידעו היא ובעלה החייב כי הם לא מסוגלים לעמוד בהתחייבויותיהם ביחס לחובות שהצטברו. (עמ' 10). ז. המבקשת אישרה כי עד ליום הדיון בבקשה טרם התגרשה מבעלה. ההסכם לא אושר על ידי בית הדין הרבני ולא היה שום דיון בבית הדין הרבני בעניין גירושיה מבעלה (עמ' 10). המבקשת עומתה עם העובדה שבהסכם הממון נאמר כי שני בני הזוג חיים בנפרד ונשאלה אם סיפרה לעורך הדין שלה כי המשיכה לחיות עם בעלה באותה דירה. לדבריה - "אני חייתי עם בעלי באותה הדירה, כל אחד בחדר נפרד. לא סיפרתי את זה לעורך הדין". (עמ' 10). המבקשת העידה כי ההחלטה להתגרש מבעלה גמלה בה עוד לפני הבחירות שהיו בחודש יוני 2003. החייב לא רצה בכך, אך היא לא השאירה לו ברירה וסופו שהסכים (עמ' 11). ז. החייב עצמו עזב את הארץ לארצות הברית. (עמ' 4 למטה). לדברי המבקשת - "כרגע אין הליכים בבית הדין הרבני. בעלי עזב את הארץ. באותו יום, 20 באפריל 2004, היה לי הליך בבית הדין הרבני. הליך שלפני קבלת גט, שהוא מחליט שהוא רוצה להתגרש. ואז הוא עזב את הארץ ולא הגיע לדיון. אנ י כבר לא הלכתי לבית הדין הרבני. כי ראיתי שהוא לא בארץ ואין טעם ללכת לבית הדין הרבני ביום 20.4.04 כי הוא כבר לא היה בארץ". (עמ' 17). 7. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את התביעה. ב. באשר לטענה כי דין התביעה להדחות כבר בשל כך שהחייב לא צורף כמשיב לבקשה: טענה זו דינה להדחות לאור הוראת תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו, אלא רשאי בית המשפט או הרשם לדון בענין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה (...)". בנסיבות העניין שלפני איני רואה כל מניעה לדון בתובענה למרות שהחייב אינו בעל דין בה. ג. אכן, צודקת המשיבה בטענתה על כך שעל פי תקנה 82 לתקנות שומה היה על המבקשת לצרף לתביעתה מפת מקרקעין מאושרת ו/או נסח רישום או אמצעי זיהוי אחר. זוהי דרך המלך, וכך ראוי היה לנהוג. ברם, בנסיבות העניין שלפני איני סבור שאי צירוף המסמך הנ"ל פוגם בבירור התובענה. ראשית, הנכס שבו מדובר זוהה כראוי. שנית, הרי המשיבה היא שעיקלה את זכותו של החייב בנכס הנדון והמבקשת רק מבקשת להצהיר על זכויותיה באותו נכס ולהסיר את העיקול הרובץ על הנכס. כאשר כאלה הן הנסיבות הרי שאין מחלוקת באשר לזיהוי הנכס. ממילא, על כן, אין באי צירוף המסמך כדי לפגום בהליך. מכל מקום נראה לי כי מקרה זה נופל בגדר המקרים שבהם ראוי להפעיל את תקנה 526 לתקנות שלפיה "אי קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית המשפט". ד. בטרם אדון בטענותיה האחרות של המשיבה אקדים ואומר כי המבקשת עשתה עלי רושם מהימן ביותר. היא ענתה על כל השאלות שהוצגו לה בכנות ולא ניסתה להתחמק מאף אחת מהן. היא שתפה את בית המשפט בהתדרדרות הקשר הזוגי שלה עם בעלה, על החיים בנפרד, כל אחד בחדר אחר בדירה; על הסתבכותו של החייב בחובות ועל כך שהשתכר כ- 1,000 ₪ לחודש "כי הוא לא תפקד כל כך" ועל עזיבתו של החייב את הארץ סמוך לדיון שהיה קבוע בבית הדין הרבני לפני קבלת הגט. היא ספרה בכנות כי היא זו שרצתה להתגרש מבעלה וכי החייב לא חפץ בכך. חקירתה הנגדית של המבקשת לא הצליחה לערער את האמון בגרסתה. ה. כאמור