צו עשה למשטרה לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין א. כללי 1. המבקש מס' 1 (להלן: "אורדמן") הינו הבעלים הרשום במנהל מקרקעי ישראל, של זכויות מסוג בר-רשות, בנחלה הידועה כמס' 66 במשק בניה (להלן: "הנחלה" או "הבית"). המבקשת מס' 2 הינה אשת המבקש מס' 1. המבקשים החזיקו בנחלה והתגוררו בה, עם ילדיהם, עד לשנת 1997, או אז, השכירו את זכויותיהם בה לאחרים ועברו להתגורר, בשכירות, בדירה ברחובות. בחודש דצמבר 2004 הסתיים חוזה שכירות דירת המבקשים ברחובות והם בקשו לשוב ולהתגורר בנחלתם. 2. המשיב מס' 2 (להלן: "חכמון") החזיק בנחלה או למצער, היה בעל השליטה בה, עד ליום 16.1.05. במועד זה, תפסו המבקשים את החזקה בנחלה, העבירו את חפציהם לבית והחלו להתגורר בו. 3. חכמון, אשר לא נכח בנחלה בעת תפיסתה על ידי המבקשים - פנה בו ביום למשטרת ישראל, תחנת רחובות והגיש תלונה נגד המבקשים, המייחסת להם פלישה לנחלה שלא כדין. הוא ביקש את סיועה של המשטרה בפינויים של המבקשים מהנחלה, מכוח הוראת סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. 4. בתגובה, פנו המבקשים לבית המשפט בבקשה זו, להורות למשטרה, באמצעות מתן צו זמני, להימנע מפינויים מהנחלה, אשר הזכויות בה קנויות להם. בקשתם נסמכת על אישור זכויות מטעם מנהל מקרקעי ישראל (נספח ו' לבקשה). 5. במועד הדיון, התייצבו חכמון ובא כוחו ועתרו לצירופם של חכמון ובנו (המשיב מס' 3) כמשיבים לבקשה. הצדדים הגיעו להסכם דיוני, לפיו, חכמון ובנו יצורפו לבקשה כמשיבים ויינתן צו ארעי, לפיו יימנע פינויים של המבקשים, עד למתן החלטה בבקשה. המשטרה, המשיבה מס' 1, הצהירה כי תכבד כל צו שיינתן על ידי בית משפט זה, מבלי ליטול חלק בדיון. ב. הבקשה 1. במקורה, הופנתה הבקשה, כאמור, כלפי המשטרה ונועדה למנוע מבעדה להגיש סיוע לחכמון בפינויים של המבקשים, כפולשים טריים, מהנחלה. פניית חכמון למשטרה, נסמכת על הוראת סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק" או "חוק המקרקעין"), אשר זו לשונה: (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם". ככל שהדבר נוגע לסעד הזמני אשר הופנה כלפי המשטרה, טענו המבקשים, כי הינם בעלי הזכויות הרשומות בנחלה וכי חכמון החזיק בה, מכוח חוזה שכירות, אשר תוקפו פג. בנסיבות אלו, הוא הפך למסיג גבול והם המחזיקים בנחלה כדין. לפיכך, אין להחיל עליהם את הוראת סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין ואל לה למשטרה להעמיד לחכמון סיוע, אשר אם יוגש, ישיב לידיו גזילה שגזל מעמם, בהחזיקו בנחלה, שלא כדין. 2. עם צירופם של חכמון ובנו כמשיבים לבקשה, הרחיבו המבקשים את היריעה והוסיפו ונסמכו על הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין, אשר זו לשונו: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18 (ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה כזכויותיהם." המבקשים עותרים לבית המשפט לעשות שימוש בסמכות הקנויה לו, מכוח הסיפא להוראת סעיף 19 לחוק, ולבחון, בד בבד, עם שאלת תפיסת החזקה בנחלה על ידם, אף את שאלת זכויותיהם בנחלה, או אז יתברר, לטענתם, כי קנויה להם זכות להחזיק בנחלה וכי חכמון ובנו - הם גזלנים, המסרבים להשיב לידיהם את החזקה בנחלה, הגם שזכויותיהם החוזיות להחזיק בה, פקעו זה מכבר. לפיכך, לא יהא זה נכון וצודק להורות על פינויים מהנחלה, אך ורק לפרק הזמן בו תידון תביעתם, להכרה בזכויותיהם, שכן אם יזכו בדין, תקום זכותם לקבל את החזקה בנחלה לידיהם. נוכח סיכוייהם הטובים לזכות בתביעה שהגישו - עותרים המבקשים להותיר את המצב על כנו, עד להכרעה בתובענה בת.