צו-ביניים נועד, בדרך-כלל, לשמור על המצב הקיים, עד שבית-המשפט יכריע בעתירה. עותרים רבים מבקשים צו-ביניים כלאחר יד. לעתים נראה כי הצו מתבקש כדבר שבשיגרה. אך בית-המשפט אינו אמור לתת צו-ביניים כדבר שבשיגרה. שכן צו-ביניים עלול לפגוע בפעילות התקינה של המינהל, וכתוצאה מכך לפגוע גם בטובת הציבור, לעתים פגיעה קשה. במשפט הפרטי מקובל שבית-המשפט מתנה הוצאת צו-מניעה זמני, שאף הוא נועד בדרך-כלל לשמור על המצב הקיים, בהפקדת ערובה כספית על-ידי התובע, לפיצוי על הנזק שהצו עלול לגרום, אם בסופו של דבר תידחה התביעה. גם במשפט הציבורי אפשר להתנות מתן צו-ביניים בהפקדת ערובה כספית. אכן, כך עושה בית-המשפט לעתים, אך לא לעתים קרובות. שכן, יש הבדל לעניין זה בין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי. במשפט הציבורי לעתים קרובות, העותר אינו מסוגל להפקיד ערובה בסכום שיש בו כדי לפצות על נזק שעלול להיגרם כתוצאה מצו-הביניים. במיוחד כך כאשר מדובר בעותר ציבורי, הבא לבית-המשפט כדי להגן על שלטון החוק, ולא כדי להגן על אינטרס פרטי. בית-המשפט מבקש שלא להרתיע עותרים, ולא להכביד עליהם יתר על המידה, במקרים הראויים. לפיכך הוא מעדיף, לא פעם, להטיל את הנזק לא על העותר, אלא על הרשות המינהלית, כלומר על הציבור. השאלה מתי ראוי לחייב עותר בהפקדת ערובה כספית, כתנאי למתן צו-ביניים, היא שאלה קשה. התשובה תלויה בנסיבות המקרה: מיהו העותר; מה המניע ומה התכלית של העתירה; מאזן הנזקים שעלולים להיגרם לעותר, לרשות המינהלית ולציבור הרחב; עוצמת הטענה שהרשות המינהלית פועלת שלא כחוק וחשיבות הטענה מבחינת העיקרון של שלטון החוק ועוד. ראו לעניין זה י' זמיר השפיטה בעניינים מינהליים [3], בעמ' 130-132. ראו גם ג' פרחמובסקי "ערבויות בבג"ץ" [4]. ערובהצו בינייםצווים