1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט י' רטנר, בתיק אזרחי 9103/02 (פסק דין מיום 8.9.2005), שבו התקבלה תביעת המשיבה (להלן גם: "עמידר") להורות על פינויה של המערערת מדירה ברח' דקר 675/2 בטירת הכרמל (להלן: "הדירה"). 2. ביום 24.5.1977 נערך ונחתם הסכם שכירות בין עמידר למערערת, ולפיו השכירה עמידר למערערת את הדירה, בשכירות חודשית, לתקופה של שנה החל מיום 24.5.1977 ועד ליום 23.5.1978. הדירה הושכרה למערערת כזכאית ל"דיור סוציאלי" בשל מצבה הכלכלי וגודל משפחתה, שמנתה אותה עת 9 נפשות. הסכם השכירות לא הוארך באופן פורמלי, אולם בפועל הוא חודש באופן אוטומטי, והמערערת מחזיקה בדירה עד היום. 3. ביום 25.5.2000 הגישה המערערת בקשה לעמידר לרכישת הדירה במסגרת מבצע "בנה ביתך". במסגרת הבקשה הצהירה המערערת: אנו מאשרים ומצהירים בזה כי מלבד הדירה אין לנו ולא היתה לנו דירה אחרת, או חלק בדירה או דירה בשלבי בניה - בבעלות או חלק בדירה או דירה בשלבי בניה - בבעלות או בחכירה, או בשכירות שחוק הגנת הדייר חל עליה. 4. בקשת המערערת נבחנה ונבדקה, ושווייה הוערך על-ידי שמאי. ביום 16.8.2000 נשלחה למערערת "הודעה על תנאי רכישת דירה", בה פורטו התנאים השונים, לרבות התנאים הכספיים. בעקבות זאת שילמה המערערת סך של 35,923 ₪ על חשבון דמי הרכישה. 5. במהלך בדיקת בקשת המערערת התברר לעמידר כי בניגוד להצהרתה, מחזיקה המערערת בדירה נוספת, הנמצאת ברח' גיורא 299, דירה 41, בטירת הכרמל (להלן: "הדירה הנוספת"). התברר כי בשנת 1999 ירשה המערערת דירה שהייתה בבעלות הוריה. על-פי צו הירושה מיום 26.12.1999, המערערת היא היורשת היחידה של אמה, ומוסכם על הצדדים כי בעקבות צו הירושה זכאית המערערת להירשם כבעלים של הדירה. עוד התברר לעמידר כי המערערת משכירה את הדירה הנוספת ומקבלת דמי שכירות בסך של 350$ (דולר ארה"ב) לחודש (הסכם השכירות מיום 10.9.2000 הוצג וסומן נספח ד לתצהיר עמידר). 6. עם קבלת המידע בדבר זכויות המערערת בדירה הנוספת הודיעה עמידר למערערת על ביטול בקשתה לרכישת הדירה (הודעה מיום 11.4.2001), וההליך שנפתח לרכישת הדירה הופסק. כמו כן הודיע בא כוח עמידר למערערת כי הואיל ואינה מחוסרת דיור, עליה לפנות את הדירה ולהשיב את החזקה בה לידי עמידר עד 1.5.2001. משמעות דרישת הפינוי הינה למעשה הודעה בדבר ביטול הסכם השכירות. 7. הואיל והמערערת לא פינתה את הדירה כנדרש, הגישה עמידר לבית משפט השלום את תביעתה נשוא תיק זה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ובמסגרתה עתרה עמידר להורות למערערת לפנות את הדירה ולשלם את הוצאותיה. 8. המערערת הגישה בקשת רשות להתגונן (בש"א 14002/02), בקשה זו נדחתה בהחלטת הרשם (כתוארו אז) ורבנר מיום 7.1.2003, אולם בערעור שהוגש על החלטה זו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הערעור יתקבל ותינתן למבקשת רשות להתגונן (ע"א 1132/03). 9. המערערת העלתה בהגנתה שתי טענות עיקריות; האחת - כי הינה זכאית לרכוש את הדירה בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1969 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), או בהתאם לנהלים שבאו להחליף את החוק. המערערת הגישה בקשה לרכישת הדירה שאושרה, ועל כן טענה כי יש להשלים את הליכי הרכישה. השנייה - לא קמה לעמידר כל עילה לביטול הסכם השכירות. לטענתה, קבלת זכויות בדירה הנוספת מכוח ירושה אינה מקימה לעמידר עילה לביטול ההסכם. 