החזר הוצאות תיקונים בגג בית משותף 1. זהו ערעור על פסק-דינו של המפקח על בתים משותפים בירושלים (כב' המפקח פנחס לוי; להלן: המפקח) בתיק 67/04 מיום 9.8.05, לפיו נדחתה תביעת המערערת להחזר הוצאות תיקונים שנעשו על ידה בגג, שהנו רכוש משותף, והיא חויבה בהוצאות משפט בסך 10,000₪ בתוספת מע"מ. הערעור מתייחס גם להחלטת ביניים של המפקח מיום 19.10.04, בה חויבה המערערת בהוצאות בסך 2,000₪ בתוספת מע"מ, ללא קשר לתוצאות ההליך או המשפט (להלן: ההחלטה או החלטת המפקח). הרקע העובדתי 2. הסכסוך דנן הנו בין בעלי דירות בבית הרשום בפנקס הבתים המשותפים והידוע כגוש 30415 חלקה 176 (להלן: הבית או הבית המשותף). בבית הנדון 43 יחידות, כאשר למערערת זכות חכירה בשתי יחידות (תתי חלקה 9-10), החל משנת 93'. המערערת איננה מתגוררת בבית ואינה מחזיקה בפועל בנכס שלה, אלא משכירה אותו לאחרים המפעילים בו סופרמרקט (להלן: החנות). גג החנות, המצויה במפלס התחתון של הבית, מהווה את חצר הכניסה למפלס העליון של הבית המשותף, והנו רכוש משותף. בחלוף הזמן, נפגע האיטום של הגג, מה שגרם לנזילות ולחדירת מים מהגג לתוך החנות. המערערת ביצעה בעצמה שלושה תיקונים בגג שמעל הנכס שלה, כמפורט להלן: תיקון בשנת 95', בגינו הושב לה מלוא הסכום על ידי המשיבה; תיקון בשנת 2002, בגינו תובעת המערערת החזר בסך 17,700₪ (להלן: התיקון הראשון); וכן בשנת 2003, בגינו תובעת היא החזר נוסף בסך 14,842₪ (להלן: התיקון השני). החלטת המפקח 3. בדיון הראשון, הסב המפקח את תשומת לב הצדדים כי התובענה תוכרע על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, וכי לאור כתבי הטענות הנו סבור שסיכויי התביעה קלושים ביותר. בעקבות זאת, ביקשה המערערת לפסלו, אך בקשה זו נדחתה על ידו ביום 23.9.04. בישיבת ההוכחות הראשונה מיום 13.9.04 החליט המפקח להפסיק את הדיון בעיצומו, וזאת בגין התנגדויות חוזרות ונשנות של באת-כוח המערערת, והתערבות בלתי פוסקת מצדה במהלך חקירתם הנגדית של שני עדים מטעם המערערת. לבקשת בא כוח המשיבה, החליט המפקח לפסוק הוצאות למשיבה בגין הנימוקים הבאים: הוא מודע היטב לכך שהגורם האחד והיחיד להפסקת הדיון הנו התנהלות באת-כוח המערערת, אשר עשתה כל אשר לאל ידה כדי להפריע ולסכל המהלך התקין של הדיון; הפרוטוקול משקף התנצחות בלתי פוסקת מצד באת-כוח המערערת, למרות הוראה מפורשת של המפקח שאם תימשך התנהגותה זו, יאלץ הוא להפסיק את הדיון; הדיון נועד לשמיעת כל עדי הצדדים, ולו היתה באת-כוח המערערת מתנהגת אחרת ומסייעת למפקח לקיים דיון ראוי, תכליתי וענייני, ניתן היה לסיים את הדיון באותו היום או לפחות לשמוע בו את מרבית העדים. פסק-דינו של המפקח 4. בראשית ציין המפקח, כי במצב הדברים הרגיל, בעל דירה בבית משותף מנוע מלבצע בעצמו תיקונים כלשהם ברכוש המשותף של הבית, אלא אם כן קיבל אישור מפורש לכך מנציגות הבית המשותף. גם במקרה דנן, ציין, כי המערערת קיבלה אישור לעשות התיקון משנת 95', ובפועל, גם קיבלה את מלוא הסכום בחזרה מהמשיבה. אך לא כך לגבי שני התיקונים האחרים; לפי עדות המערערת, היא לא קיבלה אישור או הסכמה לבצע את התיקון הראשון. באשר לתיקון השני, ביום 7.7.03, נשלח על ידי באת-כוח המערערת מכתב לדיירי הבית, ובו דרישה לכנס אסיפת דיירים דחופה כדי לדון בדרכי הטיפול בגג, והתראה שאם לא יעשה כן, תיאלץ המערערת לדאוג לתיקון בעצמה, כאשר כלל הדיירים יהיו אחראים בכל הוצאה שתוציא בגין כך. את הדרישה האמורה דחו הדיירים על הסף. על יסוד העדויות והראיות השונות, קבע המפקח הממצאים הבאים: המערערת פנתה למשיבה בדרישה לבצע התיקונים הנדרשים בגג, ולא נענתה; היא לא קיבלה אישור או הסכמה מהמשיבה, לבצע התיקון בעצמה, או לשלם בעבורו; למרות כל זאת, מתוך שיקולים או אינטרסים אישיים, ביצעה המערערת בעצמה את שני התיקונים, וזאת מתוך ידיעה ברורה שלצורך השבת הכספים יהא עליה לפנות לערכאות; המערערת מודה שלא פנתה לבית המשפט לקבל סעד בעניין התיקון הנדרש שכן תביעה משפטית תארך זמן רב, ולכן העדיפה לבצע את התיקון תחילה ורק לאחר מכן לנסות לגבות התשלום מהמשיבה; שני התיקונים בוצעו בפועל באמצע עונת החורף, עבודה שבדרך כלל אין עושים אותה אלא לאחר הפסקת הגשמים; התיקון השני בוצע על ידי המערערת כשהיא מודעת לכך שהמשיבה מסרבת בכל תוקף להשיב לה הוצאותיה בגין התיקון הקודם; כל התיקונים שביצעה המערערת, לרבות התיקון משנת 95', לא נעשו על רקע נסיבות דחופות כל כך שחובה היה על המערערת לבצעו באופן מיידי - שהרי מדובר ברטיבות מתמשכת, החוזרת על עצמה כמעט לכל אורך השנים, ובידי המערערת היו כל האפשרויות