טענתו המרכזית של הנתבע היא, שהסכמי ההלוואה בינו לבין התובע אינם אלא הסכמים למראית עין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכמי הלוואה למראית עין: 1. נושא התובענה בתיק דנן, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר, הוא הלוואה בסך 180,000.- ש"ח שניתנה, עפ"י טענת התובע, לנתבע. יתרת החוב הבלתי מסולקת בגין ההלוואה האמורה עמדה, ביום הגשת התביעה, על סך 178,601.- ש"ח (ליום 13.6.96). התביעה הוגשה כנגד נתבע נוסף רויטמן (להלן - "רויטמן"), אשר ערב להלוואה האמורה. כנגד רויטמן, אשר היה הנתבע מס' 2, ניתן פסק דין, בהעדר בקשת רשות להתגונן, ביום 15.10.96. הנתבע קיבל רשות להתגונן. 2. טענתו המרכזית של הנתבע היא, שהסכמי ההלוואה בינו לבין התובע אינם אלא הסכמים למראית עין. הנתבע מוסיף וטוען, כי הבנק התובע הפר חובותיו שעל פי דין כאשר לא העמיד את הנתבע על משמעותם האמיתית של ההסכמים עליהם חתם. הנתבע טוען, כי לאמיתו של דבר ההלוואה הועמדה לטובת רויטמן ו/או חברות שבשליטתו, והוא היווה אך "צינור" להעברת הכספים, מטעמים שבין התובע לבין רויטמן או בין התובע לבין עצמו, מבלי שתוטל עליו חבות להשיב לבנק את כספי ההלוואה. הרקע למתן ההלוואה הוא אכן חובות שחבו לתובע חברות בשליטתו של רויטמן (חברת תחיית ארצנו חב' לבנין בע"מ וחברת רשת מסעדות שערי שמיים בע"מ). הנתבע הועסק ע"י רויטמן כשכיר ואף היה בעל מניות בחברות הנ"ל (אף כי רובן ככולן של המניות היו בידי רויטמן עצמו), כיהן כדירקטור והיו לו סמכויות חתימה שונות בחברות. הנתבע, מצידו, מציג עצמו כ"חייל פשוט", אדם קשה יום, שתפקידו בחברות הנ"ל היה טכני בעיקרו ונעשה תמורת שכר נמוך. לשיטת הנתבע, אין כל הגיון מסחרי-כלכלי ליתן לו הלוואה כדי שהלוואה זו תכסה את חובותיהן של החברות הנ"ל, בעוד הוא הופך לבעל חובו של הבנק. אין למעשה מחלוקת שההלוואה, או מרביתה (כ- 130,000.- ש"ח מתוך כלל ההלוואה), ניתנה כדי שכספי ההלוואה ישמשו לכיסוי החובות שחבו החברות הנ"ל לתובע, באופן שחובות אלה לא יצברו ריביות חריגות ותחת אותם חובות תבוא ההלוואה הנדונה. מכאן טענתו של הנתבע שהובטח לו, כי על אף שפורמלית היה זה הוא שנטל את ההלוואה, הרי שבפועל, רויטמן ו/או החברות שבשליטתו ייכסו את החוב לתובע. התובע דוחה טענות אלה וטוען, כי מסמכי ההלוואה, אשר צורפו לתצהיר מנהל סניף התובע שברח' בן יהודה בירושלים, מר שניאור מלין, משקפים את מצב הדברים לאשורו וכי לא הובטח לנתבע דבר מצידו של התובע. לשיטת התובע, היה הנתבע בעל תפקידים שונים בחברות הנ"ל, פעל בחשבונות הבנק שלהן והיה מצוי בעניניהן. יצויין, כי עוד בטרם מתן ההלוואה נושא ההליך דנן, היה הנתבע ערב לחובותיהן של החברות הנ"ל לתובע, ביחד עם עוד שלושה ערבים אחרים. 3. לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית (תצהיר מר שניאור מלין ותצהיר הנתבע), הסכימו הצדדים, כי המחלוקת ביניהם תוכרע ע"י בית המשפט בדרך של פשרה, בגדר הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984. עוד הסכימו הצדדים, כי יוגשו על ידם סיכומים בכתב וכי פסק הדין לא יהיה מנומק וינתן על יסוד החומר שבתיק בית המשפט, ללא חקירות נגדיות, ובהתחשב בסיכומי הטענות. הובהר ע"י ב"כ הצדדים, כי אין בהסכמה האמורה בכדי למנוע מבית המשפט לדחות את מלוא התביעה או לקבלה במלואה (ראו עמ' 5 לפרוטוקול). בעקבות ההסכמות הנ"ל הוגשו תחילה סיכומי הנתבע, התובע השיב והנתבע מימש את זכותו להגיב לסיכומי התובע. בעקבות תגובה זו, הוסיף התובע והגיש בקשה לדחיית תגובת הנתבע. 4. ביסוד פסק דין זה עומדת הסכמת הצדדים להתפשר. יש ליתן ביטוי להסכמה זו. בנוסף, יש ליתן משקל לטענות שהועלו ע"י הצדדים בסיכומיהם, בהתבסס על התשתית העובדתית (שחלקה שנוי במחלוקת) הגלומה בתצהירי הצדדים ובמסמכים שצורפו אליהם. בבוא בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה הוא רשאי, ואף חייב, להביא בחשבון סיכוייה של טענה זו או אחרת, של מי מהצדדים, להתקבל או להדחות. בפסק דין לפשרה אין בית המשפט ממצה את הדין ואינו נדרש להכריע הכרעה מלאה, לכאן או לכאן, בטענות הצדדים או בגירסאותיהם העובדתיות והוא רשאי ליתן משקל יחסי לענין זה או אחר, אף אם לא ניתן היה לעשות כן כאשר בית המשפט פוסק על פי דין בלבד. מאידך, אין בית המשפט מתעלם לחלוטין מהוראות הדין המהותי הרלוונטיות. פסק דין לפשרה אינו הכרעה שרירותית אלא הכרעה המבטאת את רצון הצדדים להתפשר, תוך מתן משקל יחסי, בתוצאת הפסק עצמה, לטענות הצדדים ולגירסאותיהם העובדתיות. במקרה הנדון יש להניח, כי הכרעה על פי דין במחלוקות השונות היתה מביאה לתוצאה קיצונית של דחיית התביעה או קבלתה במלואה. הגם שהצדדים הותירו גם אפשרויות אלה לשיקול בית המשפט והגם שתוצאה כזו אפשרית גם בגדר הליך על פי סעיף 79א הנ"ל (ע"א 3958/95 שמעון נ. עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל ואח', לא פורסם), התוצאה אליה הגעתי, לאחר שיקלול השיקולים המפורטים לעיל, אינה אחת מבין התוצאות הנ"ל. הגעתי למסקנה, כי חיוב הנתבע בחלק מסכום התביעה מבטא נכון יותר, בדרך צודקת וראויה, את התרשמותי מהעובדות, את משקל הטענות המשפטיות שנטענו ואת ההסכמה להתפשר. כמובן שהעדר הנמקה והעדר קביעת ממצאים משליכים גם על היקף היכולת לערער על פסק דין שניתן בדרך של פשרה. ואולם, בחוקקו את סעיף 79א הנ"ל, עמדו לנגד עיני המחוקק שיקולים של הקלה על עומס ההתדיינויות והחשת פיתרון הסכסוך (ראו: הצעות חוק 2070, תשנ"א, עמ' 322), והאיזון בין זכות המתדיינים לדעת את נימוקי הפסק והאפשרות לבקר את הפסק בערכאת ערעור, לבין השיקולים הנ"ל, מצא ביטויו בכך שפסק דין לפשרה יכול להנתן רק בהסכמת הצדדים. 5. על יסוד האמור לעיל, לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי, הגעתי למסקנה לפיה על הנתבע לשלם לתובע סך של 42,000.- ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (13.6.96) ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכום האמור. בנוסף, ישא הנתבע ברבע מאגרת המשפט ששילם התובע בעבר או שיחוייב לשלם בגין ההליך דנן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ביצוע כל תשלום. כל צד ישא בשכר טרחת עורך דינו. חוזההסכם הלוואהלמראית עיןהלוואה