קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם פגיעת מנוף משאית מהווה תאונת דרכים: 1. התובע הגיש תביעה נגד יעקב עזרא, חברת מתכת השרון תל מונד וחברת הביטוח המגן ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן - הנתבעים). התביעה היא לתשלום פיצויים בשל תאונת עבודה שארעה לו בעת שנפגע ממנוע של משאית. 2. בישיבה מיום 26.2.96 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה בשלב ראשון תידון השאלה אם נסיבות התאונה מהוות "תאונת דרכים", במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-.1975 3. ואלה נסיבות המקרה שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים: ביום 10.11.92 עמד התובע, בהוראת מעבידו (להלן - נתבע 1), על מיכל מתכת בגובה של כ- 3 מטר. אותה עת נגע נתבע 1באחד ממוטות ההפעלה של מנוף המשאית שסטה ופגע בתובע. התובע איבד את שווי משקלו ונפל. אין חולק,שהמנוף היה מורכב על גבי המשאית והופעל באמצעות כוחה המכני של המשאית,שהיתה אותה עת במצב של עמידה. 4. לטענת התובע ונתבעות 2 ו- 3 התאונה היא תאונת דרכים במובנו של החוק,שכן התאונה נכללה במסגרת החריג, שבהגדרת "תאונת דרכים", לפיו מדובר במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. לטענתם, חריג זה הינו עצמאי ובבחינת חזקה חלוטה שנקבעה בחוק ואינו כפוף לאמור ברישא של ההגדרה בדבר הצורך בשימוש "למטרות תחבורה". עוד טוענים התובע ונתבעות 2 ו-3, כי התקיים במקרה זה הקשר הסיבתי הנדרש על-פי הגדרת החוק, שכן התובע נפגע לאחר שנפל ממיכל עליו עמד, עקב פגיעת המנוע בתובע. לטענתם, המלים המופיעות בחריג בדבר "השימוש כאמור" משמעותן "ניצול הכח המכני של הרכב" ולא "שימוש" כהגדרתו בחוק. נתבעים 1 ו- 4 טוענים, שהארוע אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. לטענתם, החריג של שימוש בכח מכני של הרכב אינו עומד בפני עצמו ואינו מייתר את הצורך בשימוש למטרות תחבורה. מכל מקום - כך לטענתם - גם אם החריגים אינם כפופים למבחן התחבורתי, אין בכך כדי לגרוע מדרישת "השימוש" כהגדרתה בחוק,המוציאה מתחולתה אירוע שנגרם תוך כדי פריקת מטען מרכב עומד. 5. בתי המשפט השונים דנו רבות בסוגיה זו, ורק לאחרונה התייחסתי אליה בת.א. 476/94 עופר אלמודעי נ. עיריית ירושלים ואח'. הדיעות בעניין זה אינן אחידות וקיימת מחלוקת בשאלת הפרשנות הראויה ובית המשפט העליון טרם הכריע בכך. להלן אדון בשאלה זו, תוך בחינת הנתונים בפני, טיעוני הצדדים והמצב המשפטי. סעיף 1 לחוק מגדיר מהי תאונת דרכים. "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי; "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון רכב בדרך, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;". אין חולק, ששימוש במנוף אינו נכלל בהגדרה הכללית והבסיסית של תאונת דרכים כאמור ברישא של סעיף 1 לחוק, הקובע, כי יש צורך "בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לפיכך, השאלה הדרושה הכרעה במקרה זה היא האם ענייננו נכנס לאחד החריגים, שנקבעו בסיפא של הסעיף. החריג הרלבנטי לענייננו הוא: "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי". בעניין תכליתו של תיקון מס' 8לחוק והפרשנות הראויה, אין לי אלא לחזור על מה שכתבתי לאחרונה בת.א. 476/94 הנ"ל: "תכליתו של תיקון מס' 8באה לצמצם את תחולת החוק באופן שיכסה נזקים הנובעים משימוש ברכב ל"מטרות תחבורה", כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק: "התיקון המוצע להגדרת "תאונת דרכים" נועד לצמצם את היקפה, באופן שלא תכלול שימוש ברכב שלא למטרה תחבורתית" (הצ"ח 2030, תשנ"א עמ' 123). התיקון בא לאחר שהפסיקה, ובמיוחד הלכת שולמן (ע.