להגיש תביעה למפקח על מנת לחייב את המשיבה לבצע התיקון הדרוש ברכוש המשותף של הבית. בהמשך צוין, כי לפי ההלכה שנפסקה ב-ע"א (י-ם) 179/84 רוס נ' נציגות הבית המשותף, פ"מ תשמ"ה(3) 418 (להלן: פסק-דין רוס), דייר המתקן בעצמו ועל חשבונו את הרכוש המשותף, ומבקש לאחר מכן החזר הוצאותיו, עליו נטל הראייה להוכיח ארבעה תנאים מצטברים: א) היה פגם ברכוש המשותף; ב) ההוצאות היו סבירות בנסיבות העניין; ג) התיקון היה מחויב המציאות; ד) התיקון בוצע ברמה סבירה. ומן הכלל אל הפרט. המפקח קבע, כי אין באינטרס המערערת שלא תחדור רטיבות מן הגג לחנות - דבר לגיטימי כשלעצמו - כדי להעניק לה זכות אולטימטיבית לבצע בעצמה תיקון באותו גג שהוא רכוש משותף, כל אימת שתמצא לנכון לעשות כן ולפי שיקול דעתה הבלעדי, ומבלי שתקיים את הוראות הדין, לפיהן החובה והאחריות לביצוע התיקונים ברכוש המשותף, הנם על נציגות הבית, ובעניינו, על המשיבה. כן קבע, כי לא היתה כל דחיפות לבצע התיקונים הללו על ידי המערערת עצמה, וכשם שידעה להגיש התובענה דנן למפקח, לאחר מעשה, יכולה היתה היא להגיש תביעה לפני ביצוע התיקונים, ולדרוש חיוב המשיבה לבצע התיקון הדרוש ברכוש המשותף. מה גם, ציין המפקח, ישנו ספק שמא התיקון הראשון ואף זה משנת 95' שביצעה המערערת היו ברמה סבירה, שכן לו היו אלה מתבצעים כהלכה, לא היתה נזקקת המערערת לבצע התיקון בשנת 2002 (התיקון הראשון), ותיקון נוסף (התיקון שני) פחות משנה לאחר מכן. לאור האמור, נדחתה תביעת המערערת, והיא חויבה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. טענות הצדדים בערעור 5. לטענת באת-כוח המערערת, יש לבטל החלטת המפקח לחיוב בהוצאות על הפסקת הדיון, ולהורות למשיבה לשלם למערערת ההוצאות בגין התיקונים שביצעה. לדידה, התוצאה אליה הגיע המפקח בפסק-דינו הנה אבסורדית, כלשונה, שכן משמעותה היא שדיירים בבית משותף יוצאים נשכרים עת מסרבים הם לתיקון ליקוי ברכוש המשותף: לא נושאים בעול התיקון, מתעשרים על חשבון הדייר שתיקן את הרכוש המשותף בעצמו ונהנים מרכוש משותף תקין. תוצאה זו נוגדת את ההיגיון, את הדין ואת הצדק. כמו כן, מבקשת היא לחייב המשיבה להשיב הוצאות המשפט ששולמו לה על פי פסק הדין, ואף לחייבה בהוצאות המערערת (בגין התובענה נשוא הערעור ובגין הערעור דנן). להלן פירוט טענותיה והשגותיה: המשיבה מעולם לא העניקה שירותים (כגון: ניקיון, גינון, השקיה או תאורה) לחנויות המערערת, ואף לא תבעה תשלום מסי ועד בית מן המערערת, זולת פעם אחת ב-95', או אז סירבה המערערת מן הנימוק שאיננה חייבת. ב-95', עת פנתה המערערת למשיבה לתיקון הגג, ביקשה המשיבה כי המערערת תבצע את התיקון בעצמה, ותקבל החזר, ואף דרשה להסתפק בתיקון שייתן מענה נקודתי לבעיית הרטיבות ולא איטום כולל לכל הגג, וזאת כדי לחסוך בעלויות. המערערת ביצעה את התיקון הנקודתי, ודיירי הבית השיבו לה את חלקם בהוצאות התיקון. בחורף 2001-2002 חדרו מים מגג החנות, שגרמו לרטיבות קשה וחשש לסכנת התחשמלות ופגיעה בסחורה שבחנות, והמערערת פנתה למשיבה לתיקון הגג, אך זו סירבה. מחוסר ברירה, הזמינה חברה לתיקון הגג. החברה האמורה תיקנה את מקור הנזילה (שהיה בקו תפר אחד), תחילה בפתרונות זמניים במהלך החורף, ולאחר מכן בטיפול יסודי בקיץ 2002. התיקון הראשון אכן פתר את בעיית הנזילה שנבעה מקו התפר שתוקן, אך בחורף הבא, החלה נזילת מים מקו תפר נוסף שהיה בגג החנות וכן ממוקדים נוספים בגג. נזילה זו גרמה לפגיעה במערכת החשמל בחנות, לפגיעה בסחורות ולסכנה חמורה של התחשמלות והחלקה. המערערת פנתה למשיבה ולכל אחד מדיירי הבית, הסבירה את הצורך הדחוף בתיקון הגג בצורה יסודית, ודרשה שהמשיבה תתקן את הגג ותמנע סכנות ונזקים. המשיבה החליטה שלא לטפל בתיקון הגג, ולהתעלם מפניות המערערת. משכך, ובשל הצורך החיוני בתיקון הגג, הזמינה קבלן איטום ותיקנה באמצעותו את הגג בתיקון כולל. צוין, כי לאחר התיקון השני חדלה חדירת המים מהגג, ועד היום הגג תקין לחלוטין. תיקוני הגג האמורים ארכו כמספר ימים, במהלכם לא הביעו המשיבה או דיירי הבית כל התנגדות לביצועם. כמו כן, המשיבה והדיירים מעולם לא טענו שלא היה צורך בתיקונים ולא חלקו על קיום הפגמים בגג, שגרמו לנזקי רטיבות קשים. ניתן להוסיף על כך, שבכתב הגנתה, המשיבה כלל לא חלקה על כך שהיה פגם ברכוש המשותף שחייב תיקון, ולא חלקה על העובדה שהתיקון בוצע על ידי המערערת ברמה נאותה ובמחיר סביר. כל שטענה היה שהיא פטורה מלהשיב למערערת הוצאות התיקון היות שהיא לא משלמת מסי ועד בית. המפקח דחה טענת הגנה זו, ומשכך, היה עליו לקבל תביעת המערערת, ולא לשים בפי המשיבה טענות