קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת דיון באותו מחוז: .1החלטה זו תעסוק, ותנסה להתמודד בעיקר בשיקולים אשר צריכים להנחות את נשיא בית-משפט שלום בכל הקשור להעברת "עניין" מבית-משפט אחד לבית-משפט אחר באותו איזור שיפוט, מכוח סעיף 49(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984[7] (להלן "החוק") שזו לשונו: "נשיא בית-משפט השלום רשאי להורות שענין שהובא או שיש להביאו לפני בית-משפט השלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו או שעניין שהוחלט בו על פסלות שופט, בין שהחל הדיון בו ובין שטרם החל הדיון בו יהיה נידון בבימ"ש אחר באיזור שיפוט בו הוא מכהן כנשיא". .2א. התובע בתיק זה, תושב הרצליה, הגיש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נגד הנתבעת בתיק זה (ת"א 780/84) בגין תאונת דרכים קשה, שאירעה לו בסמיכות לעיר קרית-גת ביום .7.6.83הדיון בת"א 780/84החל, נשמעו עדויות ועומד, כנראה, להסתיים במועד קרוב. ב. התובע הגיש את תביעתו הנוכחית לתשלום תכוף לבית-משפט השלום בדימונה בחודש ספטמבר שנה זו. הנתבעת הגישה כתב הגנה לבימ"ש השלום בדימונה, ובמקביל שלחה לי מכתב, בו אני מתבקש, להשתמש בסמכותי מכוח סעיף 49(א) לחוק ולהורות על העברת הדיון בתיק זה מבית-משפט השלום בדימונה לבית-משפט השלום בבאר שבע. ג. קבעתי דיון במעמד שני הצדדים ע"מ לשמוע נימוקים לעתירה זו ליום .27.10.88 ד. ב"כ התובע, עו"ד פנר, טען שעפ"י תקנה 2(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984[8] (להלן ה"תקנות") יכול תובע בנסיבות שכאלו לבחור כאוות-נפשו באחד מבתי-משפט השלום במחוז, להוציא כמובן מקרים ספיציפים, כפי שהדבר קבוע בתקנות 6, 5, 4לתקנות. לטענתו זו, פריוולגיה שמתקין התקנות נתן אותה, אין לגוזלה מצד, אלא אם קיים נימוק משכנע בנסיבות הענין; ולפיכך החליט הוא לבחור את ביהמ"ש בדימונה משיקולי יעילות, עקב נסיבות אישיות ורפואיות של התובע ובהתחשב באופיה ובהיגיון שעומד אחר תביעה לתשלום תכוף; כן טען עו"ד פנר, שבקשה שכזו, כפי שהוגשה ע"י עו"ד נוביק, צריכה להיות מוגשת בדרך המרצה ולא במכתב. ה. עו"ד נוביק, ב"כ הנתבעת, טען לעומתו, כי סעיף 49(א) לחוק [7] לא סייג ולא הגביל את שיקוליו של נשיא בית-המשפט שלום בכל הקשור לעצם ההעברה ולנימוקיה; מכל מקום, שיקולי היעילות שאליהם כוון עו"ד פנר צריכים להיות מוכחים לא כאמירה בעלמא, וכן כנימוק נוסף טען הוא ששום חלופה, מבחינת יישום העובדות בתקנה 3(א) לא מתקיימת כאן דבר שגם עו"ד פנר לא חולק עליו; אם כי מסכים עו"ד נוביק שמבחינת התקנות זכאי עו"ד פנר להגיש את התביעה בבימ"ש בדימונה. .3כך או כך, ביקש עו"ד נוביק להעביר הדיון בתביעה לתשלום תכוף לבימ"ש השלום בבאר-שבע, ע"מ להקל על העדים שלא יצטרכו להגיע עד העיר דימונה. לגבי הטענה, שיש להגיש בקשה כזו בדרך המרצה, אמר שמכיוון ומדובר בסמכות מינהלית, ומכיוון שהעובדות כמעט לא חלוקות בינהם, הרי אין צורך בדבר שכזה. .4א. השאלה שעומדת לדיון, אם כן, מהם השיקולים שעל נשיא בימ"ש שלום להביא בחשבון עת מתעוררת בעיה שכזו; יש כמובן לדון בשיקולים כאלו תוך הבנת הרקע לחקיקתו של סעיף 49(א) לחוק, ומתוך הקשר ולימוד מסמכות אחרת, שהיתה וקיימת לנשיא בית-המשפט העליון בטרם חקיקתו של סעיף 49(א) האמור. ב. הסמכות הקבועה לנשיא בימ"ש השלום להורות על העברת "עניין" מבית-משפט השלום אחד למשנהו, באותו