10. בית משפט קמא קיבל את תביעתה של עמידר, והורה על פינויה של המערערת מהדירה. בית המשפט ציין כי חוק הדיור הציבורי לא נכנס לתוקפו, ותחולתו נדחתה מעת לעת. מכירת הדירות בדיור הציבורי נעשתה על כן על-פי הנחיית משרד השיכון בנוהל המכונה "קנה ביתך". בית המשפט הפנה לפסק דין בעת"מ (תל-אביב) 1037/04 חלאבי נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל-אביב-יפו בע"מ, דינים מחוזי לד (7) 603, וציין כי ישנם הבדלים רבים בין הוראות חוק הדיור הציבורי לתנאי מבצע "קנה ביתך". כן ציין כי בין המערערת לעמידר לא נחתם עדיין הסכם רכישה, ועל כן עמידר הייתה זכאית להפסיק את הליך הרכישה. עוד קבע כי המערערת אינה דיירת מוגנת. בית המשפט קבע כי תנאי להסכם השכירות היה מצבה הסוציאלי של המערערת והיותה חסרת קורת גג. משהשתנו הנסיבות, והמערערת ירשה את הדירה הנוספת, קמה לעמידר עילה לבטל את ההסכם. 11. בערעור בפנינו חוזרת המערערת על עיקרי הטענות שהעלתה בבית משפט קמא. בא כוח המערערת הוסיף והדגיש כי הדירה הנוספת טרם נרשמה על שמה. עוד טען כי בפועל ואף על פי שמדובר בהסכם שכירות בלתי מוגנת, הפכה המערערת לבת-רשות בלתי הדירה בדירה. כן טען כי אין בהסכם השכירות כל הוראה המצביעה כי שינוי בנסיבות וקבלת זכויות בדירה אחרת, מאפשרים לעמידר לבטלו. במיוחד הדגיש כי במבוא להסכם השכירות נרשם גם כי למערערת משפחה בת 9 נפשות הגרה עמה, ועל אף שמספר זה פחת עם עזיבת הילדים את הבית, לא דרשה עמידר את הפינוי. לבסוף טען כי ביטול הסכם השכירות והוצאת המערערת מדירתה פוגעים בתחושת הצדק. 12. כאמור, שתי שאלות עומדות לדיון; זכותה של המערערת לרכוש את הדירה, ומנגד קיומה של עילה לביטול הסכם השכירות. 13. אין כל חולק כי מועד תחילתו של חוק הדיור הציבורי נדחה מספר פעמים, והחוק טרם נכנס לתוקפו. ברי אפוא כי למערערת אין כל אפשרות לרכוש את הדירה מכוח הזכויות הקבועות בחוק הדיור הציבורי. המערערת אף אינה טוענת כי היא זכאית לרכישת הדירה מכוחו של החוק. עם זאת סבורה המערערת כי תנאי הזכאות הקבועים בחוק כלולים למעשה בתנאי הזכאות במסגרת מבצע "קנה ביתך". 14. בית משפט קמא הפנה לפסק הדין בפרשת חלאבי (עת"מ 1037/04 הנ"ל). באותו מקרה סקר בית המשפט את ההבדלים בין תנאי הזכאות מכוח חוק הדיור הציבורי לתנאי הזכאות מכוח ההוראות וההנחיות שבמבצע "קנה ביתך". בין היתר הפנה בית המשפט לשינוי בהגדרת הזכאות לרכישת דירה ובהגדרתו של "חסר דיור". 15. בית המשפט הבהיר שם כי "מטרת נוהל המכירה במסגרת 'בנה ביתך' הייתה לאזן בין הטעמים התקציביים החסרים של המדינה שהובילו להקפאת חוק הדיור הציבורי, לבין הרצון לאפשר רכישת דירות לזכאים בדיור הציבורי, למרות ההקפאה" (שם). כדי לאזן בין הקשיים התקציביים לבבין הרצון להיטיב עם הדיירים נקבעו אמות מידה שונות לזכאות. 16. דברים אלו שהתקבלו על-ידי בית משפט קמא, מקובלים גם עליי, ועל כן אין מקום לנסות ולהרחיב את תנאי הזכאות במבצע ולהחיל את הוראות חוק הדיור הציבורי. 