הגנה שכלל לא נטענו, בפרט כשאין ממש בטענות הללו. בפסק-הדין, המפקח כלל לא התייחס לחוות דעת המומחים מטעם המערערת, אשר העידו על חשיבות התיקון וחיוניותו. המפקח גיבש דעה קדומה כנגד המערערת, עוד בטרם החל הדיון לגופה של תובענה. בקביעות העובדתיות בפסק-הדין נפלו שגיאות: המערערת לא ביצעה את עבודות התיקון מתוך שיקולים אישיים, אלא מאחר והתיקונים היו חיוניים ודחופים; הקביעה כי התיקונים בוצעו באמצע החורף אינה נכונה מאחר ולפי העדויות שהובאו בפני המפקח, באמצע החורף בוצעו תיקונים שהיו בגדר "טיפול נמרץ", ואילו הטיפול הכולל בוצע בקיץ לאחר מכן; התיקון הראשון בוצע כיאות וברמה סבירה, והתיקון השני נדרש משום שהתגלו מוקדי רטיבות ממוקדים אחרים בגג; לא הובאו ראיות שמדובר ברטיבות מתמשכת, ואילו הסכימה המשיבה לשאת במימון איטום כולל של כל הגג, לא היה כל צורך בתיקונים, ואין לזקוף עובדה זו לחובת המערערת. משכך, שגה המפקח עת יישם את פסק-דין רוס על נסיבות המקרה דידן. לפי המבחנים הנקובים שם, היתה חובה על המשיבה להחזיר למערערת הוצאות תיקון הגג: המערערת הוכיחה קיומם של פגמים בגג, התיקון היה מחויב המציאות ובוצע ברמה סבירה, וההוצאות היו סבירות בנסיבות העניין. המפקח חייב המערערת בהוצאות גבוהות (כשליש מסכום התביעה גופא), ששיעורן חורג בצורה קיצונית מן המקובל בהליכים בפני המפקח בפרט, ובהליכים אזרחיים בכלל. ובאשר להחלטת המפקח להשית על המערערת הוצאות הפסקת הדיון, נטען, כי הדיון הופסק בשל התעקשות המפקח שלא לרשום פרוטוקול שישקף את מהלך הדיון כדבעי, וכי לא היתה לכך כל הצדקה עניינית. 6. לטענת בא-כוח המשיבה, יש לדחות הערעור, והוא סומך יתדותיו על פסק-דינו של המפקח, כמו גם על נימוקי החלטתו. בראשית, טען, כי דין הערעור להידחות על הסף הן מאחר וכל כולו נסב על ממצאים עובדתיים, והן משום שלפי סעיף 75 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), המפקח אינו כבול לדיני הראיות ולסדרי הדין. לדידו, טענת המערערת כי למפקח היתה דעה קדומה כנגדה, אין לה על מה לסמוך, זו תחושה סובייקטיבית, שהיא אשר הניעה אותה להגשת הערעור. גם לגופו של העניין, טוען בא-כוח המשיבה, יש לדחות הערעור, וזאת מן הנימוקים דלהלן: המשיבה הכחישה, עוד בכתב הגנתה, את היות התיקונים תיקונים ברכוש המשותף, את ההכרח לביצועם, את הסכומים עצמם ואת תוצאות התיקונים. כל אלה, נוסף על הטענה כי המערערת מעולם לא שילמה מסי ועד בית. המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה הרובץ עליה (לפי פסק-דין רוס): (1) לא הוכח קיומו של פגם ברכוש המשותף - אמנם, המערערת הגישה חוות דעת מטעמה, האחת, של אחי המערערת (יצחק כלפון), מהנדס אינסטלציה ומיזוג אוויר, והשנייה, של מהנדס חשמל (חיים חדד). דא עקא, מאחר וטענתה המרכזית היתה שהנזקים בחנות מקורם באיטום ברכוש המשותף, היה עליה לצרף חוות דעת מומחה בתחום האיטום, אך אף לא אחד מן השניים הנו מומחה בתחום זה, ומכל מקום, אף לא אחד מהם יכול לקבוע בוודאות מה היה מקור הנזילה בחנות. בנוסף, בדין עשה המפקח כאשר לא ייחס כל משקל לחוות הדעת מטעם המערערת, שכן חוות הדעת של אחי המערערת הנה מגמתית, בלתי מקצועית ואף שקרית. בחקירתו הנגדית עלו סתירות ותמיהות, ומשכך, אין לייחס כל משקל לחוות דעתו האמורה. ובאשר לחוות הדעת של מהנדס החשמל - הלה העיד כי לא ראה הנזילות, וכל שאמר היה שאם אכן היתה נזילה ואם אכן זו הגיעה אל מערכת החשמל, הרי שזוהי תוצאה מסוכנת העלולה לסכן חיים. מן האמור לעיל עולה, אפוא, שהמערערת לא הביאה כל ראייה שיש בה כדי לקשור את הנזק הנטען לרכוש המשותף. (2) לא הוכח כי התיקון היה מחויב המציאות, ואפילו ההפך מכך - מן העדויות עולה כי התיקונים בוצעו למרות שלא היתה כל דחיפות ונחיצות בביצועם. חרף טענת המערערת בכתב התביעה כי התיקונים בוצעו בחורף, בדצמבר 2002 ונובמבר 2003, הרי שהמערערת ואחיה הסבירו בעדותם, כי התיקונים בוצעו בקיץ, בחודש יוני 2002, ואילו החשבוניות הוצאו בחורף, לאחר ביצוע התיקונים. לא רק שגרסתם סותרת את הנטען בכתב התביעה, אלא שממנה עולה כי כלל לא היתה דחיפות או נחיצות בביצוע התיקונים. (3) לא הוכח כי הוצאות התיקונים היו סבירות בנסיבות העניין - זאת, הן מאחר שלא הוכחה נחיצות התיקונים, והן מאחר שלא הוכח כי עלותם היתה סבירה. המערערת לא נדרשה לחוות דעת מקצועית של מומחה איטום בטרם ערכה התיקונים, ולכן לא ניתן לדעת האם ההוצאה שהוציאה היתה סבירה בנסיבות העניין. נוסף על כך, עלות התיקון הראשון, כנטען על ידי המערערת, היתה כה גבוהה, עד כי עלתה על עלות התיקון השני, שהיה מסיבי