סעיף 7א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מפרט 3 תנאים שבהתקיימם יהיה נוהג בהיתר זכאי לתבוע פיצויים לפי החוק: 1. נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; 2. אי-ידיעה לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); 3. סבירות אי-הידיעה (יסוד אובייקטיבי). [ראו גם ע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אמיל אגמי ואח' (פורסם במאגרים) (2005)]. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי ידיעה לגבי היעדר ביטוח חובה: 1. א. התובע, יליד 1982, הגיש תביעה לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"א-1975 (להלן: "החוק") בגין תאונה שארעה לו ביום 9/3/2008 בעת שרכב על אופנועו, כאשר נכנס למגרש חניה של המכללה האקדמית באריאל ושכתוצאה ממנה נגרמו לו נזקי גוף. ב. התובע מפרט בתביעתו, כי רכש את האופנוע בינואר 2008, הוא ביצע העברת בעלות ביום 21.1.08 בסניף הדואר באריאל ולתומו ביקש מהמוכר, הבעלים הקודם של האופנוע, את פוליסת ביטוח החובה וזאת מתוך הנחה שהבעלות על הפוליסה עוברת יחד עם הבעלות על הקטנוע. המוכר מסר לתובע את הפוליסה יחד עם מפתחות האופנוע ונפרד ממנו. לטענתו, כל אותה עת סבר, כי הוא מבוטח כדין. התובע טוען, כי נתבעת 2 אחראית לנזקיו בגין התאונה האמורה על פי "חבותה החוקית השיורית". 2. א. נתבעת 2 הגישה כתב הגנה שבמסגרתו טענה, בין היתר, כי אין לה כל חבות כלפי התובע, שכן לפי סעיף 7(5) לחוק מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את השימוש ברכב, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. ב. נתבעת 2 טוענת, כי התובע הודה שבמועד התאונה האמורה היה הבעלים ו/או המחזיק בפועל באופנוע ולפיכך מוטלת עליו החובה לוודא קיומו של ביטוח חובה תקף, ובהעדר ביטוח אין לו עילת תביעה על פי החוק. 3. ביום 16/2/2011 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שלפיה יגישו סיכומים בשאלה אם יש לתובע, הבעלים ומחזיק האופנוע עילת תביעה נגד נתבעת 2, דהיינו, האם החריג שבסעיף 7א לחוק חל עליו? 4. כפי שעולה מסיכומיו, התובע ער לפסיקה שלפיה בנסיבות העניין, אין הוא נכנס בגדרו של החריג האמור. התובע טוען, כי מדובר בפסיקה שגויה העומדת בסתירה לשיקולים שביסוד החוק ולעקרונות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון. התובע טוען, כי נהג באופנוע בהיתר מאת עצמו ולכן נכנס הוא בגדרו של החריג. טענה נוספת היא, כי הואיל וטרם נשמעו ראיות, לא ניתן לקבוע מה ידע התובע בפועל עובר לקרות התאונה לגבי השאלה, אם יש או אין כיסוי ביטוחי. התובע טוען, כי לוּ רצה המחוקק להוציא את בעל הרכב מכלל מקבלי הפיצויים מקרנית, היה עושה זאת במפורש. התובע מפנה לפסיקת בית המשפט העליון שלפיה מטרת החוק היא לפצות כל מי שנפגע משימוש ברכב. לטענתו, לא ניתן לייחס לתובע אשם מוסרי בהעדר נתונים רבים שבגינם לא ידוע בשלב זה מהן הנסיבות שגרמו לכך שהתובע נסע ללא ביטוח בתוקף. 5. נתבעת 2 טוענת בסיכומיה, כי התובע מתעלם מהוראות סעיף 7 לחוק. הנתבעת מפנה לכתב התביעה וטוענת, כי התובע לא פירט את העילה ואינו מפנה להוראת חוק המקימה לו עילה. נתבעת 2 מוסיפה, כי אין ממש בטענת התובע שלפיה מדובר בסמכות שיורית של הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי התובע אינו עומד בדרישות סעיף 7א לחוק, שכן אין דינו של בעל הרכב כדינו של נהג הנוסע ברכב של זולתו. לגבי נוסע ברכב של זולתו ללא ביטוח, יש נסיבות מסוימות שבהן ייאמר, כי לא נפל רבב בהתנהגותו והוא יזכה בפיצוי. לעומת זאת, לגבי בעל רכב הנוהג ברכבו ללא ביטוח תקף ייאמר תמיד, כי התנהגותו נוגדת את תקנת הציבור ולפיכך