17. הואיל ובתנאי המבצע, שאינם שנויים במחלוקת, נקבע כי חסר דיור הינו מי "שאין לו ולא היו [...] זכויות כלשהן בדירה או בחלק מדירה או בדירה בשלבי בנייה [...]", הרי שברור כי המערערת, אשר קיבלה בירושה זכות בדירה, אינה נכללת בהגדרת חסר דיור הזכאי לרכוש דירה במסגרת מבצע "קנה ביתך". אוסיף גם כי העובדה שהמערערת טרם טרחה לרשום את הזכויות בדירה על שמה אינה רלוונטית, שכן בהמשך ההגדרה מובהר כי זכות בדירה כוללת גם זכות מכוח ירושה. מכל מקום, ברי כי גם מי שרכש זכות בדירה וטרם דאג לרשום את הדירה על שמו, משיקולים שונים, הינו בעל זכות ואינו חסר דיור. 18. אוסיף כי גם אם נקבל את פרשנותה של השופטת פלפל בעמ"נ 1037/04 הנ"ל, לפיה רק זכויות מהותיות בדירה נוספת יוציאו דייר מהגדרת חסר דיור, הרי שלמערערת זכות מהותית בדירה, שכן היא היורשת היחידה של זכויות האם. 19. ניתן היה לטעון כי עמידר מנועה מלהסתמך על תנאי מבצע "קנה ביתך", שכן בהודעה על תנאי הרכישה מצוין כי "רכישת הדירה נעשית בהתאם ובכפוף להוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 [...]". טענה זו אם הייתה מועלית, דינה להידחות, שכן אין ללמוד מנוסח ההודעה אימוץ של הוראות חוק הדיור הציבורי לתוכו של ההסכם בין המערערת לעמידר. להפך - ניתן ללמוד ולהסיק כי דחיית מועד כניסתו של החוק לתוקף משמיטה את הקרקע מתחת לטענה כי נכרת הסכם, שכן ההודעה מבהירה כי הרכישה תיעשה ב"התאם ובכפוף" להוראות חוק הדיור הציבורי. 20. זאת ועוד, בבקשת הרכישה מובהר כי כל עוד לא ייחתם הסכם בין המערערת לעמידר, אין לראות בכל הודעה או הליך שננקטו לקראת הרכישה, כקשירת הסכם בין הצדדים. 21. הואיל והמערערת אינה עומדת בתנאי מבצע "קנה ביתך", שכן הינה בעלת זכות בדירה הנוספת, לא נפל כל פגם בהודעת המשיבה להפסקת הליכי הרכישה. יתרה מזו, אל לנו לשכוח כי המערערת הצהירה בבקשת הרכישה כי אינה בעלת זכויות כלשהן בדירה נוספת. מכאן שכל ההליכים שננקטו, עד רגע הביטול, נסמכו על הצהרה מטעה זו מטעמה, ועל כן המערערת אינה יכולה לטעון לזכויות מכוח ההליכים שננקטו, שהרי אלו היו פרי של מצג מוטעה מצדה. המערערת גם אינה יכולה לטעון להסתמכות בתום לב על מצג כלשהו מצד עמידר, שהרי היא שהטעתה את עמידר והציגה מצג מטעה ביחס לזכויותיה בדירה הנוספת. 22. לאור האמור צדק בית משפט קמא משקבע כי המערערת אינה זכאית לרכוש את הדירה, וכי עמידר ביטלה את הודעת הרכישה כדין. 23. השאלה השנייה שעומדת לדיון הינה קיומה של עילת פינוי בעקבות ביטולו של הסכם השכירות. 24. המערערת טענה, בין היתר, כי מכוח ישיבה ארוכת שנים בדירה הפכה לבת-רשות בלתי הדירה בנכס. טענה זו דינה להידחות. סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, קובע: (א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות - (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה. משמע, חוק השכירות והשאילה קובע כי בחוזה שהתחדש ללא קביעת תקופה מוגדרת נוספת, זכאי המשכיר לבטל את ההסכם ללא צורך בכל עילה עצמאית לביטול. בכך הביע המחוקק דעתו כי מצב כזה של המשך ישיבה בנכס, גם לאחר תום תקופת השכירות החוזית, אינו מקים לשוכר זכויות כלשהן בנכס. זאת ועוד, אפילו ניתן לראות במערערת בת-רשות בדירה, הרי שאין בכך כדי להצביע שהרְשות הינה בלתי הדירה. נזכיר כי בשאלה בדבר קליטת מוסד הרישיון במשפטנו, ניתנו פסקי דין רבים ונכתבו מאמרי מלומדים. יש הגורסים כי עם חקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אין מקום למוסד הרישיון