א. 4043/05. לגבי דידם של המבקשים - חכמון הוא בעל הדין היחיד ולבנו אין נגיעה לסכסוך הנדון; חוזה השכירות נכרת עם חכמון והוא זה אשר החזיק בנחלה. בנו (כיום חייל) אינו צד להסכם השכירות, כמו גם לא החזיק בנחלה. ג. גרסת המבקשים 1. המבקשים טוענים, כי בהתאם להסכם שנחתם בין חכמון לבין אורדמן, מיום 5.4.02, הושכרה הנחלה לחכמון לתקופה בת שנה, החל מיום 1.6.02 ועד ליום 31.5.03, עם אופציה להארכתה בשנה נוספת (נספח ב' לבקשה להלן: "הסכם השכירות"). האופציה מומשה על ידי חכמון ולפיכך, תקופת השכירות תמה בתאריך 31.5.04. החל ממועד זה ואילך, המשיך חכמון להחזיק בנחלה שלא כדין וחרף דרישותיהם החוזרות ונשנות כי ייפנה אותה. 2. נסיבות החתימה על הסכם השכירות תוארו על ידי אורדמן כדלקמן: הנחלה הושכרה לאדם בשם יהודה מינץ לתקופה בת שנה, החל מיום 12.1.02 ועד ליום 12.1.03, עם אופציה להארכה בשנה - בהתאם לזיכרון דברים מיום 16.12.01. דמי השכירות עבור השנה הראשונה שולמו על ידי מינץ מראש. נחתם אף חוזה פורמאלי, בין אורדמן לבין מינץ, אשר נתן תוקף לזיכרון הדברים. (נספחים א' ו - 2 לבקשה). בשל סיבות השמורות עמו, ביקש מינץ לסיים את תקופת השכירות טרם זמנה ולשם כך, חיפש דייר חילופי אשר ייכנס בנעליו. חכמון, אשר הכיר את אורדמן הכרות מוקדמת, הביע עניין לשכור את הנחלה ובנסיבות אלו, נחתם הסכם השכירות, לפיו חכמון נכנס בנעלי מינץ ושכר את הנחלה החל מיום 1.6.02. את דמי השכירות בגין יתרת שנת השכירות הראשונה, בסך של כ - 24,000 ש"ח העביר חכמון לידי מינץ. 3. לבקשת חכמון, ההסכם נכרת שלא בשמו, אלא בשם חברה שעמד בראשה, א.ר. רותם אחזקות בע"מ וזאת מטעמים עסקיים. 4. במהלך תקופת השכירות, התחוור למבקשים, כי חכמון בעל עבר פלילי והפעילות המתבצעת בנחלה טורדת את חברי המושב, אשר פנו לאורדמן, באמצעות ועד המושב בדרישה, כי יגרום לפינויו של חכמון מהנחלה. בעצה אחת עם ועד המושב, כך לטענת אורדמן, הוא פנה לוועד בחודש פברואר 04', בבקשה לשקול את קבלתו של חכמון כחבר מושב וזאת, בהנחה כי סירוב הועד יוביל לפינויו של חכמון מהנחלה. בפועל, הבקשה נדונה סמוך למועד פקיעת הסכם השכירות, בתאריך 6.5.04 וכצפוי, המושב דחה את הבקשה וסירב לקבל את חכמון כחבר אגודה. (ראה מכתב ועד המושב מיום 8.2.05, נספח לתצהירו של אורדמן). הואיל וחכמון המשיך להחזיק בנחלה, לאחר חלוף תקופת השכירות, אורדמן ביקש לסלק את ידו, באמצעות ניתוק המים מהנחלה - אף זאת בעצה אחת עם חברי ועד המושב, ברם חכמון "התחכם" וחיבר את הנחלה למים, בדרך עקיפה, שאינה תקנית. 5. בד בבד, התחוורו למבקשים העובדות הבאות: § חלק מהשיקים שחכמון העביר לאורדמן, על חשבון דמי השכירות לא כובדו. הדבר גרם לעיכוב בסדר התשלומים ולהצטברות חובות גבוהים של חכמון כלפי המבקשים. חלקם נפרעו באמצעות תשלומים מאוחרים שבוצעו על ידי חכמון, שלא במועדים הקבועים בהסכם השכירות. § במהלך תקופת השכירות, חכמון ביצע בתחום הנחלה, עבירות בניגוד לחוק התכנון והבנייה, בגינן הוגש נגדו כתב אישום, כמי שהחזיק בנחלה. העבירות יוחסו אף לאורדמן, כבעל הזכויות בה. הדיון בכתב האישום, נקבע לחודש אוגוסט 2004. אורדמן ביקש להבטיח את התייצבותו של חכמון בבית המשפט במועד הדיון, כדי שייטול על כתפיו את האחריות לביצוען של העבירות, הן מהטעם שהוא אכן ביצע אותן והן על שום רצונו של אורדמן לשמור על שמו הטוב, לבל יוכתם בפלילים, בהיותו עובד ציבור המחזיק בתפקיד בכיר (מנהל משרד הרישוי של אזור הדרום). (כתב האישום מצוי בתיקי החקירה המשטרתיים שנפתחו בעניינם של הצדדים, אשר הוצגו כמוצג, לבקשת שני הצדדים). בנסיבות אלו, לא אצה לאורדמן הדרך לפנות את חכמון מהנחלה, טרם מועד הדיון בכתב האישום, כך לטענתו. § לחכמון עבר פלילי בעבירות שונות, מרביתן בתחום הזיוף וההונאה, בגינן הוא ריצה תקופות