ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד בקשה בטענת "פרעתי". בדיני ההוצאה לפועל לא נקבע פרק זמן שבמהלכו מוטל על החייב להגיש בקשה בטענת "פרעתי", וזכות הפנייה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל אינה מוגבלת בזמן. פירעון החוב על ידי החייב יכול שיעשה בכל זמן לאחר מתן פסק הדין, ולפיכך גם לא מגבילים בזמן העלאת טענת "פרעתי" (בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין בע"מ, פ"ד כו(2) 145 (1972)); ד' בר-אופיר הוצאה לפועל, הליכים והלכות, מהדורה שישית, 2005, עמ' 188). לעומת זאת, אין מניעה להעלות טענת התיישנות למול בקשה להשבת סכום ששולם ביתר, כטענת המערערים. במקרה שכזה תחול התיישנות שתקופתה היא שבע שנים (רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66 (2001)). להלן פסק דין בנושא טענת התיישנות על "טענת פרעתי": ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, מר נמרוד פלקס, מיום 31.1.2006, בתיק הוצאה לפועל מספר 5-94-10282-03, בו החייב הוא המערער הראשון (להלן: "חסון"), ובתיק הוצאה לפועל מספר 0-05-07818-03, בו החייב הוא המערער השני - עו"ד חסאן בסתוני (להלן: "חסאן"), שהינו אחיו הגדול של חסון. במסגרת ההחלטה האמורה דחה ראש ההוצאה לפועל שתי בקשות בטענת "פרעתי" שהגישו המערערים ואשר הדיון בהן אוחד. הזוכה בשני תיקי ההוצאה לפועל הנזכרים הוא המשיב - מר שמעון מאיר (להלן: "הזוכה" או "המשיב"). יצויין, כי ההליכים בין הצדדים, לאחר שנפתח התיק הראשון בלשכת ההוצאה לפועל, משתרעים על פני למעלה מתריסר שנים, ודומה כי הגיעה העת לסיימם. רקע עובדתי 1. הזוכה השכיר לחסון, בשנת 1987, בשכירות מוגנת, חנות בחיפה. חסון לא עמד בתשלום דמי השכירות לזוכה על פי החוזה, ועל כן הגיש הזוכה תובענה כנגד חסון בת.א. (שלום - חיפה) 20098/92. הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26.6.1994 (להלן: "הסכם הפשרה"). לאור חשיבות האמור בהסכם הפשרה יובאו הוראותיו הרלבנטיות לענייננו: "ה ס כ ם בין: שמעון מאיר ואח' לבין חסון בסטוני הוצהר והוסכם בין הצדדים כדלקמן: חוב דמי השכירות של חסון בסטוני לתקופה 1.6.92 - 30.11.94 הוא 28,580 ₪. סך זה כולל ריבית והצמדה עד ליום 8.6.94. עו"ד בסטוני חסאן אחיו של הנתבע הפקיד לחשבון הבנק של התובע צ'ק דחוי על סך 22,000 ₪ בתאריך 7.6.94 על חשבון חוב שכירות וזאת ליום 8.7.94. מאחר והצ'ק הינו דחוי, חוב דמי השכירות נשאר 28,580 ₪. ינתן פסק דין פינוי נגד הנתבע המתחייב לפנות את החנות שעיקרה ממכר פלאפל ברח' הרצליה 3 חיפה. פסק דין זה לא יצא לפועל ויחשב כבטל ומבוטל כעבור 3 שנים באם יקרו התנאים הבאים: א. הנתבע ישלם כסדרם ובמועדם את דמי השכירות השוטפים כל 6 חודשים מראש פעמיים בשנה, החל מ- 1.12.94 וב- 1.6 וכך מדי שנה בשנה. גובה דמי השכירות הם בהתאם לחוזה השכירות, צמוד להעלאות החוקיות של דמי השכירות בבתי עסק מוגנים (תלת חודשיות). ב. הנתבע ישלם לתובע את חוב השכירות בסך 28,580 ₪ לפי הפירוט הבא: 22,000 ₪ ישולמו בתאריך 8.7.94 6,580 ₪ ישולמו בתאריך 15.7.94 ג. הנתבע ישלם לתובע את הסך של 27,000 ₪ כפיצוי עבור האיחור בתשלום דמי השכירות עד כה. סכום זה ישולם ב- 5 תשלומים שווים ורצופים של 5,400 ₪ לחודש החל מיום 15.8.94 וכך בכל חמישה עשר לחודש עד לפרעונם. ד. במקרה של תשלום חלקי או פיגור באחד התשלומים לתקופה של יותר מ -15 יום יעמוד עודף החוב לפרעון מיידי ויישא הפרשי הצמדה וריבית מיום ההפרה, ופסק הפינוי ניתן יהיה לביצוע מיידי בהוצאה לפועל, והנתבע מוותר על כל טענה כלפי ביצוע פסק הדין הנ"ל. 6. עו"ד חסאן בסטוני, אחיו של הנתבע, ערב לכל התשלומים הנזכרים ולביצועו של הסכם זה. שמעון מאיר חסון בסטוני עו"ד עמירם חרל"ף עו"ד חסאן בסטוני" 2. חסון לא שילם במועדם ובמלואם את התשלומים להם התחייב על פי סעיף 5(ב) להסכם הפשרה, ולפיכך הגיש הזוכה ללשכת ההוצאה לפועל, ביום 17.8.1994, בקשה, על פי סעיף 5(ד) להסכם הפשרה, לביצוע פסק הדין על שני חלקיו - סעד פינוי וסעד כספי - נגד חסון בלבד. הסעד הכספי הועמד על סך 28,130 ₪, שהורכב מיתרה של 1,130 ₪, המהווה את יתרת דמי השכירות לעבר שלא שולמה, וכן סך של 27,000 ₪ - הפיצוי המוסכם על פי סעיף 5(ג) להסכם הפשרה. 