במשפטנו, ויש להמירו במוסד השאילה לפי פרק ב לחוק השכירות והשאילה התשל"א-1971 (כב' המשנה לנשיא השופטת בן פורת בע"א 318/83 אגוזי שפע (בפירוק מרצון) נ' אוגניון, פ"ד לט (4) 322. לסקירת הדעות השונות ראה נ' זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24, שם מביעה המחברת דעתה כי ההסדר בחוק המקרקעין ובחוק השכירות והשאילה אינו שולל את מוסד הרישיון במקרקעין). מכל מקום, העולה משלל הפסיקה בנושא הרישיון הוא שלבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת הסעד הראוי בכל מקרה ומקרה, על-פי שיקולי צדק, החל בסילוק יד בר-הרשות ללא תשלום פיצויים וכלה באי-ביטול הרשות גם אם ניתנה ללא תמורה; "רשות רשות ותנאיה ונסיבותיה שלה: יש רשות ואין בה תמורה ואי אפשר לבטלה; ויש בה תמורה, ומותר לבטלה" (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, סוף פסקה 8 והאסמכתאות שם). גם אם נקבל את הגישה כי מוסד הרישיון ממשיך לדור בכפיפה אחת עם דיני השכירות לאחר תום תקופת השכירות, הרי שעל מנת שהמשך החזקה בנכס על-ידי שוכר תיחשב כהענקת רשות בלתי הדירה, על השוכר להצביע על נסיבות שמהן ניתן להסיק כוונה של המשכיר להענקת זכות שכזו (ראה רע"א 1156/02 עבדל אל סלאם חיר נ' מוחמד חיר דינים עליון סד 392, פסקה 9). אין בפנינו כל ראיה שזו הייתה כוונת עמידר. 25. זאת ועוד, הרישיון במקרקעין מבוסס על עקרון ההשתק, דהיינו המרשה מושתק מלכפור בזכותו של המחזיק במקרקעין, אם המחזיק הסתמך בתום לב על ההרשאה ושינה מצבו לרעה (ראה ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד, פ"ד נח(4) 27, 35). כך עומדת למחזיק טענה לרשות בלתי הדירה, כאשר הסתמך על מצגו של הבעלים והשקיע השקעות נרחבות בנכס (ראה למשל ע"א 32/77ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש, פ"ד לא(3) 210; ע"א 515/76ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127). 26. בענייננו ברי כי לא נוצר השתק שכזה. לא הובאה כל ראיה על השקעות נרחבות שהשקיעה המערערת בדירה, ויש להניח כי כמו כל שוכר, דאגה לתחזוקת הנכס. המערערת נדרשה לשלם לעמידר דמי שכירות חודשיים, ולא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי הוצג לה מצג לפיו תוכל להמשיך ולהחזיק בדירה כל ימיה. די בכך לכאורה כדי להצדיק ביטול הרשות ללא כל נימוק נוסף. עם זאת עמידר לא ביקשה לבטל את הסכם השכירות ללא כל עילה, אלא ביססה את עילת הביטול על שינוי נסיבותיה של המערערת. 27. כאן אנו באים לשאלה נוספת, והיא האם מהסכם השכירות עצמו ניתן ללמוד ששינוי נסיבותיה של המערערת מצדיק את ביטולו. עמידר טוענת כי מטרת ההסכם הייתה להעניק סיוע למי שמצבו הכלכלי הצדיק זאת. לפיכך טוענת היא כי מששונָה מצבה הסוציאלי של המערערת, קמה לה זכות לבטל את ההסכם. 28. על מטרתו הסוציאלית של הסכם השכירות ניתן ללמוד מהמבוא, שבו הוצהר מפורשות כי למערערת אין קורת גג נוספת. המבוא להסכם משמש בסיס לפרשנות, שכן המבוא עשוי ללמד מהי התכלית שראו הצדדים לנגד עיניהם בעת כריתת החוזה (א' ברק פרשנות במשפט- פרשנות החוזה, עמ' 458). עוד נזכיר כי על אומד דעת הצדדים בכריתת הסכם ניתן ללמוד לא רק מתוך החוזה, אלא גם ממכלול הנסיבות האופפות אותו (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265, 310). ברי שממכלול הנסיבות, ממהותה של עמידר כחברה ציבורית לשיכון, מתנאי ההשכרה וכדומה, ניתן לקבוע בבירור כי תכלית ההסכם הייתה לסייע למערערת במצוקתה למצוא קורת גג לה ולמשפחתה. זוהי התכלית הסוציאלית של ההסכם. 