זוהי תביעה לפינוי ולסילוק יד ממושכר אשר הושכר בשכירות חופשית, ולתשלום פיצויים מוסכמים בגין הפרת חוזה שכירות. רקע עובדתי 1. התובעים, בעל ואישה, הינם המחזיקים ובעלי הזכויות של חנות המצוייה ברח' מיכאלאנג'לו 39 ביפו, הידועה כחלקה 69/8 בגוש 7076 (להלן: "החנות"). החנות הייתה מחולקת לשני חלקים, ימני ושמאלי, כאשר בינותם קיר ובו פתח מעבר בין שני חלקי החנות. 2. הנתבע שכר את החנות מהתובעים על פי חוזה שכירות מיום 13/7/00 (להלן: "חוזה השכירות הראשון"), לתקופה של 12 חודש החל מיום 13/7/00 וכלה ביום 13/7/01. דמי השכירות נקבעו לסך של 250$ לחודש. בתאריך 2/7/01 נחתם חוזה שכירות נוסף, לפיו שכר הנתבע מהתובעים את החנות לתקופה נוספת המסתיימת ביום 13/7/02, תמורת תשלום דמי שכירות בסך 300$ לחודש (להלן: "חוזה השכירות השני" ו - "דמי השכירות" - בהתאמה). בהסכמת הצדדים, אשר לא הועלתה על הכתב, הוארכה השכירות למשך 6 חודשים, עד ליום 13/1/03 (להלן: "תקופת השכירות"), בתנאי חוזה השכירות השני. 3. ביום 19/1/03 מסר הנתבע לתובעים את מפתחות החנות וקיבל לידיו חזרה את שטר הביטחון אשר הופקד בידי בא כוחם - דאז - של התובעים. בפועל, פינה הנתבע אך את מחצית החנות בלבד, כאשר את מחציתה הימנית - אשר הכילה חדר שירותים, מקלחת וכיור, דוד מים חמים ומטבחון - הותיר הנתבע בחזקתו (להלן: "שטח התפיסה"). הנתבע סתם את הפתח אשר שימש למעבר בין שני חלקי החנות, ופרץ פתח בקיר חזית הבניין והתקין בו דלת, ממנו התאפשרה כניסה נפרדת לשטח התפיסה. 4. פניותיהם של התובעים לנתבע בדרישה לסלק ידו משטח התפיסה ולהחזיר החזקה בו לידיהם , הושבו ריקם - ומכאן התביעה. יצויין, כי תלונת התובעים למשטרה מיום 22/1/03 בגין הסגת גבולם לא טופלה על ידי זו האחרונה, מן הטעם שמדובר בסיכסוך אזרחי שעל בית המשפט המוסמך לענות בו. העתירה ובקשת הרשות 5. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, עתרו התובעים לסילוק ידו של הנתבע משטח התפיסה ולחייבו בתשלום הפיצויים המוסכמים בגין האיחור בפינוי מלוא שטח החנות, העולים לסך השווה בש"ח ל-6,350 דולר, בערכי יום הגשת התביעה. לטענת התובעים, הנתבע ביצע מעשה גזל של ממש עת פינה אך את מחצית שטח החנות, והותיר בחזקתו את שטח התפיסה. לשיטת התובעים, הנתבע מחזיק בשטח התפיסה כמסיג גבול, תוך הפרה בוטה של הוראות חוזה השכירות השני. 6. בבקשת הרשות להתגונן (להלן: "הבר"ל") והתצהיר הנלווה לה, טען הנתבע כי אין ולא הייתה לתובעים מעולם זכות כלשהי בשטח התפיסה וכי הוא לא שכר שטח זה מהתובעים - כלל ועיקר. לגירסת הנתבע שטח התפיסה לא הוחזק על ידי התובעים עובר לחתימת חוזי השכירות וזה היה מוחזק על ידי בני משפחתו - מימים ימימה. לשיטת הנתבע, מאז שחר ילדותו הוא השתמש בשטח התפיסה כמקום לגידול כלביו וכמקום בילוי עם חבריו. עוד טען הנתבע כי הוא השקיע במקום סכומי כסף לא מבוטלים, עת זה שימש אותו כמשרד לחברת אבטחה, כאשר עיקר השקעותיו היו בהתקנת אינסטלציה, ריצוף, כלים סניטריים ועוד. הנתבע עתר, איפוא, לדחיית התובענה על כל הסעדים שבה, תוך חיוב התובעים בהוצאות. 