3. פינוי החנות נקבע על ידי ראש ההוצאה לפועל ליום 8.1.1995. דא עקא, באותו יום ממש הגיש חסון בקשה בטענת "פרעתי" וכן בקשה להשהיית הפינוי. פינויה של החנות עוכב, ולאחר דיון בטענת "פרעתי" דחה ראש ההוצאה לפועל, הרשם אורי פוני, את הטענה בהחלטתו מיום 17.4.1995. על החלטה זו לא הוגש ערעור, ומכאן השלמתו של חסון עם הקביעה, כי ביום 8.1.1995 לא פרע את יתרת חובו לזוכה, כפי שגם הודה במסגרת חקירתו אז. על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל נקבע מועד נוסף לפינוי החנות- ליום 9.7.1995. באותו מועד הגיע לחנות מוציא לפועל שפרץ לחנות והחליף צילינדר, ואולם הוצג לו צו עיכוב הליכים שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת דנון), והמוציא לפועל השהה את המשך הליך הפינוי. כמו כן ניתנה לחסון "הארכת מועד רטרואקטיבית" של מועדי התשלום. הזוכה ערער על החלטות אלה ובית המשפט המחוזי בחיפה ביטל אותן ביום 16.12.1996 (ע"א 721/95 - צורף כנספח ה' לתשובת הזוכה בערעור כאן). בסופו של דבר פונתה החנות על ידי מוציא לפועל ביום 28.7.1997. 4. ביום 23.9.1997, לבקשת הזוכה, הגדיל ראש ההוצאה לפועל את קרן החוב בתיק ב- 42,852 ₪, בגין דמי השכירות של החנות לתקופה שמיום 1.12.1994 ועד ליום 28.7.1997 - שהוא מועד פינוי החנות בפועל. 5. ביום 23.11.1997 החליט ראש ההוצאה לפועל, לבקשת הזוכה, על צירופו של חסאן - הערב - לתיק ההוצאה לפועל, וביום 2.2.1998 הומצאה לו אזהרה בגין חוב של 56,988 ₪. לאחר שבקשתו של חסאן לראש ההוצאה לפועל לקבוע כי אינו חייב מאומה לזוכה נדחתה, ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (כב' השופט א.צ. בן זמרה) קיבל את ערעורו של חסאן בעיקר על יסוד הטענה, כי לא היה בעל דין במסגרת התובענה בה הושג הסכם הפשרה בין הזוכה לבין חסון - אחיו, והורה על החזרת הדיון לראש ההוצאה לפועל (ע"א 4372/98). לאור החלטה זו הגיש הזוכה נגד חסאן תובענה לבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 13330/01). בית המשפט (כב' השופט מ. רניאל), לאחר שבחן את האמור בהסכם הפשרה קבע, כי - "... הנתבע (חסאן - א.פ.) ערב לתשלומים המופיעים בסעיף 5 להסכם הפשרה, כמו גם לביצועו של ההסכם". עוד נקבע, כי חסאן חייב לזוכה סך של 69,683 ₪, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה, שהינו כל החוב של השוכר (חסון - א.פ.) על פי תיק ההוצאה לפועל באותה עת. כן חוייב חסאן באגרת בית משפט ושכר-טרחת עורך-דין (להלן: "פסק דין רניאל"). חסאן לא השלים עם פסק דין רניאל והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את ערעורו, ביום 23.11.2004, תוך חיובו בהוצאות ובשכר-טרחת עורך-דין (ע"א 2326/04). גם עם פסק דין זה לא השלים חסאן והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשתו נדחתה על ידי כב' השופטת ע. ארבל בהחלטה מיום 29.11.2004 (רע"א 10715/04). 6. הזוכה הגיש את פסק דין רניאל לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים (תיק הוצאה לפועל 0-05-07818-03). בסמוך לאחר מכן הגישו המערערים שתי בקשות בטענת "פרעתי", בהן דן ראש ההוצאה לפועל במאוחד. טענות הצדדים בלשכת ההוצאה לפועל 7. המערערים טענו במסגרת טענת "פרעתי", כי החוב לזוכה על פי הסכם הפשרה נפרע, ואף ביתר, ולפיכך על הזוכה להשיב את ששולם ביתר. טענה זו נתמכה בחוות דעת של רואה חשבון שקבע, בהסתמך על הנתונים שמסרו לו המערערים, כי החוב נפרע ואף שולמו סכומים ביתר. עוד נטען, כי אין על חסון לשלם לזוכה דמי שכירות עבור החנות בגין התקופה שמיום החלטת הרשם פוני בטענת "פרעתי" (17.1.1995) ועד למועד בו פונתה החנות בפועל, שכן החלטת הרשם פוני הינה פסק פינוי ועקב כך אין לחייב את חסון בנוסף בדמי שכירות. עוד נטען, כי החנות פונתה בפועל ביום 9.7.95, ולפיכך אף אם חייב חסון בתשלום דמי שכירות בגין התקופה שלאחר מתן החלטת הרשם פוני, הרי שחבותו תמה לכל המאוחר ביום 9.7.95. זאת ועוד. על הזוכה היה להגיש תובענה נפרדת לדמי השכירות ולא על דרך של הגשת בקשה לראש ההוצאה לפועל להגדלת קרן החוב, אשר חסון לא ידע עליה. חאסן הוסיף וטען, כי פרע את כל הסכום בו חוייב על פי "פסק דין רניאל", לרבות בכך שהערבות בסך של 70,000 ₪ שהפקיד בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ערעורו על "פסק דין רניאל", חולטה והועברה למשיב. 