29. מכאן ברי כי אם תכלית זו אינה עומדת עוד, אין מקום להמשך השכירות. זה היה אומד דעת הצדדים במועד הכריתה. כך בעת"מ 7743/03 דניאל אמיתי נ' עיריית נתניה, תק-על 2004(3) 1265, 1266, אומר בית המשפט בנוגע לחוזה להשכרת קיוסק לנכה: משחדלה המטרה שלשמה הושכר הקיוסק למערער להתקיים [...] נשמט הבסיס לקיומו של הסכם השכירות. (ראה גם רע"א 1784/98 עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אליעזר מנדה, פ"ד נג(4) 315, שם הבהיר בית המשפט כי מקום שדייר בשכירות סוציאלית רכש דירה נוספת, זכאית עמידר להורות על ביטולה, בכפוף להפעלת הזכות בתום לב). 30. יוצא כי שינוי הנסיבות הסוציאליות של המערערת מקנה למשיבה זכות לשקול את ביטול ההסכם וכוח לבטלו. עם זאת, כפי שצוין ברע"א 1784/98, ביטול ההסכם צריך להיעשות בתום לב, תוך מתן הודעה סבירה לדייר על מנת לאפשר לו להתארגן כראוי. על המשיבה כגוף ציבורי חלים לא רק חובות מן המשפט הפרטי, ובעיקר חובת תום הלב בקיום זכות, אלא גם חובות מן המשפט הציבורי, ועליה להפעיל את עילת הביטול על-פי קריטריונים ציבוריים ראויים (רע"א 1784/98 הנ"ל, עמ' 336). על פניו הודעת עמידר למערערת מיום 11.4.2001 לפיה עליה לפנות את הדירה עד 1.5.2001, הייתה בלתי סבירה ובלתי הגונה. המערערת החזיקה בדירה שנים רבות. מדובר באישה מבוגרת. המשיבה ידעה כי הדירה הנוספת מושכרת. מכאן שהיה עליה ליתן למערערת זמן סביר יותר להתארגן למעבר. הזמן הסביר נגזר מנסיבותיו של כל מקרה. דומני כי בנסיבות המקרה ראוי ליתן למערערת שהות מספקת להתארגנות. בית משפט קמא אִפשר למערערת 60 יום לפינוי. דומני כי בנסיבות המקרה זהו זמן קצר מדי, וראוי היה להעמידו על תקופה ארוכה יותר שתאפשר פינוי הדירה הנוספת ומעבר נוח ותקין לאישה כה מבוגרת. 31. בטרם אסיים ברצוני להתייחס לטענותיו של בא כוח המערערת בפנינו על אודות "הצדק". לטענתו, פינוי המערערת מדירתה הינה תוצאה בלתי צודקת, וזאת בשים לב לגילה, לשווי הדירה שירשה ולכך שאם הייתה מקבלת ייעוץ נכון, יכלה לוותר על זכויות הירושה ולהמשיך ליהנות מהישיבה בדירה המושכרת. 32. עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הינו השאיפה לצדק. תכליתם של כל דברי החקיקה הינה להשיג תוצאות צודקות. כאשר מגיע הפרשן לתוצאה שנראית בעיניו כבלתי צודקת, ראוי לו שיבדוק שמא טעה בפירוש החוק (ראה ברק פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה עמ' 507). אולם אם לאחר בדיקתו זו הוא מגיע למסקנה כי תכלית החוק הינה כזו המביאה לתוצאה הנראית בעיני הפרשן בלתי צודק, על הפרשן לציית לתכלית החוק (שם וכן בעמ' 710-704). בדנ"א 2401/95 רות נחמני נ' דניאל נחמני, פ"ד נ(4) 661, אומר השופט זמיר: אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי. יוצרי זה הדין. שבית המשפט לא נוצר, ואינו קיים, אלא מכוח הדין, ואין עליו מרות זולת מרותו של הדין. יצרי זה הצדק. שבית המשפט מבקש, בכל נפשו ובכל מאודו, לעשות צדק. אוי לשופט אם עשה דין ללא צדק, ואוי לו אם עשה צדק ללא דין. אשרי השופט שעשה דין עם צדק. אכן, בדרך