מאסר שונות, החל משנת 1988 וכלה, במהלך השנים 2000 עד 2002 - בהן ריצה מאסר בן 18 חודשים, אשר הושת עליו בגין עבירת שוחד. § בניגוד לטענת חכמון, לפיה הוא החזיק בנחלה, עובר לתפיסתה על ידי המבקשים, טוענים המבקשים, כי הנחלה נמצאה על ידם נטושה ומוזנחת וניכר היה עליה, כי איש לא התגורר בה דרך קבע. בעת תפיסתה, נמצא בבית אדם, אשר טען כי שכר מחכמון חלק מהבית, לתקופה בת 3 חודשים (העד בוהדנה). המבקשים טוענים כי חכמון עזב את הנחלה בחודש ספטמבר 2004, או בסמוך לו. חכמון הציג בפני חוקרי המשטרה מסמכים, מהם עולה, כביכול, כי רכש מאורדמן את זכויותיו בנחלה. כך, הוא הציג מסמך הנושא את הכותרת "הסכם שכירות ואופציה לרכישה" ולפיו, הוא שכר את הנחלה בחודש ינואר 2000, לתקופה בת 24 שנים וכן הוענקה לו אופציה לרכישתה. מסמך נוסף מלמד על כך, שבחודש מרץ 2000, חכמון הודיע לאורדמן, כך לכאורה, על מימוש האופציה. כמו כן, הוצג מסמך הנושא את הכותרת "זכרון דברים", לפיו חכמון רכש, לכאורה, את הזכויות בנחלה, עבור בנו, רותם. אורדמן כפר בקיומם של המסמכים הללו, הן בחקירתו במשטרה, והן במהלך הדיון בבקשה. הוא טען כי החתימות המתנוססות עליהם והנחזות להיראות כחתימותיו - זויפו וכי לא היו דברים מעולם - למעט הסכם השכירות , העומד ביסוד הבקשה ואשר תוקפו פקע זה מכבר. חכמון היה מעורב בעסקאות שונות, מרביתן נגועות ברמייה והונאה, אשר להן זיקה לשכירת נחלות במושבים. שני עדים מטעם המבקשים העידו, כיצד הונו, כך לטענתם, על ידי חכמון, אשר נטל מהם כספים, רכוש ומקרקעין בדרכי רמייה והונאה. § פניותיהם של המבקשים לחכמון, להשיב לידיהם את הנחלה, בתום תקופת השכירות עלו בתוהו. הם אף נתקלו בקושי לאתרו ופניותיהם הטלפוניות, הושבו ריקם. סמוך למועד פקיעת חוזה השכירות של דירת מגוריהם ברחובות, לקראת סוף חודש דצמבר 2004, שיגרו לו המבקשים מכתב דרישה לפינוי הנחלה, באמצעות עורך דין. המכתב נותר בלא מענה. בצר להם, משנותרו ללא קורת גג, הם החליטו לשוב לביתם, אשר נגזל מהם ואף ננטש והוזנח על ידי חכמון. תפיסת החזקה בנחלה, היתה ללא שימוש בכוח או באלימות. ד. גרסת חכמון (ובנו) 1. ביסוד התלונה שהגיש חכמון למשטרה, נגד המבקשים, עומדת טענתו, לפיה, הוא בעל הזכויות בנחלה, אותן רכש מאודרמן בתמורה לסך של 475,000 דולר, אשר מתוכם שילם, על חשבון הרכישה סך של כ - 185,000 דולר. חכמון הציג בפני חוקרי המשטרה את מסמכי הרכישה הנטענים. הוא שב והציגם בבית המשפט ושאלת תוקפם תידון בהמשך. 2. חכמון לא כפר בזכויותיו הרשומות של אורדמן בנחלה, ברם טען, כאמור, כי רכש אותן. לשיטתו, הסכם פורמלי טרם נחתם בין הצדדים, הואיל והוא ביקש לרכוש את הנחלה עבור בנו, רותם, המשיב מס' 3, אשר היה קטין בעת עריכת מסמכי הרכישה, בשנת 2000. הוסכם, לדבריו, כי החוזה הפורמלי ייערך, עם הגיע רותם לבגרות (רותם יליד 1985, הגיע לגיל הבגרות בשנת 2003). 3. חכמון הציג אישורים, הנחזים להיראות חתומים בידי אורדמן, לפיהם קיבל תשלומים בגין רכישת הנחלה. לדבריו, בשנת 2004 נודע לו, כי על הנחלה רובץ משכון, לטובת אחד בשם יוסי לז'ה, בגין חוב של אורדמן כלפיו בסך 200,000 דולר וממועד זו ואילך, הוא חדל להעביר לאורדמן כספים על חשבון תמורת הנחלה. מהטעם הזה, העסקה לא הושלמה. 4. חכמון טוען, כי מכוח זכויותיו הנרכשות, החזקתו בנחלה מעוגנת בדין, ולפיכך, המבקשים עשו דין לעצמם, משפלשו לנחלה, תוך הפרת החוק. משכך, עומדת לו הגנת סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין, המעניקה לו זכות לפנותם, באמצעות המשטרה. נוכח פנייתו המיידית למשטרה - הוא זכאי לסיועה. 5. חכמון טוען, כי המבקשים השהו את הגשת הבקשה דנן. אם אכן, כטענתם, היה עליו לפנות את הנחלה בחודש מאי 2004 - פנייתם לבית המשפט בחודש ינואר 2005 מהווה שיהוי , המקים טעם לדחיית הבקשה. 