8. הזוכה טען בתשובתו לטענות המערערים בלשכת ההוצאה לפועל, כי חסון חייב לשלם את כל הסכומים על פי הסכם הפשרה, עד למועד פינוי החנות בפועל וזאת לא נעשה. עוד נטען, כי אינו נדרש לפסק דין נוסף לאכיפת החיובים הכספיים נשוא הסכם הפשרה. לשיטתו, החלטת הרשם פוני מיום 17.4.95 אינה פסק לפינוי החנות, אלא הינה החלטה בטענת "פרעתי" הדוחה את טענות חסון, כי אינו חייב לפנות את החנות. לטענת המשיב החנות פונתה רק ביום 28.7.97. בהקשר לחסאן נטען על ידי המשיב, כי הלה חייב לשלם לו את כל הסכומים שנפסקו בפסק דין רניאל, בלא קשר לחובו של חסון כלפיו, וכי חסאן שילם רק את סכום הערבות הבנקאית בסך 70,000 ₪ שחולט והועבר לידי המשיב ביום 6.1.2005. עוד נטען בסיכומיו של המשיב במסגרת טענת "פרעתי", כי התיישנה טענת הפירעון של חסון בהקשר להגדלת קרן החוב בגין דמי השכירות. החלטת ראש ההוצאה לפועל 9. ראש ההוצאה לפועל, בהחלטה ארוכה, מפורטת ומנומקת דחה את טענות המערערים. אשר לטענת חסאן, כי פרע את מלוא חובו למשיב נפסק, כי חסאן שילם סך של 70,000 ₪, סכום הערבות שחולט, וסכום זה הופחת מקרן החוב של חסון, בהסכמת המשיב. עוד נקבע, כי אין לקבל טענת חסאן, שביקש לסמוך על דברי ב"כ המשיב ושנרשמו בפרוטוקול הדין בבית המשפט המחוזי בחיפה לאמור "כל הסכום הופקד בקופת בית המשפט", כי הכוונה הינה לפירעון החוב כולו למשיב, שכן כוונת הדברים, כעולה מהתנהגות המשיב לאחר מכן משהגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע את פסק דין רניאל, שהמדובר בהפקדת הערבות הבנקאית בקופת בית המשפט, כפי שהושתה על חסאן בלבד. כך נדחתה טענת "פרעתי" של חסאן. 10. אשר לטענת "פרעתי" של חסון קבע ראש ההוצאה לפועל, כי על אף שניתן להעלות טענת התיישנות כנגד בקשה בטענת "פרעתי", לא נטענה טענה זו על ידי המשיב בהזדמנות ראשונה אלא רק בשלב הסיכומים, ולפיכך אין להידרש לבקשה זו. ראש ההוצאה לפועל הוסיף וקבע, כי אינו מקבל טענת חסון שלא ניתן להוציא לפועל החיובים מכוח סעיף 5 להסכם הפשרה מבלי שיינתן פסק דין המורה לעשות כך, שכן הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, וככל פסק דין אין מניעה לאכוף את החיובים האמורים בו. ראש ההוצאה לפועל הוסיף וקבע, כי החלטתו של הרשם פוני מיום 17.4.95 אינה פסק דין לפינוי, אלא הכרעה בטענת "פרעתי" שטען חסון שנועדה למנוע את פינוי החנות. עוד נקבע, כי על פי לשונו הטבעית והרגילה של הסכם הפשרה, יש לקבוע שעל חסון לפרוע את דמי השכירות בגין החנות עד לפינויה. עוד קבע ראש ההוצאה לפועל, כי החנות פונתה בפועל רק ביום 28.7.97, ועד למועד זה יש לראות בחסון כמחזיק בחנות וחב בדמי השכירות עבור החזקתה. על יסוד כל זאת נדחתה גם טענתו של חסון כי פרע חובו למשיב. טענות הצדדים בערעור 11. בהודעת הערעור בכתב שבו והעלו המערערים את הטענות שהעלו לפני ראש ההוצאה לפועל. עוד נטען, כי במסגרת בקשותיהם לפני ראש ההוצאה לפועל ביקשו המערערים לברר את גובה החוב, לקבל טענתם לנושא זה ולחייב את המשיב בהחזרת הכספים ששולמו ביתר. לשיטתם לא דן ראש ההוצאה לפועל כלל בסכום הכספי שנדרש בפתיחת התיק ולא דן בתקבולים ששילם חסון. עוד נטען, כי ראש ההוצאה לפועל התעלם מכך שחסון שילם למשיב ביום 12.9.95, סך של 17,000 ₪, שהיה בהם כדי לסלק את יתרת החוב, אך המשיב החזיר סכום זה לחסון, ובכך גילה דעתו למעשה שלא נותר חוב כספי בתיק ההוצאה לפועל. המערערים מלינים גם על קביעת ראש ההוצאה לפועל, כי החלטת הרשם פוני לא הייתה פסק דין לפינוי החנות. המערערים טוענים עוד, כי שגה ראש ההוצאה לפועל בקביעתו שהחנות פונתה רק ביום 28.7.97 ולא ביום 9.7.95. המערערים מוסיפים וטוענים, כי ראש ההוצאה לפועל לא היה רשאי להיענות לבקשת המשיב להגדיל קרן החוב בגין דמי השכירות לאחר החלטתו של הרשם פוני, בלא שיינתן פסק דין לקביעת דמי השכירות, שכן היה מקום לקביעת דמי שכירות ראויים ולא דמי שכירות חוזיים. עוד נטען, כי היה על ראש ההוצאה לפועל לקבל את חוות הדעת שהוגשה מטעם המערערים בהעדר חוות דעת מטעם המשיב. 