הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור-שכנגד הוא, שנתבע שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו ולהשיג את ביטול החיוב, אם גמר אומר התובע ומצידו לא השלים עם פסק הדין והביא את הענין לפני דרגת הערעור. בעל-דין אשר בחר לערער רק על מקצת העניינים שנדונו בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, יוכל לחזור בו מכוונתו אם הצד שכנגד בחר לערער על עניינים אחרים אשר נדונו בפסק-הדין. ##קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת ערעור שכנגד עקב הגשת ערעור עצמאי:## 1. זוהי בקשה למחיקת הערעור שכנגד שהגישה המשיבה הראשונה בתיק שבכותרת. המדובר בפסק-דין שניתן בבית-המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בה"פ 524/96 (פסק-הדין ניתן בתאריך 15.1.1998). את העתירה המינהלית הגישה המשיבה הראשונה נגד המערערת ונגד המשיבים בנושא פרויקט שהקימה המערערת בכניסה הדרומית לחיפה, הידוע כ"מגדלי חוף הכרמל". בית-משפט קמא קיבל את העתירה באופן חלקי. פסק-דינו ארוך ומפורט וחובק עניינים שונים. על פסק-הדין הנ"ל הוגשו לבית-משפט זה שלושה ערעורים, כמפורט להלן: ערעורה של המערערת, היא החברה שהקימה את הפרויקט (ע"א 1054/98); ערעורה של המשיבה הראשונה - העותרת בעתירה המינהלית (ע"א 1069/98) וערעורם של מקצת רוכשי הדירות (ע"א 1978/98). ערעורים אלה יישמעו במאוחד. המשיבה הראשונה הגישה ערעור שכנגד לערעורה של המערערת, ומכאן הבקשה שבפניי. לבקשה למחיקת הערעור שכנגד ראשים מספר, והמערערת טוענת כי על יסוד כל אחד מהם דינו של הערעור שכנגד להימחק. 2. הטענה הראשונה שבפי המערערת היא, כי בעל-דין אשר בחר להגיש ערעור "עצמאי" על פסק-דינה של הערכאה הראשונה אינו יכול להגיש גם ערעור שכנגד בתיק של בעל-דין אחר המערער על אותו פסק-דין. דינה של טענה זו בדבר מיצוי זכות הערעור על-ידי הגשת ערעור עצמאי - להידחות. המשיבה הראשונה ראתה לערער על פסק-דינה של הערכאה הראשונה בגיזרה מסוימת (צרה יחסית) שלגביה לא השלימה עם קביעותיה של הערכאה הראשונה (ע"א 1069/98). הערעור שכנגד שהגישה המשיבה הראשונה במסגרת ערעורה של המערערת כלל אינו עוסק באותם נושאים, אלא באותם עניינים שראתה המערערת להעלות בערעורה. לגבי אותה חזית שפתחה המערערת, מבקשת המשיבה הראשונה להגיש ערעור שכנגד. אין המדובר ב"תיקון" הודעת הערעור בע"א 1069/98, שהרי, כאמור, המדובר בנושאים שונים. הנימוקים שביסוד ע"א 1069/98 לא יכולים היו להיכלל במסגרת ערעור שכנגד בע"א 1054/98, ואילו הערעור שכנגד שהוגש במסגרת ע"א 1054/98 הוא פועל יוצא של הגשת הערעור העיקרי. "...הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור-שכנגד הוא, שנתבע שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו ולהשיג את ביטול החיוב, אם גמר אומר התובע ומצידו לא השלים עם פסק הדין והביא את הענין לפני דרגת הערעור" (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [6], בעמ' 842). כאשר המדובר בפסק-דין מורכב הדן בעניינים שונים, ניתן לומר לגבי המובאה הנ"ל, כי בעל-דין אשר בחר לערער רק על מקצת העניינים שנדונו בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, יוכל לחזור בו מכוונתו אם הצד שכנגד בחר לערער על עניינים אחרים אשר נדונו בפסק-הדין. לא למותר להוסיף, כי המערערת לא הצביעה על כל הוראה בדין המונעת מבעל-דין הגשת ערעור עצמאי וגם ערעור שכנגד במסגרת ערעורו של בעל-דין אחר. סיכומה של נקודה זו, אין כל מניעה להגשת ערעור עיקרי וערעור שכנגד בערעור של בעל-דין אחר, ואין הגשת ערעור כאמור מהווה נימוק למחיקתו של הערעור שכנגד. 