הרבה יותר. לא זו אף זו, חשבונית העסקה הנוגעת לתיקון השני, מתייחסת לשטח של 331 מ"ר, בעוד ששטח הגג דנן הנו 177.1 מ"ר בלבד. (4) לא הוכח כי התיקון בוצע ברמה סבירה. התיקון הראשון שביצעה המערערת לא פתר את בעיית האיטום, וטענת המערערת כי האיטום הראשון פתר את הנזילה מחלק הגג בו בוצע, אין לה כל יסוד והיא לא הוכחה. גם לגבי התיקון השני לא הוכיחה המערערת כי זה בוצע ברמה סבירה. אין די בעדויות העדים מטעמה לפיהן מאז התיקון פסקו הנזילות כלל, והיה עליה לצרף חוות דעת מומחה לתמיכה בטענה זו. באשר לטענה בדבר חוסר הפרופורציה בפסיקת ההוצאות, הרי שההוצאות שפסק המפקח בגין ההליך הארוך והמסורבל שיזמה וקידמה המערערת, אינן חריגות כלל ועיקר, ובוודאי שאין בינן ובין סכום התביעה כל קשר. בדומה, פסיקת ההוצאות בנוגע לדיון שהופסק, היתה כדין. דיון 7. נתייחס תחילה לטענת בא כוח המשיבה, לפיה יש לדחות הערעור היות שהמפקח איננו כפוף לסדרי הדין ולדין המהותי. דין הטענה להידחות מכל וכל. אמנם סעיף 75(א) לחוק המקרקעין קובע: "מפקח הדן בסכסוך רשאי לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט, אם היה משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית צדק; החליט לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט, ירשום את הטעמים שהניעוהו לכך". דא עקא, ברי כי במקרה דנן המפקח לא עשה כן. היפוכו של דבר - בדיון הראשון בתובענה נשוא ערעור זה, שהתקיים ביום 18.4.04, הודיע המפקח לשני הצדדים כי יכריע בתובענה לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, וכי חוות הדעת של המומחים יוגשו בהתאם לדין ובמועדים המתאימים (ראו: מוצג י"ב1 בעמ' 2, ש' 8-9, 17). בדומה, יש לדחות הטענה השנייה שהעלה בא-כוח המשיבה, ולפיה דין הערעור להידחות על הסף היות והלה מכוון כל כולו לעובדות שנקבעו על ידי המפקח. אכן, בית המשפט שלערעור לא יתערב בנקל בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אך אין זה כלל בל יעבור, וייתכן שבית המשפט שלערעור ימצא לנכון לעשות כן, מקום בו נפל פגם היורד לשורשו של עניין, כשהדברים אינם מבוססים על פניהם, או כשהיתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה [ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, תקדין (1998); ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598-599 (1990)]. יתרה מזו. אין לומר כי הערעור דנן הנו "עובדתי גרידא". השאלות העולות הימנו עניינן, בין היתר, יישום הדין על המקרה שלפנינו. משעברנו משוכת טענות סף אלו, נפנה לבחינת טענות הצדדים גופן. 8. ביצוע תיקונים ברכוש משותף - התשתית המשפטית: סעיפי החיקוק המהווים את המסגרת הנורמטיבית לענייננו, הם אלה המצויים בחוק המקרקעין: סעיף 65: "לכל בית משותף תהיה נציגות לשם ניהול ענייני הבית המשותף..." סעיף 69: "הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה או לניהולו של הבית המשותף...". כאמור בפסק-דין רוס, דרך המלך שעל דייר ללכת בה היא פנייה לנציגות בדרישה שיתוקנו הפגמים או הליקויים הקיימים. ברם, במקרה דידן, לאחר שהמערערת עשתה כן, סירבה המשיבה לדרישתה, והמערערת ביצעה התיקונים בעצמה. על מנת לבחון פסק-דינו של המפקח, ולענות על השאלה האם בדין דחה תביעת המערערת להחזר הוצאותיה על תיקון הגג, נביא בראש ובראשונה דבריו של כב' השופט בזק בפסק-דין רוס הנ"ל: "דייר המתקן בעצמו ועל חשבונו את הרכוש המשותף, ומבקש אח"כ החזר הוצאותיו, הוא בגדר 'המוציא מחברו' ועליו נטל הראיה והוא יהא חייב להוכיח שהיה פגם ברכוש המשותף, וכן שההוצאות שהוציא היו סבירות בנסיבות הענין וכי התיקון שנעשה היה מחויב המציאות ובוצע ברמה נאותה, והיה אם ימצא ביהמ"ש שלא היתה הצדקה לדייר למהר ולעשות את התיקון על דעת עצמו, יחייב אולי ביהמ"ש את הדייר בהוצאות המשפט ורשאי יהיה ביהמ"ש ... לפטור את הנציגות מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, אם ראה נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת" (שם, בעמ' 422; ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור, אלא אם צוין אחרת). כפי שציין גם המפקח בפסק-דינו, תכליתן של דרישות אלו הנה למנוע מצב בו כל בעל דירה יעשה דין לעצמו בכל הקשור לרכוש המשותף, ובפרט כאשר אותו חלק של הרכוש המשותף יש לו השלכה וזיקה לדירתו בלבד. לאור האמור, עלינו למקד יהבנו בארבעת היסודות דלעיל, לפי סדרם, כאשר יש להדגיש, כי הללו תנאים מצטברים לחיוב המשיבה בהחזר הוצאות המערערת. להלן תיבחנה השאלות הרלוונטיות, אחת לאחת. 9. (א) האם הוכח קיומו של פגם