תישלל זכאותו. נתבעת 2 מפנה לפסיקה התומכת בטיעוניה הדנה בתכלית החקיקתית של סעיפים 7(5) ו- 7א לחוק. טענה נוספת היא, כי בכל מקרה, בנסיבות דנן, לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 7א לחוק. 6. לאחר קריאת כתבי הטענות, סיכומי הצדדים, הוראות הדין ופסיקה רלוונטית, הגעתי למסקנה, כי לא קמה לתובע עילת תביעה כנגד נתבעת 2. להלן נימוקיי; א. סעיף 7 לחוק קובע: "נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:" ס"ק 5 קובע: "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;" סעיף 7א קובע; "7א. על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". ב. הוראת סעיף 7(5) לחוק ברורה ולפיה לכאורה אין לתובע עילת תביעה לפי החוק. כאמור התובע טוען, כי עניינו נכנס בגדר החריג שנקבע בסעיף 7א הנ"ל. ג. סעיף 7א מפרט שלושה תנאים שבהתקיימם יהיה נוהג בהיתר זכאי לתבוע פיצויים לפי החוק: 1. נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; 2. אי-ידיעה לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); 3. סבירות אי-הידיעה (יסוד אובייקטיבי). [ראו גם ע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אמיל אגמי ואח' (פורסם במאגרים) (2005)]. ד. כאמור לעיל, התובע טוען, כי הוא כבעלים נהג בהיתר מאת עצמו ולפיכך התקיים התנאי הראשון. אין ממש בטענה זו. בת.א (חי') 536/04 שטרן אלעד ואח' נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' (פורסם במאגרים) (2006) נאמר: "הוראות סעיף 7, על סעיפי המשנה שלו מתארות רשימה של סוגי נפגעים שאינם זכאים לפיצויים לפי חוק הפיצויים. כל אחת מהוראות הסעיף נועדה לשלול זכות לפיצוי ממבטח וגם מקרנית. התיקון במסגרתו נחקק סעיף 7א' בא בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית, פ"ד לה(2) 383. שם היה הנפגע עובד אשר התבקש ע"י מעבידו להשתמש בכל רכב מסויים. בדיעבד התברר כי השימוש ברכב לא היה מבוטח בביטוח חובה וכך נותר העובד - התובע ללא פיצוי למרות פציעתו הקשה. מטרת התיקון היתה לאפשר בצידו של סעיף 7 לחוק הפיצויים - סעיף שלילת הזכות - לתת פיצוי לנפגע שקיבל רכב על פי היתר מאדם אחר ולא ידע, ובנסיבות העניין גם לא יכול היה לדעת, שאין פוליסת ביטוח. אותם הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים - טעמים של "תקנת הציבור" משולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע - הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א, השוללת את העדר הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מהבעלים, בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר היעדר הכיסוי הביטוחי" (סעיף 12 לפסק הדין החלקי). ובהמשך: "מקובלת עלי טענת קרנית כי הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים חלה על נפגע שאינו בעלים ואינו מחזיק ..." (סעיף 13). בכל הכבוד, מעבר לכך שמדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי שהוא כידוע פסק דין מנחה, הקביעה מקובלת עלי. ניסיון התובע לטעון, כי נהג בהיתר מאת עצמו הוא ניסיון מאולץ שאין בו ממש. קבלת פרשנותו של התובע את הוראות הסעיף תרוקן אותו מתוכן. סעיף 7(5) לחוק קובע עקרון כללי שלפיו הנוהג ברכב ללא ביטוח או כשהביטוח לא כיסה את שימושו ברכב אינו זכאי לתבוע פיצויים. סעיף 7(6) לחוק קובע, כי בעל רכב או מחזיק בו שהתיר לאחר (ההדגשה שלי - ר.