קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אגרת ביקורת ציוד כיבוי אש: התביעה : 1. על פי חוק שירותי כבאות תשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), וכחלק מתנאי הרישוי של הנתבעת (כנדרש בחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968), מספק התובע לנתבעת שירותי כיבוי, הכוללים גם ביקורת ציוד כיבוי במתקני הנתבעת (להלן: "הביקורת"). ביום 17.11.03 סוכם בין התובע לנתבעת, שהסכום השנתי שישולם ע"י הנתבעת לתובע עבור הביקורת, יעמוד על סך של 800,000 ₪ לשנה, צמוד למדד המחירים לצרכן ולמען הנוחות "תורגם" הסכום (במועד ההסכמה), לשטח של 1,297 דונם. נערכה על כך "תרשומת פנימית", נושאת תאריך 17.11.03 (להלן: "ההסכם"), שצורפה כנספח ג' לתצהירו של מר משה סוכר מנהל שירותים מרכזיים אצל הנתבעת (להלן: "סוכר"). אין חולק שעד לשנת 2005 (כולל), שילמה הנתבעת לתובע את התשלומים על פי ההסכם. בסוף שנת 2005, במכתב שכתבה לתובע, ביום 21.11.05, טענה הנתבעת שהסכום גבוה מזה שעליה לשלם על פי התקנות והודיעה לתובע, שהיא מחוייבת בתשלום עבור שטח מבונה של 210,643 מ"ר וכי, בהתאם לכך, יהא עליה לשלם, בשנת 2006, סך של 135,000 ₪ בלבד. בתגובה השיב התובע, שעל הנתבעת לשלם, עבור שנת 2006, סך של 830,637 ₪. מאחר שהנתבעת סרבה לשלם סכום זה, הגיש התובע את התביעה דנן, בה הוא עותר לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 2,828,517 ₪, שהוא, לטענתו, הסכום שעליה לשלם, על פי התקנות, עבור הביקורות שנערכו על ידו במפעל בשנת 2006. אציין, כי לטענת הנתבעת, התשלום הממוצע לשנים 2002-2005 עמד על סך של 515,000 ₪, אולם אין לכך חשיבות לענייננו, שכן ההכרעה בדבר הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע לא תיעשה בהתאם לתשלום בשנים קודמות, אלא בהתאם להוראות הדין. 2. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה משפטית - מהו השטח, מתוך שטחו הכולל של מפעל הנתבעת (להלן: "המפעל"), בגינו על הנתבעת לשלם לתובע תשלום עבור הביקורת, היינו - האם מחוייבת היא רק בתשלום עבור השטח הבנוי בלבד (כטענת הנתבעת), או שמא מחוייבת היא גם בתשלום עבור שטח נוסף (כטענת התובע) ואם מחוייבת היא בתשלום עבור שטח נוסף - מהו שטח זה וכיצד יש לחשבו. אין חולק שהתובע זכאי לתשלום רק עבור ביקורות שבוצעו בפועל וזאת - על פי העקרונות שנקבעו בפס"ד מקורות - ע"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 1465/99 - מקורות נ' איגוד ערים לשירותי כבאות "איילון" (לא פורסם, 17.8.99) (להלן: "פס"ד מקורות"), אולם השאלה היא כיצד יש ליישם עקרונות אלה על המקרה דנן. בנוסף למחלוקת המשפטית, קיימות גם מחלוקות עובדתיות והן: האם ההסכם חל מעבר לשנת 2005 ומהו ציוד הכיבוי שנבדק בשנת 2006. 3. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה ויתרו על חקירות המצהירים ומומחה הנתבעת וטיעוניהם סוכמו על פי החומר הקיים בתיק ביהמ"ש. 4. המפעל משתרע על שטח של 6,853,583 מ"ר מתוכם קיימים שטחים בנויים בסך כולל של 224,918 מ"ר. על פי חישובו של התובע, יש לחשב את התשלום לפי שטח של 4,130,564 מ"ר ובהתאם לשטח זה על הנתבעת לשלם, עבור שנת 2006 בלבד, סך של 2,828,517 ₪. על פי חישובה של הנתבעת יש לחשב את התשלום לפי הביקורות שבוצעו, בפועל. לטענתה, בשנת 2006 (כמו גם בשנים שקדמו לה), ערך התובע ביקורות, בשטחים המבונים בלבד, אולם לא בכולם, אלא רק בשטח כולל של 34,512 מ"ר (שהם כ- 15% מסך השטחים המבונים) ולפיכך, עליה לשלם אגרה לפי שטח זה בלבד. שני הצדדים נסמכים, בטיעוניהם, על פסק דין מקורות, אולם כל צד מיישם אותו באופן אחר, כך שהפער בין התוצאות אליהן הגיעו הצדדים, הינו עצום. על פי חישובי התובע, על הנתבעת לשלם עבור שנת 2006, אגרה שנתית בסך של 2,828,517 ₪ ואילו על פי חישוב הנתבעת עליה לשלם אגרה שנתית בסך של 22,287 ₪ בלבד (אשר סכומה, בתוספת הצמדה, הועבר לתובע בהמחאה ע"ס 23,616.22 ₪, שהוחזרה ע"י התובע). דיון : המחלוקות העובדתית - תחולת ההסכם - 5. מאחר שלמעשה אין התובע נסמך, בטענותיו, על ההסכם ואין הוא עומד על חיוב הנתבעת בתשלום על פיו, אלא טוען לחיובה על פי הוראות החוק והתקנות, אין לשאלת היקף תחולת ההסכם חשיבות של ממש. עם זאת אבהיר, כי מנוסח ההסכם - נספח ג' לתצהירו של סוכר עולה, שהוא חל רק עד שנת 2005 (כולל) ואינו חל על שנת 2006. ההסכם מציין, במפורש, סיכום לגבי השנים 2003 - 2005 בלבד ולא מעבר לכך, כך שאין יסוד לטענה (שהינה טענה בעל פה נגד הסכם בכתב), שהוא חל גם על שנת 2006. למעלה מן הצריך אומר, כי גם אם ההסכם לא היה נוקב בשנים, לא הייתי רואה לקבוע כי הוא מחייב לעולמי עולמים וכי הנתבעת אינה רשאית לשוב ולדרוש תשלום על פי חישוב שיערך בהתאם לחוק ולתקנות ולא הייתי רואה בדרישתה זו, לגבי שנת 2006 (שהועברה אל התובע עוד בחודש נובמבר 2005), משום הפרת ההסכם. זאת (בין היתר), לאור כך שמדובר בתשלום שדרישתו ואופן חישובו מוסדרים בחוק. ציוד הכיבוי הרלבנטי - 6. חובת ההוכחה בדבר קיומו של ציוד כיבוי אש, המבוקר במפעל, מוטלת על התובע, הוא - "המוציא מחברו". אין חולק שכאשר שירותי הכבאות נכנסו לתמונה היו כבר מותקנים במקום אמצעי כיבוי, ושירותי הכבאות דרשו התקנת אמצעי כיבוי נוספים. עם זאת, אין בכך כדי לומר שאמצעי הכיבוי שהיו מותקנים, לא נדרשו על פי חוק. נהפוך הוא - במשך שנים ערך התובע ביקורות בציוד הכיבוי אשר במפעלה של הנתבעת והנתבעת שילמה עבור ביקורות אלה, ללא שטענה שאין היא מחוייבת בתשלום בגין ביקורת ציוד כלשהו. בנוסף, הנתבעת לא ציינה מהם אותם אמצעי כיבוי שכבר היו מצויים בשטחה ושהיא לא היתה מחוייבת להתקינם. לפיכך, יש להביא בחשבון את כל הציוד הרשום בדו"חות, כציוד שבדיקתו מחוייבת בתשלום אגרה. היכן נערכו הביקורות - 7. טפסר בכיר משה ריבק (להלן: "ריבק"), מטעם התובע, טוען בתצהירו, שהביקורות נערכו לא רק במבנים, אלא גם מחוץ להם וכן, כי הנתבעת לא אפשרה לו להיכנס לכל המבנים, כפי שרצה, בשל טענות בטחון שדה וכן סרבה להציג בפניו מפות מפורטות של המבנים ושל התשתיות שבשטח המפעל. טענה אחרונה זו תמוהה ביותר לאור נספחים ה' - ו' לתצהירו של סוכר, מהם עולה שעוד בחודש ינואר 2006 העבירה הנתבעת לתובע מפות מפורטות של שטח המפעל ולאור האמור בסעיף 10 לכתב התביעה, לפיו התובע ערך את חישוב הסכום הנתבע בתביעה על פי מפות מפורטות שהוצגו לו (לאחר דין ודברים), ע"י אנשי הנתבעת. 8. הממונה על מחלקת כיבוי אש ב"מכון דוד", אצל הנתבעת, מר יצחק חליוא (להלן: "חליוא"), טוען, כי הנתבעת לא הגבילה את היקף הביקורות שנערכו ע"י התובע וכי לא היו לתובע טענות כלשהן בענין זה ומפנה לכך שעוד בשנת 2004, הוסדרו סידורי הבטחון הנדרשים (נספח ה' לתצהירו). לדבריו, לא נערכו ביקורות בשטחים הפתוחים של המפעל והתובע הנפיק דו"חות לגבי כל השטחים בהם ערך ביקורות. אני דוחה את טענת המצהירים מטעם התובע, לפיה לא ניתן לעובדיו להיכנס לכל שטחי המפעל, לשם ביצוע הביקורות, שכן היא נטענה באופן כללי בלבד, ללא שיצויינו המועדים בהם מדובר ואף לא הוגש ולו מכתב אחד בנושא זה, לגבי השנה הרלבנטית, היא שנת 2006. 9. עוד נטען ע"י ריבק כי, בנוסף למבנים, בדק התובע שטחי גישה, צמחיה, תשתיות אספקת מים, אמצעי כיבוי לרבות ברזים חיצוניים ועוד, אולם לאור ההסכמה אשר היתה בין הצדדים לגבי התשלום, לא כל פרטי הביקורת נרשמו בדו"חות. גם בתצהיריהם של מפקחי מניעת דליקות מטעם התובע, רשף/מ יוסף בן יוסף ורשף/מ אלי שרביט, נטען, באופן כללי, שהתובע ערך ביקורות רבות במפעל, במבנים ומחוצה להם, בהם נבדקו תשתיות מים, צנרת, ספיקת מים, דרכי גישה, צמחיה וכו' וכי נערכו דיונים רבים בין התובע לנתבעת בנוגע לנושאים הנ"ל. דברים אלה נאמרו באופן כללי בלבד, ללא ציון מועדי הביקורות והם אף לא נתמכו בדו"חות ולפיכך לא ניתן לקבוע ממצאים כלשהם על פיהם. מעבר לכך, כפי שעוד יובהר להלן, התובע אינו מוסמך לדרוש תשלום עבור ישיבות או עבור בדיקת דרכי גישה וכדו', אלא רק עבור ביקורת ציוד כיבוי. מאחר