ברכוש המשותף למרות שהמשיבה חולקת על קיומו של יסוד זה, הרי שהמפקח בפסק-דינו יצא מנקודת הנחה כי היתה רטיבות בגג, קרי: כי היו ליקויים ברכוש המשותף בבית דנן. לדידי, אין מקום להתערב בכך. המערערת אכן הוכיחה כי היתה רטיבות בגג, שגרמה לדליפת מים לתוך חנותה. מעל לצורך, להלן הראיות העיקריות המלמדות על כך: עדות הגב' בן-יחזקאל, שעבדה כקופאית בחנות בשנים 2002-2003, ולפיה "כשהיה שלג באותה תקופה [בשנת 2002] והוא הפשיר, הוא הפשיר לתוך החנות... כל החנות היתה מוצפת מים" [מוצג י"ב2 (פרוט' מיום 13.9.04) בעמ' 2, ש' 10-11]; עדות שוכר החנות, מר רפאלי, ממנה עולה כי הוא נמצא בנכס מיולי 2002, וכי "בחורף הראשון שלי בנכס היו נזילות מהקורה מעל המחשב ומעל ארון החשמל... אני פניתי לתובעת והודעתי לה שלא אוכל להמשיך בשכירות ואז היא טיפלה בעניין" [מוצג י"ב3 (פרוט' מיום 7.2.05) בעמ' 15, ש' 32-39]; חוות דעתו של כלפון (מוצג י"ד) וכן עדותו (מוצג י"ב2 בעמ' 4, ש' 13-31); עדות המערערת (מוצג י"ב3 בעמ' 10, ש' 22; עמ' 11, ש' 18); חשבונית תיקון מחשבי החנות עקב נזילת מים וקצר במערכת, מחודש מרץ 2003 (מוצג ד'). אל מול כל אלו, עדי המשיבה לא חלקו על עצם קיומן של נזילות, ואף לא נשאלו על כך. הכל יצאו מנקודת הנחה כי רטיבות ונזילות אכן אירעו. יצוין, כי אכן, כטענת המשיבה, אין ללמוד מחוות דעתו של חדד לעניין זה, שכן הלה העיד כי ביקר בנכס, לראשונה, כשנה וחצי לאחר התיקון האחרון, וכי מעולם לא ראה את הנזילות (מוצג י"ב3 בעמ' 4, ש' 30-33; וכן ראו: חוות דעתו מוצג י"ג). ובאשר לסתירות שעלו בעדותו של כלפון, כנטען על ידי המשיבה, יצוין, כי למרות שהלה העיד שהוזעק למקום על ידי השוכר רפאלי בחורף 2001-2002 (מוצג י"ב3 בעמ' 2, ש' 19), שעה שהשוכר נמצא בנכס רק מיולי 2002, והמערערת עצמה הסבירה בעדותה כי אין זה כך וכי היה זה גבי הרוש, השוכר הקודם (מוצג י"ב3 בעמ' 10, ש' 12). למרות כל האמור, אין לומר כי אין לייחס כל משקל לעדותו, ולדחותה מכל וכל. אכן, יש והיה לכלפון אינטרס בהיותו אחי המערערת, ומשכך יש לבחון חוות דעתו בזהירות, אך בכל מקרה, עדותו וחוות דעתו תבחנה לפי העניין ולאור הראיות האחרות, באם הללו תומכות בה אם לאו. 10. (ב) האם ההוצאות שהוציאה לתיקון הגג היו סבירות גם לעניין זה לא התייחס המפקח בפסק-דינו מפורשות, היות שנקבע כי ממילא אין מתקיימים התנאים הנוגעים לעניין דחיפות התיקונים וסבירותם. לאחר שבחנתי הראיות לעניין זה, מצאתי, כי המערערת עמדה בנטל ההוכחה גם לעניין זה, ולהלן אפרט. אך קודם לכן אציין, כי עלותו של התיקון הראשון, אשר בוצע על ידי חברת "הר הצופים", הנה 17,700₪ (ראו החשבונית מיום 19.12.02; מוצג ב'). ובאשר לתיקון השני, אשר בוצע על ידי חברת "GR מיטב האיטום בע"מ", עלותו של זה הנה 14,852 ₪ (ראו החשבונית מיום 18.11.03; מוצג ט'). באשר לכך שהתיקון הראשון עלה יותר מן השני, הרי שהמערערת הניחה הסבר מספק לכך: התיקון הראשון כלל החזרת הריצוף על הגג (ראו: מוצג ב'), ואילו בתיקון השני לא רוצף הגג אלא הונחו יריעות ביטומניות לאיטום [ראו: מוצג ט'; עדות המערערת (מוצג י"ב3 בעמ' 11, ש' 35): "העלויות היקרות של התיקון הראשון נבעו בעיקר מהסרת הריצוף והחזרתו", ועדותה שם, בעמ' 14, ש' 6-14]. הסבר זה נתמך גם בעדותו של מבצע התיקון השני, מר גוריון, לפיה לאחר התיקון האמור "אפשר לרצף את המקום וזה נתון לשיקול דעת" (מוצג י"ב3 בעמ' 7, ש' 13). בנוסף, כפי שהעידו כלפון והמערערת, עלות התיקון הראשון כללה הן את הטיפול הזמני שניתן בחורף 2001-2002 והן את השלמת התיקון שנעשה בקיץ 2002, לאחר מכן (עדות כלפון: מוצג י"ב3 בעמ' 2, ש' 23-26, ש' 32; עדות המערערת: שם, בעמ' 12, ש' 6-7). המערערת הציגה הצעת מחיר מיום 26.6.03, מאת "כדי אינסטלציה" (מוצג ח'), הנוקבת במחיר של 52₪ למ"ר לעניין סוג העבודה אותה ביצעו בתיקון השני (איטום ביריעות ביטומניות), כאשר עלות התיקון בפועל היתה נמוכה מכך (38₪ למ"ר; ראו: מוצג ט'). היא אף העידה, כי המשיבה והדיירים הוזמנו להביא הצעות מחיר מטעמם אך הללו לא עשו זאת (מוצג י"ב3 בעמ' 15, ש' 10). ואכן, נציג המשיבה, מר צ'רנוחה, העיד, כי לא הביא קבלן מטעמו על מנת לבדוק הטענות שהעלתה המערערת (מוצג י"ב4 בעמ' 9, ש' 11). יתרה מזאת, המערערת העידה כי התיקונים בוצעו על ידי הקבלן שהציע את ההצעה הזולה והאיכותית ביותר (מוצג י"ב3 בעמ' 11, ש' 41; עמ' 15, ש' 5). ולדידי, יש לקבל עדותה זו, אשר עולה בקנה אחד עם השכל הישר. זאת, הואיל ולמערערת היה האינטרס להוציא הוצאות נמוכות ככל הניתן, שהרי עת הוציאה הסכומים האמורים