7. בהחלטתי מיום 14/3/07, בתום חקירת הנתבע על תצהירו, נעתרתי לבקשת הרשות להתגונן - בכפוף להפקדת סך של 6,000 ₪ - והוריתי כי התצהיר הנלווה לבר"ל ישמש כתב הגנה. גדר המחלוקת 8. אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתובעים רכשו את זכויות הבעלות בחנות כמוכח בעליל מאישור הזכויות אשר הונפק על ידי חברת עמידר ביום 4/2/03 (נספח 3 לכתב התביעה). המחלוקת אשר ניטשה בין הצדדים היא בדבר היקף שטחה של החנות אותה רכשו התובעים. לשיטת התובעים, החנות אשר נרכשה מעמידר הייתה והינה בשטח של 28 מ"ר, כעולה מתדפיס "מצב חשבון" שהונפק על ידי עיריית תל אביב מיום 21/1/03 (נספח 4 לכתב התביעה), המלמד כי שטחה של החנות נכון לשנת 1997 הוא 28 מ"ר. מנגד טען הנתבע כי אין באישור הזכויות הנ"ל, כדי ללמד על היקף שטחה של החנות, הואיל ולא מצויין בו כלל שטח החנות הנרכשת, ואף לא צורף לאישור זה תשריט המלמד על היקפו של השטח. לשיטת הנתבע, שטחה של החנות אותה רכשו התובעים מעמידר היה אך בשטח של כ-15 מ"ר, קרי: המחצית השמאלית של החנות, כאשר שטח התפיסה היה בחזקתו שלו טרם חתימת חוזי השכירות. 9. הגם שמקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבע בסיכומי טענותיו כי התובעים לא השכילו להוכיח בעלותם על שטח התפיסה, הרי שמחומר הראיות עולה בעליל כי התובעים החזיקו במלוא שטח החנות (כ-30 מ"ר), למצער, למן שנת 1985 ואין צריך לומר עובר להשכרתה לנתבע. משהוכיחו התובעים חזקתם במלוא שטח החנות משך כ-15 שנים טרם זו הושכרה לנתבע לראשונה - אין מנוס מלהורות על סילוק ידי הנתבע משטח התפיסה - חרף העדר הוכחה בדבר רכישת זכויות הבעלות בו מחברת עמידר. נבהיר דברינו. ממצאים ומסקנות משפטיות חזקת התובעים במלוא שטח החנות 10. התובעים העידו מטעמם את ויקטוריה יחזקאל, אסתר בן חמו ויפה סימן טוב, אשר הועסקו בחנות כתופרות למן שנת 1985, עת זו שימשה כמתפרת בגדי נשים וילדים - עסק אותו ניהלה התובעת 2 (תצהיריהן סומנו כנ/2, נ/3 ו - נ/4, בהתאמה). עדות אלו העידו כי שטחה של החנות היה כ-30 מ"ר, בחנות עמד קיר פנימי ובו פתח מעבר (סעיף 12 לנ/3). בשני חלקי החנות היו מוצבות מכונות תפירה (סעיפים 13, 15 לנ/2), ובצד הימני של החנות היו חדר שירותים וכיור (סעיף 14 לנ/4). בחקירתן הנגדית חזרו העדות על דבריהן, ואלה לא נסתרו. כך העידה ויקטוריה יחזקאל: "אני זוכרת את גודל החנות. אני זוכרת שהחנות הייתה בגודל 30 מ'. הייתה כניסה, היו מכונות בשני הצדדים, היה לנו גם שירותים" (פרוטוקול עמ' 8, שורות 12-11). אסתר בן חמו החרתה החזיקה אחריה כשהעידה: "אני הייתי נוהגת לפתוח את החנות. אתה נכנס בדלת לצד שמאל. החדר הנוסף נמצא מימין לכניסה לחנות" (פרוטוקול עמ' 9 שורות 16-15). יפה סימן טוב הוסיפה וציינה כי "החלק שקראנו לו 'מחסן' היה מצד ימין. בחלק הזה היה שירותים וכיור, שם היינו מחליפים את בגדינו. הייתה מכונה והיה שולחן גדול לגזירה" (פרוטוקול עמ' 10 שורות 18-17). הנה כי כן, מעדותן של העדות הנ"ל עולה ברורות כי בשנים 1985-1982, החזיקו התובעים בחנות כולה ובאופן בלעדי. 