כלל הדין מוביל את השופט אל הצדק, ואם הדין והצדק אינם הולכים יד ביד, עשוי השופט להטות את הדין לצד הצדק, ככל שניתן, עד שייפגשו. אולם קורה לשופט שהדין והצדק מתרוצצים בקרבו, זה לכאן וזה לשם, והוא אינו יכול להביא אותם זה אל זה. במקרה כזה, ככל שהדבר קשה עליו, אסור לו לתת ליצרו שיגבר על יוצרו. כך הדבר משום ששבועת השופט, עד שהיא מצווה עליו לעשות משפט צדק, מחייבת אותו לשמור אמונים לחוקי המדינה. ראו חוק-יסוד: השפיטה, סעיף 6.למעלה מכך: בלא משפט, בחשבון ארוך ואמיתי, אין צדק. לכן, חלילה לשופט לעבור בקפיצה מהעובדות אל הצדק, כאילו אין דין חוצץ ביניהם. כבודו של הצדק במקומו מונח. אך הוא חייב להיות מונח על תשתית של דין. עוד נזכיר כי עמדתם של הפרשנים השונים מהי התוצאה הצודקת בכל מקרה נתון אינה תמיד עשויה ממקשה אחת. די אם נפנה לפסק דינו המאלף של בית המשפט העליון בפרשת נחמני (דנ"א 2401/95 הנ"ל), שם הרחיבו השופטים ודנו במושג הצדק במשפט, כאשר גם שופטי הרוב וגם שופטי המיעוט מצאו בַצדק עיגון לגישתם. יפים לענייננו דבריו של השופט זמיר שם: לאיש אין מונופול על הצדק. וכבר אמר מי שאמר כי צדק לאחד הוא עוול לאחר. השופטת שטרסברג-כהן מראה כמה צורות וגוונים יש לצדק. לא פחות מדרכים במשפט. במשפט, לכל הפחות, יש כללים קודמים, ואף אם לעתים הם מעורפלים וגמישים, יש בהם מידה רבה של אובייקטיביות. הצדק, לעומת זאת, הוא שדה פרוץ, שכל אחד הולך בו בכיוון שנראה לו, בעיניים סובייקטיביות, בלא סימני דרך ובלא תמרורים. הכיוון שנראה לי שונה מן הכיוון שנראה לחבריי. האם המסקנה היא שהם צודקים? לפני חמש מאות שנים לערך ביקש הלורד צ'נסלור של אנגליה להשתחרר מן הנוקשות של המשפט המקובל, שגרמה לא פעם לאי-צדק, ופנה לדרך חדשה: האקוויטי. הוא קיבל על עצמו לפסוק בכל מקרה לפי חוש הצדק. ומה אמרו עליו? שהצדק תלוי באורך כף רגלו של הלורד צ'נסלור. לזה אורך כזה ולזה אורך אחר. ומי מן השופטים מוכן להצהיר שכף רגלו היא, ורק היא, באורך הנכון? כמובן, אין פירוש הדבר כי משום כך בית המשפט רשאי להתעלם מן הצדק. להפך: בית המשפט חייב לשקול את הצדק בכל מקרה ומקרה. אך הוא חייב לשקול את הצדק, כביכול, במאזניים של משפט. רק כך ניתן לעשות משפט צדק. 18. גם כאשר בית המשפט שוקל את הצדק, כשהוא לעצמו, צריך לשים אותו על מאזניים, שכן בצדק עצמו יש יסודות שונים ואף כיוונים סותרים, ושאלה היא מה שוקל יותר, בדרך כלל או במקרה מסוים. תחילה יש להבחין בין צדק כללי לבין צדק אישי. הצדק הכללי אומר כי אפשר שפירוש או יישום של כלל משפטי מסוים בדרך מסוימת לא יוביל לתוצאה צודקת בסוג של מקרים, ולכן יש להעדיף פירוש או יישום בדרך אחרת. ואילו הצדק האישי אומר כי הפירוש או היישום של הכלל המשפטי בדרך מסוימת יגרמו אי-צדק בנסיבות המיוחדות של מקרה מסוים, ולכן יש לבחור בדרך אחרת. אולם הצדק הכללי והצדק האישי לא הולכים בהכרח באותה דרך. אפשר שהדרך המובילה אל הצדק הכללי תגרום אי-צדק במקרה האישי. ולהפך. במקרה כזה, שאלה היא מה גובר: הצדק הכללי או הצדק האישי? לדעתי, אין זה ראוי שבית המשפט יעשה צדק במקרה הקונקרטי שלפניו, לפני שהוא בדק וקבע מה דורש הצדק הכללי באותו מקרה. רק לאחר מכן בית המשפט יכול וצריך לשקול את הצדק האישי, הוא הצדק של אותו אדם שבית-משפט נדרש להחליט בעניינו, כנגד