שהחובה לבצע ביקורות מוטלת על התובע מכח החוק והוא אף חייב לערוך, וגם ערך בפועל, דו"חות בכתב לגבי כל ביקורת וביקורת, אין לשמוע מפיו טענה, כי בשל ההסכם על תשלום סכום גלובלי, כפי שהיה קיים בין הצדדים, הוא לא נהג לערוך רישום של השטחים השימושיים בהם, לטענתו, ביצע ביקורות (כפי האמור בסעיף 25 לתצהירו של ריבק ובתצהירים נוספים מטעם התובע). בנוסף, למרות שלדברי ריבק, בדו"חות של שנת 2008 רשם התובע גם את השטחים השימושיים ביחס אליהם נערכו הביקורות, לא טרח התובע להגיש דו"חות אלה ואף לא דו"חות לשנת 2007, על מנת שניתן יהיה לראות מהו, לשיטת התובע, היקף הביקורות הנכון. הימנעות זו פועלת לרעת גרסתו לפיה לא נרשמו דו"חות מלאים לגבי שנת 2006. 10. יתירה מזאת - הטענה לפיה לאור ההסכמה שהיתה בין הצדדים לא נערכו רישומים מלאים לגבי כל הביקורות איננה יכולה להתקבל, לא רק משום חובת התובע לערוך רישומים מלאים ולא רק משום שהטענה נטענה בעלמא, ללא שהובהר כיצד בחרו אנשי האיגוד מה לכתוב בדו"חות ומה להשמיט מהם, אלא גם, ובעיקר, משום שהטענה עומדת בסתירה מוחלטת לסדר האירועים ולעובדה שהתובע ידע היטב, עוד טרם החלה שנת 2006, שהנתבעת לא תשלם בשנת 2006 את הסכומים ששילמה עבור שנים קודמות ושהיא דורשת לערוך חישוב על פי התקנות. כבר ביום 21.11.05, הודיעה הנתבעת לתובע במכתב (נספח ב' לכתב התביעה), שחישוביה העלו שהתשלום הנדרש ע"י התובע גבוה, משמעותית, מהסכום שעליה לשלם על פי התקנות וביקשה להעמיד את התשלום בו תחוייב בשנת 2006, על סך של 135,000 ש"ח בלבד. הודעה מוקדמת זו, לפני תחילת שנת 2006, נתנה בידי התובע די והותר זמן על מנת להיערך וחזקה עליו, כי בידעו שהנתבעת אינה מתכוונת לשלם בשנת 2006, את הסכום שהוא דורש ממנה, הקפיד בוודאי לרשום, בדקדקנות, את כל הביקורות, על מנת שיוכל לחשב את האגרה המגיעה לו, על פי התקנות, ולדרוש תשלומה. 11. זאת ועוד - הנתבעת טוענת שנבדקו שטחים בסך כולל של 34,512 מ"ר ואמנם, זהו סכום השטחים המתקבל מסיכום כל השטחים הכתובים בדו"ח תכנית העבודה לשנת 2006, שהוכן ע"י התובע עצמו (נספח טו' לתצהירו של ריבק). יצויין, כי לא הוגשו כל דו"חות הביקורת (אלה שהוגשו מצורפים, חלקם - כנספחים ח' ו- ט' לתצהירו של חליוא וחלקם - כנספחים טז'1-12 לתצהירו של ריבק) ולא הוכח (וגם לא נטען), שנבדקו שטחים מעבר לתכנית העבודה. אמנם, בתכנית העבודה ובדוחות הביקורת מכנה התובע את השטחים שנבדקו "שטח שימושי" (מונח שהתובע משתמש בו ללא שהוא מופיע בחוק, בתקנות או בפסיקה), אך מאחר שעל פי תוכן הדו"חות נבדקו רק שטחים מבונים, ברי שהשטחים שנכתבו בתכנית העבודה ובדו"חות הינם שטחים מבונים (למרות שהתובע מכנה אותם "שטחים שימושיים"). למען סבר את האוזן אציין, שוב, כי כל השטח המבונה שבמפעל, עדיין רחוק מאד מהשטח של 4,130,564 מ"ר (!) לפיו מבקש התובע לחייב את הנתבעת. המחלוקת המשפטית - 12. התשלום לו זכאי התובע, בגין הביקורת, הינו בגין ביקורות ציוד כיבוי, הנערכות, בהתאם לתקנה 1 לתקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים) תשל"ה-1975 (להלן: "התקנות"). אופן התשלום נקבע בתקנה 2 לתקנות, הקובעת: "(א) בעד שירות שנתנה רשות כבאות כמפורט בטור א' לתוספת, ישלם מקבל השירות לרשות הכבאות תשלום בסכום שנקבע בטור ב' לצד השירות. (ב) ניתנו כמה שירותים באותו אירוע, ישלם מקבל השירות לרשות הכבאות בעד כל שירות בנפרד, כאמור בתקנת משנה (א)." בסעיף 3 לתוספת נקבע, כי התשלום עבור "ביקורת ציוד כיבוי במקרקעין", יחושב בהתאם לשטח המקרקעין המבוקרים, על פי התעריפים האמורים שם. ככל ששטח המקרקעין המבוקרים גדול יותר - התעריף לכל מ"ר קטן ליותר. 