11. זאת ועוד, התובעים הציגו ראיות מהימנות כתימוכין לטענתם בדבר החזקת מלוא שטח החנות על ידם אף למן שנת 1985 ועד לשנת 1997. חוזה השכירות מיום 24.3.85 שנערך בין התובעים לשוכרת רחל קוזי (נספח 10 לתצהיר התובעים נ/5א ) פותח במבוא לו כהאי לישנא: ”הואיל והמשכיר הינו הבעלים ובעל זכויות בחנות בשטח של 30 ממ"ר ...", כאשר השכירות נקבעה בסעיף 5 לתקופה של - "4 שנים החל מיום 1.6.85 ועד ליום 31.5.89". בעלה של רחל, מר ניסים קוזי, הצהיר (סעיף 14 לת/1) כי השוכרת - רעייתו - מימשה את זכות האופציה ושהתה בחנות כ-12 שנים עד שנת 1997. רוצה לומר, למן שנת 1985 ועד שנת 1997 החנות, על מלוא שטחה, הוחזקה על ידי התובעים והם אלה אשר השכירו אותה משך למעלה מעשור לשוכרת רחל קוזי. העד ניסים קוזי הצהיר כי שטח החנות אשר הושכרה לרעייתו היה 28 מ"ר ולא פחות מכך (סעיף 20 לת/1). עוד העיד קוזי כי בחנות היו קיימים חדר שירותים וכיור אשר קיומם היווה תנאי למתן רישיון לעסק, אותו קיבלו מעיריית תל אביב. העד הציג במצורף לתצהירו את התוכניות והתרשימים אשר נערכו לצורך הוצאת רישיון העסק, ובהם נראה בבירור מבנה החנות כנטען על ידי התובעים, קרי: קיר פנימי המפריד את שטח החנות לשני חלקים, ובו פתח, כאשר בחלק הימני חדר שירותים על מתקניו (ראה: "תוכנית מצב מוצע", נספח 5 לכתב התביעה). מר קוזי הוסיף והעיד כי ידוע לו שהחנות הושכרה לאחרים, לאחר שהוא ואישתו החזירו את החזקה בה לתובעים, וכי בשנת 2000 או 2001 הוחלף קיר המתכת אשר פנה לחזית הרחוב בקיר לבנים ולאחר מכן נפתח בו פתח והותקנה בו דלת. העד הבהיר כי העובדות אשר אירעו לאחר פינוי החנות על ידם ידועים לו מידיעה אישית, שכן אישתו עברה לבניין סמוך, ברחוב מיכאלאנג'לו מספר 41 ומשם המשיכה לנהל את חנות הקוסמטיקה, למצער, עד ליום הגשת התצהירים. בחקירתו הנגדית חזר קוזי ואישר עדותו בכל הקשור לרישיון העסק והיה נחוש בדעתו בדבר פתיחת הפתח והתקנת הדלת בקיר החיצוני אשר "נתגלתה שנה וחצי אחרי שעברתי, בסביבות השנה 98, 99, הדלת נפתחה כשנה - שנה וחצי מאז שעזבנו את המושכר" (פרוטוקול עמ' 7 שורות 4-2). ב"כ הנתבע בחר שלא לחקור את העד בשאלות השנויות במחלוקת. כך לא נחקר קוזי על הצהרתו בדבר היקף שטח החנות ואף לא על התקופה בה הושכרה לאישתו. כידוע, חובה לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת. העדרה של חקירה נגדית בקשר לנושא מסויים שבמחלוקת מלמדת - בהעדר הסבר סביר אחר - כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא [ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1699). כך או כך, מהמקובץ לעיל נמצא כי למן שנת 1985 ועד לשנת 1997, החזיקו התובעים, בין בעצמם ובין באמצעות צד ג', במלוא שטחה של החנות, קרי: בשטח של כ-30 מ"ר. 12. זאת ועוד זאת, מחומר הראיות עולה כי אף בתקופה שבין 1/2/97 ועד ליום 31/1/00 הושכרה החנות באופן בלעדי על ידי התובעים, הפעם לחברת "אמי". התובע צירף לתצהירו את חוזה השכירות עם חברת "אמי" ולפיו שכרה האחרונה את החנות ל-11 חודשים מיום 1.2.97 ועד 31.1.98 וכן לשתי תקופות נוספות שהסתיימו ביום 31.1.2000 (נספח 11 לנ/5א). על פי המבוא לחוזה השכירות עם חברת "אמי" מטרת החוזה הייתה "הלנת עובדים זרים". טעם רב יש בטענת התובע אשר טען כי "ברור שהלנת עובדים מחייבת להחזיק שירותים, כיור ומקלחון". ברי כי ללא תשתית זו, לא ניתן היה לאפשר השימוש בחנות להלנת עובדים. 