הצדק הכללי, הוא הצדק של רבים אחרים העשויים להיות מושפעים מהחלטת בית המשפט. בדרך כלל, כאשר יש ניגוד בין הפרט לבין הציבור, ואין דרך ליישב ביניהם, ידו של הציבור על העליונה. אחרי רבים להטות. אין זה צודק לעשות צדק במקרה אחד אם כתוצאה ייגרם אי-צדק במקרים רבים. כמובן, גם לכלל זה יש חריגים, לפי הנסיבות והשיקולים של כל מקרה. אך, מכל מקום, ויהא המקרה אשר יהא, אין זה ראוי, לדעתי, להכריע לטובת הצדק האישי בלי לברר קודם מה אומר הצדק הכללי. זאת ועוד, לעתים תחושת הצדק מתנגשת עם ערכים אחרים אשר ביניהם על בית המשפט לאזן, ואין מקום להעדיף תמיד את תחושת הצדק במקרה הפרטני על פני הערכים האחרים (א' ברק השופט במשטר דמוקרטי עמ' 679). צריך גם לדעת להבחין בין תחושת הצדק למידת הרחמים. לעתים נוטים אנו לטעות בין אלו ולחשוב כי הענקת סעד מתוך חמלה על החלש משולה לצדק, ולא כך הדבר. מושג הצדק רחב יותר ממושג הרחמים. 33. במקרה הנוכחי יש לזכור כי הענקת זכות והטבות למי שאינו זכאי לכך, פוגעת באינטרסים של אותם זכאים המתדפקים על שערי רשויות הרווחה והחברות הממשלתיות וממתינים לקבלת סיוע בדיור. האם "צודק" להעניק הטבות ברכישת דירה או בשכירת דירה למי שברשותו זכויות בדירה נוספת, בעוד שמי שאין לו זכויות כאלו ייוותר חסר כול? הצדק מחייב עריכת איזונים בין האינטרסים השונים, מתוך התבוננות על חוש הצדק הכללי, ולא רק על חוש הצדק ותחושת הרחמים במקרה הקונקרטי. לפיכך איני שותף לתחושת בא כוח המערערת ולפיה "הצדק" מחייב היעתרות לבקשתה. 34. תוצאת פסק דינה של הערכאה הראשונה ותוצאת פסק דין זה מותירות את המערערת ללא הדירה, ללא זכות לרכישת הדירה, וכנראה אף ללא זכות להשבת הכספים ששילמה, שכן אלו קוזזו על-ידי עמידר בגין חוב דמי השכירות. בהליך שבפנינו לא נדונה כלל זכות ההשבה של המערערת, ולא נדון חוב דמי השכירות. המשיבה הודיעה כי הינה נכונה "לבוא לקראת המערערת" ולהקל בתשלום חוב דמי השכירות. איני מוכן להביע דעתי, במסגרת ערעור זה, האם הדין עם המשיבה לעניין שיעור דמי השכירות שעל המערערת לשלם והאם עומדת לה זכות קיזוז. אעיר כי זכות הקיזוז של המשיבה כלל לא נדונה בבית משפט קמא ועלתה בפנינו רק בדרך אגב במסגרת נסיונות ההסדר. לפיכך מובהר כי אין בפסק דין זה כדי לקבוע האם עומדת למשיבה זכות קיזוז. אין גם מקום להכריע בשיעור דמי השכירות שהיה ויהיה על המערערת לשלם למשיבה. עם זאת אוסיף כי אפילו הדין עם המשיבה, ואיני קובע זאת, ראוי כי המשיבה "תלך לקראת המערערת" כברת דרך נוספת על מנת שייוותרו בידיה אמצעים לעבור לדירה הנוספת ולהתאימה לצרכיה. לצערי, אין בידינו, במסגרת הליך זה, ליתן כל הוראות אופרטיביות בעניין הכספים, וחזקה על המשיבה כי תשקול הערתנו זו. כמובן שאם לא תושג הבנה לא יהיה מנוס, לצערי, ושיעור דמי השכירות שעל המערערת לשלם יצטרך להתברר בדיון מתאים 35. לאור כל האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא בתיקון אחד בלבד לעניין מועד הפינוי. בהתאם אציע לקבוע כי למערערת תינתן שהות של 120 יום מהיום לפינוי הדירה. מועד זה מביא בחשבון את הצורך לאפשר למערערת, במצבה, להתארגן למעבר, מחד, ואת העובדה כי ההליכם נגדה נמשכים כבר זמן רב, מאידך. בנסיבות העניין אציע להימנע מפסיקת הוצאות. ר' סוקול, שופט השופט, ס' נשיא, יצחק דר [אב"ד] אני