12. בתשובתו בכתב נטען על ידי המשיב כטענה מקדמית, כי הערעור הוגש באיחור של יום ולפיכך יש למחקו על הסף. עוד נטען, כי חסון הגיש בקשתו בטענת "פרעתי" באיחור, ולפיכך יש לקבל טענת ההתיישנות, טענה שהועלתה על ידי המשיב כבר בתגובתו לטענת "פרעתי" (סעיף 12 שם), ובסיכומיו אך שב על טענה זו. עוד נטען, כי מועד הפינוי בפועל של החנות היה רק ביום 28.7.97, כקביעת ראש ההוצאה לפועל, ויחסי השכירות בין החייב העיקרי למשיב הסתיימו רק אז, כפי שאף כתב חסאן בעיקרי טיעוניו בבית המשפט המחוזי בחיפה. המשיב הוסיף וטען, כי על פי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, חב חסון בדמי השכירות עד לפינוי החנות בפועל, כך קבע גם בית המשפט השלום בחיפה (פסק דין רניאל), קביעה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי שם. עוד הוסיף וטען המשיב, כי חישוב החוב של המערערים נסמך על מחשב ההוצאה לפועל ועל פיו, לאחר כל התשלומים ששילמו חסון והערב-חסאן, נותרה יתרת חוב של כ-6,000 ₪, נכון ליום 30.7.06. 13. המערערים הגישו תגובה בכתב לטענות המשיב. בתגובה זו נטען, בין השאר, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל שוגרה לחסאן, ב"כ המערערים, על ידי ב"כ המשיב בפקסימיליה, אך הדפים לא היו קריאים לחלוטין ואף התערבבו עם חומר משפטי אחר שיצא באותה עת ממכשיר הפקסימיליה. למחרת שלח ב"כ המערערים שליח מיוחד לירושלים אשר צילם את ההחלטה, ועל פי מניין הימים, אשר החל למנות ממועד זה, לא איחר בהגשת הערעור. מכל מקום, כך נטען, משלוח ההחלטה על ידי ב"כ המשיב אינו מהווה משום מסירה כדין של ההחלטה. אשר לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיב, תומכים המערערים בהחלטת ראש ההוצאה לפועל ובנימוקו לדחיית הטענה ומוסיפים טענות נוספות לכך. עוד מוסיפים המערערים וטוענים כי המשיב העלה בתגובתו טענות נוספות שלא הועלו לפני ראש ההוצאה לפועל, ויש לדחותן גם לגופן בנימוקים שהובאו בתגובה זו. 14. במסגרת דיון בעל פה בערעור שבו ב"כ הצדדים על עיקרי טענותיהם כפי שהועלו על ידם בכתב. המערערים הוסיפו וטענו, כי פרשנותם של שני שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים להסכם הפשרה, בשעה שהוגש ערעור על החלטת הרשם פוני, הייתה כי לא ניתן לתבוע דמי שכירות משהגיש המשיב בקשה לפינוי החייב-השוכר מהחנות, על אחת כמה וכמה לאחר מתן ההחלטה של הרשם פוני ועוד לפינוי החנות. לשיטת המערערים הם זכאים להחזר כספי מאת המשיב בסך של 170,000 ₪ לפי חלופה אחת, או 55,000 ₪ לפי חלופה אחרת. ב"כ המשיב שב ודחה את טענות המערערים ובין השאר היפנה לטענותיו בתגובה שבכתב. השאלות השנויות במחלוקת 15. תחילה תידונה הטענות המקדמיות שהעלה המשיב בדבר איחור בהגשת הערעור, וטענת התיישנות שנדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל. לאחר מכן יש לדון בשלוש השאלות המרכזיות העולות בערעור זה: האם ניתן היה לחייב את המערערים בדמי שכירות חוזיים בגין ההחזקה בחנות לאחר שהוגשה הבקשה לבצע את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה? מהו מועד הפינוי של החנות? האם שילמו המערערים למשיב למעלה מחובם על פי החישוב בתיקי ההוצאה לפועל? דיון טענות מקדמיות 16. ייאמר כבר עתה, כי דין הערעור להימחק מאחר שהוגש באיחור בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד. במה דברים אמורים? החלטת ראש ההוצאה לפועל הומצאה לחסאן על ידי ב"כ המשיב באמצעות הפקסימיליה ביום 14.2.2006. המועד להגשת ערעור, על פי תקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, הוא 15 ימים, היינו עד ליום 1.3.06. הערעור הוגש רק ביום 2.3.06. בגדרו של ערעור