איזור שיפוט, מכוח סעיף 49(א) לחוק, הונחלה לו עת הוסף לחוק בתי המשפט, התשי"ז- 1957(תיקון מס' 14) [9] סעיף 26(א). סעיף 26(א) דומה כמעט לסעיף 49(א) לחוק. סעיף 26(א) הינו פרי יצירה חדש כמעט, ובטרם לידתו, כאמור, לא היתה סמכות כזו קיימת. סמכות זו הוענקה לנשיא ביהמ"ש העליון, ע"פי סעיף 36לחוק בתי המשפט, התשי"ז- 1975(כיום סעיף 78לחוק). בדברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 14, תשמ"א-1981) עמ' 276[11] נאמר בקשר לסעיף 26(א) כדלקמן: ".....הסעיף המוצע אף הוא בא ליישם המלצה המופיעה בדו"ח ועדת לנדוי. הועדה הציעה, כי שופט ראשי של בימ"ש השלום יוסמך להעביר משפט, בטרם הוחל בשמיעתו, מבית-משפט שלום שבאיזור השיפוט שלו לבימ"ש אחר שבאותו איזור שיפוט. הוראה זו באה בנוסף על ההוראה הקבועה בסעיף 36לחוק העיקרי, המקנה סמכות לנשיא ביהמ"ש העליון או ממלא-מקומו הקבוע על העברת עניין ממקום אחד למקום אחר....". הנימוקים שהנחו את ועדת כב' השופט לנדוי, כפי שהדבר עולה בדו"ח "ועדת לנדוי" - שהוקמה לשם בדיקת מבנה וסמכויות בתי-המשפט הם, בין השאר ובעיקר, לתת סמכות פיקוח לשופט ראשי (ככינויו אז) על הנעשה באיזורו, מבחינת חלוקת הנטל בין בתי-המשפט במחוז, שכן השופט הראשי, בסופו של חשבון, אחראי אירגונית ומנהלית על תיפקודם הנכון של בתי המשפט באיזורו (ראה עמ' 2והלאה לדו"ח הנ"ל). .5מכיוון שסמכות זו היא חדשה, יחסית, חובתי על-כן היא לנסות וללמוד מפסיקתו של ביהמ"ש העליון בענין סמכותו של נשיא ביהמ"ש העליון מכוח סעיף 78לחוק (סעיף 36הקודם), בטרם הוחק התיקון שהעניק את אשר העניק לנשיא ביהמ"ש השלום. אין, כמובן, להשוות אותן סמכויות הן מבחינת מהותן ומטרתן והן מבחינת השוני הרב בין אותן שתי פונקציות. .6א. (1) בב"ש 219/64 גרשון ולצר ויהודה חב' לביטוח בע"מ נ' שלמה ולאה פלג [1], בעמ' 72, קבע כב' הנשיא אולשן: ".....התאונה המשמשת עילה לתביעה, אירעה באיזור ת"א והיא נחקרה ע"י משטרת ישראל באיזור ת"א, העדים מתגוררים באזור ת"א, ואף עורכי-הדין משני הצדדים מתגוררים ועובדים באזור ת"א, מאידך הנימוק היחודי ששמעתי מפי ב"כ המשיבים (התובעים) הוא הסיכוי שבביהמ"ש המחוזי בחיפה תתברר התביעה יותר מוקדם. במקרים קודמים כבר החלטתי כי נימוק זה אינו מספיק כדי למנוע את השימוש בסמכותי לפי סעיף 36לחוק בתי המשפט (ראה ב"ש 99/59(1)) על כל פנים, הנימוק הזה אינו בעל משקל לעומת הטרדת הנתבעים לאותו צורך" (הדגשה לא במקור). (2) בב"ש 190/69 עבד אלרחמן ארביע נ' מראסיו שוורץ ואח' [2], בעמ' 647, כותב הנשיא אגרנט: "השאלה הראשונה העומדת בפני היא באיזה בימ"ש מוטב לרכז הדיון בכל התביעות הנ"ל. כיוון שיש להניח שביהמ"ש המחוזי בנצרת הוא היום פחות עמוס מאשר ביהמ"ש המחוזי בחיפה וגם התרשמתי שרוב עדי הראיה שיופיעו במשפט מתגוררים בנצרת או בסביבתה ואף התאונה קרתה במקום שהוא קרוב לעיר זאת מוטב כי התביעות יתבררו כולן בבימ"ש מחוזי בנצרת". (אגב, במקרה זה, הועבר התיק לבימה"ש "הנעבר" אשר אין לו סמכות מקומית וסמכותו "נרכשה" מעצם ההעברה). (3) בב"ש 971/83 הסנה בע"מ נ' חביב רחימי [3], בעמ' 112, קובע הנשיא שמגר: "בית-משפט השוקל בקשה כאמור, רשאי להביא בחשבון שיקוליו מה מאזן הנוחיות בכגון דא ומה יהיו תוצאותיה מבחינת המשיב, של העברת הדיון כמבוקש. אשר לכך, הרי יכול להיות ספק שהעברת הענין לת"א תדחה לתקופה ניכרת את מועד תחילתם של הדיונים וממילא