13. כאמור, שני הצדדים נסמכים על פס"ד מקורות, בו נקבע, כי מדובר בתשלום מסוג אגרה וכי יש צורך בקיום זיקה בין מתן השירות שבגינו נגבית האגרה ובין תשלומה, במובן של קשר סיבתי בין התשלום לבין השירות, אם כי אין התשלום חייב להיות מתאים לערך השירות. בהתאם, נקבע כי אין לחייב בגין כל שטח המפעל המבוקר ואף לא בגין השטחים המבונים בלבד, אלא "צריכה להתקיים זיקה בין מתן השירות שבגינו נגבית האגרה ובין תשלום האגרה, במובן של קשר סיבתי בין התשלום לבין השירות, שאלמלא מתן השירות לא היית משלם את האגרה, ואלמלא התשלום לא היית מקבל את השירות. ואף על פי כן, גם הקשר הסיבתי ההדוק בין השירות ובין התשלום אינו עושה את האגרה ל 'תמורה' במשמעותה המסחרית של המילה. אין התשלום חייב להיות מתאים לערך השירות. בזה נבדלת 'אגרה' מ'מחיר'. (ד"ר א' ויתקון וד"ר י' נאמן, "דיני מיסים, מיסי הכנסה, עזבון ושבח", מהדורה רביעית מורחבת ומתוקנת, הוצאת שוקן בעמ' 7-6)." (שם, בסעיף 8). עוד נקבע, שם, כי המבחן של שטח מבונה או מקורה, איננו המבחן המתאים לקביעת השטח נשוא האגרה, שכן קיימת חובה להתקנת אמצעי כיבוי במחסנים, היכולים להיות מקורים או לא מקורים, אולם גישה המחשבת את התשלום עבור השירות כפועל יוצא של כלל שטח האתר, בהתעלם משטח ההתייחסות הנוגע לאמצעי הכיבוי, הינה שרירותית וסתמית ואיננה תואמת את התכלית החקיקתית, בגינה הותקנו התקנות ובגינה נקבעה חובת ביקורת. סופו של דבר, קבע ביהמ"ש, כי: "פירושו הנכון של המונח "מקרקעין" בסעיף 3 של התוספת לתקנות התשלומים הינו שטח ההתיחסות אשר לגביו חלה חובת ההתקנה של אמצעי הכיבוי, על פי התקנות הרלוונטיות הנוגעות לאותו סוג מקרקעין, ואילו שטחים פנויים אשר לגביהם אין חובה להתקין אמצעי כיבוי כאמור, לא יובאו בחשבון לצורך חישוב האגרה." (ההדגשות אינן במקור). 14. כדי שתקום חובה לתשלום האגרה, צריכות להתקיים, איפוא, שתי דרישות מצטברות. האחת - קיום חובה, על פי התקנות הרלבנטיות, להתקנת אמצעי כיבוי. השניה - השטח המחוייב הוא רק זה שלגביו מתייחסים אמצעי הכיבוי שהותקנו על פי החובה שבתקנות. לאור כך ולאור טענות הצדדים, ניתן לחלק את השאלה המשפטית, המתעוררת במקרה דנן, לשלוש שאלות משנה. האחת - מהם מקורות החובה שבדין, להתקנת ציוד כיבוי בגינו יש לשלם אגרה על פי התקנות. השניה - מה ניתן לכלול במונח "ציוד כיבוי". השלישית - מהו שטח התייחסות של ציוד הכיבוי, בגינו יש לחייב בתשלום. 15. בטרם אפנה לבחון את שאלות המשנה הנ"ל, אציין, שהנתבעת המציאה חוו"ד שנערכה ע"י מר משה ורדי (להלן: "ורדי"), נציב כבאות והצלה ומפקח כבאות ראשי (בדימוס), אשר מציין, שהנוהל בשירותי הכיבוי מחייב הוצאת דו"ח ביקורת בכתב, כולל פירוט הממצאים, בהתייחס לכל ביקורת המבוצעת בשטח וכן מפרט מהן התקנות החלות על מפעלה של הנתבעת, בהתייחס לאמצעי כיבוי ומנתח, בהתאם לפס"ד מקורות, את זיקתו של ציוד הכיבוי המותקן במפעל והשטחים אליהם הוא מתייחס. ב"כ הנתבעת טוען, שחוו"ד זו אינה קבילה, בהיותה חוות-דעת משפטית, שאף לא ניתנה ע"י משפטן. מצאתי ממש בטענה זו. אכן, אין מקום להגשת חוו"ד משפטית וכזו היא, למעשה, חוות דעתו של ורדי ואילו הטענות העובדתיות המעטות המצויות בחוות הדעת, לא מפי ורדי צריכות להישמע. השאלה העיקרית בה דנה חוות הדעת, היינו - אילו תקנות חלות וכיצד יש ליישם את פס"ד מקורות על עובדות המקרה דנן ובכלל זה - מהם שטחי ההתייחסות של אמצעי הכיבוי שנבדקו, הינה שאלה משפטית גרידא, המסורה להכרעת ביהמ"ש, על פי שיקול דעתו, ועל פי הדין החל, וביהמ"ש לא יזקק לחוו"ד מומחה בכגון דא. להשוואה ראו: ו"ע (מחוזי ירושלים) 2016/01 - גרנות - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם, 21.1.2008); ת"פ (מחוזי תל-אביב-יפו) 40162/05 - מדינת ישראל נ' אביב אלגור ואח' (לא פורסם, 12.2.2008). לפיכך, לא אייחס לחווה"ד כל משקל, אולם אראה את האמור בה, כטענות שנטענו ע"י הנתבעת. מקורות החובה להתקנת אמצעי כיבוי - 16. המקור הראשון הוא חוק שירותי הכבאות - סעיפים 2-4 לחוק, הקובעים את חובתה של רשות הכבאות לקבוע סידורי כבאות במוסדות ובמפעלים "בכפוף לתקנות שהתקין שר הפנים" . סעיף זה קובע: "4. חובותיה של רשות כבאות לשם מילוי תפקידיה לפי סעיף 2, חייבת רשות כבאות - (3) להבטיח, לקיים ולתאם את כל הסידורים הדרושים למניעת דליקות