13. להבדיל מראיות התובעים מהן עולה בעליל כי התובעים החזיקו במלוא שטח החנות (28 מ"ר) ברציפות למן שנת 1982 ועד למועד בו הושכרה החנות לנתבע, זה האחרון לא השכיל להוכיח כי החזיק בשטח התפיסה במועד כלשהו אשר קדם למועד בו נחתם חוזה השכירות הראשון. את יתדות טענתו בדבר חזקתו בשטח התפיסה תמך הנתבע בעדותו שלו ובעדות אחיו, חמאדה עבד אל-האדי (להלן: "חמאדה"). אומר מיד, כי עדותו של הנתבע רצופה סתירות אשר אינן ניתנות ליישוב. מחד טען הנתבע כי השטח אשר הושכר לו היה רק חלק מן החנות, שאחרת לא ייתכן כי שילם סכום נמוך עבור דמי השכירות וכדבריו "גם דמי השכירות ששולמו לתובעים משקפים נאמנה את גודל הנכס השייך להם, כאשר על פי ניסיוני אין נכס בגודל 30 מ"ר שמושכר בסכום כה צנוע כדוגמת הסכום ששולם לתובעים" (סעיף 15 לבמ/1). ברם, מאידך, בחקירתו הנגדית גרס הנתבע כי הסכום הנמוך נובע מהסכמה אשר הייתה בינו ובין התובע ולפיה תמורת שיפוץ החנות יופחתו דמי השכירות, וכלשונו - "כשאני שכרתי את המקום, המקום היה הרוס לגמרי. לא היו קירות, הכל היה מפורק לגמרי, ואני החלפתי לגמרי לחדש, וגם את הצד השמאלי, ואני השקעתי הרבה הרבה כסף, כי תכננתי לקחת להרבה שנים. הוא הסכים להשכיר לי את הנכס בסכום נמוך בגלל ששיפצתי" (פרוטוקול עמ' 15 שורות 25-22). לא ברור, איפוא, הכיצד זה טוען הנתבע - מחד - כי דמי השכירות הנמוכים אינם משקפים את מלוא שטח החנות הנטען שהושכר לו, ומאידך טוען כי ניתנה לו הנחה בדמי השכירות נוכח השיפוצים והשיפורים שנעשו על ידו במושכר. כך או כך, אמינותו של הנתבע, נוכח הסתירות בעדותו, מוטלת בספק. יתר על כן, לטענת הנתבע שטח התפיסה היה בחזקתו למן היותו כבן 14 שנים. בדיון בבר"ל מיום 14/3/04 טען הנתבע - "אני נמצא במקום מגיל 14 ואני בן 32 שנה, אני נמצא במקום 18 שנה" (פרוטוקול עמ' 2) ובהמשך אמר - "היה לי במקום שני כלבים, הייתי יושן במקום ונמצא שם כל הזמן" (שם). חישוב פשוט מלמד כי הנתבע טוען לחזקה בשטח התפיסה החל משנת 1986. דא עקא שהתובעים הוכיחו (כמפורט לעיל) בעדויות ובראיות לרוב כי החנות הייתה בחזקתם כבר בשנת 1982, מכאן שאף גירסה זו של הנתבעת מופרכת ואין לה על מה שתסמוך. 14. עדותו של חמאדה - אחי הנתבע - אף היא אין בה כדי לסייע לנתבע במאומה. בניגוד לטענת הנתבע כי הוא החזיק בחנות מגיל 14, העיד חמאדה כי אחיו מחזיק בחנות "הרבה שנים, המקום הזה אולי משנת 80 - 81 ... בשנת 80 - 79 גרנו בשד' ירושלים והוא היה מגדל כלב, והוא היה מחזיק אותו שם" (שם, עמ' 18 שורות 20-19). יוצא איפוא שלטענת חמאדה שהה הנתבע בתקופה אחרת מזו הנטענת על ידי הנתבע עצמו. ברי כי עדות חמאדה, נוסף על היותה מגמתית, נטענה בסתירה גמורה לעדויות מטעם התובעים והיא עצמה לא נתמכה בראייה כלשהי, שכן לשאלת ב"כ התובעים ענה חמאדה "לא הייתי שם בפנים, אבל אני מכיר את השטח הזה... אני לא הייתי הרבה במקום רק בשנת 85 ולא הייתי שם, אני רואה את המקום אבל לא שהיתי בו, כל הזמן המקום היה בבעלותו, הוא היה מחזיק במקום" (שם, שורות 23 ואילך). כיצד יכול חמאדה להעיד על פרטים אשר אינם מידיעתו האישית? תמהני. גם טענתו של הנתבע כי הוא זה אשר פתח את הפתח בקיר המפריד בין שני חלקי החנות - נסתרה על ידי עדויות העדים מטעם התובעים, מהן עולה כי החנות שימשה למן שנת 1982 לסירוגין כמתפרה, עסק לקוסמטיקה ולהלנת עובדים זרים. בכל אותן השנים החנות הייתה כמופיע בתרשים אשר הוגש לעירייה (נספח 5 לכתב התביעה), קרי: חנות בשטח כולל של כ-30 מ"ר, המחולקת לשני חלקים באמצעות קיר פנימי ובו פתח, כאשר בשטח התפיסה קיימים שירותים ומתקני