6. הוא מוסיף וטוען, כי אין בפי המבקשים הסבר מניח את הדעת, לפשר פנייתם לועד המושב, לשם קבלתו כחבר מושב, סמוך למועד פקיעת ההסכם הנטען על ידם, הוא הסכם השכירות, כמו גם אין בפיהם הסבר, על שום מה השהו את פנייתם אליו, באמצעות עורך דין, עד לחודש דצמבר 2004. 7. חכמון אינו כופר בחתימתו על הסכם השכירות, העומד ביסוד הבקשה, ברם לטענתו, המדובר בהסכם פיקטיבי, אשר נכרת לבקשת אורדמן ונועד לשרת את ענייניו מול אשתו, עמה היה מסוכסך. לפיכך, אין לייחס לו משקל. 8. חכמון טוען, כי בינו לבין אורדמן קיימים יחסי חברות ורעות מזה 30 שנה. לדבריו, אורדמן ביקש למכור לו את הנחלה, מאחורי גבה של אשתו, בשל הסתבכותו בהלוואות בשוק האפור. לדבריו, הוא נהג להלוות לאורדמן כספים, כדי לסייע לו לפרוע את חובותיו לשוק האפור. משהגיע חובו של האחרון כלפיו, לסך 50,000 דולר ולשם פירעונו, הם הגיעו להסכמה כדלקמן: § בתאריך 1 בינואר 2000 נחתם ההסכם, לפיו חכמון שכר מאורדמן את הנחלה, לתקופה בת 24 שנים, בתמורה לסך של 500 דולר לחודש, עם אופציה לרכישתה. הנחלה היתה מושכרת באותה עת לאחרים, ולפיכך הוסכם שהחזקה בה תועבר לידיו, עם פינוייה. (העתק צילומי של "הסכם השכירות + אופציה לרכישה" ועל גביו אישור של "דן בקר, עו"ד" על דבר "העתק מתאים למקור" - נספח א' לתצהירו של חכמון). בהסכם, קבעו הצדדים, כך לטענת חכמון, את התנאים הבאים: א. סעיף 4 להסכם קובע: "ניתנת בזאת לשוכר אופציה לרכישת הנחלה באמצעותו ו/או מי מטעמו (להלן:'האופציה')". ב. סעיף 6 להסכם קובע: "במעמד חתימת הסכם זה המשכיר קיבל מאת השוכר סך השווה ל - 50,000 $ (חמישים אלף) דולר ארה"ב וחתימת המשכיר על הסכם זה מהווה קבלת הסכום הנ"ל. ) (ההסכם יכונה להלן "הסכם הרכישה"). § בחודש מרץ שנת 2000 (ללא תאריך מדויק - ו.מ) הודיע חכמון לאורדמן על רצונו לממש את האופציה במכתב כדלקמן: "בהמשך לשיחתנו, הריני להודיעך בזאת על מימוש האופציה לרכישת המשק במושב בניה משק 66 ונמשיך להעביר אליך כספים וחוזה יחתם כאשר לבן רותם שלום... יהיה בגיר, הווה אומר ימלאו לרותם 18 שנים". בשולי המכתב מופיעה לכאורה, חתימתו של אורדמן, לצד חתימת חכמון (יכונה להלן: "מכתב האופציה" - נספח ב' לתצהירו של חכמון). § בתאריך 12.3.00 נחתם, על פי הנטען, זיכרון דברים בין אורדמן לבין חכמון - עבור בנו, רותם - אשר זו לשונו: "הנדון: מימוש האופציה לפי מחיר שסוכם 475,000$ ... לפי סיכום ש $ - 4.31 ₪ לדולר ארה"ב. סוכם כל המיסים החלים על המוכר ישולמו על ידו וכל המיסים החלים על הקונה ישולמו על ידי הקונה. מוסכם על ביצוע בעין של ההסכם הנ"ל. דמי הסכמה למינהל ישולמו ע"י המוכר. ומס רכישה על ידי הקונה . ולראיה באנו על החתום: בשם רותם חכמון, בכבוד, (-) עמי חכמון. (-) איציק אורדמן" (יכונה להלן: "זכרון הדברים" נספח ג' לתצהיר חכמון). § חכמון הציג 9 אישורים, הנחזים להיראות בחתימת ידו של אורדמן, על קבלת סכומים שונים על חשבון רכישת הנחלה. (נספחים ו1 - ו9). חלק ניכר מהאישורים, מתייחסים לתשלומים בסכומים של למעלה מ - 100,000 שקלים. יתרתם מאשרים קבלת סכומים קטנים יותר, החל מ - 5,000 ₪ ועד 18,000 ₪. אורדמן טען כי האישורים זויפו, למעט האישור ו3, אשר לטענתו, הסכום בו זוייף (אישור על קבלת סך 117,000 ₪) וכן האישור ו6, המהווה אישור אותנטי, לדבריו, בגין קבלת דמי שכירות. באשר לאישור ו7 - המאשר קבלת סך של 18,000 ₪, אורדמן לא יכול היה לאשר אם מדובר בחתימתו אם לאו. על יסוד המסמכים הללו, חכמון טוען כי רכש זכויות טובות בנחלה וכי קנויה לו זכות להמשיך ולהחזיק בה. לפיכך, על המבקשים לפנותה. ה. המסגרת