מכיסה, ידעה היא כי יחלוף זמן רב עד שתקבל הוצאות אלו חזרה, אם בכלל (ראו: עדותה שם, בעמ' 15, ש' 16-17). ובאשר לטענת המשיבה לפגם שנפל בחשבונית התיקון השני (מוצג ט') - אכן שטח הגג הנו כ-177 מ"ר (ראו: מוצג א' בעמ' 3), ואילו החשבונית האמורה מתייחסת לשטח של 330 מ"ר, אלא ששטח זה מתייחס להיקף היריעות בהן נעטף הגג (ראו: מוצג ט'), כך שאין בטענת המשיבה כל ממש. 11. (ג) האם התיקונים היו "מחויבי המציאות" המפקח קבע, כי תנאי זה לא התקיים, וזאת, היות שמדובר ברטיבות מתמשכת החוזרת על עצמה, ובידי המערערת היתה האפשרות לפנות לערכאות משפטיות, תחת עשיית דין לעצמה. עוד קבע, כי המערערת ביצעה התיקונים האמורים מתוך "שיקולים או אינטרסים אישיים". נראה לי, כי אין לקבל קביעות אלה. ראשית, מהחומר אשר הונח בפני, לא עולה כי הוכח שמדובר ברטיבות מתמשכת. המשיבה לא טענה זאת בפני המפקח, והדבר גם לא עלה בדברי העדים מטעמה. שנית, כמצוין בפסק-דינו של המפקח, המערערת פנתה למשיבה בכתב ובעל-פה, אך נענתה בשלילה. לטעמי, סירוב המשיבה נבע מן העובדה שהמערערת לא שילמה מסי וועד, מהתנגדות הדיירים לעצם תפעול החנות, וכן ממורת רוחם מנזקים נטענים שנגרמו לבית על ידי המערערת, הא ותו לא (ראו: מוצג ו', מכתב התגובה של הדיירים לדרישת המערערת להשתתף בהוצאות התיקון הראשון ולכנס אסיפת דיירים על מנת לפתור את בעיית הרטיבות באופן סופי, בו מביעים הדיירים התנגדות נחרצת, ומנמקים זאת באלה). מכאן עולה, כי טענות המערערת כלל לא זכו להתייחסות עניינית מצד המשיבה, וזו לא רק שמיאנה להשתתף בהוצאות, אלא שאף סירבה לבחון את הבעיות שנתגלו על ידי בעל מקצוע זה או אחר [ראו, להמחשת הדברים: מוצג ו' האמור; עדות נציג המשיבה, מר צ'רנוחה, כי כלל לא ראה לנכון לזמן קבלן לבחון טענות המערערת (מוצג י"ב4 בעמ' 9, ש' 11), וכי "זה נכון שאחרי שהתובעת פנתה אלי וביקשה החזר כסף עבור עבודות שעשתה, אמרתי לה שהיא צריכה לשלם את התשלומים המגיעים ממנה עבור מסי ועד בית, שכן לא נוכל לשלם לה מהקופה המדולדלת שלנו" (שם, בעמ' 8, ש' 36-38); וכן עדות המערערת העולה בקנה אחד עם דברים אלה (מוצג י"ב3 בעמ' 10, ש' 36-37; עמ' 11, ש' 7-13)]. לא זו אף זו. המערערת הראתה כי הרטיבות ונזילת המים גרמו לנזקים לא מועטים, בין היתר לסחורות ולמחשבים בחנות, שיבשו את מהלך העניינים הרגיל בה, וייתכן, כי נשקפה מהן גם סכנת התחשמלות, נוכח חדירת מים ללוח החשמל. להלן אביא העדויות והראיות המבססות ממצאים אלה. לפי עדות השוכר, רפאלי: "בחורף הראשון שלי בנכס היו נזילות מהקורה מעל המחשב ומעל ארון החשמל... היתה סכנת החלקה וסכנת התחשמלות. התובעת תיקנה את הנזילה מהקורה, אך בחורף שלאחריו שהיה יותר קשה התחילו נזילות בהמשך החנות בכמויות אדירות... נגרם לי נזק למערכת מיחשוב שעלתה כ-50,000 ₪ ועלות התיקון היתה 10,000 ₪ [ראו: מוצג ד']. נגרם נזק לסחורה שעל המדפים שקשה לתאר אותה. הספקים סרבו לקבל את הסחורה בחזרה" (מוצג י"ב3 בעמ' 15, ש' 32-41 - עמ' 16, ש' 1-3). עדות עובדת החנות, בן-יחזקאל, מחזקת עדותו זו (מוצג י"ב2 בעמ' 2, ש' 10-16). הדברים עלו גם בעדות המערערת (מוצג י"ב3 בעמ' 10, ש' 20-22; עמ' 12, ש' 25-29) ובעדותו של כלפון (מוצג י"ב2 בעמ' 4, ש' 13-16) וחוות דעתו (מוצג י"ד בעמ' 2). יצוין, כי כטענת המשיבה, מחוות דעת המהנדס חדד (מוצג י"ג) ועדותו (מוצג י"ב3 בעמ' 5, ש' 1-15), עולה, למעשה, מסקנה כללית, המתחייבת מן השכל הישר, ולפיה, אם היתה חדירת מים מהגג הרי שהתיקון היה דחוף והיה בו משום פיקוח נפש. הנה כי כן, אל מול קשיות עורפה של המשיבה, ניצבה המערערת בפני מצב בלתי נסבל, בדמות ליקויים שתיקונם לא סבל דיחוי. למרות שבמצב הדברים הרגיל, אל מול סירוב כגון דא היה על המערערת לפנות למפקח כי יחייב המשיבה בביצוע התיקונים, הרי שנוכח הנזקים שנגרמו מן הרטיבות, יש לקבוע כי התיקונים האמורים היו חיוניים ו"מחויבי המציאות". יפים לענייננו דבריו של חברי, כב' השופט זילברטל, בע"א (י-ם) 4371/03 הדני נ' גרייב "...