ולכיבוין. (4) לקבוע, בכפוף לתקנות שהתקין שר הפנים, סידורי כבאות במוסדות ובמפעלים, בין ציבוריים ובין פרטיים, וכן בבנינים גבוהים, לפקח על ציודם ולתאם את סידורי הכבאות כאמור עם סידורי הכבאות של רשות הכבאות". (ההדגשות אינן במקור). כן ראו סעיפים 6 ו- 6א(א) לחוק, הקובעים: "6. תקנות בדבר אמצעי כיבוי שר הפנים רשאי לקבוע בתקנות את הכמויות והסוגים של ציוד, מיתקנים וחמרים לכיבוי דליקות ושל אמצעי אזעקת-דליקה ותקשורת (להלן - אמצעי כיבוי), שיוצבו ויוחזקו במצב תקין בכל מקרקעין או בסוגים מסויימים של מקרקעין, ורשאי הוא לקבוע כמויות וסוגים שונים לסוגים שונים של מקרקעין; ואולם לגבי מקרקעין הנמצאים מחוץ לתחום שטח מגורים בנוי של עיריה, של מועצה מקומית או של כל ישוב אחר (להלן - קרקע חקלאית, יותקנו התקנות בהתייעצות עם שר החקלאות." "6א. חייבים להציב אמצעי כיבוי א) הותקנו תקנות לפי סעיף 6, חייב כל מחזיק מקרקעין, ולגבי מקרקעין שאינם קרקע חקלאית - גם כל בעל, להציב בהם אמצעי כיבוי ולהחזיקם במצב תקין." מכח סמכותו אשר בסעיף 6 לחוק שירותי הכבאות התקין שר הפנים מספר תקנות (אשר רשימה שלהן מובאת בפס"ד מקורות). מתוכן, יכולות להיות רלבנטיות, לענייננו, התקנות דלהלן: תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעלי תעשיה או מלאכה), התשל"ב - 1972. תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במחסנים), התשל"ב - 1972. תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבנין מסחרי), התשל"א - 1971. תקנות שירותי הכבאות (אספקת מים וברזי כיבוי), התשל"א - 1971. 17. סעיף 4 לחוק שירותי הכבאות דן בסמכות שבחובה של רשות הכבאות לקבוע אמצעי כיבוי על פי תקנות שיותקנו. במקרה זה החובה להורות על התקנת האמצעים מותנית בקיומן של תקנות ובהעדר תקנות אין הרשות חייבת להורות על התקנת אמצעי כיבוי. אולם, אין זה המקור היחיד. בנוסף לוֹ, מוקנית לרשות הכבאות גם סמכות שברשות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, היא הסמכות הנובעת מעצם תפקידיה של רשות הכבאות "להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש", סמכות המוסדרת בסעיף 2 לחוק שירותי כבאות. לענין סמכות שבחובה וסמכות שברשות ראו: בג"ץ 1605/94 - טלסינימה בע"מ ו-6 אח' נ' שרת התקשורת . פ"ד נב(3), 803 ,עמ' 813-814; בג"צ 653/83 - מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה . פ"ד לט(3), 29 ,עמ' 34-35. ראו והשוו לתקנה 3 לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבנין מסחרי), התשל"א - 1971 וכן תקנה 3 לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעלי תעשיה או מלאכה), התשל"ב - 1972 הנ"ל, מציינות, במפורש, סמכות שברשות של רשות הכבאות: "רשות הכבאות רשאית לפי שיקול דעתה, וחייבת לפי הוראות המפקח, להורות בכתב לבעל או למחזיק של בנין מסחרי/מפעל תעשיה, להוסיף ציוד כבאות מהסוג שנקבע בתוספת, ורשאית רשות הכבאות להורות בכתב על נקיטת סידורי כבאות נוספים בבנין מסחרי..." (ההדגשה אינה במקור). סמכות רשות הכבאות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, מצויה גם בחוקי עזר המותקנים, בין ביתר, מכח סעיף 37 לחוק שירותי הכבאות ובחוקים נוספים כגון חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, צוויהם ותקנותיהם. ראו, למשל, סמכות שר הפנים להתקין לעסקים טעוני רישוי או לסוגים מסוימים מהם, תקנות להבטחת סידורים נאותים למניעת דליקות בחצרי העסק ובסביבותיהם ולכיבויין, לרבות הטלת חובה להחזיק ציוד, מיתקנים וחמרים לכיבוי דליקות וכן סעיף 2(ג) לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 המתנה רישוי עסק בקיום הדינים הנוגעים, בין היתר, לשירותי כבאות. 