הנורמטיבית 1. ככלל, שיטת המשפט הנהוגה, מסתייגת מעשיית דין עצמית. חסרונותיה של זו גלויים לעין, שהרי יש בהתרתה כדי סיכון שלום הציבור והסדר הציבורי. החשש ממעשי אלימות, בין בעלי הדין, הוא העומד ביסוד הכלל. (ראה פרופ' אנגלרד, ספר טדסקי, דיני נזיקין, מהד' 2, עמ' 533; הנשיא אגרנט בבג"צ 109/70 המוטראן הקופטי נ' שר המשטרה, פד"י כה(1) 225, 240). בעל דין, המבקש לממש את זכויותיו, אגב שינוי מצב עובדתי, חייב לנקוט בהליך משפטי. (ראה רע"א 4311/00 - מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון . פ"ד נח(1), 827 עמ' 836-837). דרך המלך, אפוא, למימוש זכות במקרקעין, הינה באמצעות נקיטת הליך משפטי. הדברים יפים, אף ביחס לטוען לזכות במקרקעין, התופס את המקרקעין מידי מחזיק שלא בזכות. אדם אינו רשאי לעשות שימוש בכוחותיו העצמיים כדי לממש את זכותו הנטענת: "המשפט אומר, כביכול, לזכאי האמיתי לנכס שהוציא את הנכס מידי המחזיק במקום, להיזקק להליכים משפטיים, כי הדין מסתייג מעשיית דין עצמית. מכאן, שהדבר טומן בחובו סכנה של הפרת הסדר הציבורי. המדיניות המשפטית היא להפוך בעלי ריב לבעלי דין ולא להניח לאדם לנהוג כשופט בעניינו הוא". (ויסמן החזקה, עמ' 43). 2. החוק מעניק, אפוא, הגנה למחזיק באשר הוא, בין אם חזקתו בדין ובין אם אינה כדין - כל עוד היא קיימת בפועל. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, מהווה חריג לכלל הנוהג ותחולתו כפופה לקיומם של תנאים ברורים, קרי; עשיית דין עצמי מותרת, למניעת הסגת הגבול בשעת מעשה וכן קנויה רשות להוציא מסיג גבול, באמצעות כוח סביר, כאשר הפלישה טרייה, בתוך פרק זמן של 30 יום. לעניין זה, זכאי המחזיק להסתייע במשטרה, המשמשת כזרועו הארוכה. 3. סעיף 19 לחוק מסמיך את בית המשפט להורות על החזרת המצב לקדמותו, מקום בו המחזיק עשה דין לעצמו והוציא את הפולש מהמקרקעין, כל אימת שהחזקה במקרקעין ניטלה מידי המחזיק, בין אם החזיק במקרקעין בזכות ובין שלא בזכות, אף אם הפולש טוען לזכות טובה יותר לחזקה במקרקעין, מזו הנטענת על ידי המחזיק - כל זאת, בלא בירור טיב זכויותיהם של הצדדים במקרקעין. (ראה רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ. אביגדור עוקשי ואח', פד"י נה (3) 294 להלן: "פס"ד עוקשי). 4. הגם שזה הכלל - המחוקק מצא לנכון, להעניק לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת, להחליט לדון בזכויות המהותיות של שני הצדדים בקרקע, בעת ובעונה אחת עם התביעה הפוססורית המוגשת ובכך, למנוע את ההפרדה בין הדיון בדבר השבת המצב לקדמותו, אשר עיקרו ההגנה על החזקה לבין ההכרעה בזכויות בנכס. היה וכך, ניתן להשאיר את המצב על כנו, עד להכרעה בשאלת הזכויות. לעניין זה, ראה פס"ד עוקשי מפי כב' השופטת פרוקצ'ה: "הוראה זו (סעיף 19 - ו.מ) משלבת בין התפיסה השוללת עשיית דין עצמית שלא בדרך המוכרת בסעיף 18 (ב) לחוק אפילו תופס החזקה טוען לזכות בנכס, לבין מתן האפשרות, חרף עשיית דין עצמית כזו, לברר את שאלת הזכויות המהותיות של הצדדים לנכס בדרך של כריכה יחדיו בהליך משולב את מכלול השאלות כולן". 5. ההחלטה אם להשיב את המצב לקדמותו או להשאירו על כנו, כפי שנוצר על ידי עשיית דין עצמי תיעשה על ידי בית המשפט "ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון". הנחייה זו מותירה בידי בית המשפט שיקול דעת נרחב. 6. הכלל הוא אפוא, שאין אדם עושה דין לעצמו ואם עשה כן - יש להחזיר את המצב לקדמותו, עד לבירור זכויותיהם של הצדדים לגופן, ברם, כאשר על פני הדברים, זכותו של העושה דין לעצמו עדיפה על פני זכות המחזיק בפועל, כי אז ייטה בית המשפט להכריע בזכויות הצדדים לגופן מבלי להורות על השבת במצב לקדמותו. במקרה כזה - "בית