ש.) לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, גם הוא אינו זכאי לתבוע פיצויים לפי החוק. אם זהו הדין במקרה שבו נהג ברכב צד ג', קל וחומר שזהו הדין במקרה ששבו הבעלים הוא שנהג ברכב. כאמור לעיל, סעיף 7א נועד להגן על צד שלישי שנהג ברכב בהיתר הבעלים או המחזיק, שנפגע בתאונה כשלא ידע שאין ביטוח או שהביטוח אינו מכסה שימושו ברכב ובנסיבות העניין גם לא סביר היה שידע. הגנה זו אינה עומדת לבעלים עצמו. ה. סעיפים 2(א) ו- 3(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 קובעים: "2.(א) בכפוף להוראות פקודה זו, לא ישתמש אדם - ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו." ... 3.(א) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את - (1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לענין זה, "נזק גוף" ו"שימוש ברכב מנועי" - כמשמעותם בחוק; (2) בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו - מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונות דרכים כמשמעותם בחוק." מהעובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ברור, כי במקרה דנן לא קיים התובע את חובתו על-פי דין והפוליסה שהחזיק בידיו לא כיסתה את שימושו שלו בהתאם לחובתו הנ"ל. ו. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה פרשנות התובע בדבר קבלת היתר מעצמו שכן היא אינה עומדת ביסוד התכלית החקיקתית של סעיף 7א לחוק. הואיל ומדובר בתנאים מצטברים, די בכך שהתנאי הראשון לא התקיים כדי לדחות טענת התובע. למעלה מהצורך אדון בקצרה גם בשני התנאים הנוספים הקבועים בסעיף 7א הנ"ל. ז. הואיל וטרם נשמעו הוכחות בתיק זה, לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלה אם ידע התובע או לא ידע את העובדה, כי אין כיסוי ביטוחי לשימושו באופנוע. עם זאת, גם אם אקבל את טענת התובע שלפיה סבר, כי הבעלות בפוליסה עוברת יחד עם הבעלות באופנוע, לא יהיה בכך כדי לסייע לו. התובע הודה בתביעתו, כי קיבל את תעודת ביטוח החובה לידיו. עיון בתעודה שצורפה לכתב התביעה מגלה תמונת מצב ברורה וחד משמעית: "שם המבוטח: הרטום יעקב (לא מורשה לנהוג)" "בני אדם הרשאים לנהוג ...: הרטום אביעד בלבד, אך לא המבוטח". האמור חוזר על עצמו בהודעת הזיכוי המצורפת לתעודת הביטוח. (הרטום יעקב הוא הבעלים הקודם של האופנוע). לאור האמור בתעודה דהיינו, כי האדם היחיד המורשה לנהוג באופנוע היה אביעד הרטום אין מנוס מהמסקנה (האפשרית היחידה), כי התובע לא הניח תשתית ראייתית ולוּ מינימאלית לקיומו של יסוד סביר לאי הידיעה. יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת גילאור בעניין שטרן הנ"ל: "מתן פיצוי לתובע על פי הסייג הקבוע בסעיף 7א לחוק אינו תואם את התכלית החקיקתית בקביעת סטנדרט להתנהגות סבירה וראוייה מכל נהג בכל הנוגע לבדיקת הכיסוי הביטוחי. אין לעודד מתן פיצוי למי שלא טרח לוודא אם יש כיסוי ביטוחי לשימוש במכונית בה הוא נוהג דרך קבע. בכך תעשה אבחנה בלתי ראוייה ולא צודקת בין הנהג שמוטלת עליו חובה אישית לדאוג לביטוח לבין מי שמתוך קלות ראש או עצימת עיניים בוחר שלא לבחון קיומו של הביטוח. נראה כי התובע, על אף שדאג לתחזוקתו השוטפת של הרכב, עצם את עיניו מלבדוק את נושא הביטוח והסתפק בכך שאביו אחראי לטיפול בנושא הרכב. התנהגות כזו אינה התנהגות סבירה ודבק בה רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו, לכן אין התובע זכאי לפיצויים על פי סעיף 7א לחוק". 7. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי בנסיבות העניין (שאינן שנויות במחלוקת) לא קמה לתובע עילת תביעה נגד קרנית ולפיכך, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. 8. התובע ישלם לקרנית הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 9. מעיון בנט המשפט, טרם הוגש כתב הגנה בתביעת התובע נגד נתבעת 3. לפיכך, אני קובעת את התיק לתזכורת מחיקה מחוסר מעש ליום 30.11.11. רכבביטוח חובה