18. לא ניתן, איפוא, לומר, כי רשות הכבאות מוסמכת לחייב בהתקנת אמצעי כיבוי אֵש רק מכח תקנות שהותקנו על פי חוק שירותי הכבאות וקביעה כזו גם אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, עם הקמת רשות כבאות ועם תכליתו של חוק שירותי הכבאות. הרשות מוסמכת גם מוסמכת להורות על התקנת אמצעי כיבוי, על פי שיקול דעתה, לשם מילוי תפקידיה במניעת שריפות ובכיבויין ולכל הצרכים והמטרות שבחיקוים הנ"ל וככל שהורתה על התקנתם, מחוייבת היא בביצוע ביקורות לגביהם והגוף המבוקר מחוייב בתשלום אגרה בגין ביקורות אלה. יובהר, שוב, כי, בכל מקרה, תשלום האגרה יחושב בהתאם לשטח ההתייחסות של אותו ציוד כיבוי, כפי העולה מהתוספת לתקנות ומפס"ד מקורות. מה ניתן לכלול במונח "ציוד כיבוי" - המקרקעין והתשתיות: 19. לא למותר להבהיר, שוב, שעל פי התוספת לתקנות הכבאות חובת התשלום חלה על ביקורת ציוד כיבוי במקרקעין ולא על ביקורת של המקרקעין עצמם לשם בדיקת מצב תחזוקתם וכו', ענין המוסדר בחוקים אחרים. ראו, למשל, סעיפים 5, 6 ו- 10 לחוק למניעת שריפות בשדות, תש"י-1949, הדנים בניקוי דרכים ושטחים סמוכים להם, פעולה עבורה לא נגבה תשלום ספציפי מבעל המקרקעין. לפיכך, אין יסוד לדרישת התובע לחיוב בגין בדיקת השטחים החיצוניים, הצמחיה הצומחת בהם, "סיכונים סביבתיים", דרכי גישה וכיוצ"ב. כך, גם אין כל רלבנטיות לאמור בתקן טיפול בתחמושת ובחומרי נפץ במפעלים בטחוניים, שצירפה הנתבעת כנספח ג' לתצהירו של חליוא ולעובדה שעל פי תקן זה, חלות חובות שונות על שירותי הכבאות ובכללן, למשל, גם בקרה על צמחיה, שכן אין בחובות אלה כדי להטיל חובת תשלום אגרה ספציפית עבור פעולות אלה. חובת תשלום האגרה נקבעה בתקנות ולפיהן, היא חלה על ביקורת ציוד כיבוי בלבד, כפי שהוסבר לעיל ובקרה על צמחיה בוודאי איננה ביקורת "ציוד כיבוי". 20. אשר לצנרת המים התת קרקעית ותשתיות אחרות - לא ניתן לומר, ששטח ההתייחסות של צנרת מים תת קרקעית או של תשתיות תת קרקעיות אחרות, הוא שטח המקרקעין תחתיו הן עוברות ובוודאי לא רדיוס של 50 מ' מסביב לתשתיות אלה. גם אם יטען הטוען, שצנרת מים תת קרקעית הינה "ציוד כיבוי", באשר היא מספקת מים לברזי הכיבוי, אשיב לו, כי הדרישה בתקנות הינה לקיום לחץ מים מסוים בברזי הכיבוי וזאת ניתן לבדוק ע"י בדיקת ברזי הכיבוי עצמם (ראו: סעיף 2 לתקנות שירותי הכבאות (אספקת מים וברזי כיבוי) תשל"א-1971 וכי אין זה סביר לחייב באגרה בדין תשתיות תת-קרקעיות שאינן נבדקות. בין כך ובין כך - ממילא התובע לא הוכיח שנבדקו תשתיות כלשהן. האמור ע"י המצהירים מטעמו, בענין זה, נאמר באופן כללי בלבד, ללא כל פירוט וללא התייחסות ספציפית כלשהי ובדו"חות שהוגשו אין כל זכר לבדיקת תשתיות (כזכור - את הטענה לפיה לא נרשמו דו"חות מלאים לאור ההסכם שהיה בין הצדדים, כבר דחיתי לעיל). מהו שטח התייחסות של ציוד הכיבוי, בגינו יש לחייב בתשלום - 21. אין חולק ששטח ההתייחסות של אמצעי כיבוי המותקנים במבנים הוא השטח המבונה. מאחר שהצדדים מסכימים שסך השטחים המבונים הוא של 224,918 מ"ר (התובע חישב שטחים אלה לפי 220,000 מ"ר), נותרו לדון בשאלה זו בהקשר לשטחים החיצוניים בלבד. התובע טוען שאמצעי הכיבוי החיצוניים באים להבטיח כיבוי שריפות גם בשטחים הלא מבונים של המפעל ולגַבּוֹת לא רק את המבנים, אלא אמורים גם "לתת מענה לכוחות כיבוי שיגיעו לאתר ויידרשו להפעיל אמצעים בפריצתם פנימה", כאשר ברזים אלה "נותנים מענה לכיבוי השטחים הפתוחים ולמניעת התפשטות אשר אל המבנים, מאגרי תחמושת וכו'". לאור לפס"ד מקורות אין התובע הוא טוען שיש לחייב את הנתבעת באגרה עבור כל שטח המפעל, אלא, לשיטתו יש לחשב שטח ברדיוס של 50 מ"ר מכל אמצעי כיבוי, כולל צנרת מים תת-קרקעית, שטחים פתוחים המשמשים לאחסון, לחניה וכיוצ"ב ומותקנים בהם אמצעי כיבוי. 