גם כל הכרעה לגופה, ואין הצדקה להכבדה כאמור על המשיב אין גם הצדקה לכך שאוסיף על המעמסה הכבדה בלאו הכי של בימ"ש ת"א-יפו ואעביר לו תביעה שכבר הוגשה כדין לבימ"ש אחר". (הדגשה לא במקור). ב. סיכומן של ההלכות הרבות בנושא זה מובא בספח של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה חמישית, 1988) [12]. בעמ' 80נאמר: "בשנים האחרונות ניתן לסכם את ההלכות בסוגייה האמורה של העברת הדיון כך: ראשית צריך ויהיו קיימים טעמים ממשיים כבדי משקל המצדיקים היעתרות לבקשה ואין די בכך שכפות המאזניים נוטות לצד זה או אחר; שנית, נשיא ביהמ"ש העליון יטה להיענות לבקשה להעברת הדיון כאשר התביעה הוגשה בתחום סמכותו של בימ"ש; אשר בידיו סמכות פורמלית אך אין זיקה מוחשית כלשהי בין העניין לבין תחום סמכותו של בית-המשפט, שלישית, אין נשיא בימ"ש העליון נעתר לבקשה להעברת הדיון המבוססת על טענה שעומס העבודה בביהמ"ש שאליו מתבקשים להעיר את הדיון קטן מהעומס בביהמ"ש שאליו הוגשה התובענה ולפיכך התור לשמיעת התיק בביהמ"ש ה-"נעבר" יהיה קטן יותר אולם רשאי הוא להביא בחשבון בגדר שיקול הנוחות את העובדה שהעומס בבית-המשפט שאליו הוגשה תובענה, כנימוק לסרב להעביר את התביעה". (הדגשה לא במקור). ג. מעניין, בהקשר זה, להשוות הבעיה המתעוררת כאן לחקיקה האמריקאית המנסה להתמודד עם בעיה דומה, אם כי לא תמיד זהה מבחינת תוכנה, מרחבי ההעברה הגיאוגרפיים ונושא המשרה המופקד על ההעברה ושיקוליו. בנושא זה ראה: י' ראובן "איחוד והעברת תובענות" [13]. במאמר זה סוקר המחבר המלומד את המצב המשפטי בנושא במשפט האמריקאי, תוך השוואתו למצב אצלנו, ובנסיון למצוא את השיקולים ההולמים לפתרון הבעיה. יוער, שמטבע הדברים אין מאמר זה עוסק בסמכותו של נשיא בימ"ש השלום, שכן בעת כתיבת המאמר טרם הוענקה אז סמכות כזו בחוק. וכך כותב המחבר המלומד בעמ' 261[13]: "סדרי הדין הפדראליים הכירו זה מכבר בצורך המתעורר להעברת תובענות מבימ"ש במקום אחד לבימ"ש במקום אחר וכן ביתרונות העשויות לצמוח מאיחוד הדיון בתובענות דומות העומדות בפני ערכאה זו או אחרת. סע' 1404ל-. U.s.cהוא הסעיף העיקרי בהעברת תובענות, ואולם מס' מגבלות הקשו את השימוש בו במקרה של ריבוי תובענות..." סעיף 1404ל-. ,u.s.c[10], כפי שהוא מובא במאמר הנ"ל (הערה 1) קובע: ( . 1404U.s.c 28,change of venye) for the convenience of parties and witnesses in the(A)" Action to any district... Where it might have been interest of justice a distrist court may transfer any civil "...braught ובעמ' 262[13] כותב המחבר: "סעיף 1407(ל-.u.s.c) קובע כי במידה שתובענות אזרחיות, אשר כרוכה בהן שאלה עובדתית אחת או יותר משותפת תלויות ועומדות בפני בתי משפט פדראליים במחוזות שונים, הרי שאם הערכה כזו תשרת את: The convenience of parties and witnesses will promote the" " just and afficient conduct of such actions"ניתן יהיה להפנות את כולן לבימ"ש פדראלי מחוזי אחד לצורך איחוד הליכי קדם משפט..." ובעמ' 264[13] רושם המחבר: "הטיפול בבקשות העברה הוא מורכב ורגיש ביותר. מחד-גיסא יש לדאוג לחיסכון במערכת השיפוטית ובהוצאות הצדדים בכלל, מאידך גיסא, אין לפגוע בתביעה של יחיד העשוי להיכנס להוצאות כבדות עקב העברה זו... השיקולים הנלקחים בחשבון הם רבים ושונים ממקור למקור, והגדיר זאת יפה השופט בקר (h. Becker william) באומרו: Many facrors are relevant to the answer, some will be" applicable to all proceedings under the statute. Some will "...not האמור לעיל הוא בבחינת לימוד נוסף ממקור אחר ומנסיונם של אחרים להתמודד עם "העברת תביעות" והשיקולים לכך. דומה שההתייחסות לנושא זה בשוני זה או אחר ובהתחשב בין שני דיברי החקיקה הוא דומה והמנחה העיקרי את ההחלטות שם וכפועל יוצא הוא נוחות המתדיינים שיש לה מובנים שונים בכל מקרה ומקרה. ד. על-כן, מעניין הוא, כיצד התמודדו בתי-המשפט לאחר התיקון לחוק משנת 1981באותה מטריה חדשה - סעיף 49(א). בע"א (נצ') 25/85 פאיד נאיף זועבי נ' עובייד סעיד זועבי [6], דן נשיא בימ"ש המחוזי בנצרת, כב' השופט י' בהלול, בבעייה (בשבתו בערעור מכוח סעיף 49(ב) לחוק על החלטת נשיא ביהמ"ש השלום נצרת, שניתנה מכוח סעיף 49(א) לחוק). לאחר סקירת הרקע לבעיות שהתעוררו שם שואל הנשיא בהלול (שם [6], עמ' 313מול האות ג'): "...מדוע, איפוא, הוענקה לנשיא בימ"ש השלום הסמכות המקבילה להעביר עניין מבימ"ש שלום אחד לבימ"ש שלום אחר באותו איזור שיפוט?" בעמ' 314(שם [6] מול האות א') משיב: "...מן ההסבר הנ"ל של הוועדה הנכבדה (דו"ח ועדת לנדוי - י' ר'), שכאמור אומץ ע"י המחוקק, יש ללמוד שהמחוקק אכן התכוון ליתן בידי נשיא בימ"ש השלום סמכות רחבה ומקיפה "לעשות סדר" באשר לחלוקת התיקים המוגשים לבתי משפט שבאיזור שיפוטו ולפקח עליהם. באזור שיפוט אחד יכול ויהיו בתי-משפט שלום רבים הממוקמים בערים ובעיירות שבאיזור ועפ"י תקנות סר הדין האזרחי וסדר-הדין הפלילי, אין מניעה שתובעים או מדינת ישראל, כמאשימה, יגישו, מטעמים השמורים עימם, את החלק הארי של תביעותיהם בבימ"ש שלום פלוני שבאותו איזור שיפוט ובכך יסתמו את ביהמ"ש וישבשו את העבודה השיפוטית הסדירה. הגזמתי משהו בתיאור מצב תאורטי, כדי לסבר את האוזן אך היו דברים מעולם ועל-כן כדי להשיב תשובה למצב חמור שכזה הוענקה לדעתי הסמכות הנ"ל לנשיא בימ"ש שלום כדי לפקח מבחינת מנהל על עבודת בתי-משפט השלום הנתונים לפיקוחו והמצויים באיזור שיפוטו. זוהי סמכות רחבה ואני סבור שאין לדקדק עם החלטת הנשיא בהעברת תיק פלוני למקום אחר שבאיזור השיפוט ויש לאפשר לו לפעול בתחום סמכותו כדי לעשות סדר באיזור שיפוטו. מטעם זה וממהות הענין אני סבור שאין לאמץ את ההלכות כולן שנפסקו בביהמ"ש העליון בענין סעיף 36לחוק בתי המשפט התשי"ז- 1975(כיום 78לחוק המשולב) מאחר ולדעתי הטעמים והסיבות לשתי הסמכויות שונות הן כפי שהוסבר לעיל... מאידך הייתי מאמץ את אותן ההלכות שנפסקו בבימ"ש העליון בשני עיניינים דהיינו מה פירוש המילים "וטרם הוחל הדיון בו" שבסעיף 49לחוק...." זהו פסק-הדין היחיד, כמדומה, שניתן כדין ע"י ערכאה מחוזית מאז חוקק החוק ואשר דנה בסמכותו של נשיא ביהמ"ש השלום מכוח סעיף 49(א) לחוק. ה. לאחר שהצבענו על גישתו של ביהמ"ש העליון, התייחסותו של המשפט האמריקאי, על רעיונותיה ומניעיה של "ועדת לנדוי", על מחשבותיו ורצונו של המחוקק כפי שהדבר על בדברי ההסבר לה"ה (תיקון מס' 14, התשמ"א-1981) ועל גישתו של ביהמ"ש המחוזי בעקבות התיקון האמור, אנסה לבדוק כעת, תוך נסיון להצביע מה לדעתי צריך להיות "אותו מודל". מה המצוי ומה הרצוי וכן מהם השיקולים הלגיטימיים שיש להשתמש בהם תוך איזון האינטרסים בין כל המעורבים. .7א. דומה "שועדת לנדוי", הדברים שנאמרו בהצעת החוק וכפועל יוצא גם החוק, רצו להטיל על נשיא ביהמ"ש השלום תפקיד פעיל