לעיל, טענת המשיבה היא ש"כל הסכם הממון הינו פיקציה וניסיון להערים ולהבריח את רכוש החייב מנושיו (...)", וכי "כל הליך כריתת ההסכם ואישורו נובעים מהתנהגות חסרת תום לב ותרמית". הלכה פסוקה היא כי "בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה" (ע"א 630/78, יוסף ביטון ואח' נגד דוד מזרחי, פד"י לג' (2), עמ' 576, בעמ' 581). למותר לציין כי הנטל להוכיח כי אכן מדובר בחוזה למראית עין מוטל על שכמו של הטוען טענה זו. חוששני כי המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה כי הסכם הממון שנערך בין המבקשת לבעלה היה חוזה למראית עין בלבד. הלכה פסוקה היא כי - "הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על פי פקודת פשיטת הרגל, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו, בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם. וכדי להתקרב לענייננו, נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין". [ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד יהודית אולצ'יק ואח', פד"י נ' (2) עמ' 41]. בענייננו, איני מוציא מכלל אפשרות שעיתוי ההתקשרות בהסכם הממון לא היה מקרי. מן הראיות שלפני עולה כי הנושים החלו להתדפק על דלתם של בני הזוג, למורת רוחה הרבה של המבקשת. היא החליטה להתגרש מבעלה, משום ש"המצב ביני לבינו לא טוב". ואולם, בכך אין כדי לבסס את הטענה שההסכם היה הסכם למראית עין. המשיבה לא הוכיחה שהמבקשת ובעלה לא התכוונו, אכן, להעביר את זכויותיו של החייב בדירה (מחצית הזכויות, כעולה מתשובה 1 ג' בשאלון המוצג מש/1), לאשתו, המבקשת. בסופו של דבר, העברת זכויות בדירה מבעל לאשתו ולהיפך במקרים שבהם עומדים בני זוג בפני גירושים אינה דבר יוצא דופן. זאת, במיוחד כאשר בני הזוג היו נשואים במשך כ-30 שנה והם הורים לילדים, וכאשר נראה שחלקו של הבעל במשבר הבינזוגי היה גדול ורב בשל הסתבכותו בחובות בגין מערכת הבחירות שבה השתתף. מה גם שעל פי החומר שלפני לא היו לחייב טענות כלפי אשתו והוא אף רצה בהמשך הקשר הזוגי ביניהם. מסקנתי היא, על כן, שהמשיבה לא הוכיחה כי הסכם הממון והתוספת לו היו בבחינת חוזה למראית עין. הוכח להנחת דעתי כי הצדדים התכוונו להעביר את הזכויות בדירה על שם המבקשת וכי זו תקח על עצמה את האחריות לסילוק המשכנתא שרבצה על הדירה. עובדה אחרונה זו רק מחזקת את שנאמר לעיל על כך שבהסכם שכזה אין כל דבר יוצא דופן. כך גם איני רואה כל קושי בעובדה שהדברים לא השתכללו כדי השלמת העברת הזכויות על שם המבקשת. יש לזכור כי בפני המבקשת עמדה משוכה לא קלה בדמות משכנתא שאת תשלומיה לא הצליחה לשלם. הפתרון שבו בחרה, היינו, מציאת קונה שיקנה את הדירה כאשר החוב לבנק יסולק מתוך התמורה הינו פתרון רגיל ושגרתי. מסקנתי היא, על כן, שהעובדה שהעברת הזכויות מן החייב למבקשת לא הושלמה ברישום, כשלעצמה, אינה פוגעת בתוקפו של ההסכם בין המבקשת לבעלה. ו. כך גם איני מוצא אצל המבקשת חוסר תום לב. בא כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד קליין מוצא בסיכומיו חוסר תום לב אצל המבקשת בעצם אי צירופו של החייב להליך. כבר התייחסתי לעיל לעניין אי