3. מוסיפה המערערת וטוענת, כי בערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אין זכות להגיש ערעור שכנגד. מהלך הטיעון הוא כדלקמן: בתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים), תשנ"ו-1996 (להלן - תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים) לא נזכרת הזכות להגיש ערעור שכנגד. יש לראות זאת כהסדר שלילי, שלפיו בעניינים מינהליים אין זכות למשיב להגיש ערעור שכנגד. פרשנות כזו מתיישבת עם "הרוח המנשבת" מבין ההסדרים שבתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים המבקשת לקבוע, עד כמה שניתן, הליכים קצרים ויעילים. זאת ועוד, תקנה 19(ה) לתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים קובעת, לאמור: "בכל עניין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, רשאי בית המשפט לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשינויים המחויבים, או בדרך אחרת הנראית לו, בנסיבות העניין, מועילה להכרעה צודקת ומהירה". על יסוד תקנה 19(ה) טוענת המערערת, כי שומה היה על המשיבה הראשונה לפנות לבית-המשפט ולבקש אישורו המוקדם להגשת הערעור שכנגד. עד כאן טיעונה של המערערת. עמדת נציגת המדינה, באת-כוח המשיבים 3-5, הייתה בעת הדיון, כי גם אם כוונת מחוקק המשנה הייתה ליצור הליך ערעור דמוי בג"ץ, שאין בו ערעור שכנגד, כוונתו לא עלתה יפה, שכן לשונן של תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים אינה שוללת הגשת ערעור שכנגד. עוד נטען, כי יש להחיל על ערעור בעניינים מינהליים את תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלות על הליכים אזרחיים באופן שיורי. 4. תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים מסדירות בעיקרו של דבר את סדר הדין בבית-המשפט לעניינים מינהליים. כך, בסעיף 1 לתקנות אלה מוגדר "בית המשפט" כ-"בית משפט לעניינים מינהליים כמשמעותו בסעיף 255א(א) לחוק". סעיף 255א הוסף לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 בחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995, וקבע כי עתירות בענייני תכנון ובנייה יהיו בשיפוטם של בתי-המשפט המחוזיים אשר ידונו בהם בשבתם כבתי-משפט לעניינים מינהליים. כל התקנות הבאות לאחר תקנה 1 הנ"ל - להוציא תקנה 18 שאליה אתייחס להלן - דנות בסדרי הדין בדיון בפני הערכאה הראשונה, היא בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. כך קובעות התקנות את המועד להגשת העתירה, הוראות בנוגע לתוכן העתירה, דיון מוקדם בעתירה, הגשת כתב-תשובה לעתירה, דרישת פרטים נוספים, קביעת הדיון בעתירה, סדר הטיעון וכיוצא באלה. גם תקנה 19, שאליה מפנה המערערת, מתייחסת לסדר הדין בערכאה הראשונה וקובעת "הוראות כלליות" בעניין זה. אחת מהן היא הוראת תקנת משנה (ה) שעל-פיה יכול "בית משפט", הוא בית-משפט לעניינים מינהליים, הנתקל בעניין של סדר דין שלא נקבע בתקנות, לעשות אחד משניים: לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים או לנהוג בדרך אחרת הנראית לו בנסיבות העניין מועילה להכרעה צודקת ומהירה. בעניין של דיון בעתירה מינהלית בפני בית-משפט לעניינים מינהליים הוראה זו מסתברת וברורה. יש לזכור כי המדובר בנושאים שנדונו בעבר כעתירות בבית-המשפט הגבוה לצדק על-פי סדרי הדין הנוהגים בבג"ץ (תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984). נושאים אלה הועברו לדיון בבתי המשפט ה"אזרחיים" (ראה בג"ץ 991/94 גיל ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים ואח' [1]; בג"ץ 1921/94 סוקר ואח' נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים ואח' [2]), ולאחר חקיקתו של חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), התקבלו גם תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים. תקנות אלה קובעות הסדר כולל בדבר אופן ניהול הדיון בעניינים מינהליים, ופותחות פתח, מחד גיסא, לשאילת הסדרים דיוניים מתקנות סדר הדין האזרחי, ומאידך גיסא, ליצירת הסדרים דיוניים חדשים על-ידי בית-המשפט. לא למותר להזכיר, בהדבק דברים זה, את תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984, הקובעת הסדר דומה: "בכל ענין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית משפט מחוזי" (ראה ר' הר-זהב סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק [7], בעמ' 98). סיכומה של נקודה זו, תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים, המסדירות את הדיון בעתירות מינהליות (כמו גם תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק), ראו לקבוע "צינור יבוא" של הוראות דיוניות למקרה של חסר. אחד המקורות לשאיבת הסדרים דיוניים על-פי תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים הן תקנות סדר הדין האזרחי, ולכן כאשר מדובר בדיון מקורי בעתירה מינהלית קיימת אפשרות להחיל את תקנות סדר הדין האזרחי רק בעניין של סדר דין שלא נקבע בתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים, ובשינויים המחויבים. בכל מקרה, הפנייה לתקנות סדר הדין האזרחי תיעשה בהחלטה מפורשת בדבר הצורך לעשות כן. עד כאן סדרי הדין בבית-המשפט לעניינים מינהליים; ומה יהיו סדרי הדין בערעור או בבקשה לרשות ערעור המוגשים לבית-המשפט העליון על פסק-דין או החלטה בעתירה מינהלית? 5. תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים אינן קובעות הסדרים דיוניים מפורטים בנוגע לניהול הדיון בערעור או בבקשה לרשות ערעור בבית-המשפט העליון. התקנה היחידה שבה קיימת התייחסות לנושא הערעור היא תקנה 18, שבה נזכר בית-המשפט העליון בשמו. תקנות המשנה (א)-(ד) לתקנה זו קוצבות את המועדים להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור, ואילו תקנות המשנה (ה)-(ח) מכילות כמה הוראות אקראיות בנוגע לערעור ולבקשת רשות לערער, שיש בהן בעיקרו של דבר חזרה תמציתית וחלקית על כמה הוראות בתקנות סדר הדין האזרחי (כך, תקנה 18(ה) מקבילה לתקנות 403(א) ו-412 עד 414 לתקנות סדר הדין האזרחי; תקנה 18(ו) מקבילה לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי; תקנה 18(ז) מקבילה לתקנה 448 ותקנה 18(ח) מקבילה לתקנה 402). זאת ותו לא. 6. תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה, כי "סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט... יהיה לפי תקנות אלה; אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". נראה, כי אין מחלוקת על כך שעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים הם עניינים אזרחיים במובן תקנה 2 הנ"ל (ראה בג"ץ 1921/94 [2], בעמ' 244 מול אות השוליים ז, עמ' 245 בין אותיות השוליים א-ה, והשווה בש"א 471/91 שר הבריאות נ' ברון [3]; ע"א 3786/90 ברון נ' שר הבריאות [4]). השאלה הנשאלת היא, אם יש לראות בשברי ההסדרים הדיוניים שבתקנה 18 לתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים משום "סדר דין אחר", המונע החלת תקנות סדר הדין האזרחי על ערעור ובקשה לרשות ערעור על פסק-דין והחלטה של בית-משפט לעניינים מינהליים. דעתי היא, כי תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים אינן קובעות "סדר דין אחר" לדיון בערעור ובבקשה לרשות ערעור. לכן, יחולו על הדיון בבית-המשפט העליון בערעור ובבקשה לרשות ערעור בעניינים מינהליים הוראות חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות 397-471). כך נוהגים בבית-המשפט העליון היום הלכה למעשה, וכך מחייב גם ההיגיון. זאת, במובחן מן הדיון המקורי בבית-המשפט לעניינים מינהליים שלגביו נקבע סדר דין אחר בתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים. כמבואר לעיל, תקנה 18 לתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים קובעת הסדר מקוטע וחלקי ביותר בנוגע לדיון בערעור ובבקשות לרשות ערעור (זולת נושא המועדים לנקיטת הליכי הערעור, המוסדר באופן מלא). קבלת הטענה, כי יש בהוראות אלה כדי למצות את סדרי הדין בערעורים ובבקשות לרשות ערעור בעניינים מינהליים, הייתה מותירה את בית-המשפט העליון ללא כלים דיוניים לטיפול בערעורים מינהליים. 