מאוד. תפקיד של עוקב, בוחן, בודק, מסווג וממיין, ע"מ ל"עשות סדר", כדברי הנשיא בהלול, בחלוקת התיקים במחוזו תוך שיתופו של בימ"ש זה או אחר בנטל בהתאם לצרכם ולעומס. דומה גם, וזאת בהסתמך על ה- ratioשעומד אחר המלצותיה של "ועדת לנדוי" וכן על ההסברים להצעת החוק, כי לנשיא בימ"ש שלום יש סמכות לכאורה ליזום את חלוקת הנטל ע"י העברתו של "עניין" זה או אחר לבימ"ש זה או אחר - כאשר הוא רואה מול עיניו את סך המאגר הכללי של ה"עניינים" שנמצאים במחוזו כ"פול" ועליו לווסת את העניינים ללא שצד יגיש "בקשה". על-כן עולה, לכאורה, כי למתדיינים תפקיד פסיבי, לנשיא בימ"ש ישנו הכוח לחלוקת הנטל גם ללא יוזמת הצדדים ומבלי שהם ידרבנוהו ע"י עצם הגשת הבקשה. ואם לנשיא ביהמ"ש השלום, כפי שאנו מניחים, לכאורה, יש הסמכות ליזום והכוח להחליט מבלי שנתבקש לכך והוא יסבור שיש לזמן את הצדדים או יבקש את תגובתם בכתב בטרם ייתן החלטתו הוא יעשה זאת על מנת לא לפגוע בכלל יסודי וחשוב בתורת המשפט הנהוגה אצלינו והיא "זכות השימוע". דהיינו, לאפשר לצד זה או אחר לשטוח טענותיו כי בסופו של חשבון ובמגבלות המסויימות זכאי הצד לבחור את ה"פורום", להבדיל מבחירת שופט, ולהתראיין בפניו. אך עדיין, וכעיקרון, סמכות "ההנעה" והיוזמה היא בידי נשיא בימ"ש שלום וכל זאת עפ"י המלצותיה וברוח הדברים שנרשמו ע"י ועדת לנדוי, דברי ההסבר להצ"ח, מילות החוק בעקבותיהן ודברי הפרשנות של כב' הנשיא בהלול. ב. על-כן אני שואל את השאלה האם דין הוא שבכל מקרה של "סתימת" בימ"ש (והעילות לסתימות רבות ועליהן עוד אעמוד בהמשך) ישתמש הנשיא בסמכותו "יניע" ויזום חלוקת התיקים כדי ל"עשות סדר במחוזו"? האם זו היתה מטרתו העיקרית של התיקון לחוק? ואם זו אכן היתה מטרת החוק כלום רצוי לעשות "שימוש יזום בסמכות זו"? ואם כן מתי ומדוע? לשאלות נכבדות אלו אשוב בהמשך ובשלב זה אעשה אתנחתא קצרה על מנת להצביע על הסיבות המביאות ל"סתימות" והגורמות לחץ על בימ"ש זה או אחר תוך נסיון, ומבלי לקבוע מסמרות, לתת לאותן בעיות פתרונות. כאמור, באיזור שיפוט מסויים יש ויהיו מס' בתי-משפט שלום חלקם קרובים קירבה גיאוגרפית אחד לשני וחלקם מרוחקים גיאוגרפית כברת דרך לא קצרה. התהוותן של ה"חסימות" בבימ"ש זה או אחר יכולות לנבוע מכמה וכמה סיבות וגורמים רבים שאת עיקרן אביא להלן לאו דווקא לפי חשיבותם: (1) יוזמת צדדים: כפי שהדבר צויין ע"י הנשיא בהלול, צדדים מחליטים עפ"י שיקולים השמורים עימם לתבוע בבימ"ש שלום מסויים והמדינה מגישה גם את רוב כתבי האשום באותו בימ"ש. (2) עומס יתר אובייקטיבי: כאשר חל גידול משמעותי במספר תושבי העיר או המועצה המקומית וכפועל יוצא, מתדפקין על שעריו של בימ"ש במקום מתדיינים רבים על כל סוגי ומגווני העניינים האזרחיים והפליליים, ללא שום פרופורציה ליכולתו התיפקודית של אפילו הטוב והיעיל בין השופטים המכהנים באותו בית-משפט וכן מעבר ליכולתו של הצוות המנהלי היעיל והמוכשר ביותר - שכן היחס לפעמים בין הגידול האמור הוא ללא פרופורציה הולמת להגדלת התקנים, הנובעים לא פעם מסיבות אובייקטיביות ותקציביות של הצוות בכללותו, המכהן באותו בימ"ש. (3) ריחוקו הגיאוגרפי של בימ"ש ממרכז הארץ או אפילו מעיר קרובה אחרת, ואופי הישוב בו ממוקם ביהמ"ש גורם לא פעם קשיים רבים בניהול תקין של מהלך העניינים שם וכתוצאה מכך לדחיות וכן ל"פערי קביעות". (4) פרישתו של שופט זה או אחר לגימלאות או העברתו של שופט זה או אחר