אינני סבור שניתן היה לקבוע שהתיקון לא היה מחוייב המציאות בעת שבוצע על ידי המערער. יתכן שאם היה מדובר בתיקון רכיב שונה, שהליקוי בו אינו משליך ישירות על איכות החיים בדירה ועל האפשרות לעשות בה שימוש סביר, היה מקום לדרוש מהמערער לפנות תחילה לערכאות, כפי שציין המפקח. אך מסקנה זו אינה מתיישבת עם אופי הבעיה (רטיבות) ועם משך התקופה שבמהלכה המתין המערער לפתרון. בירור המחלוקת בערכאות יכול להמשך זמן רב יחסית, ואין זה סביר לחייב את המערער לעבור עוד חורף או שניים כשהוא ממשיך לסבול מרטיבות" (שם, בסעיף 8). בשולי הדברים, יש להתייחס גם לעובדה כי אחד "התמריצים" שהניעו המערערת לביצוע התיקונים היה העובדה ששוכר החנות, רפאלי, פנה אליה והודיע לה שמפאת הרטיבות והנזילות, "לא אוכל להמשיך בשכירות" (ראו: עדות רפאלי, מוצג י"ב3 בעמ' 15, ש' 39; וכן עדות המערערת, שם, בעמ' 10, ש' 17-18). סוגיה דומה עלתה גם בעניין רוס, ושם נקבע: "נראה לי, איפוא, כי אין פסול בדחיפות ביצוע התיקונים ע"י המערערת. המפקח קבע כי מקור הדחיפות לא היה הרטיבות החמורה אלא 'כוונתה (של המערערת) למכור דירתה 'בראש שקט' וללא פגם'... וגם אם המניע לדחיפות היה רצונה של המערערת למכור את דירתה אין זה מניע פסול, דירה רטובה היא מפגע חמור לדייר הגר בתוכה יהיה אשר יהיה" (שם, בעמ' 424). סיכום האמור עד כה הנו, שעלה בידי המערערת לראות שהתיקונים שביצעה היו מחויבי המציאות. 12. (ד) האם התיקונים בוצעו ברמה נאותה בעניין זה קבע המפקח, כי ספק באם התיקונים שביצעה המערערת (התיקון משנת 95' והתיקון הראשון בענייננו) היו ברמה סבירה, שכן לו היו מתבצעים כהלכה, לא היתה נזקקת המערערת לבצע התיקון בשנת 2002 ותיקון נוסף, פחות משנה לאחר מכן. מעיון במכלול החומר שלפני עולה, כי קביעה זו איננה יכולה לעמוד. בראש ובראשונה נפלה שגגה בקביעתו זו של המפקח, עת ביקש ללמוד על סבירות התיקון שנעשה בשנת 95'. אין נפקא מינא לעניין טיבו של התיקון משנת 95', שהרי זה איננו עומד בגדר המחלוקת דנן, וממילא לא הובאו כל ראיות לגבי אופיו, מיקומו ומהותו. ושנית, אין מקום להיחפז אל המסקנה הנחרצת, כי כל אימת שמתעורר צורך בתיקון נוסף לנזילה ולרטיבות הנגרמת ממנה, בחלוף תקופה של מספר חודשים מאז שבוצע כבר תיקון לליקויים האמורים, משמעות הדברים הנה כי התיקון הראשון לא התבצע כהלכה. כפי שטענה המערערת, התיקון הראשון היה "נקודתי" בלבד, ונועד לספק מענה מיידי לבעיה שהתעוררה. ברי היה לה גם אז, כי מדובר בתיקון חלקי, וכי על מנת למנוע הישנות חדירת המים בעתיד, יש צורך באיטום יסודי של הגג. משכך אף פנתה למשיבה כי תקיים אסיפת דיירים דחופה כדי לקבל החלטות לגבי המשך הטיפול באיטום הגג, וזאת לאחר התיקון הראשון [ראו: מכתבה למשיבה מיום 16.6.03 (מוצג ה' בסעיף 5), ומכתביה לכלל הדיירים (שם)]. המערערת העידה כי: "במהלך החורף בשנת 2001-2002 נעשו בנכס תיקונים דחופים. אבל כל התיקונים הללו לא הועילו. לצורך תיקון יסודי נאלצנו לחכות לתקופה של שמש. בינתיים שמתי יריעה של ניילון על התפר כדי לצמצם את חדירת המים... מאחר שלא היתה היענות מצד ועד הבית, לא רציתי שיהיה תירוץ שפגעתי ברכוש המשותף, ולכן עשיתי את העבודה כולל החזרת הריצוף... התיקון בוצע במקום הכי קריטי שבו נדרש לעשות טיפול מיידי" (מוצג י"ב3 בעמ' 11, ש' 20-39). "התיקון הראשון נתן פתרון לבעיה במקום נקודתי בלבד איפה שבוצע התיקון. התיקון השני נתן פתרון כולל מתוך ידיעה שבשנים הקרובות יובטח לנו שלא יהיו יותר בעיות רטיבות" (שם, בעמ' 13, ש' 5-8). בחקירתה הנגדית הוסיפה המערערת, כי לא מימשה האחריות שניתנה לה בגין התיקון הראשון, מאחר ו"לא היתה בעיה מאותו תיקון" (שם, בעמ' 15, ש' 3). השוני בין התיקונים בא לידי ביטוי גם בחשבוניות שהוצאו לגביהם, ולפיהן התיקון הראשון כלל: "טיפול בגג בתפר בין גגות כולל איטום התפר יציקות בטון להגבהת התפר כולל החלפת ריצוף ואי[ט]ום תפר בריצוף... אחריות שנתיים" (מוצג ב'), ואילו עניינו של התיקון השני היה: "איטום ביריעות ביטומניות... אחריות לתקופה של 10 שנים" (מוצג ט'). אי לכך, אין לומר כי העובדה שהתעורר צורך בתיקון נוסף, מלמדת על כך שהתיקון הראשון לא בוצע כיאות. לא מצאתי התייחסות לעניינים אלה בפסק-דינו של המפקח, ונראה לי כי לו היה בוחן העדויות והראיות האמורות, היה מגיע למסקנה כי סבירות וטיב התיקון הראשון הוכחו כדבעי. בדומה, נראה, כי עלה בידי המערערת להוכיח כי התיקון השני היה סביר, וכי לאחריו, נפתרה בעיית הנזילות והרטיבות: שוכר החנות, מר רפאלי, העיד כי כיום, לאחר התיקון שבוצע, "המצב מצוין ואין נזילות" (מוצג י"ב2 בעמ' 16, ש' 5); בן-יחזקאל, אשר עבדה בחנות בין השנים 2002-2003, העידה כי לאחר התיקון הפסיקו הנזילות (שם, בעמ' 2, ש' 20); מבצע התיקון השני, מר גוריון, העיד כי ביצע את התיקון בחודש ספטמבר 2003, ואילו המערערת לא הסכימה לשלם: ".. עד שהגג יעבור בדיקה של הגשם, ואכן היא שילמה לי את התשלום רק לאחר החורף. לפי מיטב ידיעתי גם בחורף הנוכחי גשמים לא חדרו לנכס. אני נתתי אחריות ל-10 שנים לעבודה שבוצעה, ואיש לא פנה אלי למימוש האחריות עד כה" (מוצג י"ב3 בעמ' 6, ש' 36-41). גם המערערת העידה, כי בשל התיקון השני, "נכון להיום עברו 2 חורפים קשים ולא היו בעיות" (שם, בעמ' 13, ש' 10). מהעדויות עולה, אפוא, כי בעיית הרטיבות לא נשנתה לאחר התיקון השני. בכך סגי. כפי שנפסק בעניין הדני הנ"ל, אין מקום לחייב המערערת בהגשת חוות דעת זו או אחרת לגבי טיב ביצוע התיקון, נוסף על העדויות האמורות, בפרט זו של רפאלי: "אני סבור שגם לא היה מקום לחייב את המערער בהגשת חוות דעת הנדסית לגבי טיב ביצוע התיקון. המערער העיד, כי התיקון פתר את הבעיה, ויש להניח כי, בהיותו מי שסבל מהרטיבות, לא יצהיר כי הבעיה נפתרה כאשר הוא צופה אפשרות שיהיה צורך בתיקון נוסף" (פסק-דין הדני, בסעיף 8). 