המשפט יסדיר את עניין ההחזקה בפועל במקרקעין עד להכרעתו הסופית בעניין זכויות הצדדים, כפי שייראה בעיניו לצודק ובתנאים שיקבע". (ראה ע"א 756/80 שלמה רוזנשטיין אוח' נ. הרשקו סולומון ואח', פ"ד ל"ח (2) 113). ו. דיון והכרעה 1. גרסת המבקשים זכויותיו הרשומות של אורדמן בנחלה, אינן שנויות במחלוקת. לפיכך, על פני הדברים, לאורדמן הזכויות בנחלה ומכוחן, קמה זכותו להחזיק בה. נחה דעתי, כי חוזה השכירות העומד ביסוד הבקשה, משקף נכונה את יחסי הצדדים. אודמן העיד, כי משנת 97', אין הוא מחזיק בנחלה. תחילה השכיר אותה למשפחת שמגר ולאחר מכן, למינץ, בהתאם לחוזה שכירות שהוצג. מעדותו עולה, כי הוא נהג להשכיר את הנחלה לתקופות קצובות, בנות שנה, עם אופציה להארכה לשנה נוספת. חוזה השכירות ממשיך אפוא, את נוהגו של אורדמן כפי שהיה בעבר. 2. אין חולק, כי חכמון נכנס בנעלי מינץ והעביר לו את יתרת דמי השכירות בגין שנת השכירות הראשונה, אשר שולמו על ידי מינץ מראש לאורדמן. חכמון אישר עובדות אלו בחקירתו במשטרה, ראה עמ' 1 להודעתו מיום 18.1.05 פ"א 671/05: "במהלך הדברים האלה גר במושב בניה 66 דייר רואה חשבון מאשדוד... הדייר זה גם רצה לעזוב והיה מגיע לו כסף ואני העברתי לו כסף בהעברה בנקאית, אני חושב על סכום 25,000 או 30,000 ₪ ואז הוא פינה את המשק". לפיכך, טענת חכמון, לפיה הסכם השכירות נחתם למראית עין, אינה מתיישבת עם העובדות, אותן אישר הוא עצמו. 3. הטענה, לפיה חוזה השכירות נערך למראית עין, כדי לרצות את הגב' אורדמן - אינה סבירה על פניה; חכמון לא מסר הסבר, על שום מה נזקק אורדמן לרצות את אשתו באמצעות חוזה השכירות. לדברי בני הזוג, המשבר בנישואיהם חלף שנתיים קודם לחתימתו של חוזה השכירות ולפיכך - נשמט לכאורה, היסוד לטענת חכמון. זאת ועוד, אם חוזה השכירות נערך למראית עין, על שום מה חכמון ביקש שייחתם בשם חברת "א.ר. רותם אחזקות בע"מ"?! לכאורה, כל חוזה בינו לבין אורדמן היה בו כדי ל"רצות" את הגב' אורדמן. לא נמצא אפוא, יסוד לגרסת חכמון, ביחס להסכם השכירות. אין לה אחיזה במציאות. על יסוד תוכנו של חוזה השכירות -תיבחנה בהמשך זכויותיהם של הצדדים. 4. גרסת חכמון גרסת חכמון, לפיה רכש מאורדמן את זכויותיו בנחלה ואף שילם על חשבון התמורה את הסך של 185,000 דולר, מופרכת על פניה, מן הנימוקים הבאים: § עדותו של חכמון היתה מגמתית ורצופת סתירות, תמיהות ותיאורים שאין להאמין להם. הוא הוסיף לגרסתו עובדות וגרע מהן, כיד הדמיון הטובה עליו, בהתאם לשאלות שהונחו בפניו. לא היה ברשותו ולו מסמך אחד מקורי, אשר תמך בדבריו. אף מסמכים, אשר עו"ד טננבלט, בא כוחו דהיום, אישר כי מדובר ב"העתק מתאים למקור" -לא הוצגו במקורם, הגם שלטענתו, המקור מצוי בידי בא כוחו. חכמון טען לגביהם, כי הציגם, הואיל ונמצאו ברשותו, באקראי, הגם שלא התכוון מראש להציגם. § המסמכים שהציג להוכחת זכויותיו בנחלה, לכאורה - מעוררים, בלשון המעטה, תמיהות רבות. באשר להסכם הרכישה - חכמון לא מסר כל הסבר על שום מה תקופת השכירות נקבעה ל - 24 (!) שנים. למעשה מדובר בתקופת חכירה, לכאורה, אשר תוקפה מותנה ברישומה בלשכת רישום המקרקעין. החכרת נחלה לתקופה בת דור - ללא מתן הסבר לפשרה - שומטת את היסוד לתוכנו של ההסכם. § אף ההודעה בדבר מימוש האופציה וזיכרון הדברים שנחתם לכאורה, בעקבותיה - מעוררים, למצער, תמיהה, אם לא גיחוך. לא ברור על שום מה חתימתו של אורדמן מופיעה על גבי ההודעה בדבר מימוש האופציה, חרף העובדה שההודעה ממוענת אליו ועל פניה, היא לכאורה, חד צדדית. § באשר לזיכרון הדברים - זה אינו עונה להגדרת "עסקה במקרקעין", כמשמעה בסעיפים 7 ו- 8 לחוק המקרקעין. אין בו את ה"מסוימות" הנדרשת לצורך הבשלתה של עסקה לכדי "עסקה במקרקעין". כך, אין