22. לא מצאתי סימוכין בדין או בפסיקה לשיטה שהמציא התובע לחישוב השטח לחיוב. חישובו נעשה בשיטת האלימינציה (ראו האמור בתצהירו של ריבק, מטעם התובע ובתחשיב שהוגש על ידי התובע ביום 27.4.08, עליו חזר ב"כ התובע בסיכומיו), כדלקמן: בנוסף לשטח השטחים המבונים (על פי נתונים שמסרה לו הנתבעת), בסך כולל של כ- 220,000 מ"ר, סימן התובע על המפות שנמסרו לו ע"י הנתבעת, שטחים לחיוב לפי רדיוס של 50 מ' ממבנים, מתשתיות מים, מאמצעי כיבוי ומשטחים שימושיים פתוחים כגון שטחי אחסון, מגרשי חניה וכיוצ"ב. שטחים אלה מכנה התובע "שטחים שימושיים". התובע חישב את הסך הכולל של כל השטחים, שלא נכללים בשטחי המבנים ובשטחים השימושיים, שסומנו באופן האמור לעיל, וקיבל סך כולל של 2,387,898 מ"ר. שטח זה החסיר התובע מהסך הכולל של שטח הנתבעת (6,298,462 מ"ר) ולאחר מכן הוסיף את סך השטח המבונה (220,000 מ"ר) והתוצאה שהתקבלה היא 4,130,564 מ"ר. שטח זה, הינו, לשיטת התובע, השטח לפיו יש לחייב את הנתבעת באגרה. הנתבעת לא הציעה כל שיטת חישוב בנוגע לשטחים החיצוניים ולגישתה יש לחייבה באגרה רק על פי השטחים המבונים. עובדתית טוענת היא, כי לא הוכחה הימצאות אמצעי כיבוי, או בדיקתם, בשטחים החיצוניים, למעט שלושה ברזי כיבוי, הכתובים בדו"חות הביקורת שנערכו ע"י התובע. 23. לא ניתן לקבל את שיטת החישוב בה נקט התובע, אשר אינה מבוססת, לא על העובדות שהוכחו בתיק זה ולא על הדין והפסיקה. אתייחס, להלן, לשטחים ולאמצעים השונים ולאופן חישוב האגרה, בהתייחס אליהם. מחסנים : 24. לגבי מחסנים, חל האמור בפס"ד מקורות, לפיו יש להביא בחשבון את השטח העונה להגדרת "מחסן" שבס' 1 לתקנות שרותי הכבאות (ציוד כיבוי במחסנים), התשל"ב - 1972. החובה להתקין אמצעי כיבוי מתייחסת למחסן, כאמור, כמפורט בסעיף 2 של התקנות הקובע: "בכל מחסן חייבים הבעל או המחזיק לרכוש או להשיג ציוד כיבוי כמפורט בתוספת, וכן להתקין את ציוד הכיבוי, לפי הוראות רשות הכבאות". ודוק: השטח אשר הובא בחשבון בפס"ד מקורות, הוא שטח המחסנים בלבד. לא הובא בחשבון שטח ברדיוס של 50 מ' (או בכל רדיוס אחר, סביבם). כך גם, החובה להתקין ציוד כיבוי בבניינים, מתייחסת, על פי התקנות הרלבנטיות, לבנינים עצמם ולא לשטח ברדיוס כלשהו, סביבם. בעצם העובדה ששריפה יכולה לפרוץ בשטח שמחוץ לבנינים וממנו לעבור לבניינים עצמם, אין כדי להצדיק הכללת השטח החיצוני בגדר שטח ההתייחסות אל אמצעי הכיבוי, הנמצאים בתוך הבנינים וכאמור - גם פס"ד מקורות הקביל את שטח ההתיחסות של אמצעי הכיבוי לשטח המחסן הבלתי מקורה עצמו ולא מעבר לו. ברזי כיבוי חיצוניים לשטחים מבונים : 25. מקובלת עליי טענת התובע לפיה ברזי כיבוי חיצוניים יכול שנועדו לא רק לכיבוי אש במבנים, אלא גם לכיבוי שריפה הפורצת בשטח שמחוץ למבנה. לפיכך, ככל שמותקן אמצעי כיבוי מחוץ למבנה, קביעת רדיוס של 50 מ' סביבו (כפי הרדיוס שבחר התובע לגבי שטחים מבוקרים), הינה סבירה בעיניי, מה גם שהנתבעת לא הציעה כל מדד אחר. בדו"חות שצורפו כנספחים טז'1, טז'3 - טז'9 ו-טז'12, נכתב שנבדקו ברזים חיצוניים. ככל שמדובר בברזים הממוקמים מחוץ לשטחים המבונים שנבדקו בדו"חות אלה, יש לחייב באגרה בגין שטח התָחוּם ברדיוס של 50 מ' מכל ברז. כמובן שלא יובאו בחשבון זה, שטחים המובאים בחשבון, ממילא, בהיותם חלק מהשטח של שטחים מבונים. מגרשי חניה : 26. בפסה"ד שניתן בה"פ (שלום תל-אביב-יפו) 176740/01 - ב.ג. אביב השקעות בע"מ נ' עירית תל אביב - המחלקה לכיבוי אש (לא פורסם, 7.1.2002), אליו הפנה ב"כ התובע (תוך אבחון פסה"ד מענייננו - סעיף 9 בעמ' 32 לסיכומים), נדונה השאלה האם יש לחייב בתשלום האגרה גם עבור שטחי חניה, אשר בביתנים שבהם הותקנו אמצעי כיבוי וביהמ"ש (כבוד השופט ד"ר ורדי) קבע: "במצב דברים זה, שאין כל אמצעי כיבוי בשטח הפתוח של החניונים ואמצעי הכיבוי היחידים הנם שני המטפים הנמצאים בביתן שבחניון, אין כל הגיון לחייב את המבקשת בתשלום בגין כל השטח הפתוח בגין ביקורת שלא נעשתה לגביו, כשאין אמצעים בשטח הפתוח שניתן לערוך ביקורת לגביהם ובגין ביקורת של מספר דקות שנערכה לגבי המטפים בביתנים בלבד." וחייב את הנתבעת לשלם אגרה לפי 11 מ"ר בלבד, הוא סך השטחים בהם הותקנו אמצעי הכיבוי ולא ביחס לשטח הפתוח של מגרשי החניה. פסה"ד חל, אמנם, רק על החניונים הספציפיים, בהם רוכזו אמצעי הכיבוי בביתנים שבחניונים ולא היו אמצעי כיבוי בשטח הפתוח שלהם (כפי שנכתב בפסה"ד, במפורש), אולם הגישה בה נקט ביהמ"ש, שם, סותרת את גישת התובע לפיה יש להוסיף רדיוס של 50 מ' מסביב למבנים בהם מותקנים אמצעי הכיבוי. 