13. משהשבנו בחיוב ל-4 השאלות דלעיל, ראוי לצטט המובאה הבאה מפסק-דין הדני: "אכן, דייר המבצע על דעתו תיקון ברכוש המשותף, מבלי לקבל הסכמה מראש של הנציגות או של הדיירים, נוטל על עצמו סיכון שבבואו לחייב את הדיירים להשתתף עימו בהוצאה יתברר כי התיקון לא היה נחוץ, או שעלותו לא היתה סבירה וכו'. ואולם, אם עולה בידי אותו דייר להוכיח את כל התנאים הנדרשים, כפי שעלה בידי המערער, על יתר הדיירים להשתתף עימו בהוצאה, שכן אחרת יהיה בכך משום עשיית עושר שלא במשפט" (שם, שם). מן האמור לעיל עולה אם כן, כי דין הערעור על פסק הדין להתקבל, קרי: כי יש לחייב המשיבה בהחזר חלקה בהוצאות התיקונים שביצעה המערערת. 14. ולבסוף, באשר להחלטת המפקח מיום 14.9.04: לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של המפקח לפסוק הוצאות כנגד המערערת בגין הפסקת הדיון מיום 13.9.04. כידוע, התערבות ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות תעשה, אם בכלל, במשורה [ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 544; רע"א 6568/05 כץ נ' כץ, www.nevo.co.il (2005); כן ראו והשוו: ע"א (י-ם) 4303/98 בן-חיים נ' דויטש, תקדין-מחוזי (1999)]. יתרה מזאת. החלטת המפקח להפסיק הדיון ולהטיל האחריות לכך על כתפיה של המערערת, נוגעת לאופן ניהול ההליך על ידו, ואף מטעם זה ימעט בית המשפט שלערעור להתערב: "עניין לנו איפוא באיזון הנדרש בין שיקולים שונים הנוגעים לאופן ניהול המשפט. מצד אחד יש להגיע לחקר האמת. אמצעי עיקרי לכך הוא החקירה הנגדית ... מצד שני יש גבול להיקף היריעה הנפרשת בפני ביהמ"ש והיא צריכה להיות רק זו הרלוונטית ובעלת השלכה ממשית על הדיון שבפניו. ההחלטה בנדון זה מצויה בידי ביהמ"ש השומע את המשפט. לשופט המנהל את המשפט שיקול דעת בניהול המשפט. זהו שיקול דעת רחב. ההתערבות של ערכאת הערעור בכגון אלה, תיעשה רק במקרים חריגים, ולא כשגרה. לא כל משגה מצדיק התערבות..." [ראו: ע"פ (חיפה) 704/97 הורניק נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי, סעיף 7 (1998); בדומה, ראו: ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 303, 306 (1983); וכן- ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, תקדין, סעיף 147 (2000)]. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון האמור (מוצג י"ב2), לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של המפקח, להפסיק הדיון ולחייב המערערת בהוצאות. ההחלטה להפסיק הדיון באה על רקע התנצחות לא ראויה ולא נחוצה של באת-כוח המערערת עם המפקח, אשר ביקש להתוות האופן בו תרשמנה העדויות בפרוטוקול והאופן בו ייחקרו העדים, והכל - במסגרת סמכותו, ומבלי שנפל פגם בשיקול דעתו, אשר יצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. בנסיבות אלה, רשאי היה המפקח להחליט לחייב המערערת בהוצאות הפסקת הדיון, ואין עילה להתערב בכך. בהקשר זה, יש להעיר כי לא היה מקום לטענה לפיה גיבש המפקח דעה קדומה נגד המערערת מתחילת הדיון. חזקה על כל מי שעוסק בשיפוט שלא יטה כף למי מן הצדדים, וכי את דעתו יביע בפסק הדין לאחר ששמע עדים, עיין בראיות ושקל את טענות צדדים. שופט צריך להיזהר בלשונו שלא יביע דעתו בטרם קוים ההליך עד תום. אין בשאלות ובהערות ששופט שואל במהלך הדיון להצדיק את פסילת הדיון. [ראו ע"פ 407/89 דרחי נ' מדינת ישראל, תקדין, פיסקה 12 (1991)]. סוף דבר 15. סיכומם של דבר הנו, כי הערעור על פסק הדין מתקבל, ואילו זה הנוגע להחלטת המפקח לעניין הפסקת הדיון - נדחה. פסק-דינו של המפקח מבוטל בזאת, והנני מחייב המשיבה להשיב למערערת הוצאות התיקון בניכוי חלקה של המערערת בבית המשותף. ההוצאות שנפסקו בפסק הדין, ככל ששולמו למשיבה, יושבו למערערת. פסיקת ההוצאות בהחלטת המפקח מיום 14.9.04, תוותר על כנה. המשיבה תשא בהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.גגבתים משותפים