מבימ"ש באיזור השיפוט לאיזור שיפוט אחר כשאותם שופטים משמשים בכהונה כשופטים יחידים (או עם עמית נוסף) גם אם הדברים ידועים ומתוכננים בעוד מועד וגם אם התמנה תחתם שופט אחר סמוך לפרישה, או ההעברה, יוצר דבר זה "פקעת", "פערי קביעות" וכן עיכובים לא מעטים בניהול שוטף של הדיונים. (5) היעדרות שופט כשהוא משמש שופט יחיד, עקב מחלה זו או אחרת לתקופה ממושכת או לתקופות קצרות וחוזר חלילה. כן יש להביא בחשבון את המימד האנושי מעצם היות השופט בשר ודם. (6) מהותם של העניינים המובאים והנידונים בפני בתי-משפט השלום, להבדיל מכמותם, תורמת לא פעם גם להיווצרותו של לחץ על בימ"ש זה או אחר: למשל כאשר פרקליט מחוז, מתוך ראיית המצב הכללי לקידום האינטרס הציבורי ולהשלטת סדר במחוזו, מחליט את אשר מותר לו, על מנת לייעל את ההתדיינויות, ומעביר עפ"י סמכותו מכוח סעיף 51(א)(1) לחוק בתי-משפט, התשמ"ד- 1984תיקים רבים לבתי-משפט השלום במחוזו. יוער, אם כי הדבר מובן מאליו, שסמכות זו מקנה לו גם את הכוח להחליט באיזה בימ"ש שלום יוגשו כתבי האישום הללו. כך למשל עפ"י התיקון האחרון לחוק החל מ- 1.1.88מוסמך בימ"ש שלום לדון בתובענות שבהם סכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על -.000, 15ש"ח ועוד דוגמאות כהנא וכהנא. (ראה למשל התיקון לחוק בכל הקשור לתביעות "קטנות"). (7) שפל כלכלי או מדיניות אשראית לטווח רחוק, אם תרצה, מדיניות מוניטרית גרמה וכנראה גם תגרום להגביר את התביעות הרבות בכלל, ובפרט בלשכת ההוצל"פ. (8) "מבצעים מיוחדים" למיניהם כגון השקעת מאמצים ללחימה בקטל בדרכים וכן בלחימה בסוחרי סמים, מביאה לפיתחו של בימ"ש תיקים רבים ומגוונים אשר אינם במסגרת ה"תור הרגיל" ודברים אלו לכשעצמם, בבימ"ש קטן, יכולים לגרום ל"סתימה" זמנית אם לא עונתית. ג. הצבעתי לעיל על המקרים שיכולים להביא לשיבוש עבודתו של בימ"ש ע"י לחץ הגורמים ל"סתימות". במקרים שכאלו, יש להיערך ולהקדים את ה"תרופה למכה" ככל האפשר בעוד מועד ולנסות לתת פיתרון הולם כאשר עיקר המטרה היא לתת שירות טוב, הוגן אמין ויעיל למתדיינים כי בסופו של דבר משרתים בתי-המשפט ובראשם השופטים והצוות המנהלי את ציבור המתדיינים ואותו ציבור זכאי לקבלת השירות האמור. יוער, כי אמון הציבור במערכת נובע גם, ובין השאר, מנוחיות אותו שירות ובדרך שניתן ויינתן. ד. ועל-כן שואל אני את עצמי כיצד יש לנהוג במקרים של תקלות הגורמות ללחץ על בימ"ש זה או אחר? איך לאזן בין האינטרס של נתינת השירות הטוב ההוגן והיעיל לבין זכות מתדיין לקבוע עפ"י התקנות, בחריגים מסויימים, את מקום הפורום שבו הוא מבקש להתדיין? אילו דרכים לנקוט ע"מ לגשר בין רצון השלטון, עת החליט לכונן בתי-משפט בערים ובמועצות מקומיות המפוזרות בשטח המחוז מתוך הרצון והמגמה שלמתדיינים תהיה האפשרות לעתור לבימ"ש סמוך למקום מגוריהם בין השאר, לנוחיותם לבין הרצון הלגיטימי והעניני של המערכת המשפטית לפזר הנטל בין בתי משפט שונים ע"מ להקל על העבודה הרבה עת צצות התקלות עליהן הצבענו ול"עשות סדר" כאמור? כיצד לגרום לכך ש"העברות" לא תהיינה אקראיות, וראוי לציין בהקשר לזה כי במקרים של ה"העברות" "עניינים" מבימ"ש של ערי שדה אל ביהמ"ש בעיר קטנה, מ"פורום לפורום", יש בהעברה זו גם העברה לשופט ובכך נבחר שופט ולא "פורום", דבר שלא מקובל בשיטתנו. אם כן, השיקול הכללי מן המובא לעיל, צריך להיות מונחה, אם ניתן להתבטא כך, מהכלל של "צדק ומשפט