זה הגישו המערערים בקשה לעכב ביצועה של החלטת ראש ההוצאה לפועל (בש"א 1038/06). על פי החלטת בית המשפט (כב' השופט ענבר), מיום 8.3.06 השיב המשיב לבקשה ובמסגרתה העלה את הטענה כי המערערים איחרו בהגשת הערעור. בתגובתו לתשובת המשיב, בלא שצירף תצהיר ערוך כדין, הודה חסאן, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל אכן התקבלה במשרדו ביום 14.2.06, אך לטענתו דפי ההחלטה התערבבו עם מסמכים אחרים שיצאו מהמכשיר שבמשרדו, וההמצאה בפקסימיליה לאו המצאה היא בהעדר צירוף דף משלוח וחתימה על כל העמודים, כנדרש בתקנה 497א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יש לדחות טענת המערערים. המגמה בפסיקה בשנים האחרונות היא "מבחן הידיעה" בדבר מתן החלטה ופחות דרישות פורמליות. כך אמר כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004(4) 836 (2004): "כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין באשר לפסק דין, יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, את המהות מול הפורמליות" (ראה גם: רע"א 2125/06 רובננקו נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-על 2006(2) 3667 (2006)). עוד נאמר בהקשר לכך כי "כאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית משנוצר מעין השתק" (רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף עפולה, תק-על 2004(4) 2198 (2004). אין חולק כי חסאן ידע על ההחלטה והוא זה שביקש מב"כ המשיב להעביר לו העתקה בפקסימיליה, ביום 14.2.2006, כפי שאכן נעשה. לפיכך לא ניתן להיתלות בטענה שהדפים התבלבלו או לא היו קריאים (שאז יכל לבקש מב"כ המשיב לשגר לו שוב את הדפים הללו), או בטעם הפורמלי, שלא צורף דף משלוח ופרטים נוספים, כמתבקש בתקנה 497א'(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. משהומצאה ההחלטה למשרדו ביום 14.2.2006 - המועד להגשת הערעור הוא 15 ימים, על פי תקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, היינו עד ליום 1.3.06. הערעור הוגש רק ביום 2.3.06, משמע באיחור, ולפיכך דין הערעור להימחק על הסף. 17. אשר לטענת ההתיישנות. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד בקשה בטענת "פרעתי", אולם המשיב העלה טענת התיישנות לטענותיו של חסון רק בשלב הסיכומים, ועל כן דחה הטענה. בדיני ההוצאה לפועל לא נקבע פרק זמן שבמהלכו מוטל על החייב להגיש בקשה בטענת "פרעתי", וזכות הפנייה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל אינה מוגבלת בזמן. פירעון החוב על ידי החייב יכול שיעשה בכל זמן לאחר מתן פסק הדין, ולפיכך גם לא מגבילים בזמן העלאת טענת "פרעתי" (בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין בע"מ, פ"ד כו(2) 145 (1972)); ד' בר-אופיר הוצאה לפועל, הליכים והלכות, מהדורה שישית, 2005, עמ' 188). לעומת זאת, אין מניעה להעלות טענת התיישנות למול בקשה להשבת סכום ששולם ביתר, כטענת המערערים. במקרה שכזה תחול התיישנות שתקופתה היא שבע שנים (רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66 (2001)). מעיון בתצהיר התגובה של המשיב לבקשת המערערים לפני ראש ההוצאה לפועל עולה, כי המשיב העלה טענת התיישנות כבר בהזדמנות הראשונה שנזדמנה לו ובטרם עשה זאת בסיכומיו. לפני סעיף 12 בתצהירו - תגובתו של המשיב, נכתב בכותרת באותיות מובלטות בהאי לישנא - "המבקש, וב"כ עו"ד בסטוני, ידעו על הגשת החוב בגין דמי השכירות השוטפים יותר מ- 7 שנים". לאחר מכן בגופו של סעיף 12 נאמר- "החלטת כב' ראש ההוצל"פ לאשר את הגדלת הקרן נשלחה לצדדים ביום 23.9.97, ומאז עברו למעלה מ-7 שנים, ולכן חלה התיישנות על טענות המבקש לגבי החוב הנ"ל וחובות נוספים אחרים שנפסקו נגדו". וגם זאת. בסיפא לסעיף 13 שם נאמר - "... אם רצה המבקש לטעון כנגד הגדלת החוב, היה צריך לפעול אז, ולא כעבור למעלה מ-7 שנים". לפיכך, משמסר המשיב תגובתו לבקשות המערערים והעלה בה טענת התיישנות רשאי היה ראש ההוצאה לפועל לדחות טענותיו של חסון מטעם זה אך לבקשה להשבת הסכומים ששולמו ביתר, כפי שיש לעשות גם במסגרת ערעור זה. עם זאת דינו של הערעור להידחות גם לגופו, כפי שיבואר להלן. חיוב בדמי שכירות חוזיים 18. טוען חסון, כי ראש ההוצאה לפועל לא היה רשאי להגדיל את חוב הקרן לבקשת המשיב בגין אי פינוי החנות. יצויין, כי טענה זו יכולה להיות מועלית על ידי חסון בלבד, שכן טענה דומה שהעלה חסאן במסגרת התובענה שהוגשה על ידי המשיב בבית משפט השלום בחיפה נדחתה ("פסק דין רניאל"). נאמר שם - "אני קובע כי החוב כולו, כפי שאושר על ידי ראש ההוצאה לפועל וכפי שעבר גם הליכי טענת פרעתי שבהם ערך הנתבע את בקשות אחיו, הוא חוב הנובע בהסכם הפשרה" (כך במקור -א.פ.). ערעור על פסק דין רניאל נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה על פי תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (ע"א 2326/04). בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה אף היא ולגופה (רע"א 10715/04). ב"כ המערערים מבסס טיעונו על דברים שנאמרו בפסק הדין בערעור, שהגיש בזמנו על החלטת הרשם פוני, על ידי כב' השופט בן זמרה, כך - "(לכן, גם חיובי החייב לפי סעיף 5 להסכם, אינם לכאורה ברי הוצאה לפועל, ללא פסק דין המחייבו בתשלומים!!)" (ע"א (מחוזי - י-ם) 4372/98 , בסעיף 7 לפסק דינו). על טענה זו יש להשיב בשלושה: ראשית, דבריו של כב' השופט בן זמרה נאמרו אגב אורחא בלבד, שכן לפניו נדון רק עניינו של חסאן. שנית, בעניינו של חסאן נקבע בפסק דין רניאל, שאושר בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, כי הינו חייב הכספים כפי שנקבעו בלשכת ההוצאה לפועל, שכללו גם דמי שכירות עד לפינוייה בפועל של החנות - 28.7.97, ודברים אלו יפים גם בעניינו של חסון. שלישית, בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים, כי יינתן צו לפינוי החנות (סעיף 4 שם), ובהמשך (בסעיף 5) נאמר, כי "פסק דין זה לא יצא לפועל ויחשב כבטל ומבוטל כעבור 3 שנים באם יקרו התנאים הבאים: (א) הנתבע ישלם כסדרם ובמועדם את דמי השכירות השוטפים כל 6 חודשים מראש פעמיים בשנה... וכך מדי שנה בשנה. גובה דמי השכירות הם בהתאם לחוזה השכירות..." (ההדגשה שלי - א.פ.). מכאן הינך למד, כי לו היה החייב עומד בתנאים שנקבעו בהסכם הפשרה כלשונו, היינו, תשלום דמי השכירות לעבר (כפי שנקבע בסעיף 5(ב)) ותשלום הפיצויים לשיעורין כפיצוי עבור האיחור בתשלום דמי השכירות (סעיף 5(ג) שם), היה תוקפו של חוזה השכירות ממשיך ועומד לפחות עוד 3 שנים, ומכל מקום הוא תקף עם דמי השכירות החוזיים עד לפינוי בפועל של החנות. שאם לא תאמר כן, כי אז חסון ימשיך להחזיק בחנות בלא תשלום דמי שכירות מעת שהוגשה נגדו הבקשה לפינוי, במסגרת תיק ההוצאה לפועל, ואם הפינוי נמשך כשלוש שנים, כפי שאכן אירע במקרה דנן, לא יזכה הזוכה בדמי שכירות עקב כך?! ברור שהדברים אינם מתיישבים עם לשון הסכם הפשרה ואינם הגיוניים. מכל מקום יש לקבוע, כי על פי לשונו של הסכם הפשרה קיימת חובה על חסון לשלם דמי שכירות חוזיים עד לפינוייה של החנות בפועל. 19. זאת ועוד. החלטתו של הרשם פוני מיום 17.4.1995 אינה פסק דין לפינוי, אלא הכרעה בטענת "פרעתי" שהועלתה לפניו, והוא דחה אותה. פסק הפינוי מקורו בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, היינו, אם אין חסון עומד בתנאים שנקבעו בהסכם זה עליו לפנות את החנות. ובהמשך, כאמור, יחולו דמי שכירות חוזיים עד לפינוי החנות בפועל. מועד פינוי החנות 20. הצדדים נחלקו למועד בו פונתה החנות. לטענת המערערים פונתה החנות כבר ביום 9.7.1995, ואילו לשיטת המשיב רק ביום 28.7.1997. המערערים סמכו עמדתם על אישור מטעם חברת החשמל, מיום 11.11.96, שהופנה לב"כ המשיב דאז, עו"ד עמירם חרל"פ, כי ביום 24.8.1995 הופסקה אספקת החשמל לחנות, וכי החשבון הסופי עומד על כ- 4,287 ₪. (נספח י"ב להודעת הערעור. יצויין, כי לעת הדיון בלשכת ההוצאה לפועל הגיש ב"כ המערערים מסמך אחר מאת חברת החשמל, שהופנה אליו והאמור בו, בעיקרון, דומה לנספח י"ב הנזכר). המשיב טען, כי קיבל לידיו את החזקה בחנות רק לאחר הפינוי השני. 21. כאמור, ניסיון פינוי ראשון של החנות נעשה על ידי מוציא לפועל