7. אם תיטען הטענה, כי ניתן על-פי תקנה 19(ה) לתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים לפנות לתקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, התשובה לכך היא, כי כפי שבואר לעיל, הוראה זו מופנית לערכאה הראשונה, לבית-המשפט לעניינים מינהליים, הדן על-פי סדרי הדין שנקבעו בתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים, ונתקל בעת הדיון בתיק פלוני במצב של לאקונה או חסר. הוראה זו אינה מופנית לבית-המשפט של ערעור, על-מנת שייצור לעצמו סדר דין לדיון בערעור, תוך הפעלת שיקול-דעת בכל מקרה ומקרה, אילו מבין תקנות סדר הדין האזרחי יש להחיל על הערעור או הבקשה לרשות ערעור שבפניו. סדר הדברים הוא הפוך: לנוכח אי-קיומו של הסדר מספק בכל הנוגע לסדרי הדין בערכאת הערעור, יש לקבוע כי תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על הדיון בערעור במישרין, מכוח הוראת תקנה 2 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי. היה ומחוקק המשנה יחפוץ להוציא מתחולת תקנות סדר הדין האזרחי תקנה פלונית, יהא עליו לעשות כן במפורש. עד שתיעשה קביעה כזו, יש לומר שתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על הדיון בפני ערכאת הערעור, עד כמה שאין בתקנות סדר הדין בעניינים מינהליים הסדר אחר באותו עניין. כך, בעניין המועדים להגשת ערעור ובקשה לרשות ערעור אשר נקבע לגביהם הסדר ספציפי בתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים, יחול ההסדר שנקבע (ראה תקנות 397 ו-399 לתקנות סדר הדין האזרחי המסיגות עצמן לאחור כאשר קיים חיקוק אחר הקובע מועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור). להוציא עניין זה איני רואה במצב הדברים הנוכחי נושא אחר שבו "יגברו" הוראות סדר הדין בעניינים מינהליים על ההוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי. יש להוסיף, כי השיטה המוצעת על-ידי המערערת, ושלפיה בכל עניין של סדר דין בערעור יהא על ערכאת הערעור לקבל החלטה פוזיטיבית המאמצת את תקנות סדר הדין האזרחי, תכביד על עבודתו של בית-המשפט של ערעור ותסרבל אותה, בניגוד לעקרון היעילות והמהירות שבשמו מתבקשת מחיקת הערעור שכנגד. כמו כן, החלת תקנות סדר הדין האזרחי בערכאת הערעור באופן גורף ובמישרין תביא עמה לוודאות בדבר הדין החל על ערעורים ובקשות לרשות ערעור בעניינים מינהליים, לעומת מצב של הימצאות בתוך חלל ריק שיש למלא אותו באופן יזום. 8. לאחר שקבענו כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות על הדיון בערעורים ובבקשות רשות ערעור בעניינים מינהליים, יש לדחות את הטענה כי בערעור על פסק-דין שניתן בבית-משפט לעניינים מינהליים, אין למשיב זכות להגיש ערעור שכנגד. מסקנה זו מתיישבת דווקא עם המגמה לדון בסכסוכים מינהליים באופן יעיל. במה דברים אמורים: לו החלטנו כי נשללת מבעל-דין בעניין מינהלי הזכות להגיש ערעור שכנגד, היינו מעודדים בכך הגשת ערעורים - ובהם ערעורי סרק - על-ידי כל בעלי-הדין, רק "ליתר ביטחון" ועל-מנת שלא לאבד את הזכות לערער בתום המועד להגשת ערעור. האפשרות להגיש ערעור שכנגד מונעת מצב דברים זה, שכן בעל-דין יכול להחליט כי הוא מבכר שלא לערער ולהמתין, בלי לקפח את זכויותיו, עד להגשת ערעור (או ערעורים) על-ידי צדדים אחרים לתיק, ולכלכל צעדיו לאחר מכן. כמו כן, הטיעון שלפיו האפשרות להגיש ערעור שכנגד מסרבלת את הליך הערעור נסתרת אל מול האפשרות שיוגשו כמה ערעורים עיקריים, כפי שאף אירע בענייננו. בכל מקרה כזה תידרש ממילא ערכאת הערעור לסכסוך מורכב יותר, ואין בקיומו של ערעור שכנגד כדי להכביד. 9. טענה נוספת בפי המערערת, כי דינו של הערעור שכנגד שהגישה המשיבה הראשונה להימחק בשל כך שאינו סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי ומעלה לדיון נושאים שלגביהם לא הוגש הערעור.איני מקבלת טענה זו. עיון בהודעת הערעור שכנגד מעלה, כי היא מאזכרת סעיפים שונים בערעור העיקרי ומפנה אליהם, ולאחר מכן מביאה את עמדת המערערת שכנגד באותם עניינים. לכך יש להוסיף, כי הדרישה שלפיה יהיו הערעור והערעור שכנגד "באותו ענין" פורשה באופן רחב, וענייננו בוודאי עומד בגדרה (ראה בש"א 7182/94, ע"א 2778/94, 3034 י' זילברמן ואח' נ' שנפלד ואח' [5]). 10. סיכומו של דבר, הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נדחית. המערערת תישא בשכר טרחת המשיבה הראשונה (כולל הוצאות) בסכום של 3,000 ש"ח. כן תישא המערערת בשכר טרחת המשיבה השנייה והמשיבות 3-5 בסכום של 750 ש"ח לכל אחת מן הקבוצות. ערעור שכנגדערעורמחיקת ערעורעצמאים