בזיכרון הדברים מועדי תשלום, מועד מסירת החזקה בנחלה לידי הקונה אינו נקוב בו, כמו גם, אין תיאור מדויק של הנחלה, על מרכיביה השונים, שטחה, החלקות הכלולות בה, המבנים הבנויים עליה וכד'. לפיכך, אין לראות בזיכרון הדברים משום עסקה ואף לא התחייבות לעשות עסקה. § זאת ועוד, ברי, כי ה"עסקה" לא דווחה לרשויות המס או למנהל מקרקעי ישראל, היא אף לא קיבלה את אישורו של בית המשפט, חרף היותה עסקה עבור קטין. מס רכישה לא שולם ולא ננקטו הצעדים הנדרשים והמקובלים להבטחת זכויותיו של הקונה. § האישורים בדבר התשלומים, לכאורה, שהועברו לידי אורדמן על חשבון רכישת הנחלה, אינם הראיה הטובה ביותר להוכחת תשלום. § הגם שאורדמן כפר בחתימותיו על המסמכים - לא הוצגה חוות דעת מומחה להוכחת אמיתות החתימות. על פניהן, החתימות הנחזות להיראות חתימותיו, על גבי המסמכים, מעוררות תמיהות רבות. ניתן להבחין, אף בעין בלתי מקצועית, כי שלוש מתוך החתימות המופיעות על גבי הסכם הרכישה, מכתב מימוש האופציה וזיכרון הדברים - זהות לחלוטין. הדבר אכן מעורר את החשד כי מדובר בזיוף חתימות. § חכמון וכן בנו, רותם, הפליגו בתיאור עושרם של שני ילדיו של חכמון, אשר לטענתם, ירשו נכסים עצומים מסבתם והם המקור לכספים ששולמו. לא הוצגו ראיות, אף לא לכאורה, לביסוס הטענה. כך, לא הוצג צו ירושה, לא הוצגו חשבונות בנקים או נסחי רישום להוכחת הטענות. § חכמון ביקש להציג עצמו בפני בית המשפט כאדם עשיר ומבוסס. הוא גרס, כי הלווה לאורדמן כספים בסך 50,000 דולר (עד לשנת 2000). בנוסף, הוא התחייב לרכוש את הנחלה בתמורה לסך 475,000 דולר, אותו התחייב לשלם במזומן. במהלך השנים 2001 - 2002 שילם לטענתו, סך של כ - 185,000 דולר. הכיצד דברים אלו מתיישבים עם כתב הגנה, שחכמון הגיש בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, תמ"ש 4950/03, בגין תביעה למזונות שהוגשה נגדו על ידי בתו הקטינה, שם טען כי הינו אדם עני ואביון, או כדבריו: "הנתבע (חכמון - ו.מ) חי ברמה השואפת מתחת לאפס, אין לו רכב, אין לו אף מוצר חשמלי בבית, למעט טלוויזיה קטנה וטוסטר. בנוסף, הנתבע עומד להכריז על עצמו כפושט רגל" (נספח ח' לתצהיר אורדמן). § חכמון העיד כי התחוור לו, לפני כשנתיים, שהנחלה משועבדת לאדם בשם יוסי לז'ה, ללא הגבלת סכום. לדבריו, מהטעם הזה, הפסיק להזרים לידי אורדמן כספים על חשבון רכישת הנחלה. לא הובאו ראיות לביסוס הטענה, הגם שבמנהל מקרקעי ישראל נרשם שעבוד לטובת הגב' אורדמן, לדבריה, על רקע המשבר בנישואיה שאירע בשנת 2000. זאת ועוד; לא ברור על שום מה חכמון לא נקט צעדים להבטחת כספו ו/או לבטול ההסכם הנטען, אם אכן גילה שהנחלה משועבדת לאחר?! העולה מכל האמור לעיל הוא, כי על פני הדברים וכל עוד לא תוכח גרסת חכמון באמצעות ראיות טובות יותר - אין להאמין לדבריו ואין לסמוך על גרסתו. 5. עשיית דין עצמי על ידי המבקשים טענת המבקשים, לפיה חכמון נטש את הנחלה, לא הוכחה. ברי, כי השליטה בנחלה היה בידיו והוא עשה בה כבשלו, הגם שככל הנראה לא התגורר בה, דרך קבע, עובר לתפישתה על ידי המבקשים. מצבו המוזנח של הבית, כפי שהמבקשים העידו עליו, לרבות הצגת תמונות - מלמד על כך שלא השתכנו בו דיירים דרך קבע. חיזוק נוסף ניתן למצוא בעדויותיהם של עדי ההגנה, הגב' בלומשטיין ובנה, יוסי (אשר הוכרזו כעדים עוינים) , שהעידו כי חכמון ביקש מהם להודיעו, כל אימת שמישהו מנסה להיכנס לבית או לנחלה. אדם השוכן דרך קבע בביתו, חזקה עליו כי אינו מבקש משכניו להודיעו כל אימת שמאן דהוא פוקד את ביתו. ברי, כי בקשת חכמון מלמדת על הסכסוך שהיה תלוי ועומד בין הצדדים ועל חששו שמא המבקשים ינצלו את העדרו מהנחלה ויתפשו בה חזקה. זאת ועוד, בכתב ההגנה מיום 14.3.03 שהוגש על ידי חכמון בתמ"ש 4950/03 הנ"ל, הוא ציין את כתובתו ברח' סמילנסקי 26 ברחובות. בנו, רותם העיד, כי אף בימים אלו חכמון מתגורר בכתובת זו, דירה המצויה בבעלות הבן, כך לדבריו. בעת תפיסת החזקה, איש לא נכח בנחלה, למעט דייר אשר שכר מחכמון את האגף העליון בבית, לתקופה בת 3 חודשים, כך לדבריו. מצבור העובדות מלמד, כי הגם שהמבקשים עשו דין לעצמם, מלאכתם היתה קלה, הואיל והבית היה עזוב ולפיכך, לא נדרש שימוש בכוח או אלימות לתפיסתו. 