הנימוק שהובא על ידי המבקש לאיחור בהגשת בקשת רשות הערעור הוא מצבו הרפואי. לעניין זה כבר נקבע כי "בדרך כלל, מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כבטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו. ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור" (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת דר' ש. לוין (תל אביב, 1995), עמ' 895 - 896). הפסיקה פירשה והרחיבה: "...כלל זה טומן בחובו שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: האחד - עובדת קיומה של המחלה; והשני - השפעת המחלה על תיפקודו של בעל הדין ועל יכולתו לפנות לבית המשפט במועד. רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה נבצר מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד" (ב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ (לא פורסם). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור בגלל מצב רפואי: בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק ע"ב (י-ם) 2957/07 (מותב בראשות כב' השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור מרדכי אלון ויהושע ענר). פסק הדין ניתן ביום 9.8.09. המבקש לא ציין מתי הומצא לו פסק הדין, אך ברי כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור רב ואף המבקש אינו חולק על כך. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 27.4.10 - בחלוף מספר רב של חודשים מאז קבלת פסק הדין. הבקשה הוגשה בידי רעייתו של התובע, אשר המבקש הסתייע בה אף בהליך בבית הדין האזורי. בכתב הערעור, שצורף לבקשה, צויין כי המבקש לוקה בפיגור שכלי קל ואינו מבין או קורא עברית. בקליפת האגוז נעמוד על ההליך בבית הדין האזורי: עקב אוטם מחודש 2/96 הוכר המבקש על ידי המשיבה כנכה חלקי ושולמה לו בהתאמה קצבת נכות חלקית (בשיעורים שבין 50% ל- 33%). בשנת 2003 עזב המבקש את עבודתו והחל מיום 1.5.05 לא שילם המבקש דמי גמולים בגין כושר העבודה שמעבר לנכות החלקית שנקבעה לו. בחודש 8/07 עבר המבקש ארוע נוסף של אוטם בעטיו הגיש בקשה להגדלת נכותו. בקשתו נדחתה מן הטעם שהמבקש לא שילם את דמי הגמולים בגין כושר העבודה שמעבר לנכותו החלקית. המבקש פנה לבית הדין בבקשה לחייב את המשיבה להכיר בו. בין היתר נטען כי המשיבה לא מילא חובתה ולא העמידה אותו על הסיכון שבפגיעה בזכויותיו הפנסיוניות, אם לא ישלם דמי גמולים בעד שיעור המשרה שלגביו לא נקבעה לו נכות. בית הדין האזורי דחה את התביעה, ובין היתר הפנה למכתבי המשיבה ולהתראותיה בענין. הבקשה להארכת מועד נומקה בלקוניות וצויין בה כי מתבקשת הארכת המועד וכי "בגלל מצבה הנפשי (ככל הנראה של רעיית התובע - א.א.) ומצבו של התובע הגופני והנפשי לא הוגש ערעור בזמן". המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה: הבקשה הוגשה בחלוף למעלה משמונה חודשים לאחר מתן פסק הדין. הבקשה אינה מעלה כל נימוק היכול להוות יסוד וטעם מוצדק למתן ארכה. לא הובהר בבקשה מדוע מצבו הגופני והנפשי של המערער מנע ממנו את הגשת הבקשה במועד, ובפרט מה השתנה במצבו אשר איפשר לו להגישה דווקא במועד בו הוגשה. ככל שמדובר במחלה כנימוק לבקשה, נטען כי על המבקש להראות שקיומה של המחלה מנע ממנו מלתפקד ולטפל בענייניו, והמבקש לא הציג כל ראיה ומכל מקום לא הוכיח עניין זה. נטען כי היות והבקשה נחתמה על ידי אשת המבקש, לא היתה מניעה אמיתית להגישה בתקופה הקצובה להגשת ערעור. סיכויי הערעור נמוכים היות ופסק הדין התבסס על ממצאים שבעובדה לפיהם המשיבה נתנה למבקש מידע מלא בדבר הצורך בהמשך דמי גמולים בתקופה בה נקבעה לו נכות חלקית, לשם קבלת כיסוי ביטוחי מלא, וכן על "קביעות משפטיות אלמנטריות" כלשונה, ולפיהן תביעתו של התובע הינה בתכליתה רכישה בדיעבד של כיסוי ביטוחי, וכן הינה נוגדת את תקנות מס הכנסה וההגיון הביטוחי. כמו כן, נטען