מסכים. י' דר, ס' נשיא [אב"ד] השופט יצחק עמית אני מצטרף לדעתו של חברי, השופט סוקול כי משנפלה למערערת דירה נוספת בירושה, קמה עילה לביטול השכירות או להפסקתה, לאור תכליתו של ההסכם. השופט סוקול סבור כי אין בידינו ליתן הוראות אופרטיביות לעניין ההתחשבנות בין הצדדים, אך בנקודה זו אני סבור כי יכולים אנו לומר את דברינו, הן בשל סמכותנו להתנות את הפינוי בתנאים, והן מאחר שהנתונים הצריכים לעניין נפרסו לפנינו. חוק הדיור הציבורי שרצה לברך נמצא מקלל במקרה שלפנינו. הנה כי כן, המערערת, שפנתה בבקשה לרכוש את הדירה בה היא מתגוררת מזה כשלושים שנה, מוצאת את עצמה כיום ללא הדירה, ללא דמי הקדימה בסך של כ-45,000 ₪ ששילמה לעמידר עבור רכישת הדירה ועם חוב של כ-50,000 ₪ (במונחי קרן) עקב שלילת מעמדה כזכאית ל"דיור סוציאלי". בעולם אידילי, ניתן היה לצפות כי המערערת תחזיק נגד עיניה את הסכם השכירות משנת 1977, תכיר את תנאיו ואת סעיפיו, תדע לפרש אותו מצוות משפטנים מלומדה ועם קבלת דירה בירושה תפנה ביוזמתה לעמידר ותחזיר את מפתחות הדירה בה התגוררה עשרות בשנים. אלא שהמערערת, אשה פשוטה, ובהיעדר הוראה מפורשת בהסכם, לפיה זכויות בדירה אחרת מפקיעות את מעמדה כשוכרת, ספק אם יכולה הייתה לדעת ולהבין כי אלו הם פני הדברים. כך לדוגמה, במבוא להסכם השכירות נכתב כי למערערת משפחה בת 9 נפשות. האם היה על המערערת לפנות לעמידר כל אימת שאחד מילדיה בגר ועזב את הבית? רוצה לומר, כי המאבק המשפטי שניהלה המערערת לא היה מופרך בהתחשב בכך שעמידר, כצד החזק וכמי שניסח את חוזה השכירות, לא כתבה בחוזה כי שינוי נסיבות כגון דא מהווה עילה לפינוי. מטעם זה, אני סבור כי לא היה מקום לחייב את המערערת כבר החל מחודש 12/99 בשכר דירה מלא בסך של 1,274 ₪ (שהלך ועלה והגיע לסך של 1,460 ₪ במהלך הזמן) במקום הסך של 110 ₪ ששילמה כשכירות סוציאלית עד אותו מועד. עקב כך, הגיעה המערערת למצב בו הסך של כ-45,000 ₪ ששילמה כדמי קדימה לרכישת הדירה "חולטו" על ידי עמידר והיא נותרה חייבת דמי שכירות בסך של כ-50,000 ₪ במונחי קרן (ראה החלטת הועדה מיום 12.12.2006). לטעמי, כל עוד לא ניתן פסק הדין של פינוי בבית משפט קמא, לא היה מקום לחייב את המערערת בדמי שכירות רגילים. לכן, לו דעתי נשמעה, היינו מתנים את הפינוי בכך שתיערך התחשבנות בין הצדדים, באופן שהמערערת תחוייב לשלם לעמידר עבור התקופה מחודש 12/99 עד לחודש 9/05 דמי שכירות בסך של 110 ₪ לחודש ומכאן ואילך דמי שכירות בשיעור 1,460 ₪ (כאמור בהחלטת הועדה הבינמשרדית) ובהפחתת דמי שכירות ששולמו על ידה, אם שולמו, עבור התקופה הנ"ל. סכום זה יקוזז מתוך סך דמי הקדימה ששילמה המערערת עבור הדירה, והיתרה שתיוותר תוחזר למערערת. י' עמית, שופט בשים לב לכל האמור הנני מורים על דחיית הערעור. בדעת רוב הננו קובעים כי אין להתנות את הפינוי בתנאים, עם זאת אנו נותנים למערערת שהות של 120 יום מהיום לפינוי הדירה. כן הנני מורים כי הערעור ידחה ללא צו להוצאות. הפיקדון שהופקד על ידי המערערת, אם הופקד, יוחזר לידיה באמצעות באי כוחה. ניתן היום כ"ו באדר, תשס"ז (16 במרץ 2007) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים י. דר - סגן נשיא [אב"ד] י. עמית, שופט ר. סוקול שופט מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמישקניית דירה