צרופו של החייב להליך. ברם, בהקשר הנוכחי אני רואה להוסיף כדלקמן: בסופו של דבר, החלטת המבקשת ובא כוחה בדבר אי צירופו של החייב להליך היתה החלטה נכונה בנסיבות העניין. זאת, משום שכאמור לעיל, החייב עזב את הארץ. לא הוכח כי המבקשת יודעת את כתובתו. כאשר כאלה הם פני הדברים הרי שנסיון לצרף את החייב להליך היה רק מסרבל את הדיון ומאריכו שלא לצורך. בסופו של דבר החייב חתם על הסכם ממון שקבל את אישורו של בית המשפט המוסמך. מה צורך עוד היה בצירופו של החייב להליך? האמנם הצירוף היה נחוץ רק כדי שהחייב יתייצב בפני בית משפט זה ויאמר כי חתימתו על ההסכם מחייבת אותו והוא עודנו תומך בהעברת הזכויות על שם אשתו? כאן המקום לציין כי עו"ד קליין הסתמך על דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן בעניין בנק אוצר החייל נגד אהרוני, שלפיהם אישור הסכם הממון על ידי בית המשפט אינו פסק דין ואין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. לטענת עו"ד קליין "העובדה כי "עסקה" מסויימת נעשית "כהסכם ממון" ומאושרת על ידי בית המשפט לא מוסיפה למסמך כל תוקף או זכות מעבר לאמור בו (...)". דעתה של כבוד השופטת שטרסברג כהן בפרשת בנק אוצר החייל נגד אהרוני היתה דעת מיעוט. דעת הרוב היתה שונה מדעתה. לסיכום: איני רואה באי צירופו של החייב להליך משום חוסר תום לב ואיני רואה ביתר נסיבות העניין משום חוסר תום לב כלשהו מצד המבקשת. ז. משהגענו עד הלום, הרי שלאור ההלכה שנפסקה בעניין ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נגד מזל אהרונוב, פד"י נג' (4) עמ' 199, ההמשך כבר פשוט. בהתחייבותו של החייב כלפי המבקשת להעביר אליה את זכויותיו בדירה השתכללה אצל המבקשת זכות שביושר שהיא זכות "מעין קניינית". זכות זו פועלת כלפי צדדים שלישיים. מכוח הזכות האמורה יש למבקשת זכויות מהותיות בדירה שברח' גוט לוין 11 בחיפה. כתוצאה מכך נשלל מן המשיבה, כנושה של החייב, הכוח לממש את זכותה כלפי החייב-המוכר באמצעות זכויותיו בדירה. על כן מתגברת זכותה של המבקשת ("הקונה", הנעברת) על זכותה של המשיבה, הנושה של החייב - המוכר, להטיל עיקול על הדירה. הזכות שביושר האמורה של המבקשת (הקונה) פועלת כלפי כל נושה של החייב (המוכר). הנושה אינו יכול "לרדת" לזכות שביושר של הקונה. ממילא הוא אינו יכול לעקל אותה. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מקבל את התביעה ואני מצהיר ומורה כדלקמן: א. אני מצהיר כי לאחר שבעלה של המבקשת, מר שמעון X שהיה בעל מחצית הזכויות בדירה שברחוב גוט לוין 11 בחיפה, הידועה גם כחלק מחלקות 49, 50, 51, בגוש 11193, הסכים שכל הזכויות בדירה יועברו על שמה של המבקשת, והסכם הממון בענין זה אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה, הרי שהמבקשת הינה בעלת הזכויות הבלעדיות בדירה. ב. אני קובע כי הזכויות שרכשה המבקשת בדירה גוברות על זכותה של המשיבה מכח העיקול שהטילה על הזכויות שהיו למר שמעון X בדירה. ג. אני מורה על ביטול העיקול שהוטל על ידי המשיבה על זכויותיו של מר שמעון X בדירה. ד. אני מחייב את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזהשאלות משפטיותעיקול