א. 358/83 פד"י מב(2)844), הרחיבה את משמעותו של המונח "תאונת דרכים" ומטרתו המוצהרת של המחוקק היתה לאמץ את "המבחן התחבורתי" ולקבוע, כי "מתחם הסיכון" עליו יחול החוק הוא הסיכון התחבורתי בלבד. בפועל, מלאכת החקיקה לקתה בחוסר בהירות בלשון המעטה וריבוי הדעות ביחס לפרשנות סעיף זה מדבר בעד עצמו. מעיון בסעיף 1לחוק עולה, שלאחר הקביעה העקרונית של המבחן התחבורתי בהגדרה הבסיסית שברישא לסעיף, נאמר, כי שימוש ברכב כמקור אנרגייה,ייחשב אף הוא לתאונת דרכים ובלבד שבעת "השימוש כאמור" לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. מכאן ניתן ללמוד, כי המחוקק מפנה חזרה להגדרת ה"שימוש" שבחוק, קרי למבחן התחבורתי ומכאן שגם מקרה של "ניצול הרכב כמקור אנרגיה" כפוף להגדרת "השימוש ברכב מנועי". הסעיף הגדיר בצורה מפורטת מהו "שימוש ברכב מנועי" והוציא מתחולתו מצב של "... טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לפיכך, מתבקשת המסקנה, שפעולה המתבצעת ברכב תוך כדי טעינתו או פריקתו של מטען, בעת שהרכב נמצא במצב של עמידה, איננה נכללת בהגדרת "שימוש". פרשנות זו מתיישבת גם עם תכליתו ומטרתו של תיקון מס' 8 לחוק. תיקון זה נועד לצמצם את מצבי התאונות, שנכללו בהגדרת החוק, לאלה שהם תוצאה של שימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד. הכלל הרחב העולה מהגדרות החוק הינו השימוש התחבורתי. החריגים לכלל זה אינם הולמים את הסיכון התעבורתי העומד בבסיס החוק וחורגים ממתחם הסיכון האמור ואין ליתן להם פירוש, שיביא לריקון תוכנו ומטרתו של הכלל, באופן שהתוצאה תהיה שהחריג יבטל את הכלל. פרשנות תכליתית של החוק מביאה למסקנה, כי התנאי שה"שימוש" יהיה למטרות תחבורה חל גם לגבי המקרים הספציפיים המפורטים בחוק, באופן שגם אם ארע מאורע עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, היה זה במסגרת השימוש למטרות תחבורה או לפחות בזיקה למטרות אלה". ב"כ התובע טוען, שבעניינו קיים קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכח המיכני של הרכב והפגיעה בתובע שכן המנוף הוא שפגע בתובע ולא כל גורם אחר. אין בטיעון זה כדי לעזור, שכן גם אם נצא מההנחה שהחריגים אינם כפופים לרישא של הסעיף הקובע את הדרישה בדבר השימוש למטרות תחבורה דווקא, אין בכך כדי לגרוע מהדרישה הבסיסית של ה"שימוש" כהגדרתו בחוק, אליו מפנה הסעיף בבירור במלים: "השימוש כאמור". בהגדרת ה"שימוש" הוצא במפורש מתחולה ארוע, שנגרם עקב הטענה או פריקת מטען מרכב עומד ואין כל צידוק לפרש את החריג באופן מרחיב, בסתירה ליתר ההגדרות של החוק ובניגוד מפורש להן. כך נקבע בעניין זה בע"א 26/95, ע"א 46/95 של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופטים בזק, רות אור ושידלובסקי-אור): "הטענה כי גם לאחר תיקון מס' 8 כל מאורע שנגרם "עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב" הוא בגדר תאונת דרכים ואפילו כאשר לא מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה, אינה נראית לנו נכונה, שכן בהמשך ההגדרה נאמר: "ובלבד שבעת השימוש כאמור (ההדגשה שלנו) לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". "שימוש כאמור" הוא השימוש הנזכר ברישא של ההגדרה: "תאונת דרכים מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בענייננו לא היה - בזמן התאונה- שימוש ברכב למטרות תחבורה, וכבר מטעם זה לא היתה כאן תאונת דרכים. דומה כי הפירוש שאנו נותנים להגדרה עולה בקנה אחד עם מטרת החוק ועם השכל הישר והוא עדיף על פרוש המביא לתוצאות מוזרות הרחוקות מכוונת המחוקק ומהשכל הישר". הפרשנות בה תומך התובע אינה מתיישבת עם תכליתו של התיקון, ככל שהוא עולה מההגדרות הכלליות של החוק. כל שקבע המחוקק בחריג הנוגע לענייננו הוא, שתאונות המתרחשות תוך כדי ניצול כוחו המיכני של הרכב יכללו במסגרת ההגדרה של "תאונת דרכים", בתנאי שהרכב לא שינה את ייעודו המקורי ובתנאי שה"שימוש" שנעשה ברכב תואם את הגדרת "השימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק ולא עומד בסתירה לו, שהרי אין כל הגיון,שהחריג הקבוע בחוק ירחיב או יסתור, כבדרך אגב, את ההגדרה הכללית והמפורטת, שנקבעה בחוק לגבי המונח "שימוש ברכב מנועי". לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי הארוע בו נפל התובע ונפגע כתוצאה מפגיעה של מנוף המשאית, אינו בבחינת "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק.השימוש שנעשה ב"כוח המיכני" של המשאית היה במנוף לפריקת מטען כשהרכב עמד ופעולה זו אינה נכללת בגידרו של "מיתחם הסיכון" עליו ביקש המחוקק להגן ועל סיכון מסוג זה יחולו דיני הנזיקין הכלליים. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת, שארוע התביעה אינו "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק והתוצאה היא שהתביעה נגד נתבעת 4נדחית. התביעה נגד נתבעים 1, 2 ו- 3 תימשך. אין צו להוצאות. מנוףתאונת דרכיםשאלות משפטיותמשאיתציוד מכני הנדסי (צמ"ה)הכרה בתאונת דרכים