לכל" וכמה שאפשר שוויוני ונוח וככל האפשר, במגבלות האובייקטיביות הקיימות, "צדק לפתחו של מתדיין" ו"משפט צדק" בהישג-יד. אין זה סוד, שהאזרח, המתדיין, רואה במערכת המשפט מערכת שעושה משפט וגם צדק, ומרכיב אחד לאותו עיקרון היא נוחותו של המתדיין להתדיין ככל האפשר בסביבתו, זו מעין "מוסכמה" חברתית ולפעמים מחוייבת המציאות. ה. מהנימוקים שעליהם הצבעתי לעיל עולה, לעניות דעתי, שיש למצוא, עת תקלות כאלה עולות וצצות את שביל הזהב תוך איזון אינטרסים רבים ומנוגדים בין הזכות הקנוייה לכאורה של מתדיין זה או אחר, להביא את עניינו עפ"י בחירתו בפני הפורום בו הוא חפץ, לעומת שיקולים רבים אחרים שבהצטברותם אין הם, לפעמים, נופלים בחשיבותם מאותה הזכות הקנויה לכאורה. על-כן, כאשר נשיא בימ"ש שלום יושב להכריע בסוגייה שכזו עפ"י סעיף 49(א) לחוק, חובה עליו להביא בשיקוליו את אותם ניגודי האינטרסים עליהם הצבענו ובין השאר, תוך נתינת פירוש לחוק שהוא יצירה תכליתית שיגשים את תכליתו (ראה ע"א 863/79 בוכמן נ' אלנסרה ואח' [4]; ע"א 680/80 עזבון פריימן נ' קו צינור הנפט אילת-אשקלון בע"מ [5], בעמ' 584), ותוך נסיון "לאזן בין ערכים מתחרים" (ראה ספרו של פרופסור א' ברק, שיקול דעת שיפוטי [14] בעמ' 222-227) וכן מתוך "ערכיה המקובלים של השיטה", וכפי שנאמר בספרו הנ"ל של הפרופ' א' ברק (בעמ' 97[14]): "חוק יש לפרש על רקע ערכיה המקובלים של השיטה. עמד על כך השופט חשין באמרו: "חוק שכוונת מחוקקו לא הובעה בצורה ברורה די צורכה יש לפרשו פירוש אשר יורה על כוונה העולה בקנה אחד עם נוחות, היגיון, צדק, ועקרון חוק מקובלים...".." (הדגשה לא במקור). ו. על כן גם אם ההנחה שנשיא בימ"ש שלום "רשאי" מכוח סעיף 49(א) לחוק ל"עשות סדר" במחוזו בכל הקשור לחלוקת הנטל בין בתי-המשפט, כפי שהדבר עולה מהמלצותיה של ועדת לנדוי, הצ"ח, החוק ודברי הפרשנות שנתן הנשיא בהלול וגם מתוך הנחה שהוא "רשאי" לעשות זאת מיוזמתו (תוך נתינת אפשרות לשמיעת הצדדים או קבלת תגובתם בכתב), הרי כאמור וכמבואר לעיל, הדבר ייעשה במתינות, בזהירות ומתוך שקילתם של מרכיבים רבים והמנחה אותו בסופו של חשבון כעיקר, ומבלי לקבוע מסמרות, נוחות המתדיינים על כל מרכיביה ורבדיה, כפי שניסיתי להצביע עליה לעיל ומתוך איזון בין צרכי הפרט וצרכי הכלל וברוח הדברים כפי שנפסקו חדשות לבקרים ע"י ביהמ"ש העליון, ובענין זה, עם כל הכבוד, אין דעתי דומה לדעתו של כב' הנשיא י' בהלול. ז. אם זה הלך המחשבה ואם לכאורה זו מסקנתי, כיצד אם כן תיושמנה המלצותיה של "ועדת לנדוי" בנושא זה? אם כן מאי רבותא בסעיף 49(א) לחוק? על-כך אשיב, שלעניות דעתי, הישועה, הרווח וההצלה למכאובים עליהם הצבעתי לעיל, לא יצמחו ולא יבואו משימוש סיטוני ובלעדי בסעיף 49(א) לחוק, מהטעמים שהצבענו עליהם לעיל, ואוסיף לחידוד הענין: כלום שיקולי יעילות ונוחיות השירות המהיר לכשעצמו בחלוקת הנטל, שקולים כנגד עקרונות אחרים כמו "נדידת" ציבור גדול מעיר לעיר, הטרדת תובע או נתבע, גרימת אי נוחות לעדים אלו ואחרים, שלהם אין כלל וכלל אינטרס במשפט. תוסיף על כך, שבסופו של חשבון, הבקשות שמוגשות ע"י צדדים מיוזמתם והמבקשים "העברות עניין" בטלות בשישים אם לא באלפי רבבה לעומת זרם התביעות האדיר ההולך ומציף, חדשות לבקרים, בימ"ש שלום זה או אחר. ח. על כן ולעניות דעתי, והמציאות בשטח מוכיחה זאת, הדרך הטובה יותר הנכונה, הצודקת, והיעילה והעונה בד"כ וכעיקרון