רחצה. 15. מכל האמור והמקובץ לעיל אני קובע איפוא בלא ספק כלל כי בשנים שבין 1982 ועד 2000, עובר להשכרתה לנתבע, הייתה החנות כולה, על שני חלקיה ועל שטחה הכולל, בהחזקתם הבלעדית של התובעים. זכות התובעים לסעד הפינוי וסילוק היד 16. משבאתי לכלל מסקנה כי התובעים החזיקו בחנות למצער משנת 1982 ואילך, עד למועד השכרת החנות לנתבע, ברי כי די בכך כדי להקים להם עילה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע משטח התפיסה. סעיף 17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע לאמור: "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". ההלכה קבעה (ראו: רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי, פ"ד נ"ה(3) 294), כי הגם שסעיף 17 דובר ב"הפרעה" לשימוש במקרקעין, אולם ברי כי הוא כולל גם מצב של הסגת גבול ונישול המחזיק מחזקתו בקרקע - "הגנה זו משמעה כי המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה, והגנה זו יפה כלפי כל העולם למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו" (שם, עמ' 306). מכאן שהתובעים זכאים לסעד לו עתרו, לסילוק ידו של הנתבע מן החנות, המוחזקת על ידם שני עשורים, בקירוב, טרם הושכרה החנות לנתבע. 17. זאת ועוד זאת, הנתבע לא כפר בקיומם של חוזי השכירות ובחיוביו על פיהם. הלה הצהיר מפורשות - "הריני להצהיר כי אני מכיר בשני החוזים נשוא התביעה וכן בחוזה שבעל פה" (סעיף 3 לבמ/1). חוזי השכירות מבססים אף הם את זכויותיהם של התובעים בחנות ומהווים מחסום בפני טענת הנתבע להגנה בפני סילוק ידו הימנה. הלכה היא, מקדמת דנא, כי לצורך הכרעה בתביעה הנסמכת על יחסי שכירות בין תובע לנתבע, אין כל צורך להכריע בשאלת זכויותיו של התובע בדירה, אלא די שיוכח כי הנתבע שכר את הדירה מן התובע. במקרה האמור אין השוכר רשאי להתכחש לעובדה שהוא קיבל את המושכר מידי המשכיר. כב' השופט ויתקון בע"א 350/75 נסים נ' פאשה פ"ד ל(1) 99 בעמ' 104, קבע כדברים האלה - "הייתי מקבל גם את טענת התובע שהנתבע אינו זכאי לחלוק על זכותו של התובע שממנו הוא מחזיק. הרי זה עקרון הידוע בדיני חכירה והוא בעל תחולה כללית, שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכוח הענקה מפלוני ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי". על הלכה זו חזר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט דוד חשין) בת"א (י-ם) 913/93 מנהל הווקף המוסלמי בירושלים נ' מרדכי סגל עו"ד (פורסם באתר המשפטי נבו) ואף הוסיף וציין כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, לפיו "אין זכר ל'בעל נכס' אלא ל'משכיר', משמע שאין המשכיר חייב להיות הבעלים. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם חובתו של השוכר להחזיר את המושכר למשכיר - ולא לבעל הנכס - בתום השכירות (סעיף 20(א) לחוק השכירות והשאילה)" . [ראו גם: ע"א (חי) 4671/99 דנטול בע"מ נ' צור מגן, פ"מ, כרך תש"ס, חלק שני, תש"ס 2000]. בענייננו אנו, הוכח בעליל כי התובעים החזיקו בחנות עובר להשכרתה לנתבע והם אלה אשר העניקו לאחרון את החזקה בה. מכאן, שהנתבע מושתק מלכפור בזכויות התובעים בחנות הואיל וזכותו באה לו מכוחם של האחרונים, על בסיס חוזי השכירות ועל פי הוראותיהם. זכות התובעים לפיצויים המוסכמים 18. כזכור, עתרו