27. סבורתני, שהיישום הנכון של העיקרון שנקבע בפס"ד מקורות לגבי שטחים פתוחים נעוץ בשאלה האם הותקנו אמצעי כיבוי ספציפיים לצורך השטח הספציפי בו מדובר. אין לחייב בגארת ביקורת בגין שטחים שלא מותקנים בהם כלל אמצעי כיבוי. אולם, ככל שהתקנות מחייבות התקנת אמצעי כיבוי עבור שטחים המשמשים לצורך מסויים, בין אם מדובר בשטח של מחסן פתוח, בשטח המשמש לחניה, או בשטח המשמש לכל צורך אחר (או ככל שלפי שיקול דעת רשות הכבאות יש להתקין אמצעי כיבוי במקום), יש לחייב באגרה בגין ביקורת אמצעי כיבוי שנערכה באותו שטח (אך לא ברדיוס כלשהו מעבר לגבולותיו). השאלה מהם אותם אמצעי כיבוי, בין אם הם ברזי כיבוי, מטפים, גלגלונים וכיוצ"ב, או שילוב כזה או אחר של אמצעים, איננה רלבנטית. 28. בענייננו התובע לא הצביע על אמצעי כיבוי כלשהם המותקנים במגרשי החניה אשר במפעל ואף לא טען שמותקנים בהם, בפועל, אמצעי כיבוי כלשהם. גם בדו"חות הביקורת שהוגשו אין כל זכר לבדיקת מגרשי חניה כלשהם. אין ולוּ דו"ח אחד המצביע על כך שנערכו ביקורות בשטחי חניה, או בשטחים פתוחים אחרים. לפיכך אין יסוד להכללת מגרשי החניה בשטח המקרקעין לחיוב, לגבי שנת 2006. לא ניתן כל הסבר (למעט ההסבר לפיו נרשמו דו"חות חלקיים, אותו דחיתי, כאמור לעיל), מדוע לא יכול היה התובע, המבקר בשטח המפעל לשם ביצוע הביקורות, לציין, על גבי המפות שסופקו לו בדיוק, אילו אמצעי כיבוי נמצאים (ככל שנמצאים) שלא בשטחים המבונים ומהו מיקומם, ולפרט מתי נבדקו אמצעים אלה. לפיכך, למעט בענין ברזי הכיבוי החיצוניים, אליהם התייחסתי לעיל, אין לחייב את הנתבעת, לגבי שנת 2006, בתשלום אגרה עבור שטחים פתוחים. יובהר, כי קביעה זו מתייחסת לשנת 2006 בלבד והיא יכולה להיות שונה לגבי שנים אחרות, ככל שיוכח שנמצאים אמצעי כיבוי בשטחים פתוחים ושנערכו ביקורות של אמצעים אלה. שאלות נוספות - 29. בשאר טענות הצדדים לא רלבנטיות או לא מצאתי ממש. שאלות שונות בהן עסקו ב"כ הצדדים בסיכומיהם, כגון אם יחידת הכיבוי שהוקמה ע"י הנתבע, במפעל, יכולה לתת מענה מלא לכיבוי אש (ככל שנדרש), או אם יחידה זו הגישה סיוע לכבאים שפעלו מטעם התובע, או מספר הפגישות והדיונים שהתקיימו בין הצדדים, או מורכבות הביקורת, או אם נבדקה, או היתה צריכה להיבדק, תקינות ציוד הכיבוי - כל אלה הינן שאלות שאין להן כל רלבנטיות לשאלת תשלום האגרה, שהינו תשלום הנדרש על פי חוק ועל פי הפרמטרים שנקבעו בחוק ובפס"ד מקורות ושאין להן דבר וחצי דבר עם נושאים אלה. כך, גם אין כל רלבנטיות לשאלה מדוע וכיצד גילתה הנתבעת שהתשלום שהיא משלמת, על פי המוסכם, גבוה בהרבה מזה שעליה לשלם בפועל ואם הסיבה לכך היה נטל כבד על תקציבה, או אם נדרשה לתכנית רב שנתית בנושא כיבוי אש, בהשקעה ניכרת, כטענות התובע. גם השאלה מהו "שכר שעה" העולה מהסכום עליו הוסכם בהסכם, או מהסכום הנתבע בתביעה איננה רלבנטית, שכן גובה אגרה אינו נמדד, בתקנות, בפרמטרים של זמן, אלא על פי שטחים לבדיקה (אם כי סכום התביעה אכן מתבטא ב"שכר שעה" בלתי סביר בעליל). השאלה היחידה היא, כמה על הנתבעת לשלם, על פי הדין ושלאלה זו השבנו לעיל. 30. לפני סיום אומר, כי דרישת ב"כ התובע, כי הנתבעת תסביר כיצד "מפעל רציני בסדר גודל של הנתבעת" שילם במשך מספר שנים אגרה בגובה של 800,000 ₪ בשנה ולפתע חוזר בו מכך, אינה במקומה, בוודאי לא כאשר הוא, הטוען לחובת תשלום אגרה על פי חוק, בגובה של 2,828,517 ₪, היה מוכן להסתפק ב- 830,000 ₪ בלבד. התוצאה : 31. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע אגרה עבור שטחים מבונים שנבדקו בשנת 2006, בשטח כולל של 34,512 מ"ר ובנוסף לכך - בתשלום אגרה עבור שטחים ברדיוס של 50 מ' מהברזים החיצוניים, הנזכרים בדוחות האמורים בסעיף 25 לעיל. לאור התוצאה אליה הגעתי ובנסיבות הענין, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פס"ד זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. שריפהכיבוי אשאגרה