ביום 9.7.1995 (נספח י"א להודעת הערעור). בדו"ח זה נרשם, כי המוציא לפועל הגיע למקום שהיה נעול, פרץ למקום עם בעל מקצוע והוחלף הצילינדר. במקום נמצאו דברים ישנים שאינם בעלי ערך. עוד נאמר בדו"ח - "בשעה 09:00 הגיע למקום אחיו של החייב והציג עיכוב הליכים בתיק המרצה 9355/95 עד לתאריך 18.7.95. הפסקתי את ביצוע הצו וסגרתי את המקום...". עוד נאמר שם כי "המפתח נמסר למוציא לפועל". הפינוי השני של החנות והוצאת התכולה במקום נעשו ביום 27.7.1995, בנוכחות חסון, אשר סרב למסור את מפתחות החנות והחל לצעוק ולאיים על המוציא לפועל (נספח ו' לתשובת המשיב). הוזמן פורץ למקום. על פי הדו"ח הוצאו מהחנות דברים ישנים: גלונים של מיץ פטל; רדיו-טייפ; מכונת בשר ישנה, חלודה ומסריחה; ומקרר בעל 3 דלתות ישן וחלוד, הדלת הימנית הייתה שבורה. לאחר מכן נוקתה החנות. בדו"ח נרשם כי המפתחות "יועברו לזוכה לפי הוראת אריה מהוצל"פ חיפה". העתק מהדו"ח נמסר לאחיו של החייב. ראש ההוצאה לפועל ביכר את עמדת המשיב בסומכו על דו"ח של המוציא לפועל מיום 28.7.1997, שבה ראה תעודת עובד ציבור כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. עוד הוסיף ראש ההוצאה לפועל כי אין ביכולתו לקבוע מה השימוש שעשה חסון בחנות עד ליום 28.7.1997, ואף אינו נדרש לכך, שכן השאלה הרלבנטית היא מה המועד בו הוחזרה החזקה בחנות לידי המשיב. 22. סעיף 64(א) סיפא לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע בהאי לישנא: "לא פונו המקרקעין עד המועד שנקבע, ייכנס המוציא לפועל למקרקעין האמורים, יפנה אותם וימסרם למי שזכאי לקבלם לפי פסק הדין". בשני תנאים מצטברים עסקינן: פינוי הנכס מכל אדם וחפץ ומסירת הנכס לזוכה דווקא (בר-אופיר, שם, עמ' 696-697). בדיון בלשכת ההוצאה לפועל נחקר הזוכה על ידי ב"כ המערערים ונשאל מספר פעמים אם קיבל לידיו את מפתחות החנות לעת ניסיון הפינוי הראשון ביום 9.7.1995 והשיב על כך בשלילה מוחלטת (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 5.9.2005). דברים אלו לא נסתרו ולא הובאה ראיה כלשהי מצד המערערים, כי מפתחות החנות נמסרו לידי המשיב. במצב דברים זה רשאי היה ראש ההוצאה לפועל להעדיף את דו"ח המוציא לפועל מיום 28.7.1997, שבו נרשם כי המפתחות יועברו לזוכה, ואכן כך היה. לפיכך אין להתערב במסקנתו של ראש ההוצאה לפועל בדבר מועד פינוי החנות - 28.7.1997, על כל המשמעויות הנובעות מכך. יתרת החוב בתיקי ההוצאה לפועל של המערערים 23. על פי הסכם הפשרה היה על חסון לשלם למשיב בגין חוב שכירות בעבר סך של 22,000 ₪ עד ליום 8.7.1994 וסך של 6,580 ₪ עד ליום 15.7.1994 (סעיף 5(ב) להסכם הפשרה). בפועל שילם חסון למשיב סך של 22,000 ₪ ביום 12.7.1994 (איחור של 5 ימים), ביום 16.6.1994 שילם סך של 450 ₪ וביום 22.7.1994 שילם סכום נוסף של 5,000 ₪. חסון היה רשאי לאחר התשלומים עד 15 ימים מהמועדים שבו היה עליו לשלמם (סעיף 5(ד) להסכם הפשרה). יוצא אם כן,כי חסון שילם למשיב סך של 1,130 ₪ פחות מזה שהיה עליו לשלם במועדים שנקבעו, ולפיכך הגיש הזוכה את הסכם הפשרה, שניתן לו תוקף של פסק דין, לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, על יסוד הסכמת הצדדים בסעיף 5(ד) להסכם הפשרה ולפיו יעמוד עודף החוב לפירעון מיידי. הבקשה לביצוע עמדה על יתרת חוב דמי שכירות בעבר בסך 1,130 ₪ וסכום הפיצוי בסך של 27,000 ₪ על פי סעיף 5(ג) להסכם הפשרה (תיק הוצאה לפועל 5-94-10282-03). לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל שילם החייב, ביום 22.8.1994, סך של 7,250 ₪ וביום 3.10.1994 סך של 5,400 ₪. ביום 8.1.1995, היום שנקבע לפינוי החנות על ידי ראש ההוצאה לפועל, שילם החייב סכום נוסף של 15,350 ₪. למותר לציין כי תשלומים אלו קיבלו ביטוי בדפי החשבון של תיק ההוצאה לפועל (נספח ח' להודעת הערעור - תצהירו של המשיב וכן נספח 4 לתשובת המשיב). במשך החודשים שלאחר מכן נוספו לתיק ההוצאה לפועל חיובים בשכר-טרחת עורך-דין, הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות שונות בגין נקיטת הליכים על ידי הזוכה, עד שביום 25.9.1997 עמדה יתרת החוב על סך של 12,769.52 ₪. ביום זה, לבקשת הזוכה מיום 17.9.97, הוגדלה הקרן בתיק ההוצאה לפועל בסך של 42,852 ₪ עקב חוב בדמי שכירות חוזיים מעודכנים לתקופה שמיום 1.12.1994 ועד ליום 28.7.1997 (נספח ז'1 לתשובת המשיב). הדבר מוצא ביטויו בחשבון התיק כך שיתרת החוב ביום 25.9.1997 עומדת על סך של כ- 55,855 ₪ (נספח 4 לתשובת המשיב). בהמשך נרשמים בצד החובה של החשבון, עדכונים שוטפים של חיוב בהפרשי הצמדה וריבית עד שבחודש ינואר 2005 יתרת החוב הינה בסך של 94,566,80 ₪. ביום 6.1.2005 מופקד סך של 70,000 ₪, הערבות שהפקיד חסאן בקופת בית המשפט המחוזי בחיפה וחולטה לטובת חובו של חסון (במאמר מוסגר נציין, כי לא היה כל בסיס לטענת חסאן, כי ב"כ המשיב הודיע במהלך הדיון בערעור על "פסק דין רניאל" שלא נותרה יתרת חוב. מעיון בפרוטוקול שם ברור ומובן כי כוונת ב"כ המשיב הייתה, כי הערבות בסך 70,000 ₪ שאותה חוייב חסאן להפקיד אכן הופקדה בקופת בית המשפט). לאחר ניכוי סכום זה יתרת החוב הינה בסך של 24,254 ₪. ביום 30.7.2006 משולם סכום נוסף של 28,918 ₪, וכך שיתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל של חסון ביום 31.7.2006 עמדה על סך של 6,062.60 ₪. ב"כ המערערים הגיש ללשכת ההוצאה לפועל חוות דעת של רואה החשבון יעקב אביטל (נספח י"ד להודעת הערעור), שעל פיה זכאים המערערים להחזר, שכן לטענתם, שילמו ביתר. דא-עקא חוות דעת זו נערכה לפי הוראת ב"כ המערערים, ואינה כוללת חישוב של דמי השכירות שבהם חוייב חסון על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל להגדיל את קרן החוב, וכן כוללת הפחתה בסך של 17,000 ₪ שאכן הועברו לזוכה, אך למעשה הוחזרו לחייב. לפיכך צדק ראש ההוצאה לפועל משדחה את האמור בה. על מנת לוודא שלא חלה טעות בחישובים בתיק ההוצאה לפועל רשאים היו המערערים להגיש חוות דעת מטעמם, אך היה עליה לכלול את כל הסכומים בהם חוייב חסון, לרבות החיוב בדמי השכירות עד לפינוי החנות, וזאת לא נעשה. לפיכך צדק ראש ההוצאה לפועל משדחה את האמור בה. מסקנתי היא, איפוא, על יסוד דפי החשבון ממחשב ההוצאה לפועל, כי נותרה יתרת חוב כאמור, והמערערים לא פרעו מלוא חובם למשיב. 24. נושא נוסף שהעלה ב"כ המערערים בהודעת הערעור ובטיעונו בעל-פה הוא סירובו של המשיב לקבל המחאה על סך 17,000 ₪, שנשלחה אליו ביום 12.9.1995, ואשר הוחזרה לחייב בסמוך לאחר מכן (נספחים ט' ו-י' להודעת הערעור). טוען ב"כ המערערים, כי לו היה הזוכה פורע המחאה זו תחת להשיבה, היה בכך לסלק את כל יתרת החוב. לשיטתו, בהחזרת ההמחאה גילה המשיב דעתו, כי לא נותר חוב כספי מצד החייב, שאחרת על מה ולמה סירב לקבל ההמחאה?! ייאמר, כי עצם העברת ההמחאה על סכום זה לזוכה, מצביעה, לכאורה, על הודאת המערערים שבאותו מועד היו חייבים לפחות את הסכום האמור לזוכה. עם זאת נוסיף, כי הזוכה נימק סירובו לקבל ההמחאה בכך שביקש לחזק את מעמדו לעת הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה בערעור שהגיש על החלטת כב' השופטת דנון להאריך רטרואקטיבית את המועדים לתשלום דמי השכירות על ידי החייב. הזוכה גם ציין, כי הסכום האמור היה נמוך מיתרת החוב (פרוטוקול הדיון מיום 5.9.2005 לפני ראש ההוצאה לפועל - עמ' 3 למטה ואילך - נספח 8 לתשובת המשיב). הזוכה חשש כי החלטת הפינוי תבוטל אם ישאיר אצלו הסכום האמור. דומה, כי לא ניתן לבוא אליו בטרוניה עקב כך שהעדיף שהחנות תפונה משהחייב פיגר בתשלום דמי השכירות במשך שנים ועקב כך נמנע מלקבל ההמחאה (השווה: ע"א 216/64 רחמים נ' זדה, פ"ד יח(4) 125). לו רצו המערערים למנוע המשך גידולו של החוב בלשכת ההוצאה לפועל, היה עליהם לפרוע יתרת החוב בסמוך לאחר פינוי החנות ולא להמתין שנים רבות, כאשר מטבע הדברים חוב בלשכת ההוצאה לפועל נושא הפרשי הצמדה וריבית ומגדילים החוב בצורה משמעותית. סיכום 25. על יסוד המפורט לעיל הערעור נדחה. 26. המערערים ישאו בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 27. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. טענת פרעתישאלות משפטיותהתיישנות