התובעים לפיצוי המוסכם על פי חוזה השכירות השני בגין 127 ימים שמתום תקופת השכירות (13/1/03) ועד למועד הגשת התביעה (20/5/03). הסעיף הרלבנטי אשר הסדיר ההסכמה בדבר הפיצוי בגין אי פינוי החנות במועד הינו סעיף 16 לחוזה השכירות השני, אשר הוארך בעל פה על ידי הצדדים, וזה לשונו: "אם השוכר לא יפנה את המושכר בתום מועד השכירות, ישלם השוכר למשכיר פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש של 50$ אמריקאי עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר (נספח 2 לכתב התביעה). הנתבע לא טען להפחתת סכום הפיצוי המוסכם. למעשה התייחס הנתבע לסעד זה אך בכתב סיכומיו, בו טען כי התובעים אינם זכאים לפיצוי המוסכם הואיל וחלק החנות אשר הינו בבעלות התובעים הושב לידיהם. עוד טען ב"כ הנתבע בסיכומיו כי "אותו פיצוי מוסכם שנקבע בהסכמים לא ניתן להפעילו בשל העובדה שלא שנוייה במחלוקת והיא החזרתה של מחצית הנכס, על פי טענת התובעים, לידיהם" (סעיף ו'3 לסיכומים מטעם הנתבע). אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִשרה של טענה זו. ברי כי אי פינוי החנות במועד, מהווה הפרת תנאי יסודי בחוזה המזכה התובעים לפיצוי המוסכם. הנתבע הודה כי פינה אך את חלק החנות, וגם זאת - רק ביום 19/3/03. מכאן שחב הוא בפיצוי המוסכם בגין אי פינוי החנות בתום תקופת השכירות. זאת ועוד, מקובלת עלי טענת התובעים כי לא ניתן לעשות שימוש בחלק החנות בלבד, מה גם ששטח התפיסה הכיל את השירותים ומתקני הרחצה. השבת חלק החנות בלבד לתובעים אינו מהווה החזרת החנות כולה ופינוייה. לפיכך זכאים התובעים לפיצוי המוסכם על פי חוזה השכירות. לא מצאתי כי יש להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים אשר נקבעו על ידי הצדדים, הגם שזה הועמד על סכום שהינו פי חמישה מדמי השכירות הקבועים בחוזה. הנטל להוכחת העובדות אשר יש בהן כדי להצדיק עשיית שימוש בסמכות ההפחתה, מוטל על המפר ”המבקש מבית המשפט שיפעיל סמכותו ויפחית את הפיצויים המוסכמים..." (ראה: פרופ' ג. שלו דיני חוזים, עמ' 598). בהעדר טיעון, ואין צריך לומר בהעדר הנחת תשתית ראייתית כלשהי לביסוס טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו להפחתת הפיצוי המוסכם עד כדי מחציתו - אין מקום להתערב בגובה הפיצוי המוסכם אותו קבעו הצדדים בחוזה השכירות. הנני קובע, איפוא, כי התובעים זכאים למלוא הסעד הכספי לו עתרו, סך השווה בש"ח ל-6,350 דולר נכון ליום הגשת התביעה. התוצאה 19. סוף דבר, העולה מן האמור לעיל כי לנתבע אין זכות המוכרת על פי הדין להמשיך ולהחזיק בשטח התפיסה כך שאין לו כל הגנה כנגד תביעת התובעים לסילוק ידו, לאלתר, משטח זה. אשר על כן התוצאה היא כדלקמן: א. הנני מורה לנתבע לפנות את החנות כולה, על שני חלקיה, ולהחזיר את החזקה בה לתובעים, כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. ב. אני מחייב הנתבע לשלם לתובעים סך של 28,690 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ג. אני מחייב הנתבע לשלם לתובעים את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד תשלומו המלא. המזכירות תשלח עותק החלטתי זו לב"כ הצדדים באמצעות הדואר. ניתן היום, י"ח באייר, תשס"ז (6 במאי 2007), בהעדר הצדדים. חיים טובי, שופט פינוי מושכרתביעת פינוישכירותפינוי