קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בנסיעת מבחן: התובע הוא צעיר כבן 19 שנים, תלמיד כתה י"ג בבית הספר בסמ"ת בחיפה. הנתבע מס' 1הוא איש צבא הקבע. הצדדים השלישיים (להלן - אשר וגלעד) הם צעירים, כגילו של התובע, ומשרתים כעת בצה"ל בשרות חובה. ביום 26.1.88 נהג התובע באופנוע השייך לאשר ולגלעד ברח' הגליל, נווה שאנן בחיפה. אותה שעה נהג הנתבע ברכב צבאי באותו הרחוב. הוא ניסה לבצע סיבוב פרסה ועקב כך ארעה התנגשות של האופנוע ברכב. התובע נפצע קשה למדי, נגרם שבר מרוסק ברגלו הימנית והוא נזקק לאישפוז, ניתוח, וטיפולים רפואיים שונים. לתובע היה באותה עת רשיון נהיגה בר תוקף לנהוג באופנוע האמור. הוא חשב לקנות את האופנוע מחבריו אשר וגלעד. לצורך זה הוא ביקש את רשותם לנהוג באופנוע נסיעה קצרה, לבחנו ולדעת אם הוא מתאים לצרכיו. לא רק זאת, אלא שהיתה יחד עם החבורה נערה צעירה, והתובע החליט להסיעה עמו על האופנוע, בעת הנסיעה האמורה, ארעה התאונה. עובדות חשובות לענין הוסכמו על הצדדים: א. בעת ארוע התאונה לא היה בנמצא ביטוח בר-תוקף על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (להלן - הפקודה) המכסה את הנהיגה באופנוע. ב. בעת שקיבל התובע לרשותו את האופנוע עובר לתאונה האמורה, ידע התובע על כך והחליט לנהוג בו על סיכונו. "אני ידעתי שאסור ליסוע בלי ביטוח. ידעתי שאני לוקח על עצמי סיכון. אבל קיוויתי כמובן שלא יקרה כלום. האמנתי שלי זה לא יקרה", העיד התובע. ג. הנתבע החזיק ברכב הצבאי כדין ונהג בו ברשות ובמהלך שירותו הצבאי, מבחינת דיני הנזיקין נושאת הנתבעת באחריות שילוחית לעוולת הנתבע. ד. בהנחה שלתובע עילה בנזיקין נגד הנתבע, אזי מוסכם על בעלי הדין, כי כנגד אחריותו בנזיקין של הנתבע כלפי התובע עומדת רשלנות תורמת של התובע בשיעור של 20אחוז. ה. לתובע נגרמה בתאונה האמורה נכות רפואית בשיעור של 7.5 אחוזים לצמיתות. על סמך כל הנ"ל, טוען התובע, כי בהעדר עילה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן - החוק או חוק הפיצויים), יש לתובע נגד הנתבע עילה בנזיקין, שלגביה נושאת הנתבעת באחריות שילוחית. הוא מבקש לחייבם לשלם לו פיצויים מתאימים מכוח דיני הנזיקין. הנתבעים מדים, כי בהעדר עילה על-פי חוק הפיצויים קמה לנהג הנפגע, היינו לתובע, עילה בנזיקין שקיומה תלוי בהמצא אשם מצד המזיק. אולם, מוסיף בא-כוחם, להבדיל מנהג הנוהג ברכב השייך לו בלא ביטוח המכסה את נהיגתו ברכב, מדובר במקרה דנן בנהג הנוהג ברכב שאינו שלו ובהיתר מן הבעלים. לנהג כזה, אליבא דהנתבעים, יש עילה מכח חוק הפיצויים כלפי מתיר השימוש ברכב, אף אם אין לו אותה שעה עילה נגד מבטח כלשהוא וגם לא נגד קרנית. מכך נובע, טוענים הנתבעים, כי עילת הנזיקין לא קמה לתחיה כלל. לחילופין, טוענים הנתבעים, אשר וגלעד חייבים לשפותם על מה שהנתבעים ייאלצו לשלם לתובע בגין עילתו הנזיקית, או לפחות להשתתף עם הנתבעים בחלק מתאים של החבות הזאת. אשר וגלעד טוענים כי אין לראותם כמי שהתירו את השימוש באופנוע, שכן השימוש בו בלא ביטוח אינו חוקי, ולא ייתכן ליתן רשות לנהיגה כזאת. עוד הם טוענים, כי אין לתבוע עילה על-פי חוק הפיצויים, וכן שאין לחייבם במאומה הואיל והתובע נטל את האופנוע לנהוג בו על סיכונו. באשר לטענת ההשתתפות של הנתבעים אומרים אשר וגלעד כי אין הם מעוולים במשותף, כי אינם חבים חובת זהירות כלפי הנתבעים וכי לא הם שגרמו לתאונה הנדונה. עד כאן תאור המצב העובדתי ופירוט טענותיהם של בעלי הדין. באשר לעילה על-פי חוק הפיצויים מצד אחד, ולעילה הנזיקית מצד שני: עילתו של נהג הניזוק בגופו בתאונת דרכים לזכות בפיצויים על-פי החוק מושתתת על ביטוח אישי. "לפנינו ביטוח אישי... להבדיל מביטוח אחריות... מאחר שהזכאות של הנוהג מבוססת על חוזה ביטוח, היא מותנית באופן עקרוני בכיסוי על ידי הוראות חוזה זה... בהעדר חוזה ביטוח מתאים אין זכאות לנוהג הנפגע לקבל פיצויים על נזקי גוף שבאו לו כתוצאה מתאונה עצמית" (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 50). משנמצא ביטוח אישי שנעשה על-פי הפקודה המכסה את נהיגתו של הנהג ברכב בעת ארוע התאונה, זכאי הנהג לפיצויים ממבטחו ומעמדו בנידון זה מושווה לכל נפגע כהגדרתו בחוק הפיצויים שאינו נהג בהעדר ביטוח כאמור, או שעה שעילת הנהג נשללת מכח הוראה מבין הוראות סעיף 7של חוק הפיצויים, אין לנהג עילה על-פי פוליסה וממילא גם לא על-פי החוק, בין אם נהג ברכבו הוא ובין אם נהג ברכב של אחרים וברשותם. ראה: ע"א 517/79 בן-טובים נ' מוסך נוע; ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה. הנהיגה האמורה במקרה שלפנינו היתה ביום 26.1.88. סעיף 7 של החוק, כנוסחו באותה עת, מפרט עילות לשלילת הזכאות, שענינו גרימת תאונה במתכוון, נהיגה או שימוש ברכב בלא רשות בעליו, נהיגה בלא רשיון נהיגה ושימוש ברכב לביצוע פשע. כל זאת משום תקנת הציבור. אין בסעיף זה הוראה הדנה בנהיגה בלא ביטוח, אך ברור הוא שנהיגה בלא ביטוח שוללת את זכותו של הנפגע על-פי חוק הפיצויים. אמנם, סעיף 2(ב) של החוק, הדן בנהיגה בהיתר מבעל הרכב, מטיל אחריות על-פי החוק, לא רק על המשתמש (שאחריותו היא כלפי נפגע שאינו נהג), אלא "גם על מי שהתיר את השיוש". הטלת אחריות זאת, אפשרית, על-פי נוסח החוק דאז, רק שעה שקיימת אחריות על-פי החוק שאחריותו של מתיר השימוש יכולה להצטרף אליה. אין בנמצא אחריות של מתיר השמוש מכח החוק מקום שממילא אחריות כזאת אינה קיימת, אם מצד קרנית, אם מצד מבטח. במקרה שלפנינו, אין אחריות כלפי מבטח, כי איש לא ביטח את הנהיגה באופנוע ביום המקרה, וגם אין אחריות כלפי קרנית שכן זכות התביעה כלפיה נתונה רק לנפגע שאינו נהג ולא לנהג נפגע חסר ביטוח. המ' (ת"א) 8713/77 קנית נ' ביטמן. ראה: ע"א 518/81 פאטמה נ' קרנית עמ' 477; ע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם עמ' 583; ע"א 90/82 ציון נ' ג'אהרה עמ' 578: וכן ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר עמ' 543 . מענין לבחון את הדברים על-פי נוסחו הנוכחי של חוק הפיצויים כפי שתוקן על-פי תיקון מס' 7לחוק שפורסם ביום 13.4.89ונכנס לתוקפו 60 יום לאחר מכן. יש מקום להשערה שיש לתיקון זה, בחלקו, תחולה על עניננו לאור הוראת סעיף 10של החוק המתקן. ברור, שזכאות התובע מכח חוק הפיצויים נשללת על-פי סעיף 7(5) כפי שהוסף האומר כי "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" נמנה על "נפגעים אלה שאינם זכאים (לפיצויים) לפי חוק זה", כאמור ברישא של סעיף 7האמור. ואולם, על-פי סעיף 7א של החוק כפי שתוקן, הורחבה תחולת החוק והוכרה זכות לפיצויים על פיו גם לנפגע שנהג ברכב בלא ביטוח, בתנאי שעשה זאת "בהיתר מאת בעליו... והוא לא ידע על כך (היינו על העדר הביטוח או על העדר כיסוי של ביטוח קיים), ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע". נהג כאמור לא יהיה זכאי לפיצויים מאת מבטח, כי מבטח כזה אינו בנמצא. זכותו היא לקבל פיצויים מן הקרן. הקרן תוכל לחזור על הבעלים מתיר השימוש. ע"א 483/84 קרנית נ' אברהם. ובהקשר למקרה שפנינו: התובע אינו זכאי לפיצויים על-פי החוק גם כפי שתוקן על-פי תיקון מס' 7האמור שכן הוא ידע גם ידע על העדר ביטוח לפני שקיבל רשות מאת הבעלים לנהוג באופנוע. ראה סעיף 6של העובדות המוסמכות וכן דברי התובע "ידעתי שאסור לי ליסוע בלי ביטוח... האמנתי שלי זה לא יקרה". החוק תוקן על-פי תיקון מס' 7האמור, מפני שבאשר "לנהג חסר ביטוח, קבע בית-המשפט העליון, כי אדם הנוהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת אף אם נהג ברכב על-פי היתר מבעל הרכב או המחזיק בו. סיבת הדבר היא שהנוהג זכאי לפיצוי על-פי החוק רק לאחר שהוא עורך לעצמו ביטוח לגבי תאונות אישיות". (הצע"ח, 1885 מיום 27.6.88 בעמ' 201). והכוונה, כך נראה, לד"נ 30/83 הנ"ל. אין איפוא ממש בטענת הנתבעים כי יש הבדל בין נהג הנוהג ברכבו לבין נהג הנוהג ברשות בעל הרכב. זה כן זה אין להם עילה על-פי חוק הפיצויים כנוסחו הקודם. גם כנוסח החוק כיום, אין לתובע דנן עילה, כמוסבר לעיל. משפקעה עילת התביעה על-פי החוק האם נותר התובע חסר סעד? או שמא יוכל לתבוע את הנהג המזיק המעורב בתאונה בדיני נזיקין "התשובה חיובית סעיף 8(א) לחוק הפיצויים הדן בהוראות "ייחוד העילה" קובע את שלילת התביעה עפ"י דיני הנזיקין מאת "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילה לפי חוק זה, לרבות תביעה על-פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א) 2לפקודת הביטוח". בענייננו, אין לנוהג שנפגע עילת תביעה מכוח ביטוחו עפ"י סעיף 3(א) 2, וגם אין לו, כאמור, עילה מכוח החוק נגד הקרן. לפיכך, יוכל לתבוע את הנוהג האחר בנזיקין - לרבות מבטחו של הנוהג האחר עפ"י סעיף 19 לפקודה היוצר "יריבות ישירה" בין צד ג' (כאן הנהג התובע) לבין מבטחו של הנוהג המזיק - ואם יוכיח את "אשמו" של הנוהג האחר, יוכל להיפרע בגין נזקו". (ד"ר פ' גולדשטיין, ביטוח נפגעי תאונות דרכים, עמ' 203). ראה ת"א (נצ') 792/88 חסון שחאדה נ' מיכאל שחורי, מיום .12.5.89וכן ד"נ 30/83 הנ"ל. משהוסכם כי הנתבע גרם באשמו לתאונה וכי עשה זאת במהלך עבודתו בשרות הנתבעת, יש לחייבו בנזיקין. על-סמך כל האמור לעיל, אני קובע, כי הנתבעים יפצו את התובע מכח פקודת הנזיקין בגין 80 אחוזים של נזקיו. אני דוחה את טענת אשר וגלעד בקשר להתרת השימוש באופנוע. מן הראיות ברור שגלעד התיר לתובע לנהוג בו, ואין זה משנה אם הדבר בא בעבירה על הוראות הפקודה. אני דוחה את טענת הנתבעים כי הם זכאים להשתתפות מצד גלעד ואשר בגין הסכומים שיאלצו לשלם לתובע. נכון הוא כי אלמלא מסר גלעד את האופנוע לתובע, לא היה התובע נוהג בו וממילא היתה התאונה נמנעת. נכון הדבר, באותה מידה, כי אם היו גלעד ואשר מבטחים את האופנוע, לא היתה נולדת העילה הנזיקית שהטילה על הנתבעים חבות לשלם. העדר הביטוח ומסירת האופנוע לתובע היו איפוא תנאי בלעדיו אין לחיובם בדין של הנתבעים. אך אשר וגלעד לא יכלו לצפות שתארע תאונה בגלל התרשלות של הנתבע. הם לא נשאו בסיכון של ארוע תאונה. התובע נשא בכך, בגין רשלנותו. פעולתם היתה רחוקה יתר על המידה, אין הם מזיקים במשותף, את הנזק גרם הנתבע ולא אשר וגלעד. ראה בהקשר זה: ש' מורד, "אחריותו של מי שהתיר שמוש ברכבו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975". יצויין, כי לדעת המחבר הנ"ל אפשר לראות את מתיר השימוש כמי שהפר חובה חקוקה והוא "עלול להתחייב בנזיקין כלפי הניזוק על כל נזק הנובע מהפרה זו" (עמ' 317), אך "הדרך לתבוע אותו... בשל עצם ההרשאה שנתן למזיק לנהוג ברכבו, הנה חסומה". פירוש הדבר, שמדובר בנפגע מנהיגה בלתי זהירה של נהג שלו ניתנה הרשות לנהוג ברכב באין ביטוח. במקרה שלפנינו לא פגע התובע באיש, אלא להיפך, הוא זה שנפגע מנהיגת הנתבע. התוצאה היא שיש לדחות את ההודעה לצד שלישי. יימשך הדיון בתובענה בקשר לגובה הנזק. משפט תעבורהנסיעת מבחןאופנועתאונת דרכיםתאונת אופנוע