כי כתב הערעור, בחלקו לפחות, מופנה כנגד ההחלטות הרפואיות שנקבעו למערער אשר הינן קביעות שבמומחיות ואינן מצויות בגדר סמכותו של בית הדין. להשלמת התמונה יוער כי המבקש התבקש בהחלטה מיום 26.5.10 להשיב לתגובת המשיבה, בה פורטו נימוקיה. תגובתו, עליה צויין בכתב יד "26.6.2010 נמסר ביום שביתת המזכירות" הובאה בפני באיחור רב, יתכן שבשל שביתת המזכירות במועד בו הוגשה. עיקרה של התגובה הינו פירוט של מחלות קיימות, הן של המבקש והן של רעייתו. על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין), המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא. הנימוק שהובא על ידי המבקש לאיחור בהגשת בקשת רשות הערעור הוא מצבו הרפואי. לעניין זה כבר נקבע כי "בדרך כלל, מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כבטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו. ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור". הפסיקה פירשה והרחיבה: "...כלל זה טומן בחובו שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: האחד - עובדת קיומה של המחלה; והשני - השפעת המחלה על תיפקודו של בעל הדין ועל יכולתו לפנות לבית המשפט במועד. רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה נבצר מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד". בנסיבות שבפני אמנם הוצג אבחונו הרפואי של המבקש, שצורף לתשובת המבקש לתגובת המשיב (צורף העתק הבקשה לקצבת נכות וכן האבחון הרפואי שהוגש עמה), אך יחד עם זאת ברור כי האבחון, שמועדו 20.2.08 אינו מוכיח כי בעטיו של המצב הרפואי נבצר מן המבקש מלהגיש ערעורו במועד, שהרי ניתן עוד בשעה בה נוהל ההליך בבית הדין האזורי. לא זאת אף זאת, צודקת המשיבה בטענותיה ולפיהן הבקשה הוגשה מטעמו של המבקש על ידי רעייתו, אשר לא היתה מנועה מלפנות בשמו אף במועד שנקצב להגשת הערעור. אין בסיכום הביקור הרפואי מיום 10.5.09, אשר שהוגש מטעם רעיית המבקש, בו פורטו תלונותיה על כאבי גב והתכווצויות ברגליים ופורט הצורך להימנע מנסיעות ארוכות ומעבודה פיזית, כדי לשנות מעמדתי זו. זאת, בשים לב לכך שהמסמך נחתם במועד מאוחר להגשת בקשה זו, ואין בו כדי להצביע על הנסיבות עובר להגשתה. כמו כן, יוער כי המבקש ציין בבקשתו דווקא את מצבה הנפשי של רעייתו כנימוק לאיחור. זאת ועוד, נקבע בעבר לא אחת, כי ככל שהאיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד הינו רב יותר, מצבו של מבקש ההארכה קשה יותר. בענייננו מדובר באיחור של כשמונה חודשים לערך (בשים לב לכך שלא צויין מתי הומצא פסק הדין למבקשים). אף במידת האיחור יש כדי להוות שיקול בדחיית בקשת המבקש, בשים לב להסתמכות שהסתמכה המשיבה על פסק הדין שניתן ותוך מתן משקל לעקרון סופיות הדיון. סיכויי הערעור מהווים אף הם שיקול מכריע שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור ובמקרים מסויימים אף עשויים כשלעצמם, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, להתגבש לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. דא עקא, שעיון בהודעת ערעורו של המבקש מעלה כי נימוקי הערעור, הינם ברובם פירוט מצבו הרפואי של המבקש, של ההליכים, ושל הכספים שלזכאותם טוען המבקש. בחלק המתייחס לפסק דינו של בית הדין האזורי נטען בעיקרו, באופן אשר אינו עולה בקנה אחד עם הכרעת בית הדין האזורי, כי הכספים "הורדו ללא הצדקה ובתירוצים שקריים". כמו כן, כפי שציינה המשיבה, מכוונות חלק מהטענות בהודעת הערעור לקביעות רופאי הקרן, אשר כלל לא עמדו לדיון בפסק דינו של בית הדין האזורי. בשים לב לכל האמור, באתי לכלל מסקנה כי סיכויי הערעור אינם עולים כדי טעם מיוחד. סוף דבר, מן המכלול כפי שפורט לעיל לא אוכל להיעתר לבקשת המבקש ולהאריך המועד להגשת ערעור. הבקשה נדחית, איפוא. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםרפואהערעור