על תכליתה של תקנה 519 לתקנות עמד כבוד השופט מלצר ברע"א 107/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה ואח' נ. מדינת ישראל ( פסק דין מיום 31.1.10): "תכלית תקנה 519 לתקנות סדר הדין היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. אולם על מנת למנוע מצב שבו הגישה לבית המשפט תתאפשר רק לבעלי אמצעים, נקבע כי על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בגדרי התקנה האמורה במתינות ובאופן זהיר (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד (2) 845 (2000); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 11.2.2009)). התקנה עצמה איננה כוללת קריטריונים לשימוש בה, אולם בפסיקה הותוו כמה שיקולים מנחים, הכוללים, בין היתר, את הנתונים הבאים: זכות הגישה לערכאות; סיכויי ההליך; מורכבות ההליך; מיהות הצדדים; מידת תום הלב בנקיטת ההליך". ברע"א 5104/10 אליהו בן דוד נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 17.11.10) נקבע על ידי כבוד השופט א. גרוניס (בעניינו של תושב ישראל): "בעת שנבחנת בקשה לחייב תובע (או מבקש) ליתן ערובה להוצאות צריך בית המשפט ליתן דעתו למספר שיקולים: אי חסימה של זכות הגישה לערכאות, בעיקר כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית; סיכויי התובענה; הבטחת תשלום הוצאות לנתבע (או המשיב) היה והתובענה תידחה; מניעת בזבוז של משאבים שיפוטיים בגין הליכים חסרי תוחלת, כך שבית המשפט יוכל לנתב משאביו לטיפול בהליכים שאינם בגדר הליכי סרק. ליחס בין השיקולים השונים נתייחס בהמשך (פיסקה 9 להלן)..... 8.ככל שמדובר בשאלה האם במקרה דוגמת זה שבפנינו יש לחייב את התובע במתן ערובה, תשובתי היא שבהחלט יש מקום לעשות כן. בית המשפט המחוזי העריך כי סיכוייו של המבקש לזכות בתביעתו הם קלושים ביותר. אין ספק שבבוא הערכאה הדיונית להעריך את הסיכויים רשאית היא, ואולי אף חייבת, ליתן הגדרה מילולית לסיכויים. בתור ערכאת ערעור די לי לומר שעל המבקש לעבור מכשולים רבים עד להצלחה בתביעתו. נוכח הערכת הסיכויים, מוצדק לחייב תובע במקרה כגון דא במתן ערובה להוצאות. גם כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית רשאי בית המשפט להטיל חיוב במתן ערובה. הנתון באשר ליכולת כלכלית, וביתר דיוק להעדר יכולת כאמור, אינו יכול להצדיק התעלמות מהאינטרסים של גורמים אחרים שעשויים להיות מושפעים מהליכי סרק. בראש ובראשונה הכוונה לנתבע (או המשיב) המתגונן בפני תובענה ומוציא הוצאות שונות, למשל לשם תשלום שכר טרחה לפרקליט שמייצגו. במקרה של תובענה בגין נזקי גוף, דוגמת זו שבפנינו, קיימת עלות נוספת לעניין חוות דעת רפואית. בצד הנתבע (או המשיב) יש לתת את הדעת לאינטרסים של כלל המתדיינים. ככל שתוגשנה יותר ויותר תובענות חסרות תוחלת, יביא הדבר לכך שיתארך משך הזמן מעת הגשתן של תובענות ועד לסיומו של הליך בירורן. אותם מתדיינים אחרים אינם בעלי דין בפני בית המשפט עת שבוחן הוא בקשה לחייב תובע במתן ערובה להוצאות. עם זאת, חובה על בית המשפט לדאוג לכך שהמשאבים בהם עושה הוא שימוש, במיוחד משאב הזמן, ינותבו בדרך מושכלת ושקולה על מנת להביא לצמצום התקופה שבין הגשת תובענות להכרעה בהן. חובה לומר, כי בצד זכות הגישה לערכאות עומדת זכות שאינה פחותה בחשיבותה, והיא כי הליך יסתיים תוך זמן סביר. מכאן מסקנתי כי צדקה הערכאה הדיונית בקובעה כי על המבקש להפקיד ערובה להוצאות המשיבה". ערובה להבטחת הוצאותתביעת סרק / הליך סרקתקסד"א 1984 (הישנות)