על פתרונן של הבעיות הללו היא הבאתו של המכהן בשירות אל מקבלי השירות. עם כל המטרד שיש בכך, הרי תחת "העברת עניינים", מתדיינים, לשופט בבימ"ש אחר יתבקש המכהן לטרוח ולבוא אל המתדיינים - זאת כמובן בכפוף לאילוצים של המחוז כולו - שיש לראות בו כבית-משפט אחד כאשר שופטיו, האינדבידואליים, משמשים כקבוצה אשר תפקידיה לבלום את העומס ולעיתים מחליף איש זה או אחר תפקיד כדי לשמור על חוסנה של אותה קבוצה בהצלחתה לתפקד כפי שהציבור מבקש זאת וכפי שהציבור זכאי לו. זו הדרך שיש לגבש ולאמץ בהתמודדות עם מצבים של "פקקים", "פקעות" למיניהן ו"סתימות", מתוך תקווה ותפילה שיום יבוא ויימצאו המשאבים על כל סוגיהם ויש לקרוא לילד בשמו, קרי, כספים שיוזרמו מהממונים על-כך לשם קבלת כוח שיפוטי דיו וכן כח מינהלי כזה שלא יהיה צורך ל"הפעיל" ול"הזיז" את נושאי הכהונה וכי כל מתדיין יזכה אכן לקבלת השירות הזה בסביבה שבה הוא חי. הדבר יאדיר ויוסיף חוסן למערכת המשפטית וינחיל לה את הכבוד הראוי לה. ט. דרכים נוספות אחרות שיש בהן כדי לתרום את חלקן בהורדת עומס מבימ"ש זה או אחר ובמיוחד כאשר הם קרובים זה לזה הן אירגוניות מינהליות, בהן יש להשתמש בטרם "כניסתם" "של העינייים" הרבים לביהמ"ש. יש לשאוף ולצפות את "המוקדים" בטרם הווצרותם ולנסות כבר בשלב מקדמי זה לתת תשובות הולמות. הדבר הוא אפשרי. אינני מבקש לפרטו כאן אך אדגים שבנסיבות של הגשת תיקים על-ידי פרקליט מחוז ניתן לענות על כל אמות המידה שהצבעתי עליהן לעיל ומבלי ל"פגוע" כמעט באף צד אם יהיה תיאום יזום ונכון בין נשיא בימ"ש שלום ובין ראש התביעה במחוז, קרי, פרקליט המחוז. .8 כעת מן הכלל אל הפרט - הוא המקרה שבפנינו. א. בכל הקשור לבקשתו במכתב, ולא בדרך "בקשה על דרך המרצה" של עו"ד נוביק, כפי שהסברתי, ומכיוון שנשיא בימ"ש שלום "רשאי" אף מיוזמתו להניע את "גלגלי ההעברות" ללא בקשת צד, אך יעשה זאת במידה ובמשורה - ומעצם תוכנה ומהותה של אותה סמכות אין צורך, לעניות דעתי, להגיש "בקשה שכזו בדרך המרצה" כפי שטוען עו"ד פנר, לפחות כל עוד אין מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים, וכך המצב כאן. ב. לגוף הענין: עו"ד פנר טען שהדבר שהינחה אותו להגיש תביעתו בבימ"ש בדימונה הוא יעילות הדיון וקביעת מועד מוקדם וכן שאין לשלול ממנו את "זכות בחירת הפורום" ללא נימוקים מספיקים, ו"הנטל" "לשכנע" אחרת לא עליו. על-כך אשיב שנכון הוא הדבר בכל הקשור ליעילות ולמועדי המוקדמות בבימ"ש בדימונה, עם זאת, נכון דבר זה במידה זה או אחרת גם בבימ"ש השלום בבאר-שבע. בדקתי, מצאתי והשוויתי ואוכל להפיס את דעתו של עו"ד פנר כי פער הקביעות במובן הצר והרחב איננו במיוחד לטובת ביהמ"ש שבדימונה לעומת בימ"ש השלום בב"ש. זו תשובתי הספציפית והעניינית שבו תובע התובע, נכה עם אחוז נכות גבוהה, תשלום תכוף. גם אין לי ספק, שכאשר שופט זה או אחר בבימ"ש זה יסבור עפ"י שיקול דעתו ועפ"י בקשה שתוגש שראוי שתיק כזה ובנסיבות מקרהו לתת לו קדימות, יעשה כן. מעבר לכך ולאורם של דברים שפורשו והובהרו לעיל מתוך ראייה כללית של מאזן הנוחות, במקרה זה, נראה לי שיש להביא בחשבון גם את הטרחה שתיגרם לב"כ הנתבעת ולעדיהם כאשר מקומה הטבעי ובנסיבות כל הענין, של תביעה זו להתברר בבימ"ש השלום באר-שבע ועל-כן אני מורה בתוקף סמכותי מכוח סעיף 49(א) לחוק, שתביעה זו תישמע בבימ"ש השלום בבאר-שבע והיא תועבר עפ"י הניתוב הקבוע. דיוןהעברת דיון