6. שיהוי באי כוח המשיבים טענו כי המבקשים השתהו בהגשת הבקשה ולפיכך, דינה להידחות. לטענתם, נוכח טענת המבקשים, לפיה תקופת השכירות הסתיימה כבר בחודש מאי 2004 - היה עליהם לנקוט הליכים נגד חכמון סמוך לאחר מועד פקיעת הסכם השכירות. משלא עשו כן - הם השהו את הגשת הבקשה ובכך, נשמטה זכותם לסעד המבוקש. הגם שברי כי המבקשים לא פעלו נמרצות לפינויו של חכמון, מייד לאחר פקיעת הסכם השכירות - אין לקבל את טענת המשיבים בדבר קיומו של שיהוי. המבקשים טענו כי לא הצליחו לאתר את חכמון. זאת ועוד, לא מן הנמנע, כי כל עוד חוזה השכירות בגין דירתם ברחובות היה תקף - לא אצה להם הדרך. בנוסף, אורדמן ציין, כי היה לו עניין "להחזיק" בחכמון עד למועד קיום הדיון בכתב האישום, בבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר נקבע לחודש אוגוסט 04'. יתכן, כי אף מהטעם הזה, הוא לא מיהר לנקוט בהליכים לפינויו של חכמון. כך או כך, יש לבחון את שאלת השיהוי - אם אכן השהו המבקשים את הגשת הבקשה אם לאו - החל מהיום בו תפסו החזקה בנחלה, ב - 16.1.05. המחוקק לא הגביל בעל זכות במקרקעין במועדים, ככל שאלו נוגעים לעשיית דין עצמי, שהרי זכות זו, על פניה, לא הוכרה על ידו, אלא בהתקיים תנאים מיוחדים. ההגבלה במועדים חלה על המחזיק במקרקעין, אשר הזכות להוציא את הפולש מתוכם, עומדת לו בתוך 30 יום מיום הפלישה. הבקשה הוגשה מיד לאחר מועד הגשת התלונה נגד המבקשים, ללמדך כי לא חל עליה שיהוי. ז. סוף דבר על יסוד הראיות והעדויות מטעמם של הצדדים, אני קובעת, לצורך הדיון בבקשה זו כדלקמן: 1. אורדמן הינו הבעלים הרשום של הזכויות בנחלה. 2. זכויות חכמון להחזיק בנחלה נגזרו מחוזה השכירות שנכרת בין הצדדים ולפיו, פקעה הזכות בתום תקופת השכירות, ביום ה - 31 למאי 2004. 3. מעמדו של חכמון כמסיג גבול התגבש, החל מהמועד בו נדרש על ידי המבקשים לפנות את הנחלה, לאחר תום תקופת השכירות ולמירב ביום 20.12.04 - בו שוגר אליו מכתב דרישה לפינוי. 4. גרסת חכמון, לפיה רכש את הזכויות בנחלה - נמצאה כבלתי אמינה, חסרת יסוד, כמו גם חסרת היגיון וסבירות. 5. תפיסת החזקה בנחלה על ידי המבקשים, נעשתה בניגוד לחוק, תוך עשיית דין עצמי. חרף זאת, על יסוד הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין ובהתחשב בנסיבות בהן נתפסה הנחלה - אין מקום להורות על השבת המצב לקדמותו. על פני הדברים, ברי, כי למבקשים קנויה זכות להחזיק בנחלה, בעוד שחזקתו של חכמון בה, עובר למועד התפיסה - היתה שלא כדין. 6. סיכויי המבקשים לזכות בתובענה להכרה בזכויותיהם הקנייניות בנחלה - טובים. התנהגותו של חכמון נגועה, כך לכאורה, בחוסר תום לב ויש יסוד לסברה כי הציג בפני בית המשפט גרסה שקרית. 7. בנסיבות אלו, יהא זה נכון וצודק שלא להורות בשלב זה, על פינויים של המבקשים מהנחלה וזאת, עד להכרעה בתובענה שהגישו בת.א. 4043/05. אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ומורה על צו זמני, האוסר על המשיבים 1 - 3 לנקוט צעדים מכל סוג שהוא, לפינויים של המבקשים מהנחלה וזאת עד להכרעה בתובענה בת.א. 4043/05. המשיבים